פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4885/98
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערערת: דליה גבריאלי-אהרוני
נגד
המשיבות: 1. שטראוס ושות' (1990) בע"מ
2. שטראוס - פלד (1975) בע"מ
ערעור פסלות שופט על החלטתו של כב' השופט
יצחק כהן מבית משפט השלום בחיפה, מיום
19.7.98, בת.א. 9309/97, בש"א 5208/98
בשם המערערת: עו"ד עמירם חרלף
בשם המשיבות: עו"ד יהודה פלק
פסק-דין
ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (השופט י' כהן), שדחה (ביום 19.7.98) את בקשת המערערת, כי יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בת.א. 9309/97.
1. המשיבות הגישו נגד המערערת תביעת פינוי. המערערת יוצגה על ידי עורך דין פלוני. במהלך המשפט פרש עורך דין זה מייצוג המערערת ועורך הדין הנוכחי, עו"ד ע' חרלף, המייצג את המערערת גם בהליך שבפני, החל לייצגה. ביום 22.6.98 התקיים הדיון הראשון בו נטל עו"ד חרלף חלק. ההתרחשויות באותו דיון הן שעמדו ביסוד בקשת הפסלות שהגישה המערערת והן העומדות ביסוד הערעור שבפני.
2. לטענת המערערת, היה בית המשפט סר וזעף במועד הדיון, וזעפו בא לידי ביטוי ביחסו לצדדים שהופיעו בפניו אותו יום (בטרם החל הדיון בעניינה של המערערת). גם משניסה בא כוחה של המערערת להפיס את דעתו של השופט, באמרו, כי על פי המג'לה אל לו לשופט לישב בדין כשהוא כועס או רעב, השיב בית המשפט, כי המג'לה כבר בטלה מן העולם וכי אין הוא מוצא מקום להפסיק את הדיון. טענתה העיקרית של המערערת מופנית נגד התבטאותו של בית המשפט, כי אין הוא מאמין למערערת, לבעלה ולבא כוחם, כי שינו את עמדתם וכי הם מוכנים להסדיר את הסכסוך בינם לבין המשיבות בדרך של פשרה. בית המשפט הוסיף לעניין זה, כי המערערת ובעלה מבקשים לקבל פיצוי מופרז תמורת דירת המערערת.
3. בהסתמך על ההתרחשויות בישיבה זו (התרחשויות שאינן באות לידי ביטוי בפרוטוקול הדיון, ותיאורן מופיע בתצהירים שהוגשו מטעם המערערת) ביקשה המערערת את פסילתו של בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינה. לטענת המערערת, משגילה בית המשפט דעתו, כי אין הוא מאמין למערערת ולבעלה, וזאת בטרם החלה המערערת בהבאת ראיותיה, חרץ למעשה את דינה של המערערת.
4. כאמור, דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתו ציין, כי אכן היה כעוס אותו יום, אך לא בעטיה של המערערת או בא כוחה. בית המשפט הוסיף ואמר, כי דבריו באשר לאי אמונו במערערת נאמרו במענה לפניית בא כוח המערערת ששאלו האם אין בית המשפט מאמין לו, כי הוא מבקש דחייה על מנת להסדיר את העניין בדרך של פשרה. לעניין זה, השיב בית המשפט, כי אין הוא מאמין למערערת שבכוונתה להביא להסדר מהיר של הסכסוך. בהחלטתו ציין בית המשפט, כי מסקנתו זו התבססה על התנהגות המערערת בדיונים קודמים. בית המשפט הוסיף וקבע, כי אמירתו זו לא נגעה לגוף המחלוקת שבין הצדדים ואין היא מעידה על קיום דעה מוקדמת באשר לגירסת המערערת לגוף ההליך.
5. בערעור שבפני חוזרת המערערת על הטענות שהועלו בבקשת הפסלות וטוענת, כי אינה רואה אפשרות להפריד בין התבטאותו של בית המשפט לבין המשקל שייתן בית המשפט לעדותה ולראיות מטעמה. לטענת המערערת מגלה התנהגותו של בית המשפט אותה "אפשרות ממשית למשוא פנים", שיש בה כדי להביא, לפי מבחני הפסיקה, לפסילתו של בית המשפט. לעניין זה מסתמכת המערערת על ע"א 4332/97 בי ג'י אסיסטנס נ' וייס רוזה, טרם פורסם, על ע"א 899/95 שמואל ברזל נ' כונס הנכסים הרשמי, טרם פורסם ועל בר"ע 4413/91 בנייני גינדי נ' מוטסוול, פ"ד מה (5) 778.
6. לאחר שעיינתי בערעור ובנספחיו הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות. מן ההחלטה נשוא הערעור עולה, כי דבריו של בית המשפט כוונו נגד המערערת גופה ונגעו להערכתו בדבר נכונותה ליישב את ההליך בדרך של פשרה. דברים אלה אינם נוגעים להליך העיקרי שבין הצדדים, הליך בו טרם החלה המערערת בהבאת ראיותיה. אין בעובדה שבית המשפט סבור שהמערערת אינה מוכנה להגיע לפשרה כדי ליצור "אפשרות ממשית" לכך שבית המשפט גיבש עמדה סופית ומקובעת באשר לעצם עמדתה של המערערת. בבג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח (3) 573 אמרתי:
"מבחן האפשרות הממשית משמעותו, שהשופט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ("המשחק מכור"). משמעות הדבר הינה כי אין מקום לצפות לכך שהשופט יהא חסר פניות (IMPARTIAL). גיבוש העמדה יכול שינבע מדעות קדומות שיש לו לשופט כלפי מי מהצדדים, או כלפי נשוא המשפט, מבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (רציונלי) יביא לשינוי העמדה. ושוב: לא די בכך שיש לו לשופט דעה בעניין נשוא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה, וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט. אכן, פסילתו של שופט בשל דעות (קדומות) אפשרית אפוא רק מקום שדעתו של השופט "נעולה" ואין הוא "פתוח" לשכנוע ולשינוי." (שם, בעמ' 605).
בעניינו לא הוכח קיומה של דעה קדומה בהתייחס לגוף ההליך. מקל וחומר שלא הוכח היעדר סיכוי שדעה קדומה כאמור לא תשתנה. אין בדברים שנאמרו מפי בית המשפט כל התייחסות לגוף ההליך ולפיכך אין כל סיבה להניח, כי בית המשפט לא ידון בהליך באופן בו נדון כל הליך אחר: בלא דעה קדומה ומתוך פתיחות מלאה לטענות הצדדים.
הערעור נדחה איפוא.
ניתן היום, כ"ג באלול התשנ"ח (14.9.98).
ה נ ש י א
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
98048850.A02/דז/