אלשמאלי פארס נ. מדינת ישראל

3 בבית המשפט העליון ע"פ 4878/24 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר המערער: אלשמאלי פארס נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז – לוד (השופטים ע' קובו, מ' קרשן ו-מ' גרינברג), מיום 1.5.2024, ב-תפ"ח 60507-09-20. תאריך ישיבה: ג' בטבת התשפ"ו (23 בדצמבר 2025) בשם המערער: עו"ד אורי בן-נתן בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף פסק-דין לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז – לוד (השופטים ע' קובו, מ' קרשן ו-מ' רינברג), מיום 1.5.2024, ב-תפ"ח 60507-09-20. במסגרת גזר הדין הושת על המערער עונש של 25 שנות מאסר בפועל לצד ענישה נלווית. זאת, בעקבות הרשעתו, על יסוד הודאתו שניתנה במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של רצח באדישות לפי סעיף 300(א) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כמתואר בכתב האישום שעל בסיסו הורשע המערער, במסגרת הסדר טיעון, ברקע האירוע נושא כתב האישום, מצוי סכסוך ששרר בין משפחתו של המערער לבין משפחת אבו מועמר, שכללה אירועי אלימות, לרבות דקירת אחיו הצעיר של המערער (להלן: הדקירה). המערער ומשפחתו חשדו כי מי ממשפחת אבו מועמר הוא שביצע את הדקירה. במטרה לבחון אפשרות לסיום הסכסוך, נקבעה פגישת סולחה בין המשפחות. עובר למועד הפגישה, המערער ואחרים ממשפחתו (לרבות הנאשם 2; להלן: האחרים), סיכמו ביניהם כי יש לפגוע בבני ממשפחת אבו מועמר, שלחשדם היו מעורבים באירוע הדקירה. על כן, הם תכננו תכנית למימוש הפגיעה האמורה, וכן קבעו כי מועד מימוש התכנית יהיה בתום פגישת הסולחה. בתום פגישת הסולחה, ארבו המערער, הנאשם 2 וחלק מהאחרים ממשפחת המערער, לאחד מבני משפחת אבו מועמר בשם עמאר, אשר לחשדם הוא שביצע את הדקירה. בזמן המארב הורה המערער כי הפגיעה תהא בעמאר באופן ספציפי. כשיצא עמאר מהמבנה בו התקיימה פגישת הסולחה, שלף אחד מהאחרים סכין ודקר את עמאר בגבו. כמו כן, המערער שלף אקדח (גנוב) וירה לעבר פלג גופו התחתון של עמאר, בעודו נס על נפשו, בכוונה לפגוע בו. עמאר המשיך במנוסתו לעבר ביתו שברחוב. תוך כדי מנוסתו של עמאר, המשיך המערער ברדיפה אחריו, בעודו יורה לעברו מספר יריות. על אף שהמערער איבד קשר עין עם עמאר, הוא המשיך לירות באמצעות האקדח לעבר בית משפחת אבו מועמר, בו שהו בני המשפחה באותה עת. כתוצאה מירי המערער לעבר הבית, חדר קליע לתריס חלון הבית, פגע במנוחה שבאותה עת שהתה עם ילדיה הקטינים בבית, וגרם לה לפציעות בצווארה ובידה. כתוצאה מהפגיעה בצווארה, נגרם מותה. בגזר דינו, עמד בית המשפט המחוזי על תופעת השימוש בנשק חם וקר כדרך ליישוב סכסוכים שהפכה ל-"מכת מדינה", בפרט במגזר הערבי, וכן על מגמת ההחמרה בפסיקת בית משפט זה בענישה בעבירות של רצח באדישות. בית המשפט הדגיש את החומרה היתרה שיש לייחס למעשים שביצע המערער במקרה דנן, אשר, כלשונו "כולל את כל מרכיבי חלום הבלהות שמפניו חשש המחוקק והזהירה הפסיקה: ירי בלתי חוקי בנשק באזור מגורים ועל רקע סכסוך משפחות שפגע בקורבן חף מפשע בביתו וגרם למותו". לאחר ששקל בית המשפט, בין היתר, את נסיבותיו האישיות של המערער וכן את שיקולי הרתעת הרבים והיחיד בעבירות נשק, מצא בית המשפט לגזור על המערער עונש של 25 שנות מאסר בפועל לצד ענישה נלווית. על גזר דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור דנן. במסגרת הערעור, מבקש מאתנו המערער כי נקל בעונשו. זאת, בעיקרו של דבר, מאחר שלטענתו גזר הדין חורג חריגה משמעותית ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות שעניינן רצח באדישות. על כן, עתר המערער לעונש של 14 שנות מאסר בפועל. המשיבה, בטיעוניה בפנינו, עמדה על נסיבותיה החמורות במיוחד של העבירה דנן, המהווה, לטענתה, "מקרה קצה" בחומרתו במנעד החומרה של עבירת הרצח באדישות. המשיבה טענה כי העונש שנגזר על המערער הינו אכן חמור, אולם ראוי בנסיבות העניין. לאחר שמיעת טענות הצדדים, בכתובים ובעל-פה, בדיון שנערך בפנינו ביום 23.12.2025, אנו סבורים כי אין עילה להתערבותנו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. כידוע, נקודת המוצא לדיוננו היא כי ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים שבהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין, או כאשר מתגלה סטייה ניכרת ממדיניות הענישה הנוהגת (ראו, מני רבים: ע"פ 71675-08-24 סרחאן נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (22.6.2025); עפ"ג 74002-09-24 מדינת ישראל נ' הופמן, פסקה 12 (13.11.2025)). אכן, העונש שנגזר על המערער בגין רציחתה של המנוחה באדישות – 25 שנות מאסר בפועל – עונש חמור הוא. לא בנקל יימצא בפסיקת בית משפט זה מקרה שבו הוטל עונש בהיקף זה בגין עבירה של רצח באדישות. יחד עם זאת, עיון בנסיבות ביצוע העבירה שבהן הורשע המערער מלמד כי אכן מדובר במקרה המצוי ברף החומרה העליון של עבירה זו, ואף לא בנקל יימצא בפסיקת בית משפט זה מקרה של רצח באדישות שנלווה לו מערך נסיבתי חמור מסוג זה. כך, בין היתר, יש ליתן משקל לתכנון המוקדם של המארב, תוך ניצול פגישת הסולחה בין המשפחות ולחלקו המרכזי של המערער בתכנון זה; לירי שביצע המערער באקדח לעברו של עמאר בשכונת מגורים הומה אדם; להמשך הירי על-ידי המערער גם לאחר שאיבד קשר עין עם עמאר; לירי שבוצע לעבר הבניין שבו מתגוררת משפחת אבו מועמר בשעת ערב מאוחרת; ולפוטנציאל הנזק הרב הטמון בהתנהלות זו. פוטנציאל זה לא נותר תיאורטי בלבד, ולמרבה הצער התממש בפועל עם פגיעת הקליע בצווארה של המנוחה שהובילה למותה. תוצאה טרגית זו הייתה יכולה להיות חמורה אף יותר לו הקליעים שנורו על-ידי המערער היו פוגעים בבני משפחה נוספים ששהו בבניין. בכל אלו יש כדי ללמד כי החומרה אשר יש לייחס למעשים אותם ביצע המערער, אף בהשוואה למקרים אחרים שעניינם ביצוע רצח באדישות, מצויה בקצה העליון של קשת המקרים הנכללים תחת עבירת הרצח באדישות, או למצער קרוב מאוד לכך. בשים לב להצטברות הרבה והחריגה במיוחד של הנסיבות לחומרה במעשיו של המערער, ולצורך הקיים, לעת הזאת, להילחם בתופעת השימוש בירי בנשק חם ל-"חיסול חשבונות" מסוג נסיבות דנן, במיוחד במגזר הערבי, לא מצאנו כי יש מקום להתערבותנו בעונש שגזר עליו בית המשפט המחוזי, הגם שהינו חריג בחומרתו. אשר על כן, דין הערעור להידחות. ניתן היום, י"ח טבת תשפ"ו (07 ינואר 2026). דפנה ברק-ארז שופטת אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט