בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
4885/00
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערערים: 1.
מרגלית כהן
2.
רפאל גזולי
3.
משה גזולי
4.
חנה לוי
5.
בתיה שטוקמן
6.
רחל כץ
7.
נעמי לוי
8.
יוסי גזולי
נגד
המשיב: עזרא
גזולי
ערעור
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בחיפה מיום 7.6.2000 בתיק בה"מ 24399/97
שניתן
על ידי כבוד השופט ח' פיזם
תאריך הישיבה: י' בתמוז תשס"א
(1.7.2001)
בשם
המערערים: עו"ד רון ברנט ועו"ד שלום אלון
בשם המשיב: עו"ד אריה זרזבסקי
פסק-דין
השופט י' אנגלרד:
1. המנוחה לונה גוזלי, אלמנה בת 93, הלכה לעולמה
ביום 29.9.96. בין עשרת ילדיה של המנוחה התגלע סכסוך על עזבונה, הכולל בעיקר דירה
בת 2 חדרים בקרית אתא. הבן עזרא גוזלי - המשיב בערעור לפנינו (להלן:
"עזרא") הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לקיים צוואה של
המנוחה מיום 1.2.96. בצוואה זו ציוותה המנוחה כי כל רכושה, לרבות חלקה בדירה בקרית
אתא, יעבור לבנה עזרא גוזלי. תשעת ילדיה האחרים של המנוחה התנגדו לקיומה של צוואה
זו והגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לקיים צוואה מאוחרת יותר, אותה ערכה המנוחה,
לטענתם, ביום 6.8.96. את הבקשה לצו קיום הצוואה המאוחרת הגישה לבית המשפט המחוזי
מרגלית כהן - המערערת 1 (להלן: "מרגלית") - על דעתם של יתר ילדיה של
המנוחה.
2. הצוואה הראשונה מיום 1.2.96 היא צוואה בעדים.
מדובר בצוואה מודפסת, שנערכה על-פי נוסח מקובל לצוואות בעדים. הצוואה נחתמה על ידי
המנוחה בביתה בקריית-אתא, בפני העדים וולוסקי קלמן ורוזנר אריה. לא נטען על ידי מי
מבעלי הדין כי קיים פגם צורני כלשהו בצוואה זו. עם זאת, מרגלית טוענת, כאמור, כי
אין לקיים את הצוואה מכיוון שצוואה מאוחרת יותר, מיום 6.8.96, מבטלת את הצוואה
הראשונה. הצוואה המאוחרת היא "מסמך" מיום 6.8.96, הכתוב בכתבי יד שונים,
מצידו האחורי של טופס ריק של לשכת רישום המקרקעין. להלן נוסח המסמך בשלמותו:
ק. אתא, 6.8.96
אני
הח"מ לונה גוזלי, ת.ז. 681729
מאשרת
בזה כי רצוני מאז ומתמיד היה כי כל רכושי בכלל הדירה בה אני גרה ברח' שלום עליכם
17 א' בקרית אתא, תעבור אחרי מותי לכל ילדי בחלקים שווים.
אני
מצהירה כי לא חתמתי על מסמך כלשהו שיש בו כדי לפגוע באמור לעיל.
X
לונה גזולי
אנו
החתומים מטה
עדינה
סרור בעלת ת"ז 37604766
אורית
אבוטבול בעלת ת"ז 037677945
מאשרים
בזאת כי בזמן חתימתה של לונה גוזלי על מסמך זה היינו נוכחים. גברת לונה היתה בדעה
צלולה בעת חתימה זו.
(-) (-)
3. הבן עזרא התנגד לכך שתקוים הצוואה המאוחרת
(להלן: "המסמך") בטענה כי בצוואה יש פגמים וכי מצורתה ומתוכנה של הצוואה
עולה חשד ברור ובולט לכך שהצוואה לא נעשתה מתוך רצון חופשי של המנוחה, מתוך גמירת
דעת ומתוך צלילות דעת. מרגלית טענה, מצידה, כי הצוואה נעשתה מתוך רצונה הכן
והאמיתי של המנוחה לחלק את רכושה באורח שווה בין ילדיה ולא תחת השפעה בלתי הוגנת.
לטענתה, דווקא הצוואה הראשונה נעשתה תחת השפעה בלתי הוגנת מצידם של עזרא ורעייתו,
והמנוחה חתמה על הצוואה בסברה שהיא חותמת על מסמכים של המוסד לביטוח לאומי.
4. בית המשפט המחוזי מינה מומחה רפואי-גריאטר
לחוות דעה על מצבה של המנוחה ועל יכולתה להבחין בטיבן של הצוואות ב- 1.2.96 וב-
6.8.96. כן מינה בית המשפט מומחית לכתבי יד, על מנת לברר האם החתימה על גבי המסמך
מיום 6.8.96 היא חתימתה של המנוחה. בעלי הדין הסכימו כי חוות הדעת של המומחים
והחומר הרפואי, הסיעודי והסוציאלי שבתיק בית המשפט ישמשו ראיות מוסכמות בפני בית
המשפט, וכי מעבר לכך, לא יובאו ראיות נוספות ולא יישמעו עדויות.
5. בשל ההסכמה הדיונית בין בעלי הדין לא נתבררו
בבית המשפט המחוזי נסיבות עריכתן של שתי הצוואות. כך, קיימת אי בהירות אפילו לגבי
זהותם של כותבי המסמך מיום 6.8.96. יצויין כי מטיעוני בא-כוחה של מרגלית עולה
שהמנוחה כלל לא ידעה קרוא וכתוב (סעיף 14.3.1 לסיכומי המערערים בבית משפט זה).
באשר לחתימה "לונה גוזלי" המופיעה בתחתית המסמך, המומחית לכתבי יד לא
יכלה לתת חיווי דעה החלטי בשאלה האם זו חתימת המנוחה, כיוון שכל דוגמאות החתימה של
המנוחה שקיבלה היו עם חתימה של שם פרטי בלבד ("לונה"). עם זאת, היא
ציינה, כי האפשרות שהמסמך מיום 6.8.96 נחתם על ידי המנוחה סבירה יותר מן האפשרות
שהמסמך לא נחתם על ידה. יצויין, כי למומחית לא היה כל ספק כי החתימה
"לונה" על-גבי הצוואה מיום 1.2.96 היא חתימתה של המנוחה.
6. באשר למצבה של המנוחה בעת עריכת הצוואות,
התברר כי בתקופה בה נחתמו הצוואות סבלה המנוחה ממחלה פיזית קשה. המנוחה, בת 93,
הייתה ידועה כסובלת מיתר לחץ דם, סוכרת ובקע סרעפתי. בסוף שנת 1995 או תחילת שנת
1996 פרצה אצלה מחלה סופנית שהביאה למותה. המחלה - המיאלומה הנפוצה - אובחנה סופית
רק בסוף אוגוסט 1996, כחודש לפני מותה. מחלה זו מתבטאת בתפיסת לשד העצם על-ידי
תאים ממאירים, כאבים בכל הגוף והפסקת פעולת הכליות. מן החומר הרפואי עולה כי
בתקופת המחלה סבלה המנוחה מזיהומים חוזרים ומירידה תפקודית. בחודש יולי 1996 חלה
החמרה ניכרת במצבה. היא החלה לסבול מכאבים חזקים בגב ובידיים, קשיים בהליכה
ונפילות, חולשה כללית, חוסר תיאבון, בחילות ואי שליטה על הסוגרים. המנוחה הפכה
מרותקת למיטתה וסיעודית לחלוטין. ביולי 1996 ניתן למנוחה וולטרן לשיכוך כאבים.
ב21.8.96- פונתה המנוחה לבית חולים, כשהכרתה מעורפלת והיא במצב גופני ונפשי קשה
עקב אי ספיקת כליות מתקדמת. בבית החולים אובחנה המחלה הממארת. המנוחה שוחררה לביתה
ביום 12.9.96, תוך המשך טיפולי דיאליזה, ונפטרה ביום 29.9.96.
7. על מצבה של המנוחה בראשית אוגוסט 1996, דהיינו
בסמוך לעריכת המסמך, ניתן ללמוד מנתוני "הערכת תלות", שנעשתה למנוחה
מטעם המוסד לביטוח לאומי ביום 2.8.96, ארבעה ימים לפני עריכת "הצוואה"
השניה. בדוח ההערכה מתואר כי המנוחה הייתה מרותקת למיטה, מרושלת בהופעתה, מצעיה
מלוכלכים ונדף ממנה ריח שתן. היא בכתה והייתה מלאת טענות כלפי משפחתה על שאינם
דואגים לה מספיק, סבלה מאי שקט, מצב רוח ירוד, והתלוננה על כאבים בכל הגוף. היא לא
הצליחה לשתף פעולה, לא זיהתה את התרופות ואת מינונן, וקשה היה לרכזה בשיחה. עוד
מצויין בדו"ח ההערכה כי הבן עזרא טיפל ברחיצת המנוחה, הלבשה והחתלה ולן בביתה
בלילות וכי ילדיה האחרים היו מסייעים בהאכלה ובמתן תרופות.
8. על רקע נתונים אלה קבע המומחה הרפואי מטעם בית
המשפט בחוות דעתו, כי הסבירות לכך שהמנוחה ידעה על מה היא חותמת ביום 6.8.96 -
כשמחלתה בשלב מתקדם, עם פגיעה ברקמות שונות בגופה ונזקקה ליותר משככי כאב - היא
נמוכה בהשוואה למועד הצוואה הראשונה, כאשר המחלה הייתה עדיין בתחילתה.
9. בית המשפט המחוזי - מפי השופט ח' פיזם - דן
בשתי הבקשות לקיום צוואות המנוחה במאוחד ונעתר לבקשת הבן עזרא לקיים את הצוואה
הראשונה מיום 1.2.96. בית המשפט השתכנע, מתוך חומר הראיות, כי רצונה של המנוחה היה
לצוות את נכסיה לבן עזרא, בהתאם לצוואה הראשונה. באשר למסמך מיום 6.8.96, קבע בית
המשפט כי מבחינת דיני הצוואה יש בו פגם צורני: לא צויין על-ידי עדי הצוואה בגוף
המסמך, כי המנוחה הצהירה בפניהם שזאת צוואתה. לפיכך, הנטל להוכיח את אמיתותה של
הצוואה מוטל על שכם מרגלית, המבקשת לקיים את הצוואה. בית המשפט קבע כי מרגלית יצאה
ידי חובת ההוכחה, כי המסמך נחתם על ידי המנוחה. יחד עם זאת ציין בית המשפט, כי
"הצורה החיצונית של הצוואה השניה שנעשתה בצידו השני של מסמך רשמי (בלתי
רלוונטי), ועליה כתבי יד שונים, מחזק את הרושם שהיתה התרחשות חשודה כלפי המנוחה,
עובר לעשיית הצוואה השניה". תמיכה למסקנה זו מצא בית המשפט בהתרשמותו של
המומחה הרפואי כי מצבה הנפשי של המנוחה בעת עריכת המסמך היה כנראה רעוע. כן הדגיש
בית המשפט, כי מדו"ח המוסד לביטוח לאומי עולה כי למנוחה היו טענות קשות כלפי
ילדיה והיחיד אליו היה לה יחס חיובי הוא עזרא. הדבר אינו מתיישב עם שינוי צוואתה
של המנוחה דווקא בשלב זה וחלוקת רכושה בין כל ילדיה.
10. מסקנתו של בית המשפט הייתה כי, בנסיבות העניין,
מרגלית לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה כי המנוחה עשתה צוואה שניה מתוך שידעה
להבחין בטיבה של צוואה ושלא מתוך השפעה בלתי הוגנת עליה מצד מרגלית או מי מטעמה.
11. על פסק הדין המחוזי הוגש ערעור מטעמה של מרגלית
ושבעה אחים נוספים. אומר מיד כי מסקנותיו של בית המשפט המחוזי, על הנמקותיו, נראות
בעיניי. לאחר עיון בחומר ובטענות בעלי הדין, השתכנעתי כי אין מקום לקיים את
"הצוואה" מיום 6.8.96. המסמך שנכתב ביום 6.8.96 הוא לכאורה "צוואה
בעדים". סוג זה של צוואה מוסדר בסעיף 20 לחוק הירושה, בו נאמר:
צוואה
בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר
בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת-ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר
וחתם כאמור. (ההדגשות אינן במקור).
בענייננו, ניתן למנות שני פגמים לפחות במסמך מיום 6.8.96.
הפגם האחד, אין במסמך הצהרה של המנוחה שזו צוואתה. יצוין כי המסמך אף אינו נושא את
הכותרת "צוואה" וגוף המסמך אינו מדבר בלשון של עשיית צוואה. הפגם השני
הוא שאין במסמך אישור של העדים, על כך שהמנוחה הצהירה בפניהם שזו צוואתה.
12. בשל הפגמים האמורים, על המבקש לקיים את הצוואה
לשכנע את בית המשפט באמיתותה. כלל זה נקבע בהוראת בסעיף 25(א) לחוק הירושה, אשר זו
לשונה:
לא
היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה, רשאי הוא לקיימה אף אם יש פגם בחתימתם של
המצווה או של העדים או בתאריך הצוואה או בהליכים המפורטים בסעיפים 20 עד 23 בכשרות
העדים.
הלכה היא כי פגם בצוואה פוגע בחזקת התקפות שלה ומעביר את
נטל הוכחת אמיתותה של הצוואה אל המבקש לקיימה: ע"א 4902/91 שדמה גודמן
ואח' נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה להוראות ודיינות על שם הרב שלמה מוסאייף זצ"ל
בירושלים, פ"ד מט(2) 441, 450. על המבקש את קיום הצוואה לשכנע את בית
המשפט בכך שלפניו הבעה אמיתית של רצונו של המצווה, דהיינו גמירת דעתו לצוות. ראה
ש' שילה, פירוש לחוק הירושה תשכ"ה1965- (ירושלים, תשנ"ב1992-)
231. בענייננו, על מרגלית היה מוטל הנטל להוכיח את אמיתות הצוואה מיום 6.8.96,
ובכלל זה שהמנוחה ידעה את טיבה, שהייתה בדעה צלולה ושלא הופעלה עליה השפעה בלתי
הוגנת.
13. מכלול הנסיבות הכרוכות בעריכת המסמך מיום
6.8.96 מקים ספק באמיתותה של "הצוואה". המנוחה הייתה בשנות ה90- לחייה,
במצב גופני ירוד מאוד, וסבלה מאי ספיקת כליות חמורה. מצבה הקשה התבטא בכאבים, חוסר
תפקוד, חוסר תיאבון, אי שקט וחוסר ריכוז. המנוחה הייתה סיעודית לחלוטין, מרותקת
למיטה, והייתה תלויה בעזרת הזולת באופן מוחלט, לרבות רחצה, החתלה, הלבשה ואכילה.
יש לזכור כי המנוחה לא ידעה ככל הנראה קרוא וכתוב (השווה ע"א 2119/94 צפורה
לנדאו נ' ברוך וין, פ"ד מט(2) 77).
14. במצב דברים זה נותרה, כאמור, שורה של ספקות
באמיתותה של הצוואה. ראשית, אין שום הוכחה לכך שהמנוחה התכוונה לערוך צוואה. העדים
המופיעים בצוואה לא העידו בבית המשפט על כך שהיו נוכחים בעת עריכת הצוואה, על כך
שהמנוחה הבינה שמדובר בצוואה ועל כך שהבינה את תוכן הצוואה. ללא עדויות אלה, נותרו
ספקות באשר לכשרותה של המנוחה לצוות ולגמירת דעתה. שנית, בהנחה שהמנוחה חתמה על
הצוואה והבינה את תוכנה, אין הוכחה לכך שהצוואה היא פרי רצונה האמיתי של המנוחה,
ולא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת. נוכח ספקות כבדים אלה לא השתכנעתי, בדומה לבית
המשפט המחוזי, כי המסמך מיום 6.8.96 מבטא את רצונה האמיתי של המנוחה וכי היא גמרה
בדעתה לצוות את רכושה לכל ילדיה בחלקים שווים. נמצא, שאין לקיים את הצוואה מיום
6.8.96.
אי לכך, הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיב
שכר-טירחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח והוצאות משפט על פי תקנה 513 לתקנות סדר
הדין האזרחי, תשמ"ד1984-.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה נ ש י א
השופט ת' אור:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט
אנגלרד.
ניתן היום, כ"א באלול תשס"א
(9.9.2001).
ה נ ש י א ש ו פ
ט ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 00048850.Q05 /שב
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444