הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ. שושנה (רוזה) גזונטהייט

70 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4880/19 ע"א 4913/19 ע"א 8513/19 לפני: כבוד השופט (בדימ') ג' קרא כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט א' שטיין המערער בע"א 4880/19 ובע"א 8513/19 והמשיב 1 בע"א 4913/19: הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ נ ג ד המשיבות 2-1 בע"א 4880/19 ובע"א 8513/19 והמערערות בע"א 4913/19: 1. שושנה (רוזה) גזונטהייט 2. KF CHEMICAL CO LTD (חברה אנגלית) המשיבים 4-3 בע"א 4880/19, בע"א 8513/19 והמשיבים 3-2 בע"א 4913/19: 3. הרי ספיר (פורמאלי) 4. KF CHEMICAL CO LTD (חברה אירית) (פורמאלית) ערעורים על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד בת"א 2030-08-07 מימים 11.3.2019 ו-13.11.2019 שניתנו על ידי כב' השופט רמי אמיר תאריך הישיבה: ט' בניסן התשפ"א (22.3.2021) בשם המערער בע"א 4880/19 ובע"א 8513/19 והמשיב 1 בע"א 4913/19: עו"ד דורון דן; עו"ד עינב שנקר בשם המשיבות 2-1 בע"א 4880/19 ובע"א 8513/19 והמערערות בע"א 4913/19: עו"ד איל רוזובסקי; עו"ד יעל אנטונלי פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: לפנינו שלושה ערעורים על פסק דין חלקי ופסק דין משלים של בית המשפט המחוזי מרכז בלוד (כב' השופט רמי אמיר) בת"א 2030-08-07 מהימים 11.3.2019 ו-13.11.2019, בהתאמה. עניינם של הערעורים הוא בתביעה כספית שהוגשה לפני קרוב ל- 20 שנה, על ידי לקוח בנק וחברה המצויה בבעלותו נגד הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, ונגד מר הרי ספיר, אשר שימש כיועצו של הלקוח, וניהל עבורו את ענייניו מול הבנק. ביסוד התביעה טענות למרמה, הפרת חובות אמון, הפרת חובות מקצועיות וחובות על פי דין המוטלות על בנקים ובנקאים, רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט – והכול בגין אירועים שהתרחשו בעיקרם במהלך שנות ה-90 ועד סמוך למועד הגשת התביעה בשנת 2003. הצדדים להליך מר אברהם גזונדהייט ז"ל, אשר היה התובע 1 בהליך קמא (להלן: התובע או מר גזונדהייט), היה איש עסקים שניהל והחזיק בעסקים, השקעות, תאגידים וחשבונות בנק רבים ברחבי העולם, ובכלל זה בישראל. התובע היה בחייו אזרח שוויץ, ובעת הרלוונטית לתביעה היה גם תושב שוויץ. בנוסף החזיק התובע בדירה בירושלים, בה שהה במהלך ביקוריו בישראל (לימים, עת העתיק מגוריו לישראל, עבר התובע להתגורר בדירה זו דרך קבע). התובעת 2 בהליך קמא, חברת K.F. Chemical Co. Ltd, היא חברה הרשומה באנגליה, הנמצאת בבעלותו ובשליטתו של התובע (להלן: חברת KF האנגלית. וביחד עם התובע: התובעים). בשעתו היה רשום בעל מניות נוסף בחברת KF האנגלית, מר הנרי וייל (להלן: מר וייל), אך רישומו היה פורמאלי גרידא, ובמהלך ההליך קמא הועברו מניותיו לידי התובע. עוד יצוין כי בתקופה הרלוונטית הדירקטורים בחברה היו התובע, מר וייל ומר הרי ספיר (הוא הנתבע 2 בהליך קמא, כפי שיתואר להלן). הנתבע 1 בהליך קמא היה תאגיד בנקאי כמשמעותו בחוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981, אשר תחילה נקרא בנק כללי לישראל בע"מ, ובהמשך שונה שמו לבנק אינווסטק (ישראל) בע"מ, לאחר שנרכש על ידי קבוצת בנקאות זרה. במהלך ניהול ההליך נרכשה השליטה בבנק פעם נוספת, שונה שמו ליובנק בע"מ, ובהמשך לכך הוא מוזג לתוך הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, הוא הנתבע הנוכחי (להלן: הבנק). הבנק מתמחה במתן שירותי בנקאות פרטית, ניהול נכסים ומתן שירותים בשוק ההון ללקוחות ישראלים וזרים, כאשר בתקופה הרלוונטית לתביעה היו לו שני סניפים – בירושלים ובתל אביב. מר הרי ספיר (להלן: מר ספיר), אשר היה הנתבע 2 בהליך קמא, הוא בנקאי לשעבר אשר ניהל בעבר את סניף ירושלים של הבנק. לאחר פרישתו מהבנק, ניהל מר ספיר עסקים והשקעות באופן פרטי, וכן ניהל עסקים, השקעות, תיקי ניירות ערך וחשבונות בנק עבור לקוחות מישראל ומחו"ל. במהלך שנות ה-80 של המאה הקודמת, התקשרו התובע ומר ספיר בקשרים עסקיים ואישיים, במסגרתם הפך מר ספיר לאיש אמונו של התובע וניהל עבורו ובשמו את עסקיו, לרבות ניהול חשבונות הבנק שלו ושל התאגידים בשליטתו בסניף ירושלים של הבנק. לשלמות התמונה, יצוין כי התביעה הוגשה תחילה נגד הבנק בלבד. ואולם, במסגרת התיקון הראשון לכתב התביעה, צורף מר ספיר כנתבע נוסף. הנתבעת 3 בהליך קמא, חברת K.F. Chemical Co. Ltd, היא חברה הרשומה באירלנד, הנמצאת אף היא בבעלותו ובשליטתו של התובע (להלן: חברת KF האירית). החברה הוקמה על ידי התובע בפברואר 1993, כאשר מר ספיר טיפל בכך מטעמו. בהמשך אותה שנה, בספטמבר 1993 נמחקה חברת KF האנגלית ממרשם החברות האנגלי, ונרשמה בו בשנית רק ביולי 2005, לאחר הגשת התביעה דנן, ובין השאר בעקבותיה, כפי שיפורט בהמשך. עוד יצוין כי מלבד הזהות בשמות, בין חברת KF האירית לבין חברת KF האנגלית יש דמיון רב בנוגע לזהות האורגנים של החברות. כך, גם בחברת KF האירית נרשם מר וייל באופן פורמאלי כבעל מניות נוסף בחברה, ובהמשך, הועברו מניותיו לידי התובע במהלך ההליך קמא; וכמו בחברת KF האנגלית, גם בחברת KF האירית כיהנו בתקופה הרלוונטית התובע, מר וייל ומר ספיר כדירקטורים בחברה. עוד יוער כי חברת KF האירית צורפה כנתבעת על ידי בית משפט קמא, בהחלטתו מיום 16.3.2011, משום שסבר כי מדובר בבעל דין הדרוש להכרעה במחלוקות נושא התביעה. עם זאת, צירופה של חברת KF האירית הפך פורמאלי בעיקרו, שכן בא-כוח התובעים הבהיר כי החברה "לא תגיש תביעה שכנגד או צד ג' כיוון שלא מבוקש נגדה כל סעד, ואני אומר זאת בשמה, כמי שמייצג את בעליה ומנהלה" (פרוטוקול דיון 16.3.2011, בעמ' 21 ש' 5-4). רקע והשתלשלות העניינים החל ממחצית שנות ה-80 של המאה הקודמת לערך, ניהל התובע חשבונות בנק, אישיים ועסקיים, בסניף הבנק בירושלים, כאשר בסמוך לכך, מר ספיר הועסק על ידו לצורך ניהול עסקיו, ובין השניים שררו יחסי אמון וקרבה. בתוך כך, מר ספיר קיבל מידי התובע מספר ייפויי כוח לפעול בחשבונותיו האישיים והעסקיים של האחרון. עם זאת, בין הצדדים קיימת מחלוקת בדבר היקף ייפויי הכוח שניתנו למר ספיר – האם ניתנו ייפויי כוח ביחס לכלל החשבונות, או רק לחלקם, וכן בעבור אילו פעולות. ואומנם, במשך שנים ביצע מר ספיר בחשבונות הבנק של התובע וחברות בשליטתו פעולות רבות, בסכומים נכבדים, ואל חלקן נדרש בהמשך הדברים. עד שנת 1999 התנהלו יחסי הצדדים על מי מנוחות, ולבנק לא הייתה כל ידיעה על מחלוקות בין התובע לבין מר ספיר. בתחילת שנת 1999 פנה אל התובע מנהל סניף הבנק בירושלים (אשר כיהן בתפקיד זה משנת 1986 ועד שנת 2005), מר מאיר ברלך (להלן: מר ברלך), בנוגע לפירעון חוב שהצטבר בשלושה חשבונות הקשורים אליו: אחד מחשבונותיו האישיים של התובע; חשבון חברת ספנדקס ישראל בע"מ, חברה בבעלותו של התובע, מר ספיר ואדם נוסף שהינו קרוב של מר ספיר (להלן: חברת ספנדקס); וחשבון שמספרו 33601 (להלן: פניית הבנק הראשונה). יוער כי חשבון אחרון זה שויך בעבר לחברת KF האנגלית, ובשלב מאוחר יותר שויך לחברת KF האירית (ועל כך עוד יורחב בהמשך). בעקבות פניית הבנק הראשונה, התנהלה במהלך השנים 1999 – 2001 התכתבות ענפה בין התובע לבין הבנק, כאשר לענייננו רלוונטיים במיוחד שלושת המכתבים שיתוארו להלן. ביום 12.1.1999 שלח התובע לבנק מכתב בו נכתב כך: Dear Mr. Barlach 1. Following my visit to you last week, I wish to confirm our agreement Back to Back deposit / loan conditions. I hope to meet you shortly in this matter. 2. Upon review of the printouts of account balances that you gave me, there seem to [be] some discrepancies and I would like to receive clarifications. As well, there are some additional accounts for which I did not receive printouts. I will notify you shortly of details. 3. After review of signature rights on the various accounts, I notify you, that any new pledge of assets, or any additional credit granted to any of accounts, be done only with my personal written confirmation. 4. I would ask that, for good order, that you provide me with written confirmation of all pledges and commitments that exist in my various account, to date, stating which specific assets are pledged to cover each individual commitment. Sincerely yours, A. Gesundheit (להלן: המכתב הראשון או המכתב מיום 12.1.1999). שנה וחצי לאחר מכן, ביום 16.7.2000, שלח התובע לבנק מכתב נוסף, שבו נכתבו הדברים הבאים: Dear Mr. Barlach I'd like to confirm what was said at my visit to the bank today, and to stress once again that there must be no transaction in my accounts without my explicit authorization. Please cancel from my account the two debits of $1,250,000.- and $750,000.-, with any interest or commissions charged on same, and debit Spandex directly, for the principal plus interest at Libor + 1% as agreed. I would like to reiterate that I am very interested in the pledge option – it is of a particular importance to me. You promised me two months ago that you would negotiate with Bank Hapoalim on this matter. Please deal with this matter urgently. Many thanks. Best regards, A. Gesundheit (ההדגשה במקור. להלן: המכתב השני או המכתב מיום 16.7.2000). המכתב השלישי הרלוונטי לענייננו נשלח על ידי התובע כשנה לאחר המכתב השני, ביום 1.7.2001, ובו נכתב כדלקמן: Dear Mr. Barlach I received a few days ago a sheaf of documents relating to several accounts. I haven't had a chance yet to look through them in detail, but thank you for this delivery. Anyway, as Mr. Yakirevich [בא כוח התובע בענייניו מול הבנק]wrote to you on 26/6/01, we're still missing the documents for several other companies (BRS, Spandex, Shoham, Beniav, Couru), and the information relating specifically to K.F. Chemical, as per Mr. Yakirevich's letter of 5/6/01 (not to exclude any other material still outstanding). Independently, I hereby instruct you, as from today, to regard all guarantees and/or pledge and/or liens given by me, or by any proxy of mine, as null and void for any future reference: no indebtedness whatever is to be created from now on the basis of these in any of my accounts, be it in the account itself or for another account or accounts, or for any purpose whatever. ("My accounts" includes, for this purpose only, the accounts of all companies owned or controlled by me). In addition, any power of attorney or authorization I gave anyone is null and void, with the sole exception of the authorization held by Mr. H. Sapir to act in the account of K.F. Chemical Co. Ltd. only. I would also like to ask you, for all the accounts where you claim that a debt exists with my guarantee, or secured by a pledge on my assets, etc., to let me know the actual debt (or credit, as the case may be) in each of these accounts, as I would like to settle these debts shortly. Yours sincerely, A. Gesundheit (ההדגשה במקור. להלן: המכתב השלישי או המכתב מיום 1.7.2001). הערה: כאמור, בין התובע לבנק, וכן בין התובע למר ספיר, הוחלפו מספר רב של מכתבים לאורך התקופה האמורה, אך אלה השלושה הרלוונטיים להכרעתו של בית משפט קמא. משההידברות בין התובע לבין הבנק בקשר לחוב האמור בפניית הבנק הראשונה לא נשאה פרי, שלח הבנק לתובע ביום 6.9.2001 מכתב דרישה לפירעון החוב שעמד בשעתו על סך של 33,795,991 ש"ח (להלן: מכתב הדרישה מהבנק). ביני לביני, וייתכן שבעקבות מכתב הדרישה האמור, עלו היחסים בין התובע למר ספיר על שרטון. בהמשך, וככל הנראה כתוצאה מכך, שלחו באי כוחו של התובע ביום 17.2.2002, בשמו ובחתימתו, מכתב נוסף לבנק שכותרתו "מר הרי ספיר", ובו נכתב כך: בבדיקה שערכנו נדהמנו לגלות ולשמוע אף ממר הרי ספיר עצמו, כי הוא מעל, כנראה בכספיי בסכום של כ-8 מיליון דולר. בנסיבות אלה, נא לבטל את כל יפויי הכוח שנתתי למר הרי ספיר ולא לאפשר לו לבצע כל פעולה, מכל מין וסוג שהוא, בשום חשבון הקשור אלי, לרבות חשבון חברת K.F. CHEMICAL (מס' 33601). (ההדגשה במקור. להלן: המכתב מיום 17.2.2002). בהמשך, במהלך שנת 2002 פרע הבנק חלק מהחוב באמצעות מימוש נכסיהם של התובעים, ומשלא הוסדרה יתרת החוב, הגיש הבנק ביום 24.7.2003 בקשה למינוי כונס נכסים על מניות חברת ערד השקעות ופיתוח תעשיה בע"מ, חברה ציבורית הנסחרת בבורסה (להלן: חברת ערד) – המוחזקות בשניים מחשבונות התובעים בבנק (באחד מחשבונות הבנק האישיים של התובע שמספרו 34290 ובחשבון שמספרו 33601, בו הצטבר חלק מהחוב כאמור). זאת, לצורך מימושן במטרה לפרוע את יתרת החוב האמור (הבקשה למינוי כונס נכסים הוגשה במסגרת פש"ר 1847/03. להלן: בקשת הכינוס). יוער כי בקשת הכינוס הופנתה גם כלפי חברת ספנדקס, אך לא התבקש נגדה סעד כלשהו, בין היתר, בשל הימצאותה בהליכי פירוק. על רקע דברים אלה, ביום 27.7.2003, שלושה ימים לאחר שהוגשה בקשת הכינוס, הגיש התובע לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו את התביעה נשוא הערעורים דנן (במסגרת ת"א 1899/03), ובהמשך, ארבע שנים לאחר מכן, ביום 15.8.2007 הועברה התביעה לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד, שם היא הוסיפה להתנהל עד למתן פסקי הדין נושא הערעורים שלפנינו (במסגרת ת"א 2030-08-07), תוך שהמותבים שדנו בתיק התחלפו במהלך שנת 2011. כן יצוין כי לנוכח הזיקה בין בקשת הכינוס לתביעה דנן, הדיון בשני ההליכים הללו אוחד, אך ביום 16.3.2011 הבהיר בית משפט קמא כי "[]התיק שבפני הוא רק התיק שבכותרת ולא תיק הכינוס", אם כי, הלכה למעשה, בקשת הכינוס לא הייתה פעילה לאור התביעה דנן. עוד יצוין כי במהלך ההליך, ביום 7.10.2016, נפטר התובע, ואשתו-יורשתו, גברת שושנה (רוזה) גזונדהייט, נכנסה בנעליו (להלן: אשתו של התובע). כן נפטר עוד קודם לכן, בשנת 2011, גם בא-כוח התובעים ובהמשך הוחלפו באי-כוח התובעים מספר פעמים. עניינה של התביעה מושא הערעורים היא בטענת התובעים כי הבנק איפשר למר ספיר – בין אם עשה זאת בשל היותו שותף בקנוניה עמו, בין אם עשה זאת ביודעין או תוך עצימת עיניים, ובין אם ברשלנות – לבצע פעולות בחשבונות הבנק של התובע ושל חברת KF האנגלית ללא הרשאתם והסכמתם של האחרונים, ומבלי שהללו ידעו עליהן, באופן המקים עילות תביעה בגין מעשי מרמה, הפרת חובות אמון, הפרת חובות מקצועיות וחובות על פי דין המוטלות על בנקים ובנקאים, רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט. על פי הנטען, מר ספיר, שהיה איש אמונו של התובע, ניצל את ייפויי הכוח שניתנו לו על ידי האחרון ופעל בחשבונות הבנק של התובעים במטרה לשרת אינטרסים אישיים שלו על חשבון טובתם של התובעים. עוד טענו התובעים כי המעשים שיתוארו להלן נתגלו להם לראשונה רק בראשית 1999, בעקבות פניית הבנק הראשונה אל התובע בדרישה לפרוע את החוב הנטען. להלן יוצגו האירועים המקימים לכאורה את עילות התביעה הנטענות. בטרם הצגתם יוער כי, נוכח משכו של ההליך, ובקשות שונות שהוגשו לתיקון כתב התביעה, התביעה ידעה גלגולים רבים. כפועל יוצא, חלו שינויים לא מבוטלים ביריעת המחלוקת בין הצדדים. לפיכך, אתמקד להלן אך באירועים שנותרו בשלב זה בחזית המחלוקת, ואשר יש להם רלוונטיות להכרעה בערעורים שלפנינו. א. הפיכת חשבון חברת KF האנגלית לחשבונה של חברת KF האירית – בשנת 1993, בסמוך להקמתה של חברת KF האירית, 'הועבר' חשבון חברת KF האנגלית (שמספרו 33601. להלן: חשבון חברת KF או חשבון 33601) לחברת KF האירית והפך להיות חשבונה. 'העברה' זו בוצעה באמצעות הקצאת מספר חשבונה של חברת KF האנגלית לחברת KF האירית בעת פתיחת חשבון בבנק לזו האחרונה, וזאת חלף הקצאת מספר חשבון חדש ונפרד. על פי הנטען, 'העברה' זו נעשתה בידי מר ספיר ללא הרשאה, ותוך הסתרתה מפני התובעים. יחד עם זאת, ומבלי לגרוע מהאמור, טענת התובעים היא כי מעת שהועבר החשבון לחברת KF האירית, חברת KF האנגלית אינה חייבת יותר בחיובים שנוצרו בחשבון זה, וכי הערבויות והבטחונות שנתן התובע לחברת KF האנגלית אינם חלים על חיובים שנוצרו בחשבון לאחר העברתו לחברת KF האירית. יצוין כי חשיבות חשבון חברת KF מבחינת התובע נעוצה בכך שבו הופקדו מניות של חברת ערד המהוות חלק מדבוקת השליטה של התובע בחברה, ואשר אותן ביקש הבנק לממש במסגרת בקשת הכינוס. לגישת התובע, המניות מעולם לא הוקנו לחברת KF האירית, ועל כן לא ניתן היה להשתמש בהן כבטוחה לחובותיה. ב. הוצאת ערבויות בנקאיות מחשבון התובע ומחשבון חברת KF לטובת צדדים שלישיים הקשורים למר ספיר, וגלגול החוב שנוצר כתוצאה מפירעונן לחשבונן של חברות אחרות המצויות בבעלות התובע (להלן: סוגיית הערבויות) – על פי הנטען, החל מראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת איפשר הבנק למר ספיר להוציא מאחד מחשבונות הבנק האישיים של התובע (חשבון שמספרו 33946) ומחשבון חברת KF, שבע ערבויות, אשר ניתנו לצורך הבטחת חובותיהם של צדדים שלישיים שנזקקו לערבויות אלה כבטוחות לעסקיהם, ואשר נטען כי הם קשורים למר ספיר וזרים לתובע. כל הפעולות הללו נעשו, כך על פי הנטען, ללא ידיעת מר גזונדהייט ותוך הסתרה ממנו, כאשר התובעים בדעה כי הבנק איפשר ביצוע פעולות אלה על מנת שיהיה לו ממי להיפרע, בעת הצורך. ואולם, בפעולות אלה לא היה די, ועל פי הנטען, הערבויות שנמשכו מחשבון התובע נפרעו על ידי הבנק, ובהמשך 'גולגל' החוב בגינן בשתי פעימות: בפעימה הראשונה, בשנת 1993, גולגל חלק מהחוב (בגין שתיים מהערבויות) לחשבון של חברת Kentbush Limited, חברה הרשומה באנגליה, ונמצאת בבעלות התובע ויורשיו של שותפו בחלק מעסקיו, מר רודולף שפיצר ז"ל (להלן: חברת קנטבוש, יורשי שפיצר ו-מר שפיצר ז"ל, בהתאמה), וזאת באמצעות נטילת אשראי בחשבון חברת קנטבוש, והעברת הכסף לחשבון הבנק האישי של התובע. החלק הנותר מהחוב בגין מימוש הערבויות האחרות נרשם בחשבון הבנק האישי של התובע, אשר גם בו נלקח אשראי מהבנק. הפעימה השנייה התרחשה בשנת 1997, אז גולגל מלוא החוב בגין הערבויות שנפרעו לחשבון חברת KF (שמספרו 33601), באמצעות נטילת אשראי בחשבונה והעברת הסכומים הנדרשים לכיסוי החוב בחשבון הבנק האישי של התובע ובחשבון חברת קנטבוש. גם מהלכים אלה, על פי הנטען נעשו על ידי מר ספיר ללא הרשאה ובידיעת הבנק, והם שהביאו ליצירת חלק מהחוב שנצטבר ואשר הבנק דורש כעת את פירעונו. ג. יצירת שעבוד באחד מחשבונותיו האישיים של התובע בבנק ומימושו (להלן: סוגיית השעבוד) – בשנת 1992 נוצר שעבוד באחד מחשבונותיו האישיים של התובע בבנק, חשבון אחר מזה שהוצאו ממנו הערבויות הנזכרות בפסקה 15 לעיל (חשבון שמספרו 34290). שעבוד זה חל על ניירות הערך שבחשבון הבנק האמור, והוא מבטיח את חיוביהם של תשעה גורמים, יחידים וחברות, שניהלו חשבונות בנק בסניף בירושלים. בהמשך, בשנת 2000, אף הורחב השעבוד להבטחת חובותיה של חברת ספנדקס, אשר נקלעה לקשיים כלכליים ובעת הגשת התביעה דנן הייתה בהליך פירוק. לטענת התובעים, שעבוד זה נוצר על ידי מר ספיר, ללא ידיעתו והרשאתו של התובע, במטרה לשרת את האינטרסים של מר ספיר והבנק, ותוך שהוא מבטיח חובותיהם של גורמים אשר לא הייתה לתובע כל סיבה להעמיד עבורם בטחונות. כן טענו כי הבנק הכיר בפסול שביצירת השעבוד, עת ביטל חלק ממנו ביום 6.6.2001, בהתאם לבקשתו של התובע. בנוסף, התובעים טענו כי הבנק פעל שלא כדין לא רק בכך שאיפשר את יצירת השעבוד, אלא גם בכך שמימש אותו. כך, בשנת 2002, וחרף התנגדות התובעים, מימש הבנק חלק מהשעבוד באמצעות מכירת ניירות ערך המוחזקים בחשבון הבנק בסכום כולל של כ-4 מיליון דולר, וזאת על מנת לפרוע חלק מהחוב הנטען בפניית הבנק הראשונה. לטענת התובעים, מימוש זה אינו חוקי, מאחר שהשעבוד נוצר שלא כדין, ועל כן דין השעבוד להתבטל ויש להשיב לידיהם את הסכומים שמומשו מכוחו. עוד יצוין בהקשר זה, כי התובעים טענו כי במהלך השנים 1993-1991 יצר הבנק "קבוצת חשבונות" של התובע וחברות הקשורות לו, באופן שיצר "בטוחות צולבות" בין חשבונות אלה, כאשר השעבוד האמור הוא אחד מאותן בטוחות (להלן: טענת הקבוצה). יצוין עם זאת, כי מלבד השעבוד המוזכר לא עמד בפני בית משפט קמא כל טיעון מפורט בעניין זה. ד. רכישת מניות של חברת Playnet Technologies Inc. עבור חשבון חברת KF (להלן: רכישת מניות פליינט) – התובעים טוענים כי במהלך השנים 1997-1993 קנה מר ספיר מניות של חברת Playnet Technologies Inc. (להלן: חברת פליינט) לחשבון חברת KF באמצעות נטילת אשראי מהבנק. קניית מניות אלו נעשתה במספר רכישות אשר הצטברו לכדי למעלה מ-2 מיליון דולר. על פי הנטען, רכישת המניות הייתה השקעה פרטית של מר ספיר, שנעשתה ללא רשות, ותוך שימוש לרעה בהרשאה שניתנה לו בחשבון הבנק של חברת KF האנגלית. עוד נטען כי המניות הללו עלו וירדו בערכן בצורה משמעותית, וכי ההשקעה הזו, הן מבחינת גובה הסכומים המדוברים והן מבחינת אופן ביצועה באמצעות נטילת אשראי, לא אפיינו את דרך התנהלותו של התובע. לפיכך, ביקשו התובעים כי כל החיובים בחשבון חברת KF שנעשו בעבור רכישת מניות חברת פליינט יבוטלו. ה. חיוב בריביות מופרזות (להלן: סוגיית הריביות) – התובעים מעלים טענות גם ביחס לחיובם בריביות שהוגדרו על ידם כמופרזות בכל חשבונותיהם בבנק, לרבות בחשבון חברת קנטבוש (אף שבשונה מיתר החברות הנדונות, זו כאמור בבעלות משותפת של התובע ומר שפיצר ז"ל). בשלב הזה, מוסכם על הכול כי אין בין הצדדים הסכם בכתב בנוגע לשיעור הריבית שהבנק היה רשאי לגבות, ולמצער לא נמצא הסכם כזה, וכי שיעורי הריבית בהם חויבו התובעים בפועל התבססו על ריבית ליבור (London Inter-Bank Offered Rate (LIBOR)) בתוספת אחוז משתנה. לטענת התובעים, הריבית שהיה צריך הבנק לגבות מהם, בשים לב להיקף פעילותו של התובע והחברות בשליטתו, היא לכל היותר בשיעור של ליבור + 1%. זאת, עד ליום 23.9.2009 – המועד בו דחה בית משפט קמא (כפי שיפורט להלן) את בקשת התובעים לשחרר את השעבוד שהוטל על מניות חברת ערד כנגד הפקדה כספית בגובה החוב הרשום בספרי הבנק – וכי החל ממועד זה ואילך, גורסים התובעים, כי הם פטורים מתשלום כל ריבית. ו. חיובים בחשבון הבנק של חברת ספנדקס (להלן: החיובים בחשבון ספנדקס) – כאמור חברת ספנדקס היא חברה בבעלות התובע, מר ספיר ומקורבו של האחרון, אשר בעת בה הוגשה התביעה הייתה מצויה בהליך פירוק. בהקשר זה יצוין כי התובע הצטרף לחברת ספנדקס בשלב מאוחר להקמתה, וכי זו הוקמה במקור על ידי מר ספיר ומקורבו בלבד. לאחר הצטרפותו, ערב התובע בשנת 2000 לחשבון הבנק של החברה בשלוש ערבויות אישיות וספציפיות, שתיים עד לתקרה כוללת של 3 מיליון דולר ואחת עד לתקרה של 1.3 מיליון מרק גרמני, כאשר שיעור הריבית בשלושתן הועמד, בהסכמת הבנק והתובע, על ליבור + 1%. לטענת התובע, הבנק חייב אותו מכוח הערבויות האמורות בסכום של כ-2.1 מיליון דולר, ואף גבה סכום זה בפועל. תחילה, טען התובע כי חיוב זה הוא שגוי, מאחר שהוא התבסס על חישובי ריביות העולים על המוסכם, ועל כן נטען כי הבנק גבה סכומים ביתר שיש להשיבם. ואולם, לאחר מכן זנח התובע טענה זו ואישר כי סכום החוב העדכני שלו בחשבון חברת ספנדקס, נכון למועד הגשת התביעה, עומד על כ-1.9 מיליון דולר, וזאת בהתאם לתקרת הערבויות והריביות על הערבויות ולאחר הפחתת הסכומים שנגבו בפועל (להלן: יתרת הסכום הנערב). המחלוקת בין הצדדים בשלב זה התמקדה בשאלת חבותו של התובע לכלל חובותיה של חברת ספנדקס, מעבר לסכום החוב אותו אישר התובע מכוח הערבויות האישיות, וזאת בין אם מכוח ההרחבה האמורה של השעבוד (כפי שתוארה בסוגיית השעבוד, פסקה 16 לעיל) ובין אם מכוח ערבות כללית ובלתי מוגבלת שניתנה לכאורה בשמו של התובע בשנת 1998 להבטחת חובות חברת ספנדקס כלפי הבנק. התובע טען הן נגד תוקפה של הרחבת השעבוד והן נגד תוקפה של הערבות הכללית, וגרס כי יש לחייבו בגין חובות חברת ספנדקס רק ביתרת הסכום הנערב (שבה הוא מכיר) ואך ורק מכוח הערבויות האישיות הנזכרות, ובהתאם לתנאיהן. עוד טען התובע כי יש לקזז מחוב זה כלפי הבנק את חובות הבנק כלפיו בגין העניינים האחרים המועלים בתביעה. הבנק, בתגובה, טען כי יש לדחות את התביעה על שלל עילותיה מחמת התיישנות, מכיוון שמדובר באירועים שהתרחשו למעלה מ-7 שנים עובר להגשת התביעה בשנת 2003. לחלופין, נטען כי יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי ומניעות, לאחר שבמשך למעלה מעשור לא הועלתה כל טענה ומחאה מצד התובעים כלפי הבנק, והאחרון הסתמך בתום לב על מצג זה. לגופו של עניין, הכחיש הבנק את הטענות כלפיו וטען כי כלל הפעולות נעשו בידיעתו ובהסכמתו של התובע, מבלי שהבנק הסתיר ממנו דבר. הבנק הוסיף כי מסר דיווחים שוטפים לתובע, באמצעות מר ספיר ובהתאם להנחייתו המפורשת של התובע, וכן מסר דיווחים אף לתובע ישירות, בעת ביקוריו בבנק. עוד טען הבנק כי התובע נתן למר ספיר הרשאה מפורשת ובלתי מסויגת לפעול בחשבונותיו –הרשאה אשר נמסרה לבנק, הן בכתב והן בעל-פה – והבנק הסתמך עליה. כן העלה הבנק טענות קונקרטיות ביחס לכל אחד מהעניינים המתוארים לעיל. השתלשלות ההליך המשפטי וסוגיות דיוניות הרלוונטיות לענייננו להלן יפורטו, על פי סדר כרונולוגי, מספר עניינים שהתרחשו במהלך ההליך המשפטי, ואשר רלוונטיים לצורך הבנת פסקי הדין של בית משפט קמא. הבקשה לשחרור ניירות ערך ופיקדונות התובעים – ביום 11.6.2009 הגישו התובעים בקשה לשחרור ניירות ערך ופיקדונות המופקדים בחשבונותיהם בבנק, ובכלל זה שחרור מניות חברת ערד, אשר שועבדו על ידי הבנק בגין החוב נושא בקשת הכינוס. זאת, בכפוף לתשלום החוב הנטען, מבלי שהדבר יגרע מטענות הצדדים או ישמש כראיה בהליך (להלן: הבקשה לשחרור ניירות ערך ופיקדונות התובעים). ואולם, בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בדבר גובה החוב, מן הטעם שהבנק גרס כי יש להוסיף על החוב הנטען בבקשת הכינוס ריבית חריגה ששיעוריה הגיעו לכדי סכום משמעותי שהתובעים סירבו לשלמו. אי-לכך, ביום 23.9.2009 קבע בית משפט קמא (כב' השופטת אסתר שטמר) כי לא ניתן להיעתר לבקשת התובעים כפי שנתבקשה, קרי שחרור ניירות הערך והפיקדונות בעבור סכום הנמוך מסכום החוב לו טען הבנק בשלב זה. כן יצוין כי בקשת רשות ערעור שהגישו התובעים על החלטה זו נדחתה ביום 25.11.2009 על ידי כב' השופט (כתוארו אז) אשר גרוניס במסגרת רע"א 8715/09. ההסדר הדיוני ופיצול המשפט – במהלך קדם המשפט הגיעו הצדדים להסדר דיוני בקשר לסוגיית הריביות, לפיו המשפט יפוצל, כאשר בשלב הראשון יידונו בסיס החוב ומתכונת הריבית ושיעוריה, ובשלב השני יתבצע חישוב הריביות וסכומיהן הסופיים לתשלום (הסדר זה קיבל את אישורו של בית משפט קמא ביום 16.3.2011). משיכת תצהירו של התובע – מר גזונדהייט אומנם הגיש תצהיר עדות ראשית כבר בתחילת שנת 2010, ואולם שנה לאחר מכן, ביום 23.3.2011, ובסמוך למועדי ההוכחות שנקבעו בשעתו (ואשר נדחו לאחר מכן מטעמים אחרים שאינם קשורים לתובע), הודיע בא-כוחו כי הוא מושך את תצהירו לנוכח המלצת רופאיו שלא יעיד בשל מצבו הבריאותי. התובע אכן לא העיד, והבנק גרס כי מדובר בכשל ראייתי מכוון העומד לחובת התובעים. בפסק הדין החלקי נשוא הערעורים דנן קבע בית משפט קמא כי, מחד גיסא, אין לייחס לחובת התובע משקל ראייתי שלילי בשל משיכת תצהירו, משום שלא ניתן לקבוע כי התובע התחמק ונמנע במכוון ממתן עדות. מאידך גיסא, הדגיש בית משפט קמא כי אין בכך כדי להצדיק כל יתרון דיוני וראייתי לתובע, ולמצער הקלה כלשהי בחובת ההוכחה, ובכלל זה בנטלי השכנוע והבאת הראיות. פסק דין נגד מר ספיר – שלב ההוכחות בהליך התקיים בסופו של דבר בשנת 2013, ונפרס על פני 12 ימי דיונים. בהמשך התקיימו עוד 2 דיוני הוכחות (בימים 29.3.2015 ו-29.4.2015), לאור הגשתם של תצהירים נוספים. במהלך הליך ההוכחות, וביוזמת בית משפט קמא, הגיעו התובעים ומר ספיר להסכמות, שבעקבותיהן ניתן ביום 22.5.2013 פסק דין כספי נגד מר ספיר. על פי אותן הסכמות, ומבלי שהדבר יהווה הודאה מצדו של מר ספיר בטענות המופנות כלפיו, ניתן תוקף של פסק דין המחייב את מר ספיר לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, סכום כולל של 17.756 מיליון ש"ח בתוספת ריבית והצמדה כחוק החל מיום 21.7.2003. אף על פי כן, הוסכם כי מימוש פסק הדין יעוכב עד למתן פסק דין ביחס למחלוקות מול הבנק, וזאת כנגד מתן צווי עיקול על שני נכסים בבעלותו של מר ספיר. זאת, שכן, ככל שחיובי התובעים כלפי הבנק יבוטלו, והאחרון יידרש להשיב את הכספים שנגבו על ידו שלא כדין, עשוי להתייתר הצורך במימוש פסק הדין נגד מר ספיר ביחס לאותם חיובים (להלן: פסק הדין נגד ספיר). הערה: מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי הסכמת מר ספיר לפסק הדין נגדו נעוצה במכתב ששלח לתובע באמצעות הדואר האלקטרוני ביום 19.8.2002, דהיינו עובר להגשת התביעה וכחצי שנה לאחר שנשלח לבנק המכתב מיום 17.2.2002, המורה כאמור על ביטול כל ייפויי הכוח שניתנו למר ספיר מאת התובע. במסגרת המכתב ששלח מר ספיר לתובע, מר ספיר נטל על עצמו אחריות לשלם לתובע סכום של עד 7.8 מיליון דולר, כאשר הדבר היווה, הלכה למעשה, סיכום של ההתחשבנות ביניהם בנוגע לחובות בשלושה מחשבונות הבנק נושא התביעה (חשבון אישי של התובע שמספרו 33946, חשבון חברת KF שמספרו 33601 וחשבון חברת קנטבוש שמספרו 33986). כן יצוין כי תחילה טען מר ספיר כי המכתב נשלח עת היה נתון "בסערת נפש ממש", בעקבות לחצים שנטען כי הופעלו כלפיו על ידי בנו של התובע, אך בסופו של דבר, כאמור, הסכים למתן פסק הדין נגדו. לבסוף, יצוין כי בעקבות הצעת בית משפט קמא, במהלך שנת 2015 פנו הצדדים להליך גישור. ואולם, ביום 7.2.2016 הודיעו הצדדים כי הליך הגישור לא צלח. פסק הדין החלקי של בית משפט קמא ביום 11.3.2019 ניתן פסק דין חלקי (בהתאם להסדר הדיוני הנזכר בפסקה 23 לעיל. להלן: פסק הדין החלקי). בית משפט קמא קבע כי יש לדחות את חלקה הארי של התביעה מחמת התיישנות, וזאת למעט סוגיית הריביות, בכל הנוגע לתקופה שמיום 27.7.1996 (שבע השנים עובר להגשת התביעה), ולמעט החיובים בחשבון ספנדקס – אשר ביחס אליהם מצא כי יש לקבל את הטענות בחלקן. להלן ארחיב קמעה בעיקרי פסק הדין החלקי. בפתח הדברים, דחה בית משפט קמא על הסף שש טענות שהועלו על ידי התובעים, וזאת מחמת הרחבת חזית אסורה. ואלה הן, בקצרה, הטענות שנדחו: טענה כי הבנק יצר שלא כדין את "קבוצת גזונדהייט-שפיצר", קבוצה של חשבונות המקימה בטוחות צולבות בין כלל החשבונות בקבוצה (יוער כי, המדובר בטענה דומה לטענת הקבוצה, כאשר השוני נוגע להיקף החשבונות הנכללים בקבוצה, ובכלל זה לעירובם של חשבונות הנוגעים גם למר שפיצר ז"ל); טענה לקיומן של ערבויות אישיות כלליות נוספות שמר ספיר חתם בשמו של התובע, מחוץ לחשבונות בהם ניתן למר ספיר ייפוי כוח, וחיובו של התובע מכוחן; טענה כי שלוש מתוך שבע הערבויות נושא התביעה הוצאו מחשבון חברת KF, ולא מחשבונו האישי של התובע, כפי שנטען קודם לכן, וביחס אליהן הועלו טענות חדשות ושונות מאלה שנטענו ביחס לשבע הערבויות (יצוין כי בעניין זה מצא בית משפט קמא כי אכן שלוש הערבויות הללו הוצאו מחשבון חברת KF, אך קבע כי אין להעלות ביחס אליהן טענות חדשות מאלה שנטענו בכתב התביעה, וכן דחה את הטענה כי אחת מהערבויות הללו נפרעה, היות שהתובעים לא טענו לכך בכתב התביעה, ואף לא ביקשו את תיקונו בעניין זה); טענה כי השעבוד נושא התביעה כלל לא מבטיח את חובות חברת KF האנגלית וגם לא את חובות חברת KF האירית, אלא חברה אחרת – חברת K.F. Chemical Co. Ltd, חברה שלישית במספר, שנרשמה בואדוז, ליכטנשטיין (להלן: חברת KF ואדוז); וטענה כי רכישות מניות חברת פליינט נעשו לטובת קידום אינטרסים של מקורבים למר ספיר (ולא כהשקעות פרטיות של מר ספיר עצמו); טענה כי התובעים זכאים להפטר מכל חוב, לנוכח הפטר שנתן הבנק ליורשי שפיצר בגין ערבות ושעבודים שנתן מר שפיצר ז"ל לחובות התובע, חברת KF האנגלית וחברת קנטבוש (להלן: טענת ההפטר). לאחר הסרת טענות אלה מן הדרך, פנה בית משפט קמא לבחינת האירועים שבמרכז כתב התביעה. בכל הנוגע להפיכת חשבון חברת KF האנגלית לחשבונה של חברת KF האירית, נפסק כי אין מחלוקת בין הצדדים כי פעולת 'ההעברה' הנטענת התבצעה בשנת 1993. לפיכך, מאחר שפעולה זו היא הפעולה בגינה טוענים התובעים לאי חבותם בחיובים שנוצרו בחשבון ולאי תקפות הערבויות והבטחונות שניתנו בעבור חשבון זה, עילת התביעה התגבשה במלואה כבר במועד זה – דהיינו, כעשור בטרם הוגשה התביעה, ועל כן היא התיישנה. זאת ועוד, בית משפט קמא עמד על כך שסוגיה זו הועלתה רק בכתב התביעה המתוקן, בשנת 2007, ולמצער בשנת 2006, עת הוגשה הבקשה לתיקון, ומכאן שמדובר בפרק זמן ממושך עוד יותר החורג מתקופת ההתיישנות. למעלה מן הצורך, הוסיף בית משפט קמא כי הגם שמבחינה פורמאלית-טכנית הייתה העברת חשבון בין שתי החברות, ועל אף שמדובר בתאגידים בעלי אישיות משפטית נפרדת, מבחינה מהותית יש לראות בשתי החברות הללו כגוף אחד, וזאת בשים לב לזהות בין החברות (בשם ובנושאי התפקידים בהן), וליחסים ביניהן, ובפרט בהתחשב בעובדה כי הבעלים היחיד בשתי החברות הוא התובע. עוד ציין בית משפט קמא כי כפי שעלה מהראיות בתיק, החברות הוקמו אחת בנעלי השנייה, משיקולי מס של התובע, כאשר האחרון ראה בהן כהמשך ישיר ורציף זו של זו, ללא כל הבחנה ביניהן. משכך, קבע בית משפט קמא כי אין לקבל את טענת התובע אשר משמעותה כי כל פעולות הזכות והרכוש שנצברו בחשבון משנת 1993 ואילך ייזקפו לטובת חברת KF האנגלית, ואילו כל פעולות החובה וההתחייבויות השונות בגין אותן עסקאות ממש ייזקפו לחובת חברת KF האירית. אשר לסוגיית הערבויות, בית משפט קמא ציין תחילה כי עולה ששתיים מתוך שבע הערבויות האמורות לא נפרעו וכי שתי ערבויות נוספות נפרעו וכוסו באמצעות מקורות חיצוניים שאינם קשורים לתובעים. עוד ציין בית משפט קמא כי משלב ההוכחות עלה, כפי שאף טוענים באי-כוח התובעים, כי אחת מתוך שלוש הערבויות שנותרו לדיון הוצאה מחשבון חברת KF ולא מחשבונו האישי של התובע, ועל כן, הלכה למעשה, התביעה עוסקת בשתי ערבויות בלבד. לאחר דברים אלה, דן בית משפט קמא בשתי הערבויות הללו, וקבע כי התביעה בגינן התיישנה, הן בראי מועד יצירת הערבויות (למעלה מ-12 שנים לפני מועד הגשת התביעה) והן בראי מועד חיוב חשבונו האישי של התובע בעטיין (כעשור לפני מועד הגשת התביעה). בבחינת מועד גלגול החוב לחשבונן של חברת קנטבוש וחברת KF האנגלית, צוין כי אומנם קיים שוני מסוים בין שתי הערבויות (האחת גולגלה לחברת קנטבוש למעלה מ-10 שנים לפני הגשת התביעה ובהמשך גולגל החוב לחברת KF האנגלית כ-6 שנים לפני הגשת התביעה; ואילו השנייה גולגלה פעם אחת, אך ישנה מחלוקת האם הדבר נעשה כ-9.5 שנים או כ-6 שנים לפני הגשת התביעה). ואולם, בית משפט קמא קבע כי לעניין שאלת ההתיישנות, המועד הרלוונטי הוא מועד הוצאת הערבויות מחשבון הבנק האישי של התובע, שאז עילת התביעה התגבשה, בהינתן שלוז טענת התובעים נסוב סביב פעולה זו, ולכל היותר, במועד הראשון בו נפרעה אחת מהערבויות, וחויב לראשונה חשבונו האישי של התובע ממנו הוצאה, שאז התגבש הנזק כתוצאה ממעשה העוולה לו טוענים התובעים. מכל מקום, נקבע כי מועד 'גלגול' החוב לחברות האחרות איננו משנה דבר לצורך שאלת התיישנות, שכן ממילא אף אם 'גלגול' זה היה מתברר כלא-חוקי ומשכך בטל, הרי שהחוב היה נותר בחשבונו האישי של התובע, אשר ביחס לטענות בעניין חיובו בעקבות מימוש הערבויות נמצא כי חלה התיישנות כאמור. גם ביחס לסוגיית השעבוד מצא בית משפט קמא כי חלה התיישנות. זאת, הואיל והשעבוד נוצר בשנת 1992, כ-11 שנים לפני מועד הגשת התביעה. לצד זאת, ציין בית משפט קמא כי הגם שהתביעה עוסקת לא רק ביצירת השעבוד אלא גם במימושו החלקי, וכן כוללת היא רכיב המבקש למנוע את מימושו העתידי, טענות אלה נשענות רובן ככולן על אי החוקיות הכרוכה ביצירת השעבוד, ולא בפגמים שנפלו בעצם מימושו. לפיכך, סבר בית משפט קמא, כי המועד הרלוונטי היחיד לבחינת מירוץ ההתיישנות הוא מועד יצירת השעבוד. בהקשר זה, הבהיר בית משפט קמא כי אין בעובדה ששלושה ימים לפני מועד הגשת התביעה הגיש הבנק את בקשת הכינוס לשם מימוש נכסים, בין היתר, מכוח השעבוד הנזכר, כדי לשנות מהקביעה האמורה. למעלה מן הצורך, הוסיף בית משפט קמא כי ספק אם קיים טעם מעשי לבירור סוגיית השעבוד. זאת, שכן, החוב בו עוסקת סוגיית השעבוד מיוחס לחשבון חברת KF, אשר התובע ערב לכלל החובות בחשבון מכוח ערבות אישית בלתי מוגבלת, שנחתמה על ידי התובע בעצמו (ולא על ידי מר ספיר) עוד בשנת 1989, עובר ליצירת השעבוד, ואשר אין כל טענה נגד תוקפה. מכאן שלצורך פירעון החוב האמור, ממילא יכול היה הבנק לפעול הן באמצעות מימוש השעבוד והן באמצעות פירעון הערבות האמורה. בכל הנוגע לסוגיית הרחבת השעבוד בשנת 2000, כך שיבטיח גם את חובותיה של חברת ספנדקס, נקבע כי לא חלה התיישנות, וזו נדונה לגופה תחת הנושא של חיובים בחשבון ספנדקס, כפי שיפורט להלן. באשר לרכישת מניות פליינט, צוין כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר למועדי הרכישות וסכומיהן, וכן באשר לעובדה שהללו התבצעו על ידי מר ספיר. עוד הדגיש בית משפט קמא כי הטענות בסוגיה זו לא הופנו באופן נפרד ומובחן ביחס לכל רכישה בודדת, אלא לכל הרכישות כמכלול, וכנגד התנהלות הבנק הכללית, בכך שאיפשר את הרכישות האמורות, ולא התריע עליהן בפני התובע. כן הודגש בהקשר זה כי לא הועלתה כל טענה לגופן של הרכישות מנקודת מבט של כדאיות כלכלית, אלא רק לעצם ביצוען ללא הרשאה. בהתבסס על כך, נקבע כי מדובר בעילת תביעה אחת אשר התגבשה במועד הרכישה הראשונה, הוא שנת 1993 (כעשור לפני הגשת התביעה), ולמצער בשנת 1995 (כ-8 שנים לפני הגשת התביעה), שאז "הרכישות היו משמעותיות וניכרות יותר" (פסקה 90 לפסק הדין החלקי). לפיכך, נפסק כי גם רכיב זה של התביעה התיישן. למעלה מן הנדרש, הוסיף בית משפט קמא כי אף אם היה קובע שרכיב תביעה זה לא התיישן ביחס לרכישות שבוצעו לאחר יום 27.7.1996 (7 שנים קודם להגשת התביעה), היה מקום לדחות רכיב זה לגופו מהטעמים הבאים: מר ספיר היה דירקטור ומורשה חתימה בחברת KF האנגלית (לרבות בחשבון הבנק שלה), כך שמנקודת מבטו של הבנק, פעולותיו של הראשון בוצעו בסמכות; עסקינן בפעילות עסקית שאיננה חריגה לחשבון בנק זה; היקף הרכישות וסכומן היה סביר בנסיבות העניין, ובשים לב ליתר הנכסים בחשבון; ובאותה תקופה התבצעו רכישות של מניות חברת פליינט גם בחשבונו האישי של התובע, כך שלא הייתה מצדו של הבנק כל סיבה לחשוד בעניין זה. בסוגיית הריביות, קבע בית משפט קמא כי הואיל ושיעורי הריביות משתנים לאורך הזמן וכן נגבים בעבור תקופות שונות, מדובר בעילה המתחדשת מיום ליום. בהתאם, נפסק כי התביעה בגין הריביות שנגבו ביחס לתקופה שמיום 27.7.1996 (היינו, שבע שנים ממועד הגשת התביעה), לא התיישנה, ואילו התביעה ביחס לריביות שנגבו עובר למועד זה – התיישנה. בעניין החיובים בחשבון ספנדקס, נפסק כי רכיב זה לא התיישן, שכן, לפי כל המועדים הרלוונטיים – מועד מתן הערבות הכללית של התובע לחברת ספנדקס (שנת 1998), מועד מתן שלוש הערבויות האישיות הספציפיות של התובע לחברה (שנת 2000) ומועד הרחבת השעבוד לטובת הבטחת חובות החברה (שנת 2000) – טרם חלפו שבע שנים עד מועד הגשת התביעה. לאחר מכן, בחן בית משפט קמא, ביחס לסוגיות שנקבע כי הוגשו בחלוף תקופת ההתיישנות, האם מתקיימים החריגים הקבועים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק או חוק ההתיישנות. יוער כי לעניין סעיף 7 לחוק, נבחן הנוסח עובר לתיקונו בשנת 2015). בית משפט קמא עמד על כך ששאלת הידיעה של התובעים (ולחלופין מודעותם) היא סוגיה מרכזית בתביעה דנן, הן לעניין התקיימות החריגים לתחולת ההתיישנות והן לעניין הטענות גופן (בקשר לפעולות שביצע מר ספיר, וכן ביחס להתנהלות הבנק). כן ציין בית משפט קמא כי את ידיעתה של חברת KF האנגלית יש לבחון על פי ידיעתו של התובע (מר גזונדהייט), ולא גורמים אחרים שהיו קשורים בפעילותה בשלב כזה או אחר, באשר התובע הוא האדם שמזוהה עם חברת KF האנגלית יותר מכל (החברה בבעלותו הפרטית המלאה, הוא שימש כדירקטור בה וראה ברכושה כרכושו). נפסק, לאחר בחינת מכלול הראיות בתיק, כי הוכח שהעובדות המהותיות אשר מגבשות את עילות התביעה שהתיישנו היו ידועות בפועל לתובע, ולמצער התובע לא עמד בנטל להוכיח כי לא ידע בפועל על אודות העובדות האמורות. בתוך כך, עמד בית משפט קמא על כך שלמרות שמשיכת תצהירו של התובע לא נזקפה לחובת התובעים, לא כך ביחס לבחירתם של התובעים שלא להביא לעדות גורמים שהיו מעורבים במישרין ובזמן אמת בסוגיות נושא התביעה, ואשר עדותם הייתה חיונית לבחינת ידיעתו של התובע (כגון עובד הבנק שהועסק באופן פרטי על ידי התובע, רואה חשבון שהיה לתובע בשעתו, ואשר העביר לו מידע על המתנהל בחשבונותיו, רואה חשבון נוסף שטיפל בחברות שבבעלות התובע, רואה חשבון אנגלי שטיפל בחברות הזרות שבבעלות התובע וחתנו של התובע שמעורב בעסקיו מאז ועד היום). בחירה זו של התובעים, קבע בית משפט קמא, יש לפרש כראיה פוזיטיבית העומדת לחובתם בכל הנוגע לידיעתו בפועל של התובע, שכן ההימנעות מהעדת עדים אלה מלמדת כי לתובעים יש מה להסתיר, ואילו העדים הללו היו עומדים לחקירה נגדית הייתה נחשפת אמת שאינה פועלת לטובתם. יתרה מכך – נמצא כי גם העדים שבחרו התובעים להעיד, ואשר כלל לא היו מעורבים בזמן אמת באירועים נושא התביעה, החלישו את הטענה כי העובדות המהותיות לא היו בידיעת התובע. עוד נקבע כי בניגוד לנטען על ידי התובעים, אין בעדויות העדים מטעם הבנק כדי לסייע לתובעים בטענתם לתחולת החריגים להתיישנות, היות שגם אם עדים אלו היו מעידים כי לא דיווחו לתובע על מידע רלוונטי ולא מסרו לידיו מסמכים, אין בכך די על מנת לקבוע כי התובע לא ידע את העובדות ממקורות אחרים. אדרבא, נמצא כי מעדויות עדי הבנק עולה כי התובע ידע על הנעשה בחשבונותיו ובחשבונות החברות שבבעלותו, ומכאן שעדויות אלה פועלות נגד התובעים. עוד ציין בית משפט קמא ראיות נוספות (כגון פעולות שונות שביצע התובע בחשבונותיו) המלמדות על ידיעתו בפועל של התובע, בזמן אמת, על העובדות בבסיס תביעתו. נוכח האמור, נקבע כי לא מתקיימים החריגים הקבועים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות. בית משפט קמא נדרש גם להסדר המיוחד לעניין התיישנות הקבוע בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). נקבע, כי בעוד סעיף 89(1) לפקודת הנזיקין עוסק ב"עוולה מתמשכת", כלל רכיבי התביעה שנדחו מחמת התיישנות עוסקים באירועים נקודתיים, מוגדרים ונפרדים זה מזה שתמו ונשלמו, ומכאן שאין לו תחולה בענייננו. בית משפט קמא דן גם בתחולת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, למרות שהתובעים לא טענו לכך, וקבע, בבחינת למעלה מן הצורך, כי לאור הקביעה לפיה התובע ידע, ולמצער לא עלה בידי התובעים להוכיח כי לא ידע, על אודות העובדות המגבשות את עילות תביעתו, אין בסעיף האמור כדי לסייע לתובעים, גם אם היו טוענים לתחולתו. כן דחה בית משפט קמא טענות נוספות שהעלו התובעים נגד מניין מירוץ ההתיישנות כאשר עסקינן בתביעות נגד בנקים. כך, נדחתה הטענה כי יש למנוע מבנקים מלטעון, ולמצער להקשות עליהם לטעון, להתיישנות משיקולים של דין רצוי. באופן דומה, נדחתה הטענה כי בתביעה של לקוח נגד בנק בגין טענה על היעדר חוב, יש למנות את מירוץ ההתיישנות מהמועד בו נשלחה ללקוח לראשונה דרישה מאת הבנק לפרוע את החוב האמור. לאחר דברים אלה, פנה בית משפט קמא לבירור של רכיבי התביעה שלא התיישנו לגופם. באשר לסוגיית הריביות ביחס לתקופה החל מיום 27.7.1996, נפסק כי בהיעדר הסכם בכתב בין הצדדים, ובהינתן שאין חולק כי ביום 27.7.1996 חייב הבנק את התובעים בריבית של ליבור + 1%, הבנק היה רשאי להמשיך ולחייב את התובעים בריבית האמורה, אך לא היה רשאי להעלותה באופן חד צדדי לאחר המועד האמור מבלי ליתן לתובעים הודעה מראש על כך. בהמשך לכך נמצא, כי משלא עלה בידי הבנק להוכיח כי מסר לתובעים הודעה כאמור, הרי ששיעור הריבית נותר על ליבור + 1% לאורך כל התקופה. עוד קבע בית משפט קמא כי קביעה זו חלה בכל חשבונות התובעים ובחשבונות הקשורים להם, לרבות בחשבון חברת קנטבוש, וזאת בהינתן שהבנק עצמו ראה בכל החשבונות הללו כ"קבוצה אחת", שהיחס אליה בכל הנוגע לחישוב הריביות הוא זהה. במאמר מוסגר, ציין בית משפט קמא את הקושי בהחלת הקביעה האמורה על חשבון חברת קנטבוש, מאחר שהחברה איננה תובעת בהליך, ואולם קבע כי הן מההיבט הדיוני (בהינתן שהחוב בחשבון חברת קנטבוש גולגל לחשבונות התובעים) והן מההיבט המהותי (מששיעורי הריבית היו צריכים להיות זהים בכל חשבונות ה"קבוצה"), מוצדק היה לכלול גם אותו תחת הקביעה האמורה. בית משפט קמא הוסיף וקבע כי אין מקום לחייב את התובעים בריבית חריגה ממועד הגשת התביעה, כפי שביקש הבנק לעשות, וזאת משום שגם לאחר הגשת התביעה המשיך הבנק לחייב את התובעים בריבית רגילה, הגם שהייתה בשיעורים משתנים, ובכך גילה דעתו כי הוא בוחר שלא לחייב את התובעים בריבית חריגה. בהקשר זה, ציין בית משפט קמא כי מהראיות עולה שטענת הבנק לריבית חריגה נולדה רק בשנת 2009, ובאופן רטרואקטיבי, תוך שהוצגו לפני בית משפט קמא מצגים שאינם מלאים, והכול במטרה להדוף את הבקשה לשחרור ניירות ערך ופיקדונות התובעים. מכאן שגם מטעמים של חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליך משפטי, יש לדחות את טענת הבנק לריבית חריגה. זאת ועוד, נפסק כי אף אין להתיר לבנק לחייב את התובעים בריבית חריגה משנת 2009, עת הועלתה הדרישה בצורה מפורשת לראשונה, וזאת לאור התנהלותו הפסולה של הבנק בקשר לבקשת התובעים האמורה, בקשה שאילו התקבלה הייתה מייתרת את החיוב בריבית חריגה מאותו מועד ואילך. יחד עם זאת, גם טענת התובעים כי יש לתת להם פטור מתשלום ריבית החל משנת 2009, אז נדחתה בקשתם לפירעון החוב, נדחתה על ידי בית משפט קמא. לפיכך, נקבע כי שיעור הריבית יעמוד על ליבור + 1% ביחס לכל התקופה הנדונה ואילו החיוב בריבית חריגה ייעשה רק ממתן פסק הדין הסופי בתביעה (ורק במידה ולא ישולם החוב). בסוגיית החיובים בחשבון ספנדקס, נקבע כי משהתובע אינו חולק על חיובו מכוח הערבויות הספציפיות, עליו לשאת בתשלום יתרת הסכום הנערב – היינו בכ-1.9 מיליון דולר, נכון ליום הגשת התביעה, בתוספת ריבית בשיעור ליבור + 1% ממועד זה ואילך. אשר להרחבת השעבוד, בית משפט קמא מצא כי אומנם מר ספיר היה מוסמך לבצע, בשמו של התובע, פעולות בקשר לשעבוד זה, לרבות הרחבתו, לאור ייפוי הכוח שהעניק לו האחרון לפעול בשמו. ואולם, בשני מכתבים שונים ששלח התובע לאחר פרוץ הסכסוך (המכתב מיום 12.1.1999 והמכתב מיום 16.7.2000) סויג ייפוי הכוח האמור והתובע הורה לבנק שלא לבצע כל פעולה בחשבונותיו ובנכסיו ללא הסכמתו המפורשת והכתובה. מכאן שהרחבת השעבוד בידי מר ספיר ביום 4.10.2000 ללא אישורו של התובע נעשתה שלא כדין, ומשכך איננה תקפה, כך שאין לממש מכוחה נכסים לצורך כיסוי חובות חברת ספנדקס. כן נדחתה בהקשר זה טענת הבנק לפיה התובע אישרר את הרחבת השעבוד בדיעבד. באשר לתוקף הערבות הכללית, קבע בית משפט קמא כי אכן היה בידי מר ספיר ייפוי כוח המסמיך אותו לחתום בשם התובע על ערבויות כלפי הבנק בעבור חובות של צדדים שלישיים. אף על פי כן, בערבות הכללית הנדונה נפל פגם בעשייתה, משאינה תואמת את ההגבלות שבייפוי הכוח האמור, ואף אינה כוללת כל אזכור לחשבון הבנק שבו ניתן ייפוי הכוח (וממנו ניתן יהיה לגבות את החוב). לפיכך, ובשים לב למכלול הנסיבות, נקבע כי אין לאפשר לבנק להיפרע מכוחה. לצד זאת, הצביע בית משפט קמא על כך שאפילו אם נתעלם מהפגמים שביצירת הערבות הכללית ונניח שזו הייתה תקפה, לא ברור מה היה הצורך בשלוש הערבויות הספציפיות עליהן חתם התובע שנתיים לאחר מכן – ואלה דווקא מעידות כי גם הבנק הבין שהערבות הכללית אינה מחייבת, ולמצער כי היא פרובלמטית. לבסוף, נדחתה טענת התובע לקיזוז חובות, מכיוון שלא הוכח קיומו של חוב של הבנק כלפי התובע שכנגדו יתבצע הקיזוז. אשר על כן, נפסק כי מרבית התביעה התיישנה, למעט שני רכיבים: סוגיית הריביות – רכיב זה התקבל לתקופה שמיום 27.7.1996, ונקבע כי כל יתרות החוב בחשבונות התובעים ובחשבונות הקשורים להם יישאו ריבית בשיעור ליבור + 1% (כאשר ביחס לחובות שנפרעו, הריבית תחושב עד למועד הפירעון), והחל ממועד פסק הדין הסופי, ככל שלא ישולם החוב, יישא הוא שיעור ריבית חריגה; החיובים בחשבון ספנדקס – עיקר טענות התובע התקבלו, תוך שנקבע כי הוא אינו חייב בחובות חברת ספנדקס מעבר ליתרת הסכום הנערב על פי הערבויות הספציפיות שניתנו, נכון ליום הגשת התביעה, בתוספת ריבית בשיעור ליבור + 1% ממועד זה ואילך, ואילו טענת התובע לקיזוז נדחתה. לצד האמור, השית בית משפט קמא על התובעים הוצאות משפט ושכר טרחה בסכום של 100,000 ש"ח אשר ישולמו לטובת הבנק. פסק הדין המשלים של בית משפט קמא לאחר שניתן פסק הדין החלקי, החל השלב השני של ההליך – חישוב הריביות וסכומיהן הסופיים לתשלום. במסגרת שלב זה, הבנק הגיש תחשיב עדכני לעניין חובות התובעים כלפיו, ובהמשך הגיש תחשיב מתוקן לאור החלטת בית משפט קמא. התובעים מצדם חלקו על התחשיב המתוקן בעניינים מסוימים, ובהתאם לכך הגישו תחשיב מטעמם בצירוף חוות דעת מומחה. ביני לביני שילמו התובעים, תחת מחאה, את מלוא הסכום המופיע בתחשיב הבנק המתוקן, וזאת כנגד שחרור מניות חברת ערד ששועבדו על ידי הבנק (ראו החלטה מיום 21.8.2019 אשר נתנה תוקף להסכם בין הצדדים בעניין זה). בהמשך, הצליחו הצדדים להגיע לכדי הסכמות בנוגע למרבית הסוגיות (כאשר באחת הסוגיות הסכימו הצדדים על הכרעה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984). בהתאם לכך, ביום 13.11.2019 ניתנו פסקי דין משלימים על בסיס הסכמות אלה. כמו כן, עוד באותו היום הכריע בית משפט קמא בסוגיה היחידה שנותרה במחלוקת – האם במסגרת חישוב הריביות יש לכלול גם ריביות על יתרות ופעולות זכות שהיו מיום 27.7.1996 בחשבונות הבנק של התובעים (כך שאלו יופחתו מסכום החוב בעבור הריביות בגין יתרות ופעולות חובה), וככל שהתשובה לכך חיובית – מהו שיעור הריבית. נפסק, כי חישוב הריביות צריך להתבצע כך שהן יתרות החובה והן יתרות הזכות יישאו ריבית, ושיעורה יהיה זהה ובהתאם לקבוע בפסק הדין החלקי, קרי – ליבור + 1%. סיכומו של דבר, בית משפט קמא הורה לבנק להשיב לתובעים סכום כולל של כ-850,000 דולר ו-150,000 ש"ח, המהווה את הפער בין הסכום ששולם על ידי התובעים על פי תחשיב הבנק המתוקן לבין סכום החוב לו היה זכאי הבנק על פי הסכמות הצדדים (ברכיבים שהוסכמו עליהם) והכרעת בית משפט קמא (ברכיבים שנותרו להכרעתו) (להלן: פסק הדין המשלים). על פסק הדין החלקי ופסק הדין המשלים הוגשו שלושת הערעורים שלפנינו. ערעור התובעים על פסק הדין החלקי (ע"א 4913/19) טענות התובעים (מר גזונדהייט וחברת KF האנגלית) בפי התובעים מספר טענות מרכזיות נגד קביעותיו של בית משפט קמא: ראשית, ובכך מתמקד עיקר ערעורם, התובעים גורסים כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי מרבית רכיבי התביעה התיישנו. מבחינה דיונית, נטען כי לא ניתן היה להעלות נגד התובעים טענת התיישנות, משמדובר בטענת הגנה שאינה עומדת לבנק. התובעים מסבירים כי התביעה דנן הוגשה בעקבות בקשת הכינוס שהגיש הבנק, ובמענה לה, ועל כן, לשיטתם, הדרך הנכונה לראות את מצב הדברים היא שהבנק הוא התובע האמיתי בהליך. כך גם הבנק ראה עצמו בפועל וכך מלמדת גם התוצאה של פסק הדין החלקי, בהינתן שעל בסיסו שילמו התובעים לבנק סכום כסף נכבד. כפועל יוצא, הואיל והתובעים הם ה"נתבעים" הלכה למעשה, לא יכול הבנק לטעון להתיישנות נגדם. יתר על כן, נטען, כי אם תתקבל טענת הבנק לפיה עילות התביעה בעטיין נוצר החוב התיישנו, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שהבנק לא דרש את החוב בתוך זמן סביר, ומשכך דינו להתבטל. מבחינה מהותית, נטען כי לאור פסק הדין נגד ספיר, והנסיבות בהן ניתן, הרי שהתובעים עמדו בנטל להוכיח כי מתקיימים החריגים שבסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות המצדיקים את דחיית מניין תקופת ההתיישנות עד למועד בו נתגלה החוב לתובעים (ינואר 1999), ולמצער, נטען, כי יש להעביר את נטל ההוכחה לכתפי הבנק להוכיח שפעל כדין עת שיתף פעולה עם פעולותיו של מר ספיר. עוד נטען בהקשר זה כי בית משפט קמא שגה בקביעתו כי פסק הדין נגד ספיר אינו משליך על טענות הבנק. לשיטת התובעים, פסק הדין נגד ספיר משמיט את הקרקע מטענות הבנק לפיהן מר ספיר לא פעל בחריגה מהרשאה ובניגוד עניינים, ולמצער מעביר את נטל ההוכחה אל הבנק להראות כי לא היה שותף לפעולותיו, ולכל הפחות לא התרשל בכך שאיפשר פעולות אלה. כן טענו התובעים כי גם אם לא יינתן משקל לפסק הדין נגד ספיר, היה על בית משפט קמא לבחון את טענות המרמה לגופן לצורך תחולת סעיף 7 לחוק ההתיישנות. ברם, לשיטתם, בית משפט קמא נמנע מכך, והסתמך על עדותו של עד אחד (מר ברלך, מנהל סניף הבנק כאמור) בקביעתו כי התובע ידע על פעולותיו של מר ספיר. זאת, למרות שקביעה זו כלל אינה עולה מעדותו של מר ברלך (בעיקר משום שהלה מעולם לא שוחח עם התובע על הפעולות נושא התביעה), ואף אינה מתיישבת עם פסק הדין נגד ספיר ועם עדותו של האחרון, וכן עם יתר העדויות והראיות בתיק. עוד טענו התובעים כי טענת ההתיישנות המופנית כלפי התובע נבחנה בראי התובע כלקוח, בעוד שבפועל הוא נתבע על ידי הבנק בכובעו כערב, ועל כן, מירוץ ההתיישנות חל מהמועד בו דרש הבנק מהתובע לפרוע את החוב בהיותו ערב, דהיינו רק בסוף שנת 2001, עת נשלח מכתב הדרישה מהבנק. כן טענו התובעים כי לאחר פרוץ הסכסוך בשנת 1999, ובטרם דרישת הבנק את פירעון החוב בשנת 2001, התובעים הכחישו את החוב והערבויות לו, והבנק שתק לאור טענות אלה ולא דרש את פירעון החוב, באופן המביא לשיטתם לאיפוס מניין תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 9 לחוק ההתיישנות. התובעים הוסיפו כי אף אם לא תתקבל הטענה כי מתקיימים החריגים למניין תקופת ההתיישנות, חלקו הארי של קרן החוב (כ-70% מקרן החוב) הוא תוצר של פעולות שהתבצעו בתוך תקופת ההתיישנות (לאחר יום 27.7.1996). כך בנוגע לרכישות מניות חברת פליינט במהלך המחצית השנייה של שנת 1996 ובשנת 1997 (בין אם תיבחן כל רכישה בנפרד, ובין אם ייראו בכלל פעולות הרכישה כעוולה מתמשכת, שאז לטענתם המועד לבחינת ההתיישנות הוא מועד הרכישה האחרונה); כך בנוגע לנטילת האשראי בחשבון חברת KF בשנת 1997, לצורך כיסוי החובות שנוצרו בחשבון הבנק האישי של התובע, ובחשבון חברת קנטבוש כתוצאה מפירעון הערבויות שנתן התובע (היא פעולת ה'גלגול' בפעימה השנייה); כך בנוגע לפעולות שנעשו באשראי בסכום של כ-1 מיליון דולר; וכך גם בנוגע לכספים שקיבל הבנק מכוח מימוש השעבוד בשנת 2002. לטענת התובעים, בית משפט קמא לא התייחס לכך בפסק דינו, ודחה את הטענות ביחס לפעולות הללו מחמת התיישנות, ובכך נפל לכלל טעות. שנית, התובעים טוענים כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי נטל ההוכחה נותר על כתפיהם. לשיטתם, במרבית הסוגיות, נטל ההוכחה הועבר אל הבנק, וזאת הן בשל פסק הדין נגד ספיר (כפי שהוזכר קודם לכן), הן בשל הפרותיו המרובות של הבנק את חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הבנקאות (שירות ללקוח)), נהלי בנק ישראל (המפקח על הבנקים) ונהלי הבנק עצמו, והן בשל הנזק הראייתי שגרם הבנק שעה שלא מסר לידי התובעים מידע ומסמכים רבים הרלוונטיים לתביעה. שלישית, התובעים מלינים על הנחתו של בית משפט קמא לפיה קיימת זהות בין חברת KF האנגלית לבין חברת KF האירית, ואשר על בסיסה נקבע כי ערבות התובע לטובת חברת KF האנגלית תקפה ומחייבת גם להבטחת חובותיה של חברת KF האירית. זאת, הן משום שמדובר בשני גופים משפטיים שונים, שלא ניתן היה להרים מסך ביניהם בנסיבות העניין, ובשים לב לראיות ולעדויות שהובאו בהליך; הן משום שכתב הערבות נחתם קודם להקמתה של חברת KF האירית, ומכאן שלא ניתן להחיל אותו ביחס אליה. באופן דומה, נטען כי שגה בית משפט קמא שעה שקבע כי השעבוד נושא התביעה תקף ומחייב ביחס לחובותיה של חברת KF האירית, וזאת מכיוון שהשעבוד כלל אינו תקף, וממילא ככל שהיה תקף, השעבוד חל רק ביחס לחובות הגופים הנזכרים בו, בעוד לא חברת KF האנגלית ולא חברת KF האירית נמנות עם אותם גופים, אלא חברת KF ואדוז (ובעניין אחרון זה, מחו התובעים על כך שבית משפט קמא ראה בטענה זו כהרחבת חזית אסורה). רביעית, נטען כי טעה בית משפט קמא עת קבע כי טענת הקבוצה מהווה עניין תיאורטי גרידא (בעניין זה יוער כי התובעים מתייחסים לקבוצה כקבוצת "גזונדהייט-שפיצר", ולא כקבוצת "גזונדהייט" בלבד). לטענת התובעים, יצירת הקבוצה על ידי הבנק ומר ספיר היא שאיפשרה לראות בתובע ובמר שפיצר ז"ל, מנקודת מבטו של הבנק, כערבים יחד ולחוד לחובות החשבונות המשויכים לקבוצה, וכן איפשרה את מתן האשראי שלא כדין. יתרה מכך, נטען כי בית משפט קמא אף התבסס על ההנחה בדבר קיומה של קבוצה במסגרת קביעותיו בנוגע לחישוב הריביות, ועל כן לא מדובר בטענה תיאורטית. כן הלינו התובעים על קביעתו של בית משפט קמא לפיה גם אם הייתה עומדת להם עילת תביעה בגין קיומה של קבוצה, הרי שהיא התיישנה, וזאת משום שהתובעים כלל לא ידעו על קיומה של הקבוצה עד לשנת 1999, ועל כן חל חריג למירוץ ההתיישנות. עוד נטען בהקשר זה כי שגה בית משפט קמא כאשר דחה את טענת התובע להפטר מחמת הרחבת חזית אסורה. התובעים טענו כי לא רק שלא יכלו להעלות את טענת ההפטר במועד מוקדם יותר, עקב הסתרה מצד הבנק בדבר ההפטר שניתן ליורשי שפיצר, אלא גם שבית משפט קמא התיר לתובעים לברר את טענת ההפטר, לרבות הבאת ראיות ביחס אליה, ואף על פי כן דחה את הטענה מחמת הרחבת חזית אסורה. לבסוף, העלו התובעים גם את הטענות הבאות: כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה בגין אחת מהערבויות נושא התביעה לא חויבו התובעים, ומכאן שלא קמה להם עילת תביעה בעניינה. כן נטען כי בית משפט קמא שגה גם בקביעתו כי טענת התובעים בנוגע לחשבון ממנו הוצאה הערבות הנדונה (וכן שתי ערבויות נוספות) מהווה הרחבת חזית אסורה. לטענתם, מדובר בערבות שהוצאה על ידי מר ספיר שלא כדין בחשבון חברת KF (ולא בחשבונו האישי של התובע), והתובעים חויבו בעטיה בסכום של כ-770,000 ש"ח; כי על אף שקיבל את טענת התובע לפיה ייפוי הכוח שניתן למר ספיר סויג בשני מכתבים ששלח התובע לבנק, בית משפט קמא מצא כי יש לבטל רק את הרחבת השעבוד, אך לא פעולות רבות נוספות שנעשו על ידי מר ספיר ללא הרשאה; וכי שגה בית משפט קמא בדחותו, מחמת הרחבת חזית אסורה, את הטענה כי רכישת מניות חברת פליינט על ידי מר ספיר נעשתה הן לטובתו האישית והן לטובת מקורביו. כן ציינו התובעים, בשולי טענותיהם, כי גם חלק מהקביעות העובדתיות של בית משפט קמא הן שגויות. טענות הבנק הבנק, מנגד, סבור כי מדובר בערעור המכוון נגד פסק דין מפורט ומנומק, הנטוע היטב בממצאים עובדתיים אליהם הגיע בית משפט קמא על בסיס חומר הראיות והעדויות שהובאו לפניו, ומשכך, ועל פי ההלכה הפסוקה, אין מקום להתערב בו. יתר על כן, נטען כי הוכח שהתובע ידע על כל הפעולות שבוצעו בחשבונותיו ובחשבונות תאגידים בשליטתו, ומכאן שדינה של התביעה שהוגשה, על כל רכיביה, להידחות. בתוך כך, נטען כי מעת שמשך התובע את תצהירו, תהא הסיבה אשר תהא, היה על בית משפט קמא להורות על מחיקת התביעה, וזאת במיוחד כאשר התובע הוא יוזם ההליך, ובשים לב לנטל ההוכחה המוגבר המוטל על התובעים לנוכח טיב טענותיהם. כן סובר הבנק כי משיכת תצהירו של התובע הייתה מכוונת, מחמת החשש שתתערער גרסתו, וכי הימנעות התובעים מלהעיד עדים רלוונטיים, ותחת זאת העדת עדים שאינם מעורבים באירועים נושא התביעה – מלמדת על חולשת גרסתם. בצד זאת, נטען כי כל העדים אשר העידו בהליך אישרו בעדותם כי התובע ידע על כל הפעולות שבוצעו בחשבונותיו והיה מעורה בהן היטב, בין אם באמצעות מידע שקיבל באופן ישיר ובין אם באמצעות מידע שהועבר אליו מגורמים שהועסקו על ידו (מר ספיר ואנשים נוספים), ולעדויות אלה מצטרפות גם ראיות פוזיטיביות נוספות המלמדות על ידיעתו של התובע בזמן אמת. בנוסף על האמור, נטען כי יש לדחות את התביעה (והערעור שהוגש על ידי התובעים) ממספר טעמי סף: ראשית, נטען כי במועד הגשת התביעה התיישנו עילות התביעה הנוגעות להפיכת חשבון חברת KF האנגלית לחשבונה של חברת KF האירית, לסוגיית הערבויות, לסוגיית השעבוד, לרכישת מניות פליינט ולסוגיית הריביות שנגבו עד ליום 27.7.1996. על כן, וכפי שקבע בית משפט קמא, דין עילות אלה להידחות מחמת התיישנות, כאשר בענייננו לא חלים החריגים שבחוק ההתיישנות, בראש ובראשונה לאור ידיעתו של התובע בזמן אמת על הפעולות שבוצעו בחשבונותיו. בתוך כך, דוחה הבנק את טענות התובעים בעניין זה, ובכלל זה הטענה כי לפסק הדין נגד ספיר יש השפעה על תקופת ההתיישנות; כי מירוץ ההתיישנות מתחיל ממועד מכתב הדרישה מהבנק; כי בקשת הכינוס מאריכה את תקופת ההתיישנות; ועוד. כן מדגיש הבנק כי בניגוד לנטען על ידי התובעים, לאחר פניית הבנק הראשונה בשנת 1999, התובע לא הכחיש את החוב או הופתע מעצם קיומו אלא אך טען ל"כמה אי התאמות". רק בהמשך, לאחר התכתבות ממושכת בין הצדדים, שינה התובע מטענותיו. עוד מציין הבנק כי דחיית טענת ההתיישנות בכל הנוגע לרכישת מניות פליינט תביא לתוצאה שאיננה צודקת. זאת, שכן, בהינתן העובדה שתקופת ההתיישנות מתחילה במחצית שנת 1996, אי קבלת טענת ההתיישנות תביא לביטול הפעולות שיצרו חבות (כאשר ערך המניה ירד) תוך התעלמות מהרווחים שהופקו מהמניות בתקופה שקדמה לכך (כאשר ערך המניה היה בשיא). שנית, טוען הבנק, כי משהוכח שהתובע ידע על כל הפעולות בחשבונות נושא התביעה, מבלי שהעלה כל טענה נגדן בזמן אמת, הרי שיש לראות בכך כהסכמה לפעולות אלה, ולמצער יש בכך כדי לדחות את טענות התובעים בשלב זה מחמת מניעות ושיהוי. בהקשר זה מדגיש הבנק כי התובע העניק למר ספיר הרשאה בלתי מוגבלת לפעול בחשבונותיו, הן האישיים והן של חברות שבשליטתו, הן לטובת התובע והן לטובתו האישית של מר ספיר; כי התובע הורה לבנק שלא להעביר אליו מידע ומסמכים בנוגע לחשבונותיו אלא באמצעות מר ספיר שפעל כשלוחו; כי הבנק פעל על פי הוראותיו של התובע, ביודעו כי האחרון מעורב ומעורה בחשבונותיו; וכי במהלך תקופה ממושכת לא הועלתה אף טענה או השגה נגד המידע שנמסר או נגד הפעולות שבוצעו בחשבונות, ועל כן הבנק לא היה יכול לסבור כי מתקיימות נסיבות חריגות או יוצאות דופן המחייבות אותו בנקיטת אמצעי זהירות. לפיכך, נטען כי לאור התנהלות התובע, והסתמכות הבנק עליה, התובעים מושתקים מלהעלות טענות נגד הבנק. הדברים נכונים ביתר שאת ביחס לפעולות שבוצעו לאחר יום 12.1.1999, שאז החשבונות היו במעקב ופיקוח צמודים עוד יותר של התובע ונציגיו, ולמעט פעולה אחת לא ביקשו לבטל כל פעולה שבוצעה בחשבונות. שלישית, נטען כי חלק מטענות הערעור מהוות הרחבת חזית אסורה, משלא הועלו בכתב התביעה, ועל כן יש לדחותן. כך לעניין טענות בדבר מעילה או תרמית מצד הבנק; כך לעניין פעולות הרכישה הספציפיות של מניות חברת פליינט (להבדיל מעצם ביצוע הרכישות מבלי לדווח על כך לתובע במישרין); כך לעניין הטענה כי רכישת מניות חברת פליינט על ידי מר ספיר נעשתה לטובת מקורביו; כך לעניין קיומה של ערבות נוספת בגינה חויבו התובעים; כך לעניין פעולות נוספות שיצרו לכאורה את החוב בחשבון חברת KF, אשר בכתב התביעה לא הועלתה אף טענה נגדן באופן קונקרטי, וגם לא פורט הנזק שנגרם לכאורה בעקבותיהן; כך לעניין הטענה כי אין לשעבוד תחולה, לא ביחס לחברת KF האנגלית ולא ביחס לחברת KF האירית; כך לעניין הטענה כי ההפטר שניתן ליורשי שפיצר מערבותם משחרר גם את התובע מערבותו; ועוד. יתר על כן, נטען כי אין בטענות אלה כל ממש גם לגופן, תוך שהבנק מפרט את הנימוקים לדחייתן אחת לאחת. עוד מעלה הבנק את הטענות הבאות: כי פסק הדין נגד ספיר אינו יכול לשמש כראיה לחובת הבנק; כי אומנם הבנק סיווג את חשבונות הבנק הקשורים לתובע כ"קבוצה מינהלית אחת", במטרה להקל על השליטה בחשבונות אלה, וכפי שמקובל לעשות במקרים כגון דא, ואולם, אין לסיווג זה כל משמעות מבחינתו של התובע, שכן מדובר בעניין פרוצדוראלי-טכני שלא השפיע על הפעולות שבוצעו בחשבונות, ומכאן שגם לא עלה צורך ליידע את התובע בסיווג זה; כי הטענות נגד רכישת מניות חברת פליינט משוללות יסוד, משום שנעשו על פי הרשאות שהעניק התובע למר ספיר, וכן בידיעתו ועל דעתו. זאת ועוד, רכישת המניות עלתה בקנה אחד עם אופי הפעילות של החשבון, אשר כללה השקעות רבות בניירות ערך, וכי עצם העובדה שאין שום טענה נגד רכישת מניות אחרות בחשבון מלמדת כי טענת התובעים איננה נגד רכישת המניות כשלעצמה אלא נגד תוצאות ההשקעה; כי הצגת התובעים את הפעולות שיצרו לכאורה את עיקר קרן החוב ואשר לא התיישנו נעשתה בלא פירוט מספק ובצורה מטעה, תוך שהושמטו פעולות שנוצרו בהוראת התובע ולטובתו בתקופה הרלוונטית; כי טענות התובעים נגד הפיכת חשבון חברת KF האנגלית לחשבונה של חברת KF האירית לא רק ששינו צורתן במהלך ניהול התביעה, אלא שהן גם נגועות בחוסר תום לב ומשוללות כל היגיון, בהיותן מנסות להוביל לכך שהנכסים והזכויות שנוצרו בחשבון ייזקפו לטובת התובעים, אך לא כך לגבי החיובים שנוצרו באותו חשבון. בהקשר זה נטען כי יש לדחות גם את טענת התובעים בדבר תקפות הערבות שנתן התובע לטובת חברת KF האנגלית, הן משום שאפילו היה פגם פרוצדוראלי בערבות, אין לכך נפקות לענייננו, בהינתן שהערבות ניתנה לחשבון מסוים שהמשיך לפעול כל העת, והן משום שיש לראות בתובע כערב לאור המצגים שיצר כלפי הבנק, ובהתחשב בהתנהלותו של התובע, אשר המשיך לבצע פעולות בחשבון לטובתו או לטובת חברות בשליטתו כאילו מדובר באותו חשבון; וכי השעבוד נושא התביעה נערך ונרשם כדין על ידי מר ספיר, מכוח הרשאה מפורשת וייפוי כוח שניתנו לו על ידי התובע, על דעתו ובידיעתו, ולטובת עסקיו של האחרון. זאת ועוד, נטען, כי לאחר פרוץ הסכסוך התובע אישר את השעבוד, עת שביקש להסיר ממנו רק חלק מהגורמים המובטחים באמצעותו מבלי שהתבקש ביטולו כליל. ממילא, אף אם השעבוד לא היה תקף, הבנק היה רשאי לממש את הנכסים המופקדים בחשבון חברת KF, הן בהתאם להסכמים שנחתמו עם התובע, והן מכוח הערבות שהעמיד התובע, בחתימתו שלו, לטובת החשבון כבר בשנת 1989, ואשר לשיטת הבנק, כאמור, עודנה בתוקף. סיכומי התשובה מטעם התובעים בסיכומי התשובה דחו התובעים את טענות הבנק והוסיפו, מעבר לאמור לעיל, כי הלכה למעשה, עילות התביעה התגבשו רק במועד בו בוצעו פעולות החילוט של כספי התובעים על ידי הבנק, אז נוצר הנזק שמהווה יסוד מהותי בעילות התביעה. על כן, ובשים לב לכך שפעולות החילוט נעשו בשנת 2002, לא חלה התיישנות. כן טענו התובעים כי טענת הבנק לפיה ההרשאה שניתנה למר ספיר על ידי התובע מתירה גם פעולות לטובתו האישית של מר ספיר, מנוגדת לקביעה עובדתית בפסק דינו של בית משפט קמא, עליה לא ערער הבנק, ומהווה היא הרחבת חזית אסורה. עוד נטען כי טענות הבנק לפיהן הוא פעל על פי הוראותיו של התובע שלא לפנות אליו וכי פעולות מר ספיר לא עוררו חשד, שוללות את טענתו האחרת כי התובע ידע הכל, ומלמדות דווקא כי הבנק לא עמד בחובתו להתריע בפני התובע על פעולותיו של מר ספיר. כן טענו התובעים כי לא ניתן לראות במר ספיר כשלוחו של התובע לאור כך שהלה מעל באמונו. בנוסף, נטען כי טענת הבנק לפיה יצירת קבוצת החשבונות המשויכים לתובע נעשתה מטעמים טכניים ועל כן לא נדרש היה ליידע את התובע על כך – היא שגויה, בהינתן שבזמן אמת מתן האשראי לחשבונות הקבוצה נעשה בהסתמך על כלל בטחונות הקבוצה, וכן מהווה היא הודאת בעל דין כי הבנק הסתיר את קיומה של הקבוצה. ערעור הבנק על פסק הדין החלקי (ע"א 4880/19) טענות הבנק ערעור הבנק נגד פסק הדין החלקי נסוב סביב ארבע טענות עיקריות: ראשית, הבנק מלין על קביעת בית משפט קמא כי יש להחיל את שיעור הריבית הנמוך (ליבור + 1%) על כלל החשבונות של התובעים, לרבות אלה שלא נכללו בכתב התביעה, ולמשך כל התקופה שממועד תחילת מירוץ ההתיישנות ועד למתן פסק הדין. לטענת הבנק, מעת שקבע בית משפט קמא כי התובע ידע על כלל הפעולות שבוצעו בחשבונות, ולא מחה כנגדן בזמן אמת, היה על בית משפט קמא לקבוע כי הלה הסכים לפעולות אלה, לרבות לעניין שיעור הריביות שנגבה בפועל בחשבונות, ולכל הפחות לקבוע כי התובעים מנועים מלהעלות טענות נגד שיעור הריבית שנגבה במשך כל השנים. כך ביתר שאת בנוגע לשיעורי הריבית שנגבו בחשבון חברת KF, אשר נקבעו בהסכמת מר ספיר שהיה דירקטור בחברה והוסמך הן כמורשה חתימה מטעמה והן כמיופה כוחה בחשבונה בבנק, וכך במיוחד לאחר יום 12.1.1999, שאז החשבונות היו בפיקוח ובמעקב צמוד של התובע ונציגיו. כן טוען הבנק כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא היו בין הבנק לתובעים הסכמים בנוגע לשיעור הריבית אך הללו לא נמצאו בשל חלוף הזמן. ממילא, נטען, כי בהתאם להסכמי פתיחת החשבון, בהיעדר הסכמה בין הצדדים, שיעור הריבית ייקבע על ידי הבנק, וכך נעשה. בנוסף גורס הבנק, כי מעת שהעביר לידי התובע דפי חשבון באופן שוטף, עמד הוא בחובת מתן הודעה ללקוח, כפי שזו נקבעה על פי פרשנות הבנק את ההלכה הפסוקה. בצד זאת, הבנק מוסיף וטוען כי לא היה מקום להחיל את שיעור הריבית שחל בחשבון חברת KF בתחילת תקופת ההתיישנות על כל התקופה שלאחריה, בהתעלם מהנסיבות ותנאי השוק המשתנים, שכן, ככלל, עיתוי הגשת התביעה אינו יכול לשמש כבסיס לקביעה מהותית בדבר שיעור הריבית, ובפרט, מביא הוא בנסיבות העניין לתוצאה בלתי סבירה לפיה שיעור הריבית שיגבה הבנק יהיה הנמוך ביותר שנגבה על ידו בחשבונות התובעים. בתוך כך, הבנק חוזר על טענתו לפני בית משפט קמא, כי יש לחייב את התובעים בשיעורי ריבית משתנים, כפי שנגבו בפועל עד למועד הגשת התביעה (יום 27.7.2003), ולאחריה בשיעור ריבית חריגה. מכל מקום, נטען כי לבטח שלא היה מקום להחיל ריבית בשיעור של ליבור + 1% לאחר שהבנק דרש מהתובעים לפרוע את החוב והללו לא עשו כן, ובוודאי שלא לאחר הגשת בקשת הכינוס. לבסוף, נטען כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי הבנק פעל בחוסר תום לב ותוך שימוש לרעה בהליכי משפט בקשר לבקשת התובעים לשחרור ניירות ערך ופיקדונות, ואף אם קביעה זו תיוותר על כנה, הרי שהשלכותיה, לשיטתו, הן, לכל היותר, ביחס להיבט הרטרואקטיבי, אך לא כלפי העתיד, ובפרט לא ביחס לתקופה החל משנת 2009 שאז נכללה הריבית החריגה גם בדפי החשבון השוטפים שנשלחו לתובע. כך במיוחד כאשר התובעים הם שגרמו לעיכובו של ההליך ונמנעו מלשלם את חובם. שנית, הבנק סבור כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי נפל פגם בערבות הכללית שהעמיד התובע לטובת הבטחת חובות חברת ספנדקס. לטענתו, מר ספיר הוסמך לחתום על ערבות זו בשם התובע מכוח ייפוי הכוח שנתן התובע; מתן הערבות עלה בקנה אחד עם התנהלותו של התובע ופעולותיו בקשר לחברה, ותאם את צרכיה; והוכח כי התובע ידע על ערבות זו. כן דחה הבנק את נימוקיו של בית משפט קמא בבסיס הקביעה כי נפל פגם בעשיית הערבות, וכן את סימני השאלה שהעלה בית משפט קמא ביחס לתוקף הערבות והצורך בה לאור הנסיבות. שלישית, נטען כי לא היה מקום להורות כי גם החוב של חברת ספנדקס שלא שולם במועד יישא ריבית בשיעור מינימאלי של ליבור + 1%. זאת, משום שעל פי כתבי הערבויות הספציפיות, שיעור הריבית הרגיל הועמד על ליבור + 1%, ועל כן, בהינתן שהחוב לא נפרע במועד, הרי שהבנק היה רשאי לגבות ריבית חריגה. כך במיוחד שעה שהתובע כלל לא חלק על החוב האמור ועל ערבותו לחלק ניכר מחוב זה, ובכל זאת נמנע מלשלמו. כן נטען כי אף אם ייקבע שהחוב יישא ריבית בשיעור מינימאלי כאמור, יש מקום להחיל את הריבית ממועד הוצאת הערבויות (קיץ 2000) ולא ממועד הגשת התביעה (קיץ 2003). לבסוף, נטען כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי יש לזכות את התובעים בגין ריבית שנגבתה בחשבון חברת קנטבוש מעבר לשיעור של ליבור + 1%, היות שחברת קנטבוש כלל לא הייתה צד להליך וחשבונה לא נכלל בכתב התביעה. טענות התובעים (מר גזונדהייט וחברת KF האנגלית) התובעים, לעומת זאת, גורסים כי דינו של ערעור הבנק להידחות. לטענתם, טענות הבנק ביחס לשיעור הריבית שקבע בית משפט קמא מבקשות לתקוף קביעות עובדתיות, שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן, ועל כל פנים מדובר בקביעות מוצדקות, תוך שהתובעים חוזרים על נימוקיו של בית משפט קמא בפסק דינו. לצד זאת, טוענים התובעים כי יש לדחות את טענת הבנק לפיה הסכמי פתיחת החשבון מאפשרים לו לקבוע את שיעור הריבית בהיעדרה של הסכמה, וזאת היות שמדובר בטענה הסותרת את טענתו האחרת של הבנק כי היו הסכמים בין הצדדים בנוגע לשיעור הריבית. מכל מקום, נטען, כי אף אם תתקבל הטענה כי ההסכמים האמורים התירו לבנק לקבוע את שיעור הריבית, הרי שאין בהם כדי לפטור את הבנק מהחובה ליתן הודעה בטרם העלאת הריבית, הודעה שאין חולק שלא ניתנה באף אחד מהחשבונות (אף לא למר ספיר). כן טוענים התובעים כי אין לקבל את טענת הבנק לפיה היה עליהם להפקיד את סכום החוב הנטען עוד קודם לכן, על מנת להימנע מתשלום הריבית החריגה, שכן הבנק הוא זה שהפך את החוב לשנוי במחלוקת עקב דרישתו לחיוב רטרואקטיבי בשיעור ריבית חריגה. ממילא, לא היה מקום לדרוש מהתובעים להפקיד את סכום החוב מבלי שהותר להם לשחרר את המניות המשועבדות כנגדו. באופן דומה, טענו התובעים כי אין להתערב גם בקביעות בית משפט קמא בדבר בטלות הערבות הכללית שהוצאה לטובת חברת ספנדקס ובדבר שיעור הריבית שתישא יתרת החוב הנערב של חברת ספנדקס, בהיותן קביעות עובדתיות המבוססות על חומר הראיות שהובא בפני בית משפט קמא. ביחס לקביעה האחרונה, הוסיפו התובעים כי מעת שנקבע כי הבנק יכול להיפרע רק מכוח הערבויות הספציפיות (ולא מכוח הערבות הכללית או השעבוד), אומץ תחשיב שהגישו התובעים ביחס ליתרת החוב הנערב, אשר הבנק לא חלק עליו. מכאן שטענת הבנק המבקשת לאמץ שיעור ריבית השונה מהתחשיב האמור מהווה הרחבת חזית אסורה, וממילא יש לדחותה גם לגופה. עוד נטען כי החוב בחברת ספנדקס מעולם לא נשא בריבית חריגה בפועל, ומשכך בוודאי שאין לחייב בשיעור זה בשלב הנוכחי. סיכומי התשובה מטעם הבנק בסיכומי התשובה דוחה הבנק את טענות התובעים, וטוען כי מרבית מטענותיו כלל לא זכו להתייחסות התובעים, לא כל שכן להתייחסות עניינית. כך במיוחד לעניין טענתו כי לא היה מקום להחיל את שיעור הריבית שקבע בית משפט קמא על חשבונות שלא נכללו בכתב התביעה. הבנק מוסיף כי בניגוד לנטען על ידי התובעים, טענותיו מופנות כלפי המסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית משפט קמא, ולא כלפי חומר הראיות והעובדות שהיו בבסיסן. בכל הנוגע לשיעור הריבית, מדגיש הבנק כי בקביעת שיעור הריבית על ליבור + 1% כריבית שחלה ב"תחילת הדרך", התבסס בית משפט קמא על תצהירו של מר דוד כץ, עד מטעמו של הבנק, שהנתונים שהובאו בתצהיר הוסכמו גם על ידי בא-כוח התובעים. ואולם, בהתאם לתצהיר האמור, שיעור הריבית עמד על ליבור + 2% ב"תחילת הדרך" (שהיא, לשיטת הבנק, המועד בו נגבתה לראשונה ריבית בהתאם לתצהיר האמור), ועל ליבור + 1.5% החל מיום 27.7.1996. משכך, ובשים לב ליתר קביעות בית משפט קמא בעניין זה, היה נדרש לכל הפחות לקבוע שיעורים אלה, חלף ליבור + 1%. עוד טוען הבנק, כי גם אם תתקבל טענת התובעים כי אין מקום לחייב אותם בריבית חריגה, אין בפיהם כל התייחסות לטענה כי לכל הפחות היה על בית משפט קמא להחיל את שיעור הריבית הרגיל, כפי שחל מעת לעת (ולא שיעור ריבית מינימאלי כאמור). הערעור על פסק הדין המשלים (ע"א 8513/19) הערעור על פסק הדין המשלים הוגש על ידי הבנק, במסגרתו נטען כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי שיעור הריבית שנקבע בפסק הדין החלקי יחול הן על פעולות חובה והן על פעולות זכות. לסברת הבנק, אין כל הצדקה לזכות את חשבונות התובעים בריביות בגין פעולות זכות, בוודאי שלא בשיעור ריבית הזהה לזה שנקבע בעבור פעולות חובה, ועל אחת כמה וכמה אין מקום להחיל קביעה זו באופן גורף על כל חשבונות התובעים, ללא כל הבחנה ביניהם, ובפרט לתחולת ההליך עליהם. לבטח אין מקום להחיל קביעה זו על כל התקופות, באופן המנוגד להתנהלות התובעים בחשבונותיהם, ומבלי שהתקיימו התנאים שנקבעו לכך בפסיקה. התובעים, מנגד, סבורים כי יש לדחות את הערעור על הסף, משהיה על הבנק להגיש את השגותיו במסגרת הערעור על פסק הדין החלקי, בו נקבעה מתכונת הריבית, בעוד פסק הדין המשלים עסק רק בחישוב הריבית על פי המתכונת האמורה. כן נטען כי יש לדחות את הערעור גם לגופם של דברים. ראשית, נטען כי התנהלות הבנק בקשר לחשבונות התובעים מצדיקה את הקביעה לפיה יש להחיל שיעור ריבית זהה על פעולות החובה ופעולות הזכות, וזאת על מנת לתקן את העוול שנעשה כלפי התובעים. שנית, מעת שיצר הבנק קבוצת חשבונות המשויכת לתובע, קמה הצדקה להחיל על כלל החשבונות הנמנים עם אותה קבוצה שיעור ריבית זהה, אף אם לא היו חלק מהתביעה. הערה: יוער כי התובעים הגישו בקשה לסילוק על הסף של ערעור הבנק על פסק הדין המשלים בטענה כאמור כי הערעור מעלה סוגיות הנוגעות לקביעות שניתנו בפסק הדין החלקי, אשר המועד לערער עליו חלף. ואולם, בקשה זו נדחתה על ידי הרשמת (כתוארה אז) דר להב ביום 19.11.2020, וכך גם נדחה ערעור שהוגש על החלטה זו, על ידי השופט דוד מינץ, בהחלטתו מיום 3.1.2021 במסגרת בש"א 8553/20. לשלמות התמונה יצוין כי ביום 22.3.2021 נערך דיון בערעורים במסגרתו חזרו הצדדים על עיקרי טענותיהם. בסופו של הדיון הוצעה לצדדים פשרה, אך ביום 5.4.2021 הם הודיעו כי לא הגיעו להסכמות. בהמשך, התקיים דיון בתר-ערעור ביום 19.4.2021, אשר גם במסגרתו נעשה ניסיון להביא את הצדדים לכדי פשרה. ואולם, גם ניסיון זה העלה חרס, ועל כן, הגענו עד הלום. דיון והכרעה מצב הדברים שלפנינו חריג ולא שגרתי. עסקינן בתביעה רחבת היקף וארוכת שנים, המתנהלת מזה כ-20 שנה, ואשר ידעה גלגולים רבים. ההליך המתנהל בין הצדדים נסוב סביב מספר אירועים רב, אשר התרחשו לפני מספר עשורים, ומלבד הסוגיות הפרטניות המתעוררות ביחס לכל אירוע ואירוע, מעלה הוא גם שאלות שונות במערכת היחסים המשולשת שבין (1) בנק; (2) לקוח; ו-(3) שלוחו של הלקוח, ובפרט בדבר חובתו של הבנק כלפי הלקוח במצב דברים זה. לא זו אף זו, ככל שהתקדם ההליך כך החלו והתפתחו טענות הצדדים (ובפרט טענות התובעים), בין אם על מנת לחדד את הנטען ובין אם לשם הוספה עליו, והדבר לא פסח גם על הערעורים שלפנינו. עוד יוזכר כי מר גזונדהייט, אשר סביבו מתרכזת התביעה, נפטר, ואשתו-יורשתו באה כחליפתו בתביעה; כך גם בא-כוחם של התובעים הלך לעולמו, ומאז הוחלפו באי כוח התובעים מספר פעמים; ואף המותב הדן בתיק השתנה. בשל מכלול הנסיבות המיוחדות הללו, סברנו כי ראוי היה להביא לסיומן של המחלוקות בין הצדדים בדרך של פשרה. ואולם, משהניסיונות להגיע לפשרה בין בעלי הדין לא צלחו כאמור, הגיעה העת להכריע בערעורים שלפנינו. אקדים ואומר כי הצדדים הרחיבו והפליגו בטיעוניהם, הרבה מעבר לדרוש לטעמי לצורך הכרעה בערעורים. להלן אתייחס רק לאותם נדבכים הנחוצים לצורך הנמקת מסקנותיי, ואמנע מלהתייחס לטיעונים שהם מעבר לנדרש או נעדרי בסיס עובדתי או משפטי. טיעון אליו לא התייחסתי – משמע, לא שנשמט מעיניי חלילה, אלא שלא מצאתי הצדקה להרחיב לגביו. בעיקרו של דבר, התוצאה של ערעורים אלה תיגזר מצירופם של שני נדבכים מרכזיים: הנדבך הראשון, עניינו בשאלה האם רכיבי התביעה, כולם או מקצתם, התיישנו; הנדבך השני, עניינו בחובות החלות על הבנק במישור היחסים שבינו לבין התובעים, ובפרט במצב הדברים בו עסקינן, כשלפנינו מערכת יחסים משולשת של בנק – לקוח (מר גזונדהייט) – ושלוחו של הלקוח (מר ספיר). להלן, אציג בנפרד כל אחד מהנדבכים הללו, ואתייחס לטענות כלליות המועלות במסגרתו. הדיון ביישומם של שני הנדבכים ביחס לרכיבי התביעה הפרטניים ייעשה במאוחד, בהמשך הדברים. טענת ההתיישנות שהעלה הבנק – מסגרת הדיון התיישנות מכוח חוק ההתיישנות היא טענת הגנה החוסמת מבחינה דיונית הגשת תביעות לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. במילים אחרות, היא אינה מביאה לפקיעת הזכות בתום תקופת ההתיישנות, אלא רק מונעת מאותו מועד את מימושה באמצעות הגשת תביעה משפטית (ראו סעיף 2 לחוק ההתיישנות. להרחבה ראו: ישראל גלעד התיישנות בדין האזרחי 72-69 (2022), וראו גם דיונו בהבחנה בין סוגי ההתיישנות: דיונית, מהותית מפקיעה ומהותית מעקרת. שם, בעמ' 102-81). בהתאם לכלל הקבוע בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תקופת ההתיישנות בתביעה אזרחית מהסוג בו עסקינן עומדת על 7 שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות מוסיף ומורה כי המועד שממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות הוא "ביום שבו נולדה עילת התובענה". המונח "עילת תביעה" נזכר בהקשרים שונים (כגון מעשה בית דין, סמכות עניינית, תיקון כתב תביעה ועוד), ומשמעותו איננה אחידה, אלא נגזרת היא מהקשר הדברים בו עסקינן (ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז 2617, 2625-2624 (1963); ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846, 858 (1990); רע"א 2368/08 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (10.7.2011); ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פ"ד סה(2) 629, 648 (2012) (להלן: עניין רובאב)). כאשר בסוגיית התיישנות עסקינן, עילת התביעה מוגדרת כ"מכלול העובדות העיקריות המזכות את התובע לקבל את הסעד המבוקש" (עניין רובאב, בעמ' 648. ראו גם: ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 175 (2003) (להלן: עניין זיסר)). מכאן, שלצורך התיישנות, מועד היווצרות עילת התביעה הוא המועד שבו מתגבשות העובדות החיוניות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע, במובן הזה שאילו היה מגיש התובע את תביעתו באותו מועד ומוכיח את העובדות האמורות בה, היה זוכה הוא בסעד המבוקש על ידו (ראו מיני רבים: ד"נ 32/84 עיזבון וויליאמס ז"ל נ' Israel British Bank (London) (in liquidation), פ"ד מד(2) 265, 271 (1990); ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל, פ"ד סד(2) 82, 118 (2010) (להלן: עניין גיא-ליפל)). עם זאת, לכלל האמור ישנם מספר חריגים. כך למשל, סעיף 7 לחוק ההתיישנות משהה את מירוץ ההתיישנות בעקבות התנהגות פסולה של הנתבע אשר יש בה כדי למנוע מהתובע מלהגיש את תביעתו במועד (לפרשנות סעיף 7 לחוק, לאור התיקון המהותי שנערך בו בשנת 2015, ראו: רע"א 6938/19 אילני נ' ברוך (20.8.2020) (להלן: עניין אילני)). חריג אחר מנוי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, ועניינו באותם מצבים בהם התובע לא ידע, וגם לא היה עליו לדעת, על אודות העובדות החיוניות המגבשות את עילת תביעתו, ולפיכך תקופת ההתיישנות נמנית החל מהמועד שבו נודעו לתובע עובדות אלה, או מהמועד שבו יכול היה לגלותן (ראו, למשל, עניין גיא-ליפל). חריג נוסף מצוי בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, על פיו, מקום בו הודה הנתבע בקיומה של זכות בידי התובע, מירוץ ההתיישנות מתאפס, ותקופת ההתיישנות נמנית מחדש מיום ההודאה (לעניין זה, ראו: עניין רובאב). ויודגש, בעוד הנטל להוכיח טענת התיישנות מוטל על הנתבע, הנטל להוכחת התקיימות אחד מהחריגים כאמור רובץ לפתחו של התובע (ע"א 34/88 רייס נ' עיזבון המנוחה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278, 283 (1990); ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ, פסקה כ"ה (16.1.2012)). במקרה שלפנינו, העלו התובעים בעניין ההתיישנות טענות בשלוש רמות: ראשית, כלל לא היה מקום לאפשר העלאת טענת התיישנות נגדם, מאחר שלשיטתם, יש לראות בטענות שהעלו נגד הבנק במסגרת התביעה משום "מגן ולא חרב", דהיינו טענות הגנה שנועדו להדוף את הליכי גביית החוב בהם נקט הבנק, ולא עילות תביעה עצמאיות העומדות בפני עצמן; שנית, בכל מקרה מתקיימים בעניינם החריגים המשהים את מירוץ ההתיישנות, כך שאין לומר על מי מרכיבי התביעה כי התיישן; שלישית, למצער, חלק מעילות התביעה שבית משפט קמא קבע כי התיישנו נוצרו רק בתוך שבע השנים שקדמו להגשת התביעה, ועל כן אין דין ההתיישנות חל עליהם. בשלב הנוכחי אדון בשני המישורים הראשונים, באמצעותם מבקשים התובעים להדוף את טענת ההתיישנות באופן גורף. כפי שיובהר לעיל, סבורני כי אין לקבל טענות אלה, דהיינו הבנק רשאי היה להעלות טענת התיישנות, וכי יש לבחון אותן לגופן ביחס לכל אחד מרכיבי התביעה. כאמור, הדיון בטענות הפרטניות בעניין ההתיישנות ידחה להמשך הדברים, ויתקיים במאוחד עם הדיון בטענות בעניין אחריות הבנק, לאחר שתוצג המסגרת הכללית לבחינת אחריות הבנק כלפי התובעים. טענות ההתיישנות – מגן או חרב? כזכור, התובעים הצביעו על כך שתביעתם הוגשה בעקבות בקשת הכינוס שהגיש הבנק, וכתגובה לה, ומשכך, לטענתם, יש לראות את הבנק כ"תובע", אשר ככזה לא עומדת לו טענת ההתיישנות המשמשת במהותה כטענת הגנה בלבד. על העיקרון שביסוד טענה זו של התובעים עמד לאחרונה חברי, השופט ג'ורג' קרא, בע"א 7793/19 מדינת ישראל – רשות הפיתוח נ' עזבון המנוח סאלם עקל בע"מ (8.5.20202) (להלן: עניין עקל) (דעת יחיד, אך לא בעניין זה): טענת התיישנות היא במהותה טענה דיונית ולא מהותית, ובהתאם אין בכוחה ליצור זכות מהותית כי אם לשמש כ"מגן" בבית המשפט בלבד [...]. לשון אחר, טענת התיישנות מהווה "מגן ולא חרב", ואינה יכולה לשמש כעילת תביעה [...] (הפניות הושמטו). בהתבססם על טענה זו מנסים התובעים להיבנות גם מעניין ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.2011), במסגרתו נקבע כך: כבר נפסק, כי מעמדם הדיוני-טכני של הצדדים כתובעים או כנתבעים אינו משנה את אופיין של הטענות המושמעות מפיהם, שיש לבחון אותן על פי תוכנן לצורך סיווגן כטענות תביעה או כטענות הגנה, וטענות בענין התיישנות בכלל (הפניות הושמטו; שם, פסקה 53). אין בידי לקבל טענה זו במקרה בו עסקינן. בראש ובראשונה, ייאמר כי ספק אם טענה זו במתכונתה הנוכחית הועלתה לפני בית משפט קמא, ודי בכך על מנת לדחותה (ע"א 6032/19 ח'ורי נ' עזבון המנוח ח'ורי ז"ל, פסקה 21 (23.3.2022); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 818 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). ואולם, גם לגופה דינה של טענה זו, בנסיבות התיק דנן, להידחות. התובעים לא העלו את טענותיהם נגד הבנק במסגרת התגוננות בפני בקשת הכינוס, אלא במסגרת הליך עצמאי ונפרד שהגישו נגד הבנק. זאת ועוד, במסגרת ההליך שנקטו, לא הסתפקו בסעד מניעתי לפיו אין לממש את הבטחונות שברשות הבנק, או בסעד הצהרתי לפיו אין הם חייבים כספים לבנק, אלא עמדו על שורה ארוכה של סעדים, מהם כספיים, אשר חורגים באופן ניכר מהתגוננות מפני בקשת הכינוס. במצב דברים זה, לא ניתן לראות את מעמדם כמתגוננים בלבד בפני בקשת הכינוס של הבנק. טענותיהם אינן מהוות מגן בלבד המיועד להדוף את מתקפת הבנק בלבד – הן חרב חדה המופנית כלפי הבנק, ומטרתן לא רק למנוע מהבנק זכויות תביעה, אלא גם להטיל עליו חבויות כלפי התובעים. אם נדקדק בדבר, הרי שהלכה למעשה, ועל אף שהתובעים לא ציינו זאת במפורש, דומה כי יותר משהתובעים טוענים כי תביעתם היא בגדר "מגן ולא חרב", מבקשים הם לקשור בין בקשת הכינוס לתביעתם באופן שמתכתב עם הרציונל העומד בבסיס הוראת סעיף 4 לחוק ההתיישנות. הוראה זו קובעת כי "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". תכליתו המרכזית של סעיף 4 לחוק הנזכר היא להבטיח שוויון בין הצדדים, במובן הזה שאם אחד הגיש תביעה והאחר הגיש תביעה שכנגד או העלה טענת קיזוז באותו נושא, בעוד האחרון לא העלה טענת התיישנות נגד התביעה, הרי שאין זה צודק לאפשר לתובע הראשון להשמיע טענת התיישנות נגד הנתבע (ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון, פ"ד כ(1) 505, 521 (1966); ע"א 656/99 ד"ר בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, פ"ד נז(5) 1, 10 (2003)). ברם, אינני סבור שיש בהסדר זה כדי לסייע לתובעים. ראשית, מבחינת טכנית-פרוצדוראלית, הגם שקיימת זיקה בין שני ההליכים הללו, תביעתם של התובעים לא הוגשה במסגרת בקשת הכינוס כאמור, אלא בנפרד ממנה, תוך שבית משפט קמא מבהיר כי "[]התיק שבפני הוא רק התיק שבכותרת ולא תיק הכינוס" (השוו: רע"א 4223/06 כץ נ' גוטליב (25.5.2009)). שנית, מבחינה מהותית, בקשת הכינוס שהגיש הבנק נועדה לאפשר את גביית החובות שנצטברו בחשבונות הבנק של התובעים וחברת ספנדקס, מכוח כתבי ערבות ושעבודים שניתנו עבור אותם חשבונות. לעומת זאת, התביעה שהגישו התובעים עוסקת בפעולות שונות שהתרחשו החל משנות ה-90 של המאה הקודמת. פעולות אלה מתייחסות אומנם לחיובים שהתבצעו בחשבונות התובעים האמורים, ולפיכך קבלת הטענות נגדם עשויה להפחית מגובה החובות שנדרשו על ידי הבנק, אך אין בכך די על מנת להביא את עניינו לגדר סעיף 4 לחוק ההתיישנות. ודוק, העובדה כי תביעתם של התובעים הוגשה בעקבות בקשת הכינוס, וביחס לאותם חשבונות בנק, אינה משמיעה לנו כי התביעה דנן מתלכדת לתוך בקשת הכינוס עד כדי כך שיש לראות בתביעה כ"כתב הגנה", בתובעים כ"נתבעים" ובתביעות ככאלה ש"נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". זאת ועוד, כאשר בנק דורש מלקוח לשלם חוב שהצטבר בחשבונו, והלקוח מבקש להדוף את תביעת הבנק בטענה נגד חיובים או פעולות שבוצעו בחשבון בעבר הרחוק, והבנק מבקש לדחות את טיעוני הלקוח מחמת התיישנות, יש להבחין בין שני מצבים: המצב האחד, הוא כאשר הלקוח מעלה נגד הבנק טענות בעניין תוקפם של חיובים בחשבון, אשר למעט העובדה שיש בהם כדי להפחית מגובה החוב הנתבע על ידי הבנק, לא ניתן לכרוך אותם בקשר ישיר וקרוב אל החוב הנתבע על ידי הבנק. במצב דברים זה, עילת התביעה ביחס לטענות הלקוח מתגבשת עם ביצוען של אותן פעולות אשר יצרו את החיובים בחשבון עליהן מלין הלקוח, ואת מירוץ ההתיישנות הנוגע אליהן יש לבחון בהתאם לכך. אם תאמר אחרת, יוכל הלקוח להעלות טענות נגד פעולות שונות שבוצעו בחשבון גם מהעבר הרחוק, ללא כל מגבלה של דיני ההתיישנות, ובניגוד לתכליות העומדות בבסיסם (ראו פסק דינו של השופט יצחק עמית שניתן עת כיהן כשופט בית המשפט המחוזי בחיפה: ת"א (חיפה) 719/96 דיאב נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ, פסקה 53 (20.10.2002). כן ראו: עא"ח 219/11 גד חברה להפצה בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פסקה 18 (9.12.2012)). המצב השני, הוא כאשר הטענות שמעלה הלקוח כלפי הבנק מופנות נגד תוקפן של פעולות אשר מקיימות זיקה ישירה והדוקה לחוב הנדרש על ידי הבנק. כך למשל, כאשר הבנק מבקש להיפרע בגין חוב שנוצר מהלוואה מסוימת או מהסכם ספציפי, ואילו הלקוח מבקש לטעון כנגד תוקפה של אותה הלוואה או הסכם. במצב דברים זה, תטה הדעת לאפשר ללקוח להשמיע את טענותיו מבלי שהבנק יוכל לטעון להתיישנות נגדן (והשוו: רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית, פ"ד סד(1) 215, 245 (2010); ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פסקאות 41-36 (5.1.2011) (להלן: עניין צמרות); עניין עקל, פסקאות 37-36). הבחנה זו מעוגנת בלשונו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות, השולל את האפשרות להשמיע טענת התיישנות במקרה של קיזוז או תביעה שכנגד, "כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". ומכלל הלאו נלמד ההן, כאשר תביעת הבנק וטענת ההתיישנות 'נושאן אינו אחד' והן 'אינן נובעות מאותן נסיבות', רשאי הבנק לטעון את טענת ההתיישנות. מכאן שלהבחנה שהוצגה לעיל תחולה אף אם טענות הלקוח מועלות במסגרת דיונית של תביעה שכנגד או טענת קיזוז (שאז חל סעיף 4 לחוק ההתיישנות במישרין), ומקל וחומר כאשר מדובר במקרה כגון זה בו עסקינן, בו הלקוח הגיש תביעה עצמאית (שאז הטענה להחלת סעיף 4 לחוק ההתיישנות היא על דרך ההיקש). עוד יודגש, כי לעניין זה אין נפקא מינה אם עסקינן בתביעה של הבנק המופנית כלפי לקוחו, בהיותו בעל החשבון, או אם מדובר בתביעה המכוונת נגד ערב לחשבון המתנהל בבנק. בשני המצבים – ככל שלא מועלית טענה הקשורה באופן ישיר והדוק לחוב הנדרש או לכתב הערבות, הרי שאין הצדקה למנוע מהבנק להעלות טענת התיישנות נגדה. קיצורו של דבר, התביעה נגד הבנק במקרה דנן היא בגדר "חרב ולא מגן", והיא לא הועלתה במסגרת תביעה שכנגד או קיזוז במסגרת הליך בו פתח הבנק. לפיכך רשאי הבנק, כעקרון, להעלות נגד רכיבי התביעה טענת התיישנות, כאשר כוחן של טענות אלה צריך להיבחן לגופן, בין השאר על פי הזיקה שבין טענות התובעים נגד הבנק לבין העילה בגינה תובע הבנק. החריגים הדוחים את פתיחת מרוץ ההתיישנות – האם מתקיימים בענייננו? כנגד טענת ההתיישנות שהעלה הבנק, טענו התובעים כי מירוץ ההתיישנות הופסק מכוח החריג הקבוע בסעיף 7 לחוק בנוסחו הקודם (עובר לתיקון מס' 5 לחוק ההתיישנות): "הייתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה לתובע התרמית או האונאה" (יוער, כי סעיף 7 לחוק בנוסחו הקודם ממשיך לחול על הליכים שהיו תלויים ועומדים ערב התיקון. ראו: טל חבקין התיישנות 220 (מהדורה שנייה, 2021) (להלן: חבקין)), ולחלופין מכוח החריג המנוי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". ההבדל המרכזי, אך לא היחידי, בין שני החריגים הללו נוגע לדרישת הידיעה של התובע: ידיעת התובע לעניין סעיף 7 לחוק ההתיישנות נבחנת באופן סובייקטיבי (ידיעה בפועל), קרי – האם לתובע הקונקרטי הייתה ידיעה ממשית בדבר התרמית או האונאה. לעומת זאת, ידיעת התובע לעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות, נבחנת באופן אובייקטיבי (ידיעה בכוח), דהיינו – האם תובע סביר יכול היה לדעת על אודות העובדות המקימות את עילת התביעה, כאשר לצורך התקיימות רכיב הידיעה די בחשד או ב"קצה חוט" (ראו: ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפת בע"מ, פ"ד מג(4) 861, 870 (1989); ע"א 1960/11 אלמוג נ' שירותי בריאות כללית, פסקה 11 (6.5.2013); חבקין, בעמ' 222-220. לעניין ההבדל בדרישה זו על פי נוסח סעיף 7 החדש, ראו: עניין אילני, פסקה 29). בענייננו, בית משפט קמא דן בשני החריגים יחדיו, תחת ההנחה כי הבחינה האחת (בחינת הידיעה האובייקטיבית) נכנסת בגדרי הבחינה השנייה (בחינת הידיעה הסובייקטיבית) – והגיע למסקנה כי אף אחד מהם אינו חל במקרה דנן. זאת, משום שלסברתו הוכח כי מר גזונדהייט ידע בפועל את כל העובדות החיוניות שביסוד תביעתו במועד התרחשותן, ולמצער לא הוכח כי מר גזונדהייט לא ידע בפועל על אודות העובדות האמורות בשעתו. מסקנה זו, אשר התבססה על מכלול הראיות והעדויות שהוצגו לפני בית משפט קמא, והתרשמותו הישירה מהן, מקובלת עליי ואינה מגלה כל עילה להתערבות. בצד זאת, אעיר כי ספק בעיניי אם במצב הדברים בו עסקינן הצליחו התובעים לבסס קיומה של תרמית או אונאה מצד הבנק אשר ביחס אליה ניתן להחיל את סעיף 7 לחוק ההתיישנות בנוסחו הקודם. ודוק – לא כל מעשה הנוגד את הדין שקול הוא לכדי תרמית או אונאה, במיוחד בהינתן הנטל הדיוני המוטל על הטוען טענה כאמור (ראו: ע"א 6095/97 ישראל איטר בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו(4) 721, 728-727 (2002); ע"א 9040/10 פנחס גדעון ובניו בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 11 (17.10.2012); חבקין, בעמ' 222), והדברים אמורים ביתר שאת בענייננו, מקום בו המעשים המיוחסים לבנק התבצעו על פי הוראות שקיבל ממר ספיר, אשר פעל כשלוחו של מר גזונדהייט והיה איש אמונו – מורכבות שעוד נשוב אליה בהמשך. עוד אציין כי לא מצאתי לקבל גם את טענת התובעים לפיה פסק הדין נגד ספיר משליך על התקיימות החריגים האמורים (ואף לא על עניינים אחרים במישור היחסים שבין התובעים לבנק). המדובר בפסק דין שניתן בהסכמה, במישור היחסים בין התובעים למר ספיר, תוך שבאי-כוח הצדדים מציינים במפורש כי אין בהסכמה זו משום "הודאה בטענות מצידו של הנתבע 2 [מר ספיר]" ואין בה כדי "להשליך על כל הליכים אחרים בין הצדדים או בין מי מהם לבין צדדים שלישיים" (פרוטוקול הדיון מיום 22.5.2013, עמ' 1475, ש' 5-2). בהינתן הצהרה מפורשת זו, ובהיעדרה של הודאה או התייחסות קונקרטית לאירועים נושא התביעה (להבדיל מהסכמה לשאת בחלק מהחוב), ברי כי אין בפסק הדין נגד ספיר כדי להשליך על המחלוקות שנותרו בין התובעים לבין הבנק. מכל האמור עולה כי דיוננו להלן יתמקד אך באירועים שעילת התביעה בגינם התגבשה בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה – קרי לאחר יום 27.7.1996. עד כאן הדיון בהיבטים הכלליים של סוגיית ההתיישנות (כמובהר, להיבטים הפרטניים נחזור בהמשך הדברים). ועתה נעבור למסגרת הדינים השנייה הרלוונטית לענייננו, שעניינה היקף אחריות הבנק כלפי התובעים. חובות הבנק כלפי הלקוח – מסגרת הדיון בין הבנק לבין לקוחו שוררת מערכת יחסים מיוחדת. זאת, בשל חיוניות השירותים שמעניק הבנק; מעמדו הייחודי של הבנק בחיי המסחר והכלכלה; פערי הכוחות בין הצדדים (ובפרט היות הבנק "שחקן חוזר" בזירה הפיננסית); אופי היחסים הממושך בין השניים; והאמון שרוכש הלקוח, והציבור הרחב בכללותו, לבנק לאור מהותו כגוף מעין-ציבורי, ולנוכח הידע, הכלים והמקצועיות בהם הוא מתאפיין. כפועל יוצא, מלבד ההסדרה החוזית של מערכת יחסים זו (המתוחמת בחוזה שנערך בין הבנק ללקוח ועל פי רוב מדובר בחוזה אחיד), מטיל הדין על הבנקים חובות רחבות ומוגברות כלפי לקוחותיהם, השאובות הן מכוח חקיקה מיוחדת – ובראשה חוק הבנקאות (שירות ללקוח) – והן מכוח הדין הכללי, ובכלל זאת דיני החוזים והנזיקין (ראו מבין רבים: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ״ד מח(2) 573, 585 (1994) (להלן: עניין צבאח); ע"א 7825/01 דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ״ד נח(5) 348, 356 (2004); ע״א 8409/04 יעקובי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה 9 (19.9.2007); ע"א 8510/09 בנק הפועלים בע"מ נ' נויברג, פסקה 5 (24.11.2011); ע"א 2579/11 בנק הפועלים בע"מ נ' סולכור חברה לשיווק וקניות בע"מ, פסקה 16 (29.6.2014) (להלן: עניין סולכור)). מבין החובות האמורות מונה הפסיקה שלוש חובות מרכזיות – חובת הנאמנות, חובת הזהירות וחובת תום הלב (ע"א 8098/09 כהן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ - סניף חדרה, פ"ד סה(2) 330, 336 (2012) (להלן: עניין כהן). בקשה לדיון נוסף נדחתה ביום 25.3.2012 במסגרת דנ"א 661/12; ע"א 6547/12 עמר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף נתיבות, פסקה 13 (13.4.2015) (להלן: עניין עמר)) – אשר חלות הן כלפי לקוחות הבנק והן כלפי צדדים שלישיים (לעניין חובת הנאמנות, ראו: ריקרדו בן-אוליאל ולירן חיים דיני בנקאות – חלק כללי כרך א 235 והמקורות הנזכרים שם (מהדורה שנייה, 2021) (להלן: בן-אוליאל וחיים); רות פלאטו-שנער דיני בנקאות: חובת האמון הבנקאית 148-113 (2010) (להלן: פלאטו-שנער). לעניין חובת הזהירות, ראו למשל: ע"א 168/86 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' לה כודיאר בע"מ, פ"ד מב(3) 77, 82 (1988); ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה אופלגר ז"ל, פ"ד נט(2) 349, 372-369 (2004) (להלן: עניין עיזבון אופלגר); דנ"א 10512/04 בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ נ' מנהל עיזבון המנוחה אופלגר ז"ל, פסקה 11 והאסמכתאות שם (19.1.2005); ע"א 7370/06 שני נ' ברדיצבסקי, פסקה 9 (10.3.2009) (להלן: עניין שני). בקשר לחובת תום הלב, ראו למשל: רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(4) 804, 814 (1999); גלעד נרקיס ומירב מור חובות החלות על הבנקים כרך א 133-132 (2002)). בענייננו, התובעים טענו הן להפרת חובת הנאמנות והן להפרת חובת הזהירות, ובהן נתמקד להלן. חובת הנאמנות החלה על הבנק היא חובה שהתעצבה בפסיקה, ומשמעותה כי על הבנק למלא את תפקידו מתוך התחשבות יתרה בטובת הלקוח, דהיינו עליו לפעול לשם המטרה בעטיה התקשר עמו הלקוח, ללא שיקולים זרים וניגוד עניינים, ותוך שמירה קפדנית על האינטרסים של הלקוח (עניין צבאח, בעמ' 595-591; פלאטו-שנער, בעמ' 73-71; בן-אוליאל וחיים, בעמ' 235 והמקורות הנזכרים שם). בפסיקה נקבע כי ביטוייה הקונקרטי של חובת הנאמנות וסטנדרט ההתנהגות הנגזר ממנה אינם אחידים ומשתנים ממקרה למקרה, בשים לב לסוג השירות בו עסקינן, טיב היחסים בין הבנק ללקוחו, מידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו מזה וסוג הלקוחות עמו נמנה הלקוח הספציפי מזה, מידת הסתמכותו של הלקוח על הבנק, וכן בהתחשב בגורמים רלוונטיים נוספים (עניין צבאח, בעמ' 592; ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 162-161 (2000). להצעות שונות בדבר תחימת היקף החובה בשים לב לסוג השירותים הניתן על ידי הבנק, ראו: רות פלאטו-שנער ואביבה גבע "חובת האמון הבנקאית – המודל הישראלי" משפט ועסקים יא 393, 409-407 (2009); עמיר ליכט "חובת אמון – אימתי?" חובות אמון בדין הישראלי 35, 58-56 (רות פלאטו-שנער ויהושע (שוקי) שגב עורכים, 2016)). בצד זאת הודגש, כי חובת הנאמנות שחב הבנק ללקוח אינה משחררת את האחרון מחובתו לדאוג לענייניו מחד גיסא, ואינה מחייבת את הבנק לזנוח את האינטרסים שלו כליל, מאידך גיסא (ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1) 577, 592 (1999); רע"א 4827/12 חיות נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פסקה 13 (30.8.2012); ע"א 7545/12 זקס נ' בנק מזרחי טפחות (12.2.2014). ראו בהרחבה: פלאטו-שנער, בעמ' 111-105; רות פלאטו-שנער "הרהורים בנושא גבולותיה הראויים של חובת האמון הבנקאית: הבנק כאפוטרופוס של הלקוח?" חובות אמון בדין הישראלי 107, 130-121 (רות פלאטו-שנער ויהושע (שוקי) שגב עורכים, 2016)). אעיר, מבלי למצות במסגרת הנוכחית את הטיעון, כי מבחינה טרמינולוגית, השימוש במינוחים "נאמנות" או "אמון" לתיאור חובת ההתחשבות בה נושא הבנק כלפי הלקוח אינו מוצלח. בעולם המשפט האנגלו-אמריקאי למושגים אלה משמעות מוגדרת, המלמדת על היקף מירבי של חובת התחשבות באינטרס של הזולת, דהיינו, על כך כי על החייב בחובות האמון (שיש המכנים אותו "אמונאי") לפעול אך ורק על פי טובתו של הזכאי מכוחן (שלעיתים מכונה "הנהנה"), וזאת אף בהתעלם מהאינטרס האישי שלו עצמו. מכך נגזרים שני כללי ההתנהגות המאפיינים את מוסד האמון: איסור על ניגוד עניינים וחובה לגלות גילוי מלא (ראו עמיר ליכט דיני אמונאות – חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי 78-48 (2013)). כפי שצוין, חובת הבנק כלפי הלקוח איננה מגיעה, במקרה הכללי, לרמת מחויבות זו. אכן, הבנק נדרש להתחשב באינטרס הלקוח בצורה מוגברת, העולה על זו הנדרשת מעוסק רגיל, ואולם לכדי חובת ההתחשבות המוחלטת, המתבטאת באיסור על ניגוד עניינים ובחובת גילוי מלא, המהווה את ליבת מוסד "הנאמנות", אין הוא נדרש. כך, למעט, בהקשרים מסוימים ומוגדרים בהם הוא פועל בעבור הלקוח באופן שיש בו כדי להטיל חובת אמון ממש – כגון כשהוא מחזיק בנאמנות במניות עבורו, או פועל כשלוחו לצורך ביצוע פעולה משפטית כזו או אחרת. במקרה הרגיל, כגון בעת העמדת הלוואה או פתיחת חסכון, הבנק איננו לא "נאמן" ולא "אמונאי" של הלקוח – הוא נותן שירות חיוני המחויב בחובות התחשבות מוגברות (אך לא מקסימאליות). משכך, מוטב היה לכנות חובות התחשבות מוגברות אלה בשם מיוחד המלמד כי מדובר בחובת התחשבות החורגת לצד החומרה מ"תום לב" הנדרש מכל נותן שירות, ואינה מגיעה לכדי "חובות אמון" הנדרשות מ"נאמן" או "אמונאי" – אולי המינוח "הגינות" בו עשה המחוקק שימוש בסעיף 193 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 יכול להוות תחליף טרמינולוגי הולם ל"נאמנות" גם בהקשר זה (להרחבה ביחס למדרג חובות ההתחשבות בזולת, והיחס בינן לבין חובות המיומנות, ראו עופר גרוסקופף ויפעת נפתלי בן ציון "'תָּפַשְׂתָּ מְרֻבֶּה, לאֹ תָּפַשְׂתָּ', האומנם? על נורמות התנהגות, מנגנונים פרוצדורליים וביקורת שיפוטית בדיני התאגידים" ספר יורם דנציגר 133, 149-135 (לימור זר-גוטמן ועידו באום עורכים, 2019)). חובת הזהירות מטילה על הבנק את החובה לנהוג כלפי לקוחותיו במיומנות ובזהירות הראויות, לנקוט באמצעים שבנק סביר היה נוקט בנסיבות העניין, וכן לדאוג כי כספיו או נכסיו של הלקוח המופקדים בידי הבנק לא ייפגעו (ע"א 636/89 ד"ר כחולי נ' בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3) 265, 274 (1991) (להלן: עניין כחולי); דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' פרוסט-קוסטמן, פ"ד מז(5) 31, 47 (1993) (להלן: דיון נוסף כחולי); עניין שני, פסקה 9). ודוק, התנהלות הבנק נבחנת על פי מבחן אובייקטיבי, דהיינו כיצד בנק סביר וזהיר היה נוהג, ולא באופן סובייקטיבי (דיון נוסף כחולי, בעמ' 72-67, 86; עניין עיזבון אופלגר, בעמ' 371). נקודת המוצא בעניין זה היא כי לנוכח הידע והמומחיות בהם אוחז הבנק, יש בידו כדי לשמש כ"מונע הנזק הזול ביותר" ולחסוך נזקים מהלקוח ביחס לחשבונותיו ונכסיו שבבנק (עניין צבאח, בעמ' 585; עניין כהן, בעמ' 336; עניין סולכור, פסקה 16). בדומה לחובת הנאמנות, גם היקפה של חובה זו וסטנדרט ההתנהגות המתחייב ממנה אינם עשויים מקשה אחת, אלא משתנים הם ממקרה אחד למשנהו, כל מקרה ונסיבותיו. בתוך כך, בפסיקתו של בית משפט זה נמנו מספר שיקולים אותם יש לקחת בחשבון בעת קביעת רמת הזהירות הנדרשת מהבנק במקרה נתון, ובכללם: שיקולים הנוגעים לסוג החשבון בו מתבצעות הפעולות (האם מדובר בחשבון עסקי או פרטי); שיקולים הנוגעים לסוג הפעילות הבנקאית הנדונה, כגון האם מדובר בפעילות שגרתית או חריגה בכלל (על פי טיבה וסכומה), ובראי היחסים שבין הבנק והלקוח הנדונים בפרט, והאם עסקינן בפעולה שקיים צורך מיידי בביצועה; שיקולים הנוגעים ללקוח הספציפי ומערך הכוחות בינו לבין הבנק, כגון כישוריו ויכולותיו של הלקוח, גילו ורמת השכלתו, וכן האם מדובר בלקוח שנוהג לבקר בבנק באופן תדיר, אם לאו; והאמצעים העומדים לרשותו של הבנק, אשר משתנים מטבע הדברים עם התקדמות הטכנולוגיה (עניין כחולי, בעמ' 275-274; דיון נוסף כחולי, בעמ' 62-54; ע"א 10691/04 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מולר, פסקה 13 (28.8.2007); עניין עמר, פסקה 14). אחריות הבנק כלפי הלקוח בגין פעולות שלוח של הלקוח רובד נוסף, שיש לו חשיבות מיוחדת לצורך הדיון בערעורים שלפנינו, עניינו בחובות הבנק כלפי הלקוח במצבים בהם מתקיימת מערכת היחסים המשולשת – בנק, לקוח ושלוח של הלקוח. ודוק, היקף חובות הבנק כלפי הלקוח ותוכנן עשויים להשתנות כאשר מדובר בפעולות שבוצעו על ידי שלוחו של הלקוח, הפועל באמצעות הרשאה שניתנה לו. נקודת המוצא בעניין זה מצויה בסעיף 2 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות) המורה כי "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי הענין, את השולח". שלושה הם המצבים בהם יכולה פעולה של השלוח (מיופה כוחו של הלקוח בפעולותיו מול הבנק) לחייב את השולח (לקוח הבנק) כלפי הצד השלישי (הבנק): מצב הדברים הראשון: השלוח פועל על פי ההרשאה שנתן לו השולח (סעיף 3 לחוק השליחות). זהו מצב הדברים הקלאסי, כאשר השליחות מוקנית במישור היחסים שבין השולח לשלוח (הרשאה מהסוג הנדון מכונה "הרשאה פנימית"). מצב הדברים השני: השלוח פועל שלא במסגרת ההרשאה שקיבל מאת השולח, אלא בגדר "הרשאה מחמת הכרח", דהיינו, מדובר בביצוע פעולה דחופה ובלתי צפויה אשר נדרשת באופן סביר לשמירה על ענייניו של השולח בקשר לנושא השליחות (סעיף 5(ב) לחוק השליחות), או "אישרור", דהיינו, כאשר השולח נתן אישור בדיעבד לפעולה שבוצעה (סעיף 6(א) לחוק השליחות). המשותף לפעולות הנכנסות בגדר מצב דברים זה הוא שגם אם השולח לא נתן הרשאה לביצוען מלכתחילה, הוא היה מעוניין בביצוען. מצב הדברים השלישי: השולח יצר מצג של הרשאה כלפי הצד השלישי שמולו בוצעה הפעולה, אף אם הפעולה עצמה חרגה מההרשאה המקורית שניתנה, ובלבד שהצד השלישי לא ידע ולא היה עליו לדעת כי השלוח פועל ללא הרשאה (ראו: סיפא סעיף 3, סעיף 15(ב) וסעיף 18 לחוק השליחות; ע"א 318/82 יעבץ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לח(4) 85, 92 (1984); ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799, 812 (1994) (להלן: עניין ורד הלבשה); ע"א 3264/01 בסנינו נ' אליה, פ"ד נו(6) 566, 574 (2002); ע"א 1796/10 כתבן נ' בנק ירושלים בע"מ, פסקאות 40-39 (7.12.2011) (להלן: עניין כתבן). כן ראו: חוות דעתו של השופט (כתוארו אז) אהרן ברק בעניין כחולי; דיון נוסף כחולי, בעמ' 76-72). במצב דברים זה, השליחות מוקנית במישור היחסים שבין השולח לצד שלישי (הרשאה מהסוג הנדון מכונה "הרשאה חיצונית"). במערכת יחסים משולשת זו, תחת כל אחד מהמצבים לעיל, מחד גיסא, מוטלת על הבנק החובה לפעול על פי הוראות השלוח, המשקפות במצב הדברים הרגיל את רצונו של השולח, הוא לקוח הבנק; ומאידך גיסא, נוכח "בעיית הנציג" המתעוררת ביחסי שליחות, אל לו לבנק לקבל את הוראות השלוח באופן עיוור, שמא ימצא עצמו נותן יד לפעולה המנוגדת לאינטרסים של לקוחו (הוא השולח). נוכח האמור, במספר פרשות שנדונו בבית משפט זה נקבע כי הנחת המוצא היא שבמרבית המקרים, נותני ההוראות לבנק הם אנשים ישרים, ועל כן לא חלה על הבנק חובת חקירה מקיפה ביחס לפעולות שעל פני הדברים נחזות ככשרות ותקינות. ואולם, במקרים בהם מבצע השלוח פעולות המעוררות חשד בקשר לתקינותן, אם בראי הפעולה עצמה ואם בראי הפעולה מנקודת מבטו של הלקוח ורצונו – או אז, מוטלת על הבנק החובה לבדוק ולחקור את פשרן של אותן פעולות וליידע את הלקוח, אפילו אם נדמה כי הן מעוגנות בהרשאה תקפה, כאשר היקף האמצעים שיידרש הבנק להשקיע לצורך אותו בירור ייבחן לפי כל מקרה ונסיבותיו (עניין כחולי, בעמ' 277-275; דיון נוסף כחולי, בעמ' 54, 58-57; עניין כהן, בעמ' 337; עניין עמר, פסקה 14). ודוק – שניים הם השיקולים שעל הבנק לקחת בחשבון: רמת החשד בדבר ביצועה של פעולה פסולה מזה והיקף האמצעים הנדרשים לצורך בירור אותה פעולה חשודה מזה. ככל שרמת שהחשד גדולה יותר, והחקירה הנדרשת מהבנק היא פשוטה ומהירה יותר, כך תגדל חובתו של הבנק (עניין כחולי, בעמ' 277; דיון נוסף כחולי, בעמ' 64; עניין כהן, בעמ' 337). בין הדוגמאות לאותם מצבים בהם מתעורר חשד כי מתבצעת פעולה המנוגדת לרצונו של השולח, ניתן למנות מצבים בהם השלוח מבצע פעולה ביחס לענייניו שלו (עניין כחולי; עניין כהן; עניין עמר), או כאשר מדובר בפעולה המצמיחה לשלוח טובת הנאה שלא בהסכמת השולח (או בהתאם לרצונו המשתמע), או כשמדובר בפעולה שיש בה משום ויתור על זכות של השולח או שאין בה תמורה עבורו (ראו גם: סעיפים 5(א), 8(3) ו-8(4) לחוק השליחות). ויובהר, דברים אלה – אשר נאמרו ביחס לחובת הזהירות – נכונים הם, בשינויים המתאימים, גם לבחינתה של חובת הנאמנות בה חב הבנק. הערה: מבחינה דוקטרינרית, במצב הדברים בו עסקינן, אספקלריה נוספת באמצעותה ניתן לבחון את התנהלות הבנק היא דיני השליחות, המעניקים בידי הלקוח עילת תביעה נפרדת ובצידה סעדים שונים (ראו: עניין כחולי, חוות הדעת של השופט (כתוארו אז) אהרן ברק; דיון נוסף כחולי, בעמ' 76-72, 81-77; עניין כהן, בעמ' 352-346). ואולם, משעניין זה לא הועלה בפנינו, אין צורך להידרש אליו. ממילא, אף אם התובעים היו טוענים לכך, ספק אם היה בכך כדי לשנות ממסקנותינו. אכן, כפי שהיטיב לתאר זאת, השופט (כתוארו אז) מישאל חשין: "בסוף כל הסופות אמורים אנו לקבוע כללי התנהגות ראויים ביחסי בנק ולקוחו, ובמסגרת אותה שיטת משפט; ואם באחת הגענו למסקנה מסוימת בעניינה של השאלה הראשונה, יהיה זה אך מוזר אם התשובה לשאלה השנייה תוליך אותנו לכיוון שכנגד. אכן, הכלים הם שלובים, ולא נופתע אפוא אם יימצא לנו שהנורמה בשתי הסוגיות היא אותה נורמה" (דיון נוסף כחולי, בעמ' 72). סיכום ביניים: מהמסגרת המשפטית הכללית לדיון ברכיבי התביעה נערוך אתנחתא קצרה על מנת להעמיד לנגד עינינו את המסד העובדתי בתיק דנן: מר גזונדהייט היה איש עסקים מצליח ומיומן, אשר ניהל עסקים חובקי עולם, ובכלל זה בישראל. מאז אמצע שנות ה-80 של המאה הקודמת, החל מר גזונדהייט לנהל חלק לא מבוטל מפעילותו העסקית בישראל בסניף ירושלים של הבנק. לצורך ניהול ענייניו, נעזר מר גזונדהייט בשירותיו של מר ספיר אשר ניהל בעבר את סניף הבנק האמור, ובין השניים החלו להתפתח יחסי אמון וקרבה. בתוך כך, מר גזונדהייט נתן למר ספיר מספר ייפויי כוח אשר הסמיכו את מר ספיר לפעול בשמו של מר גזונדהייט ובעבורו בחשבונותיו האישיים והעסקיים. לא זו אף זו, מר ספיר אף מונה כבעל תפקיד בחלק מהחברות בבעלותו (החלקית או המלאה) של מר גזונדהייט. כך למר ספיר הייתה, בין השאר, הרשאה לפעול, בין אם באמצעות ייפוי כוח ובין אם כמורשה חתימה, בחשבונות חברת KF (33601), חברת קנטבוש (33986), Resibe Ltd (37505), Cooru Investments Ltd (36993), Rusage Properties Limited (34102) ו-Shoham Investments Ltd (36995), ואף בשלושה מחשבונותיו האישיים של מר גזונדהייט (שמספרם 33946, 34290 ו-33535 (חשבון משותף של מר גזונדהייט ואשתו)). ויובהר, הרשאות אלה מגובות בשלל מסמכים שצורפו על ידי הבנק, ואשר נושאים את חתימתו של מר גזונדהייט, וחזקה היא כי מר גזונדהייט הבין וידע על מה חתם, בוודאי בהיותו איש עסקים בקיא ומנוסה, ובשים לב למהות המסמכים בהם מדובר (ע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט(2) 113, 117 (1965); ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2) 559, 570 (2000); ע"א 1691/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' צוברי, פסקה 41(ג) (15.12.2015)). ודוק, הנטל להראות כי למסמכים אלה אין תוקף מחייב או כי מר ספיר חרג מההרשאה שניתנה לו בגדרם מוטל על שכמו של מר גזונדהייט. יתר על כן, במישור היחסים מול הבנק, בוודאי שהבנק רשאי היה להסתמך על מסמכים אלה. ואכן, במשך תקופה ארוכה ביצע מר ספיר בחשבונות הבנק הנזכרים פעולות רבות ומגוונות, מהותיות ושאינן מהותיות, ובסכומי כסף משמעותיים – כאשר בחלק בלתי מבוטל מאותן פעולות אף לא כפרו התובעים. לנוכח מצב דברים זה, הבנק אף סיווג את חשבונות הבנק הקשורים למר גזונדהייט ואשר מנוהלים על ידי מר ספיר כ"קבוצה אחת". עוד יצוין כי מר ספיר עודכן בכל המידע הרלוונטי לחשבונותיו של מר גזונדהייט וחברות הקשורות לו, ונשלחו אליו מסמכי החשבונות בנוגע לפעולות שבוצעו בהם. כמו כן, נהג מר גזונדהייט לבקר בבנק לעיתים קרובות ולהתעדכן בנעשה בחשבונותיו באופן ישיר, הן מפיו של מר ברלך (מנהל הסניף) והן מפקידי הסניף. על רקע זה נפנה לדון ברכיבי התביעה שלפנינו, ובשאלות המשפטיות שהן מעוררות. מן הדיון שקיימנו לעיל עולה כי שתיים הן השאלות המתעוררות בענייננו: ראשית, אילו רכיבים מרכיבי התביעה התיישנו; שנית, האם הבנק נהג ביחס לכל אחת מהפעולות הללו ברמת האמון ובזהירות המתחייבת בטיפול בחשבונותיהם של התובעים, באפשרו למר ספיר לפעול כפי שפעל בחשבונות אלה. באופן ממוקד יותר לענייננו, דומה כי טענת התובעים לפיה הבנק הפר את חובת הנאמנות כלפיהם נועדה לבסס את טענתם להפרת חובת הזהירות של הבנק כלפיהם, ועל כן זו האחרונה היא החובה העיקרית הנמצאת במוקד דיוננו. ודוק, הבנק פעל על פי הנחיותיו של מר ספיר, ובהתבסס על ייפויי הכוח שניתנו לו, ומכאן שהטענה לקיומה של תרמית מצדו של הבנק (וכפועל יוצא להפרת חובת הנאמנות בה הוא חב) היא מוקשית, ונראה כי אין לה על מה להישען. לפיכך, השאלה המרכזית העומדת לפתחנו היא האם, בהנחה שהיה בפעולותיו של מר ספיר כדי לחייב את התובעים ביחסיהם מול הבנק, היה על הבנק לחשוד בפעולות אלה, לחקור אותן וליידע את מר גזונדהייט על אודותיהן כנגזרת מחובת הזהירות בה הוא חב. כזכור, בית משפט קמא סבר כי מרבית רכיבי התביעה התיישנו, וממילא מר גזונדהייט ידע, ולמצער לא הצליח להוכיח כי לא ידע, על אודות הפעולות המתבצעות בחשבונותיו. כפי שיפורט להלן, סבורני כי בין אם חלה התיישנות ובין אם לאו, ואף אם נניח כי מר גזונדהייט לא ידע לפרוטרוט על המתנהל בחשבונותיו, ואינני נדרש להכריע בעניין אחרון זה, שאלת אחריותו של הבנק כלפי התובעים תוכרע בהתאם לטיב הפעולות שבוצעו בחשבונות התובעים, ובפרט בעבור מה ולטובת מי בוצעו אותן פעולות. דהיינו, ככל שמדובר בפעולות שבוצעו עבור מר גזונדהייט או חברות הקשורות לו, הנחת המוצא היא כי לבנק לא הייתה סיבה להניח כי מר גזונדהייט לא התכוון להעניק למר ספיר את הזכות לבצען (וראו: ע"א 4092/90 מיטלברג נ' נייגר, פ"ד מח(2) 529, 537-536 (1994); עניין כהן, בעמ' 339; עניין עמר, פסקה 18). ויודגש, כל אותו זמן שמר גזונדהייט נתן אמון במר ספיר, והאחרון פעל בהתאם לייפויי הכוח שניתנו לו, ובעבור ענייניו של מר גזונדהייט, אין זה סביר להניח כי מנקודת מבטו של הבנק הייתה לו סיבה טובה לחשוד במעשיו של מר ספיר שעה שמר גזונדהייט, בהיותו מיודע (ולמצער מתעדכן מעת לעת בביקוריו בבנק), לא חשד בו במשך שנים רבות בהן פעל בשמו ועבורו (והשוו לעובדות המקרה בעניין כתבן). זאת, גם בשים לב ליחסי הקרבה בין השניים (ראו: עניין כחולי, בעמ' 279; דיון נוסף כחולי, בעמ' 83; עניין ורד הלבשה, בעמ' 817-816). ואולם, שונים הם פני הדברים כאשר עסקינן בפעולות שבוצעו עבור צדדים שאינם קשורים למר גזונדהייט ולחברות בבעלותו, שאז היה על הבנק לחשוד בפעולות אלה, לברר וליידע את מר גזונדהייט על אודותיהן. לאור האמור, נפנה לבחון באופן פרטני את האירועים נושא התביעה. בטרם נצא לבחינה זו, נזכיר את הכלל הידוע ביחס להיקף ההתערבות של ערכאת הערעור: נקודת המוצא היא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית, המבוססים על מארג הראיות ושמיעת העדויות לפניה, למעט במקרים חריגים בהם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת או כאשר הממצא שנקבע אינו עומד במבחן ההיגיון והשכל הישר. זאת, מן הטעם שלעניין קביעות אלה ערכאת הערעור נמצאת לרוב בעמדת נחיתות בהשוואה לערכאה הדיונית שהתרשמה מהראיות והעדים באופן ישיר ובלתי אמצעי. לפיכך, ערעור המופנה כלפי רכיבים אלה של פסק הדין קמא עומד בפני משוכה גבוהה (ראו מיני רבים: ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, פסקה 3 (15.1.2004); ע"א 8329/16 טרנס אטלס בע"מ נ' אליהו פרחי בדי ריפוד בע"מ, פסקה 16 (4.6.2018)). ברם, לא כך הם הדברים ביחס להתערבות במסקנות המשפטיות הנגזרות מאותם ממצאים – מקום בו שגתה ערכאת הערעור בניתוח המשפטי או כאשר המסקנה המשפטית אליה הגיעה אינה מבוססת דיה, או אז תתערב ערכאת הערעור (ראו: ע"א 497/84 ביטון נ' אמר, פ"ד מא(1) 673, 678 (1987); ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן, פסקה 17 (12.8.2009); ע"א 9025/17 A.T.S Investments Inc נ' Segal Group (Dresden) GmbH and Co.KG, פסקה 15 (19.2.2020)). ועתה – ראשון ראשון ואחרון אחרון, נעבור לדיון בששת רכיבי התביעה השונים, בהתאם לסדר בו הוצגו בפסקאות 19-14 לעיל. א. הפיכת חשבון חברת KF האנגלית לחשבונה של חברת KF האירית ואלה העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת בשלב הנוכחי ביחס לרכיב הראשון של התביעה: בשנת 1985 נרשמה חברת KF האנגלית במרשם החברות באנגליה, ובאותה שנה נפתח לחברת KF האנגלית חשבון בנק בסניף ירושלים של הבנק, אשר מספרו כאמור 33601. חשבון זה נפתח על ידי עו"ד יוסף אלון (אשר שימש כבא-כוח החברה), כאשר במסגרת מסמכי פתיחת החשבון הוסמכו מר וייל, מר ספיר ומר גזונדהייט, כל אחד לחוד, לפעול בחשבון בשם החברה. בסמוך לכך, ביום 20.10.1985 חתמו מר גזונדהייט ומר וייל על ייפוי כוח והרשאה המסמיכים את מר ספיר לפעול בחשבון האמור. בהמשך, ביום 4.1.1989 חתם מר גזונדהייט על כתב ערבות ללא הגבלת סכום בעבור חשבון הבנק הנזכר. בפברואר 1993 (ביום 11.2.1993) נרשמה חברת KF האירית במרשם החברות באירלנד. כחצי שנה לאחר הקמת חברת KF האירית, בספטמבר 1993 (ביום 7.9.1993) נמחקה חברת KF האנגלית מהמרשם באנגליה, עד לשנת 2005 (ביום 14.9.2005), אז הוחזרה החברה למרשם החברות האנגלי, בעקבות הליכים שנקט בהם מר גזונדהייט לשם כך, ובכפוף לסייג לפיו פעולת חברת KF האנגלית תוגבל אך לצורך ניהול ההליכים המשפטיים בישראל (ובכלל זה ההליך דנן) ולצורך פיטוריו של מר ספיר מתפקיד דירקטור בחברה, כאשר לאחר שיושלמו שני אלה, תימחק החברה מהמרשם בשנית. בסמוך להקמתה, פתחה חברת KF האירית, על ידי עו"ד אופיר כץ (אשר שימש כבא-כוח החברה), חשבון בנק בסניף הבנק בירושלים כאשר חשבון הבנק שהוקצה לה הוא חשבונה של חברת KF האנגלית, שמספרו כאמור 33601, וזאת בהתאם להוראתו של מר ספיר (פרוטוקול דיון בבית משפט קמא מיום 12.5.2013, עמ' 1368 ש' 30 – עמ' 1369 ש' 12). בדומה לחברת KF האנגלית, במסגרת מסמכי פתיחת החשבון הוסמכו מר גזונדהייט, מר וייל ומר ספיר לפעול בחשבון בשם החברה. טרוניית התובעים בעניין זה היא ביחס לפעולה אחרונה זו, אשר נעשתה, לשיטתם, שלא על פי הרשאה כדין. הפעולה בה עוסק רכיב תביעה זה – העברת חשבון חברת KF האנגלית לחברת KF האירית – בוצעה כולה במהלך שנת 1993, ומשכך במועד הגשת התובענה (27.7.2003) חלפה תקופת ההתיישנות בת 7 השנים ממועד השלמת פעולה זו. התובעים טוענים אומנם כי מאחר שפעולה זו הוסתרה מפניהם, בין בזדון (בשל קנוניה בין הבנק למר ספיר) ובין ברשלנות (בשל אי יידוע מצדו של הבנק), חלים החריגים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות. ואולם, כמובהר בפסקה 78 לעיל, מסקנתו של בית משפט קמא לפיה לא חלים ביחס לאף אחד מרכיבי התביעה החריגים הקבועים בסעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות – מקובלת עליי. לפיכך, בדין נדחתה התביעה בעניין זה על ידי בית המשפט המחוזי. לא זו בלבד, אפילו אם נניח כי לא חל בענייננו מחסום ההתיישנות, דינו של רכיב תביעה זה להידחות לגופו, מחמת מספר טעמים מצטברים: ראשית, מן האמור עולה כי אין חולק שלמר ספיר הייתה הרשאה לפתוח חשבון בנק על שמה של חברת KF האירית, בין אם מכוח ייפוי כוח שניתן לו על ידי מר גזונדהייט ובין אם בשל היותו בעל תפקיד בחברה. באופן דומה, היה מר ספיר גם בעל הרשאה בחשבון חברת KF. כאמור לעיל, חברות KF האנגלית והאירית לא היו החברות היחידות בבעלות מר גזונדהייט ביחס אליהן ניתנה למר ספיר הרשאה לפעול בשמו של מר גזונדהייט ובעבורו. אם כן, מהבחינה הפרוצדוראלית, פתיחתו של חשבון חברת KF האירית לא הייתה שונה מהאופן בו נפתחו חשבונות הבנק של חברות אחרות בבעלותו של מר גזונדהייט ביחס אליהן קיבל מר ספיר הרשאה לפעול. לא זו אף זו, במסגרת המכתב מיום 1.7.2001 מר גזונדהייט מכיר בהרשאה של מר ספיר בחשבון זה, ואף עומד על כך כי הרשאה זו תמשיך לעמוד בתוקפה, חרף בקשתו לביטול יתר ייפויי הכוח שנתן לאורך השנים. משכך, ביישום הוראותיו של מר ספיר, אשר כזכור היה בעל תפקיד בחברה, לפיה חשבון חברת KF יועבר מהחברה האנגלית לחברה האירית, לא הייתה לבנק כל סיבה לחשוד כי הוראות אלה ניתנו בניגוד לרצונו של מר גזונדהייט. שנית, מן הבחינה המהותית, בהינתן הזהות הכמעט מוחלטת בין שתי החברות, והנסיבות בהן הועבר החשבון מהחברה האנגלית לחברה האירית, קל להשתכנע כי החברה האירית לא נועדה אלא להמשיך את פעילותה של החברה האנגלית, כאשר הטעם לשינוי החברה במסגרתה מבוצעת הפעילות הוא תולדה של שיקולים עסקיים או מיסויים של מר גזונטהייט ומנהלי ענייניו. ודוק, המדובר בחברות בעלות שם זהה לחלוטין, עם בעלי מניות זהים ואשר חולקות את אותם דירקטורים, כאשר רישומה של חברת KF האירית נעשה בסמוך למחיקתה של חברת KF האנגלית אשר לא חזרה למרשם החברות אלא לבקשת מר גזונדהייט לצורך ההליך דנן (ולאחר מכן צפויה להימחק בשנית כאמור). אף כתובת חברת KF האירית בישראל זהה לכתובת שהופיעה במכתבים שנשלחו מאת חברת KF האנגלית, בטרם זו נמחקה ועובר להתאגדותה של חברת KF האירית (השוו בין מכתב החברה לבנק מיום 7.10.1985 בקשר לפתיחת חשבון החברה האנגלית (נספח 5 לתצהיר ברלך) לבין הודעת החברה האירית מיום 9.7.1999 בדבר העברת מניות מר וייל לידי מר גזונדהייט (נספח 6 לתצהיר ברלך) ומסמכי אישור הרכישה של מניות חברת פליינט (נספחים 68א לתצהיר עו"ד אלעזר יקירביץ)). למעשה, דומה כי ההבדל היחיד בין אותן חברות הוא מקום התאגדותן. הא ותו לא. עוד עולה כי באותה תקופה נעשה מהלך דומה גם עם חברת Rusage Properties Limited – חברה בבעלות מר גזונדהייט ומר שפיצר ז"ל שלמר ספיר הייתה הרשאה לפעול בחשבונה – אשר שונה מקום התאגדותה מאנגליה לאירלנד והיא נותרה עם אותו מספר חשבון (34102), וביחס ל'מעבר' זה לא הועלתה כל טענה. לפיכך, הגם שמדובר בחברות שונות, בעלות אישיות משפטית נפרדת, הנסיבות האובייקטיביות מלמדות כי מר גזונדהייט ראה את החברה האירית כחליפתה של החברה האנגלית, ופעולתו של מר ספיר להסבת החשבון נעשתה בהתאם לרצונו של הראשון. אם בכך לא די, הרי שבהתכתבות בין מר גזונדהייט לבין הבנק בתקופה שקדמה להגשת התביעה, אין כל הפרדה או הבחנה מצדו של מר גזונדהייט בין חברת KF האנגלית ובין חברת KF האירית, אלא הוא מתייחס אליהן כגוף אחד – דבר המלמד אף הוא כיצד ראה מר גזונדהייט את הדברים בזמן אמת (ראו, למשל, את המכתב מיום 1.7.2001 והמכתב מיום 17.2.2002). שלישית, מטענות התובעים עולה כי מהלך הדברים הנכון הוא שמעת שנמחקה חברת KF האנגלית מן המרשם, חשבונה היה צריך לקפוא על השמרים בהיעדר כל פעילות. מכאן שאם נקבל טיעון זה, במצב הדברים הרגיל, שעה שנמחקה חברת KF האנגלית מהמרשם וחדלה להתקיים, היה ניתן לצפות כי הרכוש המצוי בחשבונה יחולק והחשבון ייסגר. כך במיוחד, בהינתן שבחשבון האמור מצויות כל העת מניות של חברת ערד שהן חלק מדבוקת השליטה של מר גזונדהייט. ברם, העברת רכוש לא בוצעה; ופעילות החשבון המשיכה כסדרה. עיון בחשבון 33601 מאז אותה 'העברה' מגלה פעילות ערה לאורך השנים, לרבות פעולות שבוצעו לטובת מר גזונדהייט ועל ידו. כך למשל, לאורך השנים הועברו לחשבונו של מר גזונדהייט (לחשבון שמספרו 33946) סכומי הכסף הבאים: ביום 28.3.1996 מתבצעת העברה של 30,000 ש"ח (פירוט חשבון 33946 מיום 29.3.1996); ביום 15.9.1997 הועבר למעלה מ-900,000 דולר (פירוט חשבון 33946 מיום 19.9.1997); ובימים 5.10.1997 ו-6.10.1997 מתבצעות העברות נוספות בסכום כולל של כ-15,500 דולר (פירוט חשבון 33946 מיום 9.10.1997). גם אם נניח כי מר גזונדהייט האמין באמת ובתמים שחשבון 33601 לא צריך להיות פעיל, מה שלא הוכח בערכאה הדיונית, הרי שבכל אחת מההעברות הללו יכולה הייתה להידלק לו "נורה אדומה" אשר תעורר את חשדנותו בקשר למתנהל בחשבון, וכך ביתר שאת בהעברה שבוצעה בספטמבר 1997, בהינתן הסכום המשמעותי בו מדובר. ואולם, מר גזונדהייט לא סיפק כל הסבר המניח את הדעת מדוע לא פעל בעת ביצוען של פעולות אלה. ודוק, מר גזונדהייט אומנם טען כי חשבונו האישי הנזכר (שמספרו 33946) היה חשבון 'רדום' אשר לא רק שלמר ספיר לא הייתה הרשאה אליו (דבר שכאמור סותר את ייפוי הכוח שניתן לו), אלא שהמסמכים בנוגע אליו הועברו לידי מר ספיר והלה לא העביר אותם למר גזונדהייט. ואולם, טענה זו נדחתה על ידי בית משפט קמא, בציינו כי "[מר גזונדהייט] ידע על [חשבון שמספרו 33946], משום שפעל בו גם בעצמו, משך ממנו כספים, וקיבל ממנו העברות לחשבונות האחרים שלו ושל חברותיו, שאותם ניהל ובדק באופן שוטף; וכל זאת ממש באותם זמנים, בשנים הרלוונטיות" (פסקה 116(ב) לפסק הדין החלקי) – ולא מצאתי כל הצדקה לסטות מקביעה זו. חיזוק לכך הוא שבאותה תקופה התבצעו מחשבון 33601 גם העברות לחשבונות המזוהים עם מר גזונדהייט בבנקים אחרים, שביחס אליהם לא נטען כי מר גזונדהייט לא היה מעורה בנעשה בהם (ראו, למשל, העברה לחשבון אישי של מר גזונדהייט בבנק מזרחי טפחות בע"מ (פירוט חשבון 33601 מיום 14.4.1997)). דומני כי אין זה סביר להניח כי מר גזונדהייט, אשר נהג כאמור לבקר בבנק לעיתים קרובות, לא ידע במשך שנים על המתרחש בחשבונות הנזכרים. זאת ועוד, מר גזונדהייט אף חתם על מאזני חברת KF האירית ביחס לשנים 1994 עד 2000, אשר מתייחסים בין היתר לנכסים שהיו מצויים בחברת KF האנגלית ובחשבונה. לפיכך, אם אכן חשבון חברת KF לא היה אמור לשרת את פעילותה של חברת KF האירית, לא הוברר כיצד סבר מר גזונדהייט שפעילותה של חברת KF האירית מתנהלת, ובפרט באיזה חשבון בנק היא פועלת (שהרי לא הוצג כל חשבון אחר השייך לחברת KF האירית). מכאן, שטענת התובעים אינה מתיישבת עם התנהלותם לאורך השנים בקשר לחשבון האמור. לבסוף, ובהמשך לאמור, במהלך השנים שקדמו להגשת התביעה, ובמסגרת ההתכתבות הענפה בין מר גזונדהייט ונציגיו לבין הבנק, אין כל אזכור לטענה כי החשבון שמספרו 33601 לא היה אמור להיות פעיל מעת שחברת KF האנגלית נמחקה, וזאת חרף פירוט התנועות הרבות בחשבון שנמסרו לתובע בגדר התכתבות זו. טענתו העיקרית של מר גזונדהייט באותה עת הייתה כי הבנק התרשל בכך שאיפשר הוצאת כספים מהחשבון למרות שלא היה בו די רכוש לכיסוי פעולות אלה. זאת ועוד, גם בעת הגשת התביעה לא עלתה כל טענה בעניין זה, אלא היא הופיעה לראשונה מספר שנים לאחר מכן, בשנת 2006, בעת בקשת התובעים לתיקון כתב התביעה. מכאן שלוּ סבר מר גזונדהייט כי החשבון האמור לא היה אמור להיות פעיל, הרי שניתן היה לצפות כי יעלה טענה זו עוד קודם לכן, בהינתן היקף הפעולות המשמעותי שנעשה בחשבון אשר הובא לידיעתו כאמור. בוודאי שלא היה מוצא לנכון להותיר את ייפוי הכוח של מר ספיר רק ביחס לחשבון זה, שעה שהוא מבטל את יתר ייפויי הכוח שנתן. נוכח כל אלה, הטענה כי מר גזונדהייט לא ידע על כך שחשבון הבנק של חברת KF האנגלית הפך בשנת 1993 לחשבונה של חברת KF האירית איננה משכנעת, בלשון המעטה. מכל מקום, אף אם נניח כי לא ידע, בהתחשב בנסיבות האמורות, לבנק לא הייתה כל סיבה לחשוד בפעולה אותה תוקף מר גזונדהייט, ועל כן גם מהבחינה המהותית דין רכיב זה של התביעה להידחות. זאת ועוד, בהינתן מכלול הטעמים שלעיל, ובפרט המסקנה כי הנסיבות האובייקטיביות מלמדות שמר גזונדהייט ראה בחברה האירית כנכנסת בנעליה של החברה האנגלית, וזהו גם המצג שנוצר כלפי הבנק לאור הפעילות הערה שנוהלה בחשבון (לרבות לטובתו של מר גזונדהייט ולמען האינטרסים שלו), לא ראיתי מקום לקבל את טענת מר גזונדהייט לפיה הערבות האישית שנתן לחשבון בשנת 1989, עת היה משויך לחברת KF האנגלית, פקעה מאליה בעת העברת החשבון לחברת KF האירית. לפני סיום הדיון ברכיב זה של התביעה, ובשולי הדברים, אציין כי טענת התובעים מוקשית גם בראי הסעד המבוקש מכוחה. לשיטתם, מעת הקצאת החשבון לחברת KF האירית, אין חברת KF האנגלית חייבת יותר בחיובים שנוצרו בחשבון זה משלב זה ואילך, ואף הערבויות והביטחונות שניתנו על ידי מר גזונדהייט לטובת חשבון זה, עת שויך לחברת KF האנגלית, אינם תקפים יותר, משעבר לחברת KF האירית, אך לא כך ביחס לפעולות הזכות בחשבון. במילים אחרות, התובעים מבקשים לנתק בין פעולות החובה בחשבון, באופן שלא תקום חבות ביחס אליהם, לבין פעולות הזכות בחשבון, ובכלל זה הרכוש המצוי בו (ומניות חברת ערד בפרט), באופן שיוכלו ליהנות ממנו. ומי יישא בחובות המצויים בחשבון בהינתן הצהרת בא-כוח התובעים כי לא מבוקש כל סעד נגד חברת KF האירית? לתובעים הפתרונות. ממילא ההבחנה הטמונה בטענת התובעים חסרת כל היגיון ונעדרת כל בסיס משפטי. לפיכך, וכפי שקבע בית משפט קמא, מדובר בטיעון "מקומם ואבסורדי". ב. סוגיית הערבויות בשלב הזה, סוגיית הערבויות מתמקדת בשלוש ערבויות בלבד: שתי ערבויות שנתן מר גזונדהייט באחד מחשבונותיו האישיים (שמספרו 33946) וערבות נוספת שניתנה מחשבון 33601 שעה שכבר יוחס לחברת KF האירית. בעוד הטענות ביחס לשתי הערבויות הראשונות נדחו על ידי בית המשפט קמא מחמת התיישנות, הטענות ביחס לערבות השלישית נדחו בשל הרחבת חזית אסורה. נפתח, איפוא, בשתי הערבויות הראשונות. טענות התובעים בעניין זה מתמקדות בהסכמת מר גזונדהייט לביצוע הפעולות הבאות על ידי מר ספיר: הוצאת הערבויות, ובפרט בעבור החברות הנערבות; מימוש הערבויות; וגלגול החוב שנוצר בחשבונו של מר גזונדהייט לחברות הקשורות לו. לצורך בחינת מירוץ ההתיישנות, נשאלת השאלה מתי התגבשה עילת התביעה בגין הערבויות האמורות. כפי שהוזכר לעיל, מועד היווצרות עילת התביעה הוא כאשר התגבשו העובדות המהותיות המקימות את הזכות לסעד המבוקש, דהיינו כאשר נתון בידי התובע כוח תביעה קונקרטי המאפשר לו לפנות לערכאות משפטיות ולקבל את הסעד המבוקש על ידו (עניין זיסר, בעמ' 176-175; עניין צמרות, פסקה 37). בהתאם להגדרה זו, ניתן להבחין בין שתי עילות תביעה שונות: העילה האחת, מתבססת על הטענה כי הוצאת הערבויות נעשתה שלא כדין ועל כן מתבקש סעד הצהרתי לביטולן. במצב דברים זה, העובדות המהותיות המקימות את עילת התביעה התגבשו בעת הוצאת הערבויות, וכך גם הסעד המבוקש לביטולן. עילה אחרת, מתבססת על הטענה כי מימוש הערבויות נעשה על פי ערבויות שניתנו שלא כדין, ועל כן מתבקשת השבה של טובות ההנאה שניתנו מכוחן, המגלמות למעשה את הנזק שנגרם ממימושן. מכאן, שעילת התביעה התגבשה במועד בו מומשו הערבויות, שכן רק אז קמה האפשרות לתבוע את הסעד המבוקש (ראו והשוו: רע"א 6774/19 אפרידר החברה לשיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית ראש העין (25.5.2021); ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש ניהול ושירותים למרפאות שיניים (ישראל מספר 1) בע"מ, פ"ד נד(1) 529, 546-543 (2000)). ואולם, בענייננו אין צורך להכריע באיזו עילת תביעה מחזיקים התובעים, בהינתן שבין אם יש לראות את המועד שבו נוצרו הערבויות כמועד שהחל ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות ובין אם יש למנות את תקופת ההתיישנות החל מיום מימוש הערבויות וחיוב חשבונו של מר גזונדהייט, התביעה בגינן, אשר הוגשה בשנת 2003, התיישנה. זאת, שכן הערבות הראשונה הוצאה מחשבונו של מר גזונדהייט ביום 14.1.1991 לטובת חברת בניאב בע"מ (להלן: חברת בניאב) ונפרעה ביום 15.1.1993 בסכום של כ-1.8 מיליון ש"ח; והערבות השנייה הוצאה מחשבונו של מר גזונדהייט ביום 19.4.1991 לטובת חברת מ.ט.ז. מימון בע"מ (להלן: חברת מט"ז) ונפרעה ביום 19.10.1993 בסכום של כ-640,000 ש"ח. הנה כי כן, שתי הערבויות נוצרו למעלה מ-12 שנים עובר להגשת התביעה ונפרעו כעשור בטרם הגשתה. עילת תביעה אחרת נוגעת כאמור לגלגול החוב שנוצר בחשבונו של מר גזונדהייט והעברתו לחברת קנטבוש וחברת KF האנגלית (שהוסב למעשה להיות חשבון חברת KF האירית). ואולם, אפילו אם עילה זו לא התיישנה, בהינתן שגלגול החוב בוצע במסגרת תקופת 7 השנים עובר להגשת התביעה, סבורני, בדומה לבית משפט קמא, כי עילת תביעה זו אינה עומדת בפני עצמה. טענת התובעים היא להשבת הכספים ששולמו מכוח הערבויות הללו, בעוד ביטול פעולות הגלגול יביא לכל היותר להותרת החוב בחשבונו של מר גזונדהייט, חלף חשבונם של חברת קנטבוש וחברת KF האנגלית. ממילא, היות שגלגול החוב נעשה בתוך קבוצת החברות הקשורות למר גזונדהייט (כאשר בחברת קנטבוש אף שימשה בתו של מר גזונדהייט כדירקטורית), אשר ביחס אליהן פעל מר ספיר כשלוחו, בהתאם לייפויי הכוח שניתנו לו (וביחס לחברת KF האנגלית, אף מכוח היותו בעל תפקיד בה), הרי שלא הייתה לבנק כל סיבה לחשוד בפעולות אלה. ויובהר, טענת התובעים לפיה הוצאת הערבויות ומימושן שימשו בעבור חברות שאינן קשורות לתובעים איננה רלוונטית לסוגיית גלגול החובות בתוך הקבוצה, שביחס לפעולה אחרונה זו לא מתעורר, בנסיבות העניין, חשד אצל הבנק באשר לתקינותה. על כן, אפילו אם לא חלה התיישנות ביחס לפעולות ה'גלגול', מן הבחינה המהותית, לא היה מקום לקבל עילת תביעה זו. למעלה מן הצורך, ולגופם של דברים, יצוין כי אין חולק שהחברות הנערבות אינן שייכות באופן ישיר למר גזונדהייט ועסקיו, אלא לעסקיו הפרטיים של מר ספיר. המדובר בחברות השייכות לאנשי עסקים שעמם התקשר מר ספיר, ואשר ניהלו גם הם חשבונות בנק בסניף הבנק בירושלים. כך, חברת בניאב היא חברה המצויה בשליטתו של אדם בשם משה לאובמילר והמחזיקה חשבון בבנק שמספרו 34201; וחברת מט"ז היא חברה בבעלותו של עו"ד אופיר כץ, שהוקמה כחלק ממיזם משותף שלו ושל מר ספיר, ואשר מחזיקה חשבון בבנק שמספרו 34228. לפיכך, בהינתן עובדה זו, ובשים לב למשמעות מתן הערבויות מבחינתו של מר גזונדהייט, על פני הדברים, אפילו שלמר ספיר הייתה הרשאה להוציא את הערבויות הנדונות מחשבונו של מר גזונדהייט, ואף בהינתן שמדובר בפעילות רגילה ונהוגה בדרך התנהלותו של מר ספיר בעבור מר גזונדהייט, היה מקום מצדו של הבנק להטיל ספק בפעולות אלה ולבררן. ואומנם, מר ברלך טען בתצהירו כי במסגרת פגישותיו עם מר גזונדהייט הוא שאל אותו האם הוא מודע לאותן ערבויות, לרבות לזהות הנערבים, ועל כך השיב מר גזונדהייט כי הוא מכיר את הערבויות הללו, וכי הם ניתנו במטרה לסייע למר ספיר בעסקיו הפרטיים (סעיף 62 לתצהיר מר ברלך; פרוטוקול דיון בבית משפט קמא מיום 6.3.2013, עמ' 1151 ש' 2 – עמ' 1153 ש' 17). זאת ועוד, הגם שחברות אלה לא היו קשורות לקבוצת החברות של מר גזונדהייט אין הן זרות לו. על דבר היכרותו של מר גזונדהייט עם אותן חברות, ועל רצונו לסייע להן, ניתן ללמוד גם מערבויות אחרות שניתנו על ידו לטובתן, ואשר ביחס אליהן לא נשמעה כל טענה. כך למשל, בשנת 1987 הוציא מר גזונדהייט מחשבון בנק שלו בשוויץ ערבות לטובת אחד מחשבונותיו האישיים (33946, אותו חשבון שממנו יצאו הערבויות הנדונות לעיל), וכנגדה הוצאה מחשבון זה ערבות לטובת חברת בניאב באותו סכום. באופן דומה, בשנת 1988 הוציא מר גזונדהייט שתי ערבויות בנקאיות מאותו חשבון בנק בשוויץ לטובת שניים מחשבונותיו האישיים בסניף הבנק בירושלים, וזאת כנגד הוצאת ערבויות באותם סכומים לטובת חברות שונות, ובהן חברת מט"ז. עוד בשנת 1988, מר ספיר חתם, בשם מר גזונדהייט, על ערבות נוספת לטובת חברת בניאב, ובהמשך, בשנת 1989, חתם מר גזונדהייט בעצמו על ערבות אחרת לטובת חברת בניאב, אשר באה תחתיה. אף ביום 4.12.1998 שלח מר גזונדהייט לבנק, בהתאם לבקשתו של האחרון, מכתב בו הוא מאשר הוצאת שלוש ערבויות מחשבונו לטובת חברת בניאב בסכום כולל של 930,000 דולר. אשר על כן, לכל הפחות היה על מר גזונדהייט לספק הסבר המניח את הדעת בדבר היחס השונה בין הערבויות הללו. אך הסבר כאמור אין בנמצא. בכל הנוגע לערבות השלישית (שמספרה 4782), בעת הזו הוברר כי הוצאה ביום 21.11.1996 מחשבון חברת KF (חשבון מס' 33601, אשר שויך באותו שלב לחברת KF האירית) לטובת חברת אשקוגן בע"מ (להלן: חברת אשקוגן), ועל פי הנטען נפרעה ביום 24.6.2002 בעבור סכום של כ-750,000 ש"ח (כולל ריביות). בדומה לחברות בניאב ומט"ז, גם חברת אשקוגן לא הייתה קשורה לגזונהייט באופן ישיר, אלא לעסקיו של מר ספיר (וראו פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא מיום 22.5.2013, עמ' 1518 ש' 22-3). עם זאת, לא מצאתי הצדקה לסטות מקביעתו של בית משפט קמא כי מדובר בהרחבת חזית אסורה. ודוק, במסגרת כתב התביעה ציינו התובעים בדבר קיומה של הערבות הנדונה (וערבות נוספת) שהוצאה מאחד מחשבונותיו האישיים של מר גזונדהייט לגורם שאינו מוכר למר גזונדהייט. עוד נטען בכתב התביעה, כי ערבות זו כלל לא נפרעה (וכך נכתב בכתב התביעה: "בנוסף לערבויות הנ"ל הוציא הבנק שתי ערבויות נוספות, אחת הוצאה במועד בלתי ידוע עבור מישהו בלתי ידוע על סך 500,000 ש"ח ועד כה לא מומשה. (מספרה 4782). גזונטהייט אינו יודע למי ולאיזו מטרה היא ניתנה. השניה על סך 360,000 ש"ח הוצאה במועד בלתי ידוע (מספרה 4673) לטובת השקעה בחברת אשקוגן [...] עד כה היא לא מומשה. לא היה לגזונטהייט כל קשר עסקי או אחר עם חברת אשקוגן" (סעיף 28 לכתב התביעה שצורף כמע/1). ובהמשך הבהירו התובעים "הבנק וספיר בחרו לבצע את רישומי הערבויות בחשבון מספר 33946..." (ההדגשה במקור; סעיף 32 לכתב התביעה)). והנה, רק בסיכומי התובעים שהוגשו ביום 3.11.2013 נטען לראשונה כי אחת מהערבויות הללו הוצאה מחשבון חברת KF ואף נפרעה. זאת, מבלי שהתבקש תיקון כתב התביעה ומבלי שהדבר הועמד במחלוקת לאורך ההליך, ובפרט במסגרת החקירות שנוהלו, ולמרות שכפי שעולה מההתכתבות בין מר גזונדהייט למר ספיר ובין מר גזונדהייט לבנק, דבר קיומה של הערבות (והוצאתה מחשבון חברת KF) היה ידוע למר גזונדהייט עוד בראשית שנת 2002, עת התבקשה הארכתה (ראו התכתבות שצורפה במסגרת מע/66). יחד עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, סבורני שגם אילו הטענה הייתה נטענת כהלכה, לא יהיה בכך כדי להועיל להם. ובמה דברים אמורים? בשונה משתי הערבויות הראשונות שהוצאו מחשבונו האישי של מר גזונדהייט, ערבות זו הוצאה כאמור בחשבון חברת KF. למר ספיר הייתה הרשאה לפעול בחשבון חברת KF בהיותו בעל תפקיד בחברה, ועל קיומה של הרשאה זו אף חזר מר גזונדהייט באופן מפורש וספציפי במסגרת מכתבו לבנק מיום 1.7.2001, זמן ניכר לאחר שהחל בבדיקת ההתנהלות בחשבונותיו ולמרות שביקש לבטל את יתר ייפויי הכוח שנתן. לפיכך, הגם שתביעה זו לא התיישנה, נראה כי ככל שהוצאת הערבות השלישית אמורה הייתה להדליק "נורת אזהרה" אצל הבנק (היות שהערבות ניתנה לחברה שאינה קשורה, לכאורה, לעסקיו של מר גזונדהייט), הרי שהיה בהתנהלותו של מר גזונדהייט ביחס לחשבון זה לאורך השנים בכלל, ובמכתבו מיום 1.7.2001 בפרט, כדי להשמיע "צפירת הרגעה" מבחינת הבנק. במילים אחרות, קשה לייחס לבנק רשלנות בשל כך שלא עמד בזמן אמת על חריגת מר ספיר מהרשאה בחשבון חברת KF, ככל שהייתה כזו, שעה שמר גזונדהייט עצמו הוסיף במפורש לתת בו אמון לעניין פעולות המבוצעות בחברה זו, וזאת גם לאחר שהחל לחשוד כי דבר מה אינו מתנהל כראוי בחשבונותיו. משכך, הן מבחינה דיונית והן מבחינה מהותית, אינני רואה טעם מבורר לשנות ממסקנתו של בית משפט קמא בכל הנוגע לערבות השלישית. ג. סוגיית השעבוד כזכור, בית משפט קמא מצא כי יש לדחות רכיב זה של התביעה מחמת התיישנות, וזאת בהתבסס על קביעתו כי עילת התביעה נוצרה במועד יצירת השעבוד, הוא יום 13.9.1992 – כ-11 שנים עובר להגשת התביעה. לדידי, קביעה זו של בית משפט קמא מעוררת קושי, אך לגופו של עניין, אינני מוצא מקום להתערב בתוצאה של בית משפט קמא. אפרט. חוק ההתיישנות קובע הסדר התיישנות מיוחד בנוגע לשעבוד. הוראת סעיף 20 לחוק מורה כי "נושה שיש לו על חובו ערבון, משכנתה, משכון או שעבוד כיוצא באלה, אין בהתיישנות כדי לפגוע בזכותו ליפרע מן השעבוד". לאמור, אין בהתיישנות החוב המבוטח בשעבוד כדי לגרוע מזכותו של הנושה להיפרע מן השעבוד שניתן לטובתו (ראו גם: ע"א 6330/06 מלון אשכולות חברון בע"מ נ' ענבל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (2.4.2009). להרחבה בפרשנות סעיף 20 לחוק ההתיישנות, ובפרט בשאלת ההתיישנות בנוגע לתביעה שהוגשה למימוש השעבוד, ראו: עע"מ 5854/11 ד"ר רוסטוביץ נ' עיריית חולון (4.9.2015); עע"מ 8832/12 עיריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ, פסקאות 28-22 לפסק דינו של הנשיא (בדימ') אשר גרוניס (15.4.2015); חבקין, בעמ' 401-395). הטעם לכך נעוץ בעובדה שההתיישנות היא דיונית בעיקרה, ואין בה כדי להפקיע את הזכות המהותית (סעיף 2 לחוק ההתיישנות). ואולם, הוראה זו אינה מתייחסת לשאלה אימתי מתגבשת עילת התביעה של החייב נגד מימוש השעבוד על ידי הנושה. בדומה לסוגיית הערבויות, כאשר מדובר בעילת תביעה המועלית בה טענה נגד תוקף השעבוד, השאלה מתי קמה עילת התביעה יכולה להתפרש בשני אופנים: על פי האופן האחד, עילת התביעה מתגבשת עם יצירתו של השעבוד, שכן כבר במועד זה יכול החייב לעתור לביטולו. על פי האופן השני, עילת התביעה משתכללת בעת מימוש השעבוד, שכן רק במועד זה נוצר הנזק הנובע מאי חוקיות השעבוד, בגינו יוכל החייב לעתור לפיצויים. בית משפט קמא ביכר כאמור את הפרשנות הראשונה, בנמקו כי טענות התובעים מתמקדות באי החוקיות שביצירת השעבוד (ולא בפגמים שנפלו במימושו), ועל כן קבע כי עילת התביעה התיישנה. כאמור, לעמדתי, ניתוח זה של בית משפט קמא אינו חף מקשיים. מן הצד האחד, ניתן לומר כי ככל שטענת החייב מתמקדת בפגם שנפל ביצירת השעבוד, עילה התביעה בידי החייב קמה מעת שנוצר השעבוד, כפי שסבר בית משפט קמא. גישה זו מתבססת על ההנחה כי מלוא העובדות המהותיות היו מצויות בפני החייב וכי בהסכמתו לרישום השעבוד הוא הכיר בחבותו על פיו, כאשר אין בעצם המימוש כדי לשנות דבר בהכרה זו. לפיכך, משלא העלה החייב כל טענה בתוך תקופת ההתיישנות, הרי שאין לאפשר לו לטעון להתיישנות בעת המימוש, וכך במיוחד בהינתן שמטבע הדברים מימוש השעבוד יכול להיעשות לאחר מספר שנים מעת יצירתו (וכמוצא אחרון, לאחר שהחוב העיקרי לא נפרע). מן העבר השני, ניתן לסבור כי עילת התביעה צומחת במועד שבו דורש הבנק את מימוש השעבוד, שאז מוצגות בפני החייב מלוא דרישותיו של הבנק כלפיו ומתגבש הנזק בגינו. גישה זו נסמכת לא רק על ההבחנה בין עילות התביעה בהתחשב בסעד המבוקש (ביטול השעבוד לעומת השבת הסכומים ששולמו מכוחו), אלא גם על פערי הכוחות בין הבנק ללקוחותיו (שכן, מתעוררת השאלה עד כמה הלקוח הסביר מבין בעת יצירת השעבוד את כל המשמעויות הנלוות לו). אף מבלי להכריע בעניין זה, דומני כי הקושי המרכזי המתעורר בקשר לשעבוד הנדון נוגע לעצם האפשרות של הבנק להעלות טענת התיישנות במצב הדברים בו עסקינן. לעיל עמדתי על שני מצבים מקום בו הלקוח מגיש תביעה בעקבות דרישת הבנק לתשלום יתרת חוב בחשבון עובר ושב ואילו הבנק מעלה טענת התיישנות במסגרת תביעת הלקוח: המצב האחד, כאשר תביעת הלקוח עוסקת בחיובים בחשבון שלא ניתן לכרוך אותם בקשר ישיר וקרוב אל החוב הנתבע, למעט העובדה שיש בהם כדי להפחית מגובה החוב. המצב השני, כאשר תביעת הלקוח מכוונת כלפי פעולות שמקיימות זיקה ישירה והדוקה לחוב הנתבע. בענייננו, הבנק פרע כזכור בשנת 2002 חלק מהחוב הנטען בפניית הבנק הראשונה באמצעות מימוש ניירות ערך המשועבדים תחת השעבוד הנדון. בהמשך, בשנת 2003 הגיש הבנק את בקשת הכינוס אשר גם על פיה התבקש מימוש השעבוד לשם פירעון יתרת החוב (ראו סעיפים 58-51 לבקשת הכינוס). במצב דברים זה, סבורני כי העלאת טענת התיישנות על ידי הבנק נגד אותו השעבוד שמימש, ושברצונו להמשיך ולממש – מוקשית היא. זאת, בהינתן שהבנק משתמש בטענת ההתיישנות כ"חרב", ולא כ"מגן", באופן המעורר אי נוחות כלפי התובעים, בהיבט של שוויון דיוני בין הצדדים. אכן, סעיף 20 לחוק ההתיישנות מכיר כאמור בזכותו של נושה לממש שעבוד אף אם החוב המובטח על ידו התיישן, וכפי שנפסק בבית משפט זה, כאשר הנושה אינו נזקק להליכים משפטיים לצורך גביית חובו, אין להעלות נגדו טענת התיישנות (ע"א 522/71 בנין נ' בנין, פ"ד כח(2) 309, 327 (1974); רע"א 8604/11 בלחסן נ' מושב תלמי אליהו (קראוזה) אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, פסקה 16 (3.1.2012)). ואולם, לדידי, בהינתן שהחייב לא יכול להעלות טענת התיישנות נגד הנושה, מתעורר הספק האם יש להתיר לנושה להעלות טענה זו נגד החייב ביחס לאותה סוגיה ממש. על אף הקשיים האמורים, אינני סבור כי בנסיבות הייחודיות שלפנינו יש בכך כדי לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. אפילו אם נקבל את טענת התובעים כי טרם חלפה תקופת ההתיישנות (משעילת התביעה נוצרה במועד מימוש השעבוד), ולחלופין כי הבנק מנוע מלהעלות טענת התיישנות כנגד אותו השעבוד שביקש לממש בבקשת הכינוס, ואפילו אם נניח כי היה על הבנק לפעול ביתר זהירות שעה שהתיר יצירתו של השעבוד על ידי מר ספיר ובשמו של מר גזונדהייט (וראו: עניין כהן, בעמ' 340-338), לא הוברר מה המשמעות האופרטיבית של טענת התובעים, ובפרט מה הנזק המשמעותי שנגרם להם בנסיבות העניין ממימוש השעבוד. ויוזכר, עיקר טענת התובעים בנוגע לשעבוד האמור היא כי מדובר בשעבוד שנעשה ללא הרשאה במטרה להבטיח גורמים שאינם קשורים לתובעים (וביחס אליהם אף נמחק חלק מהשעבוד בשנת 2001), אך אין בנמצא כל טענה כי השעבוד מומש לצורך כיסוי חובות של מי מהגורמים הללו (וראו: סעיפים 41-35 לכתב התביעה; סעיפים 931-841 לסיכומי התובעים בהליך קמא; סעיפים 64-62 בסיכומי הערעור). נהפוך הוא, מימוש השעבוד בשנת 2002 נעשה במטרה לכסות חלק מיתרת החוב של התובעים כלפי הבנק, ולא של גורמים אחרים. ממילא, גם אם השעבוד לא היה תקף, היו התובעים נדרשים לשאת בתשלום החוב באמצעים אחרים, כאשר בענייננו הייתה בידי הבנק ערבות אישית בלתי מוגבלת עליה חתם מר גזונדהייט בעצמו לטובת הבטחת החוב בחשבון חברת KF, אשר הטענה היחידה שהועלתה כנגדה נוגעת להעברת החשבון מחברת KF האנגלית לחברת KF האירית – טענה שכזכור נדחתה על ידי לעיל (ראו פסקאות 95-91 לעיל), ועל כן, המשיכה להיות בתוקף גם כאשר הוסב החשבון לחברת KF האירית (וראו גם פסקה 87 לפסק הדין החלקי). אכן, אינני מתעלם מכך שמימוש השעבוד שלא כדין טומן בחובו נזקים לתובעים, כגון מימוש ניירות ערך שבינתיים ערכם עלה. ואולם, בהינתן חובם המשמעותי של התובעים כלפי הבנק – חוב שחלקו הארי לא נסתר בהליך קמא – ובהתחשב בערבות האישית עליה חתום מר גזונדהייט שהייתה בידי הבנק לפירעונו, הנפקות הכספית הכרוכה בקבלת תביעת התובעים בעניין השעבוד נראית זניחה, ומכל מקום לא הובאו ראיות להוכחתה (במיוחד בהינתן האלטרנטיבות שעמדו בפני הבנק, ובפרט העובדה שנמנע ממימוש מניות חברת ערד). קיצורו של דבר, על אף הקשיים העולים מהנמקתו של בית משפט קמא בנוגע לסוגיית השעבוד, לא ראיתי מקום להתערב במסקנה המורה על דחיית רכיב תביעה זה. ד. רכישת מניות פליינט סוגיית רכישת המניות מתמקדת בקניה של מניות של חברת פליינט בהיקפים משמעותיים, החל משנת 1993, בחשבון שמספרו 33601, לאחר שהוסב החשבון לחברת KF האירית. המדובר ברכישת מניות בסכום כולל של כ-2.1 מיליון דולר, אשר נרכשו ב-31 רכישות שונות, שהראשונה בהן היא ביום 16.8.1993 והאחרונה היא מיום 26.12.1997. עוד אין מחלוקת כי כלל הרכישות בוצעו על ידי מר ספיר. על מנת לסבר את האוזן יוער כי במהלך אותן שנים שבהן בוצעו הרכישות, ערך המניה ידע תנודות רבות כאשר החל מהרבעון השלישי של שנת 1997 ירד הוא באופן דרמטי. בית משפט קמא סבר כי יש לראות בכלל הרכישות שבוצעו כ"רכישה אחת", אשר עילת התביעה בגינה התגבשה כבר בעת הרכישה הראשונה, בשנת 1993, ולכל היותר בשלב שבו בוצעו הרכישות בסכומים ניכרים, היא שנת 1995. משכך, קבע כי עילה זו התיישנה. בכך, לטעמי, נקלע בית משפט קמא לכלל טעות. טענות התובעים אומנם התמקדו בכל הרכישות גם יחד, ואולם, נראה כי כל רכישה עומדת היא בפני עצמה. ודוק, העובדה כי עילת התביעה לה טענו התובעים – רכישה בהיעדר הרשאה כדין – היא זהה ביחס לכלל הרכישות, אינה משמיעה לנו את המסקנה כי יש לראות ברכישות אלה, אשר בוצעו במועדים שונים ובסכומים שונים, כ"רכישה אחת". מכאן שבכל הנוגע לרכישות של מניות פליינט שבוצעו החל מיום 27.7.1996 (במהלך 7 השנים שקדמו להגשת התביעה), לא חלה התיישנות. יחד עם זאת, גם בעניין זה יש מקום לדחות רכיב תביעה זה לגופו של עניין. כאמור, למר ספיר הייתה הרשאה לפעול בחשבון חברת KF, הן מכוח ייפוי הכוח שניתן לו והן משום שהיה מורשה חתימה בשל היותו בעל תפקיד בחברה. לא זו בלבד, חברת KF היא חברת אחזקות אשר נועדה לשמש ככלי לביצוע השקעות מסוג זה, ומכאן שפעולתו של מר ספיר, כשלעצמה, לא הייתה צריכה לעורר חשד אצל הבנק. אכן, המדובר בהיקף רכישות המצטבר לכדי סכום נכבד, וגם בבחינת מכלול ההשקעות בניירות ערך שבוצעו בחשבון חברת KF דומה כי רכישת מניות חברת פליינט הייתה מהרכישות המרכזיות בחשבון. אפס, בהתחשב בהיקף ההשקעות שביצע מר ספיר בחשבון חברת KF, בהתחשב באופי הפעולות שבוצעו על ידי מר ספיר בחשבון חברת KF, ובשים לב למסת הנכסים המצויים בחשבון חברת KF, קשה להתרשם כי מדובר ברכישות שאינן סבירות, לא בראי ההתנהלות בחשבון חברת KF, ואף לא בראי ההתנהלות השגרתית של מר ספיר ביתר החשבונות הקשורים למר גזונדהייט. וזאת יש לזכור: במסגרת מהלך העסקים הרגיל, ומתוקף היותו בעל תפקיד בחברה, ביצע מר ספיר פעולות השקעה רבות בחשבון חברת KF, בסכומי כסף נכבדים, בהינתן שזו הייתה הפעילות המרכזית של החברה. על כן, נקודת המוצא היא כי לא הייתה על הבנק כל חובה לבדוק ולברר את טיבה של כל השקעה. כך ביתר שאת, שעה שבאותה תקופה התבצעו רכישות של מניות חברת פליינט גם באחד מחשבונותיו האישיים של מר גזונדהייט בבנק וגם בחשבונו בבנק אחר, ואשר כנגדן לא הועלתה כל טענה (פסקה 116(ה) לפסק הדין החלקי). מכאן שאף אם נניח כי מר גזונדהייט לא ידע על אודות הרכישות הללו (ולא כך קבע בית משפט קמא), הבנק לא היה צריך לחשוד באותן רכישות שבוצעו בהתאם להרשאה ולדרך ההתנהלות הטיפוסית בנסיבות העניין. בשולי הדברים אציין, כי קשה להשתחרר מהרושם כי רכישת מניות חברת פליינט אשר התחילה כהשקעה מזהירה, התגלתה כהשקעה גרועה, עת צלל ערך המניה החל מהמחצית השנייה של שנת 1997, ובשל כך נוצר רצון אצל התובעים להתנער ממנה, בשונה מיתר ההשקעות שביצעה החברה באותם השנים, אליהם לא התכחשו התובעים (על מנת לסבר את האוזן: בשנת 1995 ערך המניה הממוצע של הרכישות שבוצעו עמד כ-4.35, בשנת 1996 עמד ערך המניה על ממוצע של כ-4.45 ובמחצית הראשונה של שנת 1997 עמד על ממוצע של כ-7.1. לעומת זאת, ביולי 1997 עמד ערך המניה של הרכישות שבוצעו על ממוצע של כ-1.33 וביתר הרכישות מאותו מועד ועד לסוף שנת 1997 עמד ערך המניה על ממוצע של כ-0.48). אשר על כן, ולמרות שקביעותיו של בית משפט קמא לגופו של רכיב זה נעשו "במאמר מוסגר" ו-"למעלה מהנדרש" לאור עמדתו בשאלת ההתיישנות, סבורני כי אין מקום להחזרת הדיון בעניין זה לבית משפט קמא, אלא יש לאשר את מסקנתו כי דין רכיב זה של התביעה להידחות. ה. סוגיית הריביות סוגיית הריביות נסובה סביב שלושה היבטים: שיעור הריבית שיש לצרף לסכום החוב בו חבים התובעים; התקופה שבגינה יש לגבות ריבית רגילה; והיקף החשבונות עליהם יחולו הקביעות בשאלות הראשונות. אדון בהיבטים אלה כסדרם. בכל הנוגע לשיעור הריבית שיש לצרף לסכום החוב בו חבים התובעים, בעת הזו אין חולק כי בין הצדדים אין הסכמה בכתב בדבר שיעור הריבית אותו רשאי היה הבנק לגבות, ולמצער לא נמצא כל הסכם בעניין זה. על דרך הכלל, ככל שקיים הסכם בין הבנק ללקוח בדבר תשלום הריבית, הרי שיש לפעול על פיו; בהיעדרו של הסכם, התחקות אחר אומד דעת הצדדים, מביאה למסקנה כי שיעור הריבית ייקבע על פי השיעור הנהוג בבנק (ראו והשוו: ע"א 426/78 בנק לאומי לישראל נ' גבאי, פד"א לד(1) 107 (1979). ויוער, כי בהסכמי פתיחת החשבונות נקבע במפורש כי בהיעדר הסכם כאמור, שיעור הריבית שיגבה יקבע על ידי הבנק (ראו, למשל, סעיף 15(a) למסמכי פתיחת חשבון KF האנגלית בו מצוין כי "All credits, overdrafts, advances or debit balances shall bear interest at the rate agreed upon in any agreement for credit, and in the absence of such agreement at the rate fixed by the bank. […]"). שיעור הריבית הרגילה על מתן אשראי בחשבון עובר ושב (המכונה "ריבית החובה") מורכב משני רכיבים: ריבית בסיס ותוספת אחוזית. בעוד הרכיב הראשון הוא מדד אחיד וזהה לכלל הלקוחות, הרכיב השני משתנה בהתאם לשיקולים הנוגעים ללקוח הקונקרטי וצרכיו, ובכלל זה היקף הפעילות של הלקוח וטיב הבטחונות שהוא מעמיד לטובת הבנק (ראו: ע"א 424/86 נאות מרינה בת-ים בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מג(2) 355, 387 (1989) (להלן: עניין נאות מרינה); ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, 140 (1992)). בשלב הזה הצדדים אינם חלוקים על העקרונות הללו, אלא עיקר המחלוקת נעוצה ביישומם בענייננו: בעוד התובעים סבורים כי בהתחשב בהיקף פעילותו של מר גזונדהייט והחברות שבשליטתו, היה על הבנק לחייבם בריבית נמוכה יותר מזו שנגבתה בפועל, ובשיעור קבוע של ליבור + 1%, הבנק גורס כי הריבית שנגבתה בפועל, בשיעורים משתנים הנעים בין ליבור + 1% לבין ליבור + 3%, משקפת נאמנה את שיעורי הריבית הנהוגים בבנק ללקוחות בעלי מאפיינים דומים למר גזונדהייט. בהכריעו מחלוקת זו, קבע בית משפט קמא כי בהיעדרו של הסכם בין הצדדים, המועד הקובע בדבר שיעור הריבית הנוהגת הוא יום 27.7.1996 – 7 שנים לפני הגשת התביעה. לפיכך, בהינתן שבמועד זה חייב הבנק את התובעים בריבית בשיעור של ליבור + 1%, הבנק רשאי היה להמשיך ולגבות שיעור זה, וככל שהיה מעוניין להעלות את שיעור הריבית לאחר המועד האמור, היה עליו למסור לתובעים הודעה על כך. ואולם, כך לגישת בית המשפט קמא, משהבנק לא הוכיח כי ניתנה לתובעים הודעה מתאימה בדבר שינוי גובה הריבית, הרי שיש להותיר שיעור זה, ולא הייתה ביכולתו לגבות ריבית בשיעור גבוה יותר. סבורני כי הכרעתו זו של בית משפט קמא בעניין זה אינה יכולה לעמוד. זאת, שכן, אין כל הצדקה לעיגון שיעור הריבית במועד בו החלה להימנות תקופת ההתיישנות, בשים לב למועד בו הוגשה התביעה. פשיטא, כי אין בעיתוי זה, שהוא נגזרת אקראית של מועד הגשת התביעה, כדי ללמד מהו שיעור הריבית בו רשאי היה הבנק לחייב את הלקוח לאורך מכלול התקופה. נקודת המוצא כאמור היא ששיעור הריבית בו יחויב מר גזונדהייט צריך לשקף מעת לעת את שיעור הריבית הנהוג בבנק בו חויבו לקוחות בעלי מאפיינים דומים לאלו של מר גזונדהייט. הלכה למעשה, הפער בין עמדות הצדדים איננו גדול: בעוד התובעים טוענים לריבית בשיעור של ליבור + 1%, הבנק טוען לשיעור הריבית שנגבה בפועל, אשר עמד בחשבון חח"ד דולרי של החברה על ממוצע משוקלל של ליבור + 1.78% בתקופת השנים 1993 – 2003 (בחשבון מט"ח ליש"ט של החברה, שהיקפי החוב בו היו נמוכים יותר, עמדה הריבית בתקופה זו על ממוצע משוקלל של ליבור + 1.19%). לדידי, יש לקבל את עמדת הבנק בסוגיה זו מחמת מספר שיקולים מצטברים: ראשית, הנטל להוכיח כי הריבית בה חויבו התובעים היא מופרזת מוטל על התובעים. בעניין זה, הסתמכו התובעים על חוות דעת של המומחה גיא אורן (להלן: המומחה אורן) אשר הביע דעתו כי שיעור הריבית הראוי בנסיבות העניין צריך לעמוד על ליבור + 0.5%. בקביעה זו, הסתמך המומחה אורן על מקרה אחד בודד שהגיע לידיו, ובו דובר על לקוח שסיכם מול הבנק בשנת 1999 על שיעור הריבית האמור. ברם, אין במקרה בודד זה, בוודאי כאשר מדובר בתקופת זמן שונה, כדי ללמד מהי הריבית הנוהגת בבנק בכלל, ולענייננו בפרט. כך במיוחד בהינתן עדותו של העד מטעם הבנק בעניין זה, מר דוד כץ, אשר הציג בתצהירו שבעה לקוחות אחרים של הבנק בעלי מאפיינים דומים למר גזונדהייט אשר חויבו בשיעורים דומים לו. ראו: נספח 1 לתצהיר). ואכן, בעדותו הודה המומחה אורן כי הריבית בה חייב הבנק את התובעים בפועל היא ריבית טובה (פרוטוקול הדיון בבית משפט קמא מיום 6.2.2013, עמ' 369 ש' 25-22). שנית, עסקינן בשיעור הריבית שנגבה החל משנת 1996. במצב דברים זה, אין כל סיבה להניח כי שיעור זה יישאר זהה לאורך תקופת זמן ממושכת כל כך, בהתעלם מאופי הפעולות שבוצעו בחשבון לאורך השנים, משינויים במצבם הכלכלי של התובעים ומהמציאות הכלכלית המשתנה. יצוין בהקשר זה כי בכל תקופת שבע השנים שקדמה להגשת התביעה עמד שיעור הריבית בחשבון חח"ד דולרי של החברה על ליבור + 1% רק למשך רבעון אחד (1.7.1996 – 30.9.1996). בכל יתרת התקופה היה שיעור הריבית גבוה מכך, והתובעים לא מחו בזמן אמת לא על כך, ולא על העובדה ששיעור הריבית הנגבה מהם לא היה מקובע על שיעור אחיד. כמו כן, לא השמיעו התובעים באוזני הבנק כל טרוניה על אי-קבלת הודעות באשר לשינויים אשר חלו, מעת לעת, בשיעור הריבית. שלישית, היריעה הרחבה שפרשו התובעים במסגרת תביעתם מלמדת כי שיעור הריבית של ליבור + 1% אכן היה השיעור השכיח שנגבה מהם ככל שמדובר היה בכתבי ערבות (כך, למשל, היה המצב בערבויות האישיות שנתן מר גזונדהייט לחברת ספנדקס). ואולם, אין שיעור הריבית הנגבה מכוח כתב ערבות כשיעור הריבית שיש לגבות בגין יתרת חובה בחשבון עובר ושב (קרי, בעבור אשראי שוטף). השוני המהותי בין השניים, בהיבט של מתחם הסיכון וחלוקתו בין הצדדים, מצדיק איפוא שוני בשיעור הריבית. בהתחשב בכל אלה, יש מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא ולהורות כי התובעים לא הצליחו להראות כי נפל פגם בשיעורי הריבית שבהם חויבו בפועל עד למועד הגשת התביעה, וכפי שיובהר בהמשך, גם בשנים הבאות, עד למועד בו שינה הבנק את מדיניותו בסוגיית הריביות, דהיינו עד ליום 28.6.2009. ויובהר, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט קמא כי גם אם הייתה לבנק סמכות מכוח החוזה לשנות את שיעורי הריבית, הייתה מוטלת עליו חובה לשלוח הודעות עדכון ללקוח בדבר החלטות שהתקבלו אצלו לגבי שינויים בשיעורי הריבית (ראו ע"א 1822/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ – סניף חדרה נ' יאיר ש. שיווק בע"מ, פסקאות 8-4 (11.11.1999)). זאת ועוד, אי משלוח הודעות עדכון כאמור עשוי, במקרים מתאימים, להצדיק הטלת נטל על הבנק להוכיח כי לא נגרמו ללקוח נזקים בעקבות כך (בכלל זה, מכוח דוקטרינת הנזק הראייתי – בין היתר, בכל הקשור לאובדן ההזדמנות של הלקוח לקבל אשראי ממוסד פיננסי אחר). יחד עם זאת, בהתחשב בכך שעסקינן בלקוח מתוחכם, אשר הסתייע בבעלי מקצוע בתחום הפיננסי – וכאמור לא השמיע בפני הבנק כל טענה על אי-קבלת ההודעות בדבר שינויים בשיעור הריבית – קשה להלום שלא היה מודע בזמן אמת לשיעורי הריבית שנגבו ממנו על ידי הבנק, ולמצער, לסכומי הריבית שנגבו ממנו בכל אחד מהחשבונות (עניין לגביו בוודאי הועבר דיווח בזמן אמת). זאת ועוד, הנזקים המרכזיים עליהם יכול הלקוח להלין במקרה מעין זה הוא שבשל חוסר מודעותו לשינוי בשער הריבית, נמנע מלנהל משא ומתן שימנע את השינוי, בין מול הבנק ובין מול נותן אשראי חלופי שהיה מוכן להציע לו תנאים טובים יותר. ואולם משא ומתן בין הצדדים ביחס לתנאי העמדת האשראי התנהל באופן שוטף, והאפשרות להעביר את החוב לגורם אחר לא מומשה על ידי מר גזונדהייט גם לאחר שפרץ סכסוך משפטי בין הצדדים. בנסיבות אלה, קשה להניח שהתובעים היו נוהגים בצורה שונה מזו בה נהגו בפועל גם לו היו מקבלים הודעות כאלה או אחרות על שינויים בהיקף מוגבל בשיעור הריבית שנגבה על ידי הבנק (כאמור בתקופה שבין 1996 ל-2009 נע שיעור הריבית שגבה הבנק מהתובעים בטווח ליבור + 1% – ליבור + 3%, כאשר לעיתים הבנק העלה את השיעור ולעיתים הוריד אותו, ככל הנראה לפי מדיניות האשראי הנהוגה בבנק). אשר לתקופה שבגינה יש לגבות ריבית רגילה – הצדדים, ובעקבותיהם בית משפט קמא, התמקדו בשני מועדים אשר יש בהם כדי לתחום את התקופה בגינה יש לגבות ריבית רגילה: (-) מועד הגשת התביעה – יום 27.7.2003. (-) המועד בו נדחתה הבקשה לשחרור ניירות ערך ופיקדונות התובעים על ידי בית משפט קמא – יום 23.9.2009. התובעים גורסים כי יש לחייבם בשיעור הריבית הרגילה עד ליום 23.9.2009, ולאחריו זכאים הם לפטור מלא מחבות בריבית. לעומת זאת, הבנק טוען כי יש לחייב את התובעים בשיעור הריבית הרגילה עד ליום 27.7.2003, וממועד זה ואילך זכאי הבנק לתשלומי ריבית חריגה. כאמור, בית משפט קמא דחה הן את עמדת התובעים והן את עמדת הבנק. נקבע, כי אין לחייב את התובעים בריבית חריגה ממועד הגשת התביעה, בהינתן שהבנק לא העלה דרישה זו למן תחילתו של ההליך ואף לא חייב את התובעים בשיעור זה בפועל לאחר שהוגשה התביעה, ומכאן שלא ניתן להטיל חיוב זה באופן רטרואקטיבי. כן נקבע כי אף אין לחייב את התובעים בריבית חריגה באופן פרוספקטיבי, מהמועד בו הועלתה הדרישה לראשונה והבנק החל לחייב את התובעים בשיעור זה, וזאת בשל התנהלותו של הבנק. מן העבר השני, נפסק כי אין להעניק לתובעים פטור מתשלום ריבית, וזאת משום שאין בדחיית טענתו של הבנק לתשלום ריבית חריגה, המהווה סנקציה בגין אי פירעון במועד, כדי להביא לאי תשלום ריבית רגילה כליל, המשקפת את עלות הכסף. התובעים לא ערערו על רכיב אחרון זה, ועל כן הערעור מתמקד אך בדרישת הבנק לתשלום ריבית חריגה. בעניין זה מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא, ולא מצאתי טעם מבורר להתערב בה. בכל הנוגע לתקופה שלאחר הגשת התביעה (החל מיום 27.7.2003), עולה כי הבנק לא ניסה עד להגשת הבקשה לשחרור ניירות ערך ופיקדונות התובעים לטעון לריבית חריגה. בהתאם בית משפט קמא מצא, כעניין עובדתי, כי הבנק לא חייב את התובעים בריבית חריגה, אלא המשיך בחיובו בריבית הרגילה בשיעורים משתנים שנקבעו על ידו (כאשר שיעור המרווח לעומת הליבור לעיתים עולה ולעיתים יורד, באופן התואם ככל הנראה את מדיניות האשראי של הבנק באותה תקופה). זאת, למרות שהסכסוך בין הצדדים פרץ בשנת 1999 (במועד פניית הבנק הראשונה), ושההידברות ביניהם במהלך השנים שלאחר מכן לצורך הסדרת החוב לא הניבה פרי, עד אשר הגיש הבנק את בקשת הכינוס בשנת 2003 (ולאחריה הוגשה התביעה דנן). לא זו אף זו, בסמוך להגשת בקשת הכינוס והתביעה, החליטה ועדת האשראי של הבנק לחייב את מר גזונדהייט והחברות המשויכות לו בריבית של ליבור + 1.5% החל מיולי 2003 – הוא מועד הגשת בקשת הכינוס והתביעה; ושנה לאחר מכן, בספטמבר 2004, החליטה ועדת האשראי של הבנק לזכות את חשבונותיו של מר גזונדהייט וחברותיו לאחר שהתגלה כי הם חויבו בשיעור ריבית הגבוה מליבור + 1.5% (וראו פסקה 144 לפסק הדין החלקי. עוד ראו והשוו: ע"א 1266/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל מערב גרמניה), פסקה 54 (18.7.2011)). כך, היה במשך כ-6 שנים, כאשר כפי שקבע בית משפט קמא, רק בשנת 2009, בעקבות הבקשה לשחרור ניירות ערך ופיקדונות התובעים, העלה הבנק לראשונה את הטענה כי יש להוסיף לחוב הנטען בבקשת הכינוס ריבית חריגה, באמצעות הפקת חשבונות עדכניים באופן רטרואקטיבי, ומאז גם החל לכלול ריבית חריגה בדפי החשבון השוטפים שהוצאו לתובעים (ביום 28.6.2009, כשבועיים לאחר הגשת הבקשה הנ"ל. באותו מועד הועלתה הריבית על ידי הבנק מליבור + 2% לליבור + 6%, וזאת רטרואקטיבית ליולי 2003, מועד הגשת התביעה). מהתנהלות זו של הבנק לאחר מועד הגשת התביעה עולות שלוש מסקנות חשובות לענייננו: ראשית, עד ליום 28.6.2009 הריבית הרגילה בה חויבו התובעים על ידי הבנק נקבעה משיקולים כלכליים עניינים, ולא הוכח כי הגשת התביעות ההדדיות הובילה את הבנק לקבוע אותה בשיעורים גבוהים על הראוי. לפיכך ביחס לריביות רגילות אלה, כמו גם ביחס לריביות עד מועד הגשת התביעה, אין הצדקה להתערב בגובה הריבית הרגילה בו חויבו התובעים על ידי הבנק בזמן אמת, שנעה כל העת בטווח שבין ליבור + 1% לבין ליבור + 3% (והשוו לאמור בפסקה 118 לעיל). שנית, גם לאחר הגשת התביעה אין הצדקה לחייב את התובעים בריבית חריגה, שכן ההיגיון הטמון בגביית ריבית חריגה מבוסס על סירובו של הלקוח לשלם את החוב ללא הצדקה של ממש. כך סבר גם הבנק בזמן אמת, ולראיה הימנעותו מחיוב בריבית פיגורים עד ליום 28.6.2009. שלישית, אלמלא טענת הבנק בשעתו כי הוא זכאי לגבות ריבית פיגורים באופן רטרואקטיבי, הרי שהתובעים היו פורעים את החוב הנטען, ולא היה כל פיגור בתשלום שיישא ריבית חריגה ממועד זה ואילך (והשוו סעיף 9 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961). ממילא אין הצדקה לחייב בריבית פיגורים גם בגין התקופה שלאחר יום 28.6.2009. מהי הריבית הרגילה שיש לאפשר לבנק לגבות מיום 28.6.2009 ואילך? ויובהר, עד למועד זה גבה הבנק מהתובעים רק ריבית רגילה, אשר כפי שהובהר להלן, שיקפה את מחיר האשראי לתובעים, ועל כן לא הייתה הצדקה להתערב בה. לעומת זאת, ממועד זה ואילך כלל הבנק בדרישתו מהתובעים גם ריבית פיגורים, ועל כן לא ניתן עוד לסמוך על הריבית שדרש כראיה לגובה הריבית הרגילה שעל התובעים היה לשלם. בית משפט קמא העמיד את הריבית הרגילה לפיה בוצע התחשיב לאחר יום 28.6.2009 על שיעור של ליבור + 1%, כחלק מקביעתו העקרונית כי זהו שיעור הריבית הנכון לחיוב התובעים למשך כל התקופה בה לא נפרע החוב. כאמור, עמדה גורפת זו אינה מקובלת עליי, שכן לשיטתי אין הצדקה להתערב בשיעורי הריביות שגבה הבנק בפועל, כל עוד לא כללו רכיב של ריבית פיגורים. ואולם מהמועד בו החל הבנק לכלול בדרישתו גם ריבית פיגורים (28.6.2009) אין באפשרותנו לדעת עוד מדרישות הבנק מהו שיעור הריבית הסביר בו ראוי לחייב לקוחות במצבם של התובעים. כנגזר מכך, קיים קושי ראייתי בעניין זה, שהוא תוצאה של התנהלות הבנק. בהינתן קושי זה, ובשים לב לעמדות הצדדים ולדוקטרינת הנזק הראייתי, סבורני כי יש להותיר את קביעת בית המשפט המחוזי לעניין שיעור הריבית בעינה ממועד זה ואילך (קרי, שיעור ריבית של ליבור + 1%). עוד לא מצאתי להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בדבר היקף החשבונות עליהם יחולו שיעורי הריבית האמורים. כמו בית משפט קמא, גם אני סבור כי הגם שלא כל החשבונות של התובעים נכללו בתביעה דנן, הרי שאין חולק כי הבנק עצמו ראה בחשבונות אלה כקבוצה אחת, ועל פיה נקבעו התנאים באותם חשבונות. לפיכך, כשם שהבנק עצמו ראה בכל החשבונות הללו כ"קבוצה אחת", ואף טען בהקשרים אחרים כי אין לראות בפעולות שבוצעו בתוך הקבוצה כ"חשודות" (ופרט בסוגיית הערבויות), הרי שבהתאם לאותה הסתכלות יש להחיל את הקביעות בדבר הריבית על כלל החשבונות שבקבוצה. סוגיה אחרונה אליה יש להידרש בהקשר של הריביות היא זו המועלית בערעור הבנק על פסק הדין המשלים – תשלום ריבית בגין יתרת זכות ושיעורה. אכן, כאשר חשבונו של לקוח חויב על ידי הבנק שלא כדין, אחת הדרכים לחישוב הפיצוי המגיע ללקוח, קרי לשחזור החשבון באופן שיעמיד את הלקוח במצב בו היה אילו התנהל הבנק כדין, היא לזכות את הלקוח בריבית בגין יתרות הזכות שהיו בחשבונו במהלך התקופה הנדונה עקב השחזור (ע"א 7085/98 סריגי ציביאק בע"מ (בפירוק) נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נו(6) 493, 520-518, 528-526 (2002); ע"א 1020/06 קרצר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 17 (13.1.2010)). ואולם, כפי שהובהר לעיל, עד למועד בו העלה הבנק דרישה לתשלום ריבית פיגורים, נוהלו חשבונות הבנק של התובעים כדין, ואינני מוצא כי היה מקום להתערב באופן בו פעל הבנק. ממילא ככל שבתקופה זו הייתה יתרת זכות במי מהחשבונות, אין מקום להתערב בשיעור הריבית ששולם בגינה על ידי הבנק. לכל היותר היה מקום להורות על תשלום ריבית שכזו בגין יתרות הזכות מהמועד בו ביקש הבנק שלא כדין לחייב את חשבונות התובעים בריבית פיגורים, דהיינו מיום 28.6.2009 ואילך. מכאן, שגם בעניין זה יש לקבל את ערעור הבנק ביחס לתקופה שעד למועד האמור. שאלה אחרת היא מהו שיעור הריבית בגינה יש לזכות את הלקוח מיום 28.6.2009 ואילך. אכן, על דרך הכלל, שיעור הריבית המשולמת על ידי הבנק בעבור יתרת זכות הוא נמוך יותר משיעור הריבית הנגבה על ידי הבנק בגין יתרת חובה, ועל כן אין להטיל שיעור ריבית זהה בין שני המצבים (עניין נאות מרינה, בעמ' 389; רע"א 564/89 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מלקולם ואח', פ"ד מד(1) 485, 488-487 (1990)). יחד עם זאת, בבחינת מישור היחסים שבין הבנק למר גזונדהייט, עולה כי הסתכלות הבנק על חשבונותיו של מר גזונדהייט וחברות הקשורות לו הייתה, כאמור, כ"קבוצה אחת" במובן הזה שהבנק התבונן על החשבונות כמכלול. כך לעניין קביעת התנאים בניהול החשבונות ומתן האשראי בהם, כך לעניין ייחוס הבטוחות, וכך גם לעניין היקף חובות מר גזונדהייט כלפיו. לפיכך, קביעת שיעור הריבית בגין יתרות הזכות בגובה שיעור הריבית בגין יתרות החובה אינה מגלה כל עילה להתערבות בנסיבות הייחודיות שלפנינו (ראו: ע"א 7162/96 אמנונים חברה לעבודות עפר בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פסקה 15 (9.11.1998). וראו והשוו: ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 259-258 (1993)). סיכומו של דבר, מצאתי כי יש לדחות את טענותיו של הבנק בקשר לסוגיית הריביות, למעט הטענות הנוגעות לקביעת שיעור הריבית הרגילה שיישא החוב (ובהתאם יתרות הזכות). משמעות הדברים היא כי ביחס לתקופה שעד ליום 28.6.2009 יש לבטל את קביעת בית המשפט המחוזי כי הריבית שיגבה הבנק תעמוד על שיעור אחיד של ליבור + 1%, ולהחזיר את החיוב בריבית שנקבעה על ידי הבנק כריבית רגילה (להבדיל מריבית פיגורים). כן יש לבטל ביחס לתקופה האמורה זיכויים מכוח פסק הדין של התובעים בריבית בגין יתרות זכות בחשבונות התובעים. מיום 28.6.2009 ואילך תעמוד הריבית שיגבה הבנק על ליבור + 1%, ויש להורות על קיזוז ריבית בגין יתרת זכות באופן עליו הורה בית המשפט קמא. ו. החיובים בחשבון ספנדקס על הכרעתו של בית משפט קמא בסוגיית החיובים בחשבון הבנק של חברת ספנדקס מערער הבנק. ערעורו מופנה הן כלפי ביטולה של הערבות הכללית והן כלפי שיעורי הריבית שיישא חובה של חברת ספנדקס. דינו של ערעור זה, על שני ראשיו, להידחות. בכל הנוגע לתוקפה של הערבות הכללית, בעניין זה מקובלת עליי מסקנתו של בית משפט קמא לפיה אף אם למר ספיר הייתה הרשאה ליצירת הערבות בשמו של מר גזונדהייט, אין לקבלה בהינתן הפגמים שנפלו בעשייתה, ובפרט בהיעדר התייחסות לחשבון הבנק במסגרתו ניתן יהיה לממשה בעת הצורך. משלא סיפק מר ספיר במסגרת הערבות הכללית כל פרט מזהה בדבר החשבון ממנו הוצאה הערבות, בשונה מערבויות אחרות שחתם בשמו של מר גזונדהייט; בהתחשב בכך שבבעלות מר גזונדהייט היו מצויים באותה עת מספר חשבונות בסניף הבנק ביחס אליהם ניתנה למר ספיר הרשאה; ובהינתן משמעותה הכלכלית של הערבות הכללית – הרי שהיה על הבנק לחשוד הן בדבר ההרשאה של מר ספיר לפעול והן בדבר תקינות הערבות הכללית, ולבררן, בטרם הסתמך עליהן. והדברים אמורים ביתר שאת, בשים לב לכך שלא ניתן על ידי הבנק, לא לפני בית משפט קמא ואף לא במסגרת טענותיו בערעור, כל הסבר המניח את הדעת מדוע היה צורך בשלוש הערבויות הספציפיות שנתן מר גזונדהייט אך שנתיים לאחר מכן – ערבויות בהן מר גזונדהייט לא כופר בשלב זה, ואשר מכוחן נגבו חלק מחובותיה של חברת ספנדקס – אם היה בידי הבנק ערבות כללית תקפה, שאינה מוגבלת בסכום, כך שניתן היה לגבות מכוחה את חובות החברה, ללא כל הגבלה. קיומן של ערבויות אלה דווקא מלמד כי הבנק הבין שאין בידיו ערבות כללית 'נקייה'. לא זו בלבד, בניגוד לאירועים האחרים שנדונו במסגרת התביעה, הרי שביחס לערבות זו לא הייתה כל טענה מצדו של הבנק כי יידע את מר גזונדהייט על כך באופן אישי (פרוטוקול דיון בבית משפט קמא מיום 28.2.2013, בעמ' 1014 ש' 2-1). אשר לגובה הריבית שתגבה בגין החוב שמקורו בחשבון ספנדקס, בהינתן תנאי הערבויות הספציפיות שהוסכמו בין מר גזונדהייט לבנק, ובפרט שיעור הריבית שהועמד על ליבור + 1%, ובהינתן קביעותיי לעיל בדבר טענת הבנק לגביית ריבית חריגה (ראו פסקה 121 לעיל), לא מצאתי טעם מבורר להתערב בקביעתו של בית משפט קמא לעניין זה. עוללות טענה נוספת שהעלו התובעים בשלב מאוחר יחסית של ההליך המשפטי, ואשר יש בה לכאורה כדי להביא למחיקת חובם לבנק כליל, היא טענת ההפטר (ובכלל זה הטענה לקבוצת גזונדהייט-שפיצר). על פי הטענה, כשם שהבנק הפטיר את יורשי שפיצר מערבותם כלפי חשבונות מר גזונדהייט (33946), חברת KF (33601) וחברת קנטבוש (33986) – כך יש לפטור את מר גזונדהייט מחבותו כלפי החשבונות הללו. ואולם, אף אם הייתי מוצא לנכון לשנות מקביעתו של בית משפט קמא לפיה מדובר בהרחבת חזית אסורה, ואינני סבור כך, דומני כי ניסיון התובעים להיבנות מהפטרם של יורשי שפיצר לא יכול להצליח. ובמה דברים אמורים? למעט חברת קנטבוש, למר שפיצר ז"ל אין כל זיקה עניינית לחשבונו האישי של מר גזונדהייט או לחברת KF הנמצאת כזכור בבעלותו המלאה של מר גזונדהייט. אף לא עלתה כל טענה כי מר שפיצר ז"ל נהנה מהפעולות שבוצעו בחשבונות הללו. בכל הנוגע לחברת קנטבוש, אכן מדובר בחברה בבעלות משותפת של מר גזונדהייט ויורשי שפיצר, אך חובותיה של חברת קנטבוש, כלל לא הועמדו במחלוקת במסגרת התביעה, אשר התמקדה כאמור בחובות בחשבונו של מר גזונדהייט (חשבון אחר מזה הנזכר לעיל, שמספרו 34290) וחברת KF. משכך, אף מבחינה עניינית אין להפטר שניתן ליורשי שפיצר רלוונטיות לענייננו. סוף דבר סיכומו של דבר, אם תישמע דעתי, אציע לחבריי כי ערעור התובעים על פסק הדין החלקי יידחה בכללותו; ערעור הבנק על פסק הדין החלקי יתקבל בחלקו, בכל הנוגע לשיעור הריבית הרגילה שנקבע לתקופה שעד ליום 28.6.2009, כאמור בפסקה 126 לעיל; ערעור הבנק על פסק הדין המשלים יידחה במלואו. הבנק יבצע חישוב מחודש של חיובי התובעים בהינתן השינוי האמור בפסקה 126 לעיל, ויודיע לתובעים עד ליום ב', 15.8.2022, מהי היתרה אותה עליהם לשלם לבנק לאור קבלתו החלקית של הערעור. ככל שתתעורר מחלוקת בין הצדדים בעניין התחשיב, היא תובא להכרעת בית המשפט המחוזי. בהינתן התוצאה האמורה, במסגרתה נדחה ערעור התובעים על פסק הדין החלקי במלואו, ואילו ערעור הבנק על פסק הדין החלקי התקבל בחלקו בלבד (כשערעורו על פסק הדין המשלים נדחה בעיקרו), אציע לחבריי שנחייב את התובעים בהוצאות הבנק בסכום מתון של 25,000 ש"ח בלבד. ש ו פ ט השופט (בדימ') ג' קרא: אני מסכים. ש ו פ ט (בדימ') השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ע' גרוסקופף. ניתן היום, ‏י"ט בתמוז התשפ"ב (‏18.7.2022). ש ו פ ט (בדימ') ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19048800_Y14.docx אב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1