פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק רע"א 4878/12 בבית המשפט העליון רע"א 4878/12 רע"א 4884/12 לפני: כבוד השופט צ' זילברטל המבקשות ברע"א 4878/12: 1. מנהלת המחלקה לרפואה תעסוקתית קופ"ח "כללית" המבקשת ברע"א 4884/12: 2. קופת חולים "כללית" חברת ברום ים המלח בע"מ נ ג ד המשיבים ברע"א 4878/12: 1. פלוני המשיבים ברע"א 4884/12: 2. מדינת ישראל – משרד העבודה 3. חברת ברום ים המלח בע"מ 1. פלוני 2. מדינת ישראל – משרד העבודה (משיבה פורמלית) 3. מנהלת המחלקה לרפואה תעסוקתית קופ"ח "כללית" (משיבה פורמלי) 4. קופת חולים "כללית" (משיבה פורמלית) בקשות רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 22.05.2012, שניתנו בת"א 1518/97 על-ידי כב' השופטת דליה גנות בשם המבקשות ברע"א 4878/12: עו"ד ר' גלס בשם המבקשת ברע"א 4884/12: עו"ד א' אלרום בשם המשיב 1: עו"ד א' מ' יצחקניא בשם מדינת ישראל: עו"ד מ' חשין פסק-דין 1. לפני שתי בקשות רשות ערעור על שתי החלטות שניתנו ביום 22.5.2012 על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. לצורך הבנת המחלוקת, אין מנוס מפירוט השתלשלות העניינים שקדמה למתן אותן החלטות. במסגרת ת"א 1518/97, המתנהל מזה 15 שנה (!) בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, מתבררת תביעתו של המשיב 1 (להלן: התובע), לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, כתוצאה מעבודתו בחברת ברום ים המלח בע"מ, היא המבקשת ברע"א 4884/12 והנתבעת 1 בתביעת התובע (להלן: המעסיקה). תביעת התובע הוגשה נגד המעסיקה ונגד שלוש נתבעות נוספות: מדינת ישראל (להלן: המדינה); מנהלת המחלקה לרפואה תעסוקתית בקופת חולים כללית, וקופת החולים הכללית (שתי האחרונות, שהן המבקשות ברע"א 4878/12, יכונו להלן: קופת החולים). בכתב התביעה נטען, בין היתר, כי כתוצאה מחשיפתו של התובע לחומרים מסוכנים במהלך עבודתו אצל המעסיקה, הוא לקה במחלת לוקמיה מסוג מסוים (HCL), אשר התגלתה באוגוסט 1993. בנוסף נטען, כי התובע סובל מנכויות נוספות (פגיעה בכושר השמיעה, בקע של הדיסקוס בעמוד השדרה, יתר לחץ דם, עייפות, כאבי ראש, חוסר ריכוז ואי יציבות בהליכה ובעמידה), אשר גם הן נגרמו לו כתוצאה מתנאי עבודתו. נכויות אלה, מהן סובל התובע, לטענתו, בנוסף למחלת הלוקמיה, תכוננה להלן: הנכויות הנוספות. 2. המעט שניתן לומר הוא, שהדיון בתביעת התובע הסתבך עד למאד. הסיבה הישירה לסיבוך שנוצר, ואשר יפורט מיד בהמשך, היא החלטה על פיצול הדיון בתובענה שהתקבלה בקדם משפט שהתקיים ביום 6.9.2000 בפני כב' השופטת צ' ברון. קיימת מחלוקת בין התובע לבין המעסיקה, המדינה וקופת החולים (להלן: הנתבעות) באשר לאופן הפיצול הדיוני שעליו הוחלט. על פני הדברים, וכפי שנחזה מקריאת פרוטוקול הדיון וההחלטה מיום 6.9.2000, מדובר בפיצול בין סוגית החבות לבין סוגית הנזק, מהלך שהוחלט עליו בהסכמת באי-כוח הצדדים. בית המשפט החליט במועד האמור כי "הדיון יפוצל, תחילה תידון שאלת האחריות", זאת בהמשך לדברי באת-כוח המעסיקה, אשר ביקשה "לפצל את הדיון ולדון קודם כל בשאלת החבות", להם הסכימו כל יתר הצדדים. 3. בהמשך להחלטה האמורה הובאו ראיות הצדדים וביום 25.3.2009 ניתן בתובענה "פסק דין חלקי". בית המשפט המחוזי (כב' השופטת צ' ברון) פסק, כי הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מחלת הלוקמיה ממנה סובל התובע לבין העובדה שבמהלך עבודתו נחשף התובע לחומרים מסוימים. בית המשפט קבע, כי אין להטיל על התובע אשם תורם לנזק, כי המעסיקה התרשלה באי אספקת ציוד מיגון תקין ובאי מתן תדרוך בטיחות לעובדים וכי גם המדינה אחראית לנזקי התובע בשל התרשלות בהפעלת סמכויות פיקוח ואכיפה על המעסיקה. בית המשפט דחה את התביעה נגד קופת החולים משמצא שאין היא נושאת באחריות לנזקי התובע. יצויין, כי פסק הדין החלקי לא התייחס לאחריות מי מהנתבעות לנכויות הנוספות, אלא אך ללוקמיה. 4. התובע ערער לבית משפט זה על פסק הדין החלקי אשר דחה את תביעתו נגד קופת החולים (ע"א 4233/09). אלא שבטרם נדון הערעור הנ"ל, נמשך הדיון בתובענה בבית המשפט המחוזי, כשהתיק הועבר לטיפול כב' השופטת ד' גנות, בעקבות פרישת כב' השופטת צ' ברון. לכאורה, בית המשפט המחוזי היה אמור להמשיך ולדון בסוגיית הנזק, כאשר קופת החולים כבר אינה צד להליך. אלא שהתברר שלטענת התובע פסק הדין החלקי לא סיים את הדיון בסוגיית החבות, שכן הוא התייחס אך למחלת הלוקמיה ולא לחבות שבגין הנכויות הנוספות, ולפיכך יש להמשיך את ההליך גם כנגד קופת החולים ולדון בסוגית אחריות כל הנתבעות לנכויות הנוספות, כמו גם בסוגיית הנזק. במילים אחרות – לטענת התובע, לא הוחלט רק על פיצול הדיון בין סוגיית החבות לבין סוגיית הנזק, אלא גם על "פיצול משנה" של סוגיית החבות: פיצול בין שאלת החבות למחלת הלוקמיה (נושא שהוכרע בפסק הדין החלקי) לבין שאלת החבות בגין הנכויות הנוספות (נושא שטרם נדון), באופן שהדיון שהתקיים עובר למתן פסק הדין החלקי צומצם לסוגיית החבות שבגין הלוקמיה, כשסוגיית החבות שבגין הנכויות הנוספות נותרה תלויה ועומדת. 5. טענה זו של התובע נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' גנות) בהחלטה מיום 3.2.2011, בה נקבע כי: "המחלוקת בשאלת החבות בתיק זה הוכרעה בפסק דין חלקי והשאלה היחידה שנותרה לדיון היא שאלת גובה הנזק". לפיכך נדחתה בקשת התובע לקבוע כי טרם הסתיים הדיון בעילת התובענה כולה וכי קופת החולים היא עדיין בגדר נתבעת בתיק. בית המשפט פטר את קופת החולים מהחובה להתייצב להמשך הדיונים. הטענה האמורה נדחתה פעם נוספת, כאשר בית המשפט המחוזי דחה בקשה לעיון חוזר בהחלטתו הנ"ל. בהחלטה מיום 4.12.2011 ציין בית המשפט, בין היתר, כי נוכח השתלשלות העניינים עובר למתן פסק הדין החלקי וניהול ההוכחות באותו שלב, נראה שצודקות הנתבעות בטענתן שהתובע זנח למעשה את טענותיו בענין קיום נזקים בגין הנכויות הנוספות. על ההחלטה מיום 4.12.2011 הגיש התובע לבית משפט זה שני הליכי השגה – ערעור בזכות (ע"א 625/12) ובקשת רשות ערעור (223/12). רשם בית המשפט מחק ביום 5.3.2012 את הערעור, בקבעו כי לא עומדת לתובע זכות ערעור על ההחלטה מיום 4.12.2011. 6. כזכור, באותה עת היה תלוי ועומד בבית משפט זה גם ערעורו של התובע על פסק הדין החלקי (ע"א 4233/09). ביום 5.3.2012 ניתנה בערעור הנ"ל החלטה, על-ידי הרכב השופטים א' רובינשטיין, א' חיות ו-ע' פוגלמן, על יסוד הסכמה שהושגה בין בעלי הדין, כדלהלן: בית המשפט המחוזי יקיים דיון בנושא הנזק שנגרם לתובע בגין הלוקמיה; הצדדים לדיון זה הם התובע, המעסיקה והמדינה; בדיון יהיה נוכח "משקיף" מטעם באת-כוחה של קופת החולים ("אף שכיום אין עליה חבות"); בסוגיית נזקי התובע מהלוקמיה לא יערך דיון נוסף בבית המשפט המחוזי מעבר לדיון הנ"ל; ההכרעה בע"א 4233/09 (הוא הערעור על פסק הדין החלקי) תידחה עד לאחר הכרעת בית המשפט המחוזי בשאלת הנזק שנגרם לתובע ממחלת הלוקמיה; בקשת רשות הערעור שהתובע הגיש על ההחלטה מיום 4.12.2011 (רע"א 223/12 הנ"ל) תידון ותוכרע ביחד עם ע"א 4233/09, כאשר "ההכרעה בכל אלה תינתן אפוא רק לאחר ההכרעה בנושא הנזק בבית המשפט המחוזי, יחד עם ערעורים ככל שיוגשו בענין הנזק". נוכח ההחלטה הנ"ל, ההליכים בע"א 4233/09 וברע"א 223/12 עדיין תלויים ועומדים בבית משפט זה, בהמתנה לסיום הדיון בבית המשפט המחוזי בעניין נזקי התובע כתוצאה ממחלת הלוקמיה. יוטעם, כי אותה עת כבר היה ידוע שלשיטת התובע עדיין פתוחה דרכו להוכיח את חבות הנתבעות בגין הנכויות הנוספות, כמו גם את שיעור נזקיו בגינן. אלא שמהחלטת המותב בערעור הנ"ל עולה במפורש, כי הדיון בבית המשפט המחוזי יתקיים, לפחות לפי שעה, רק לענין נזקי הלוקמיה. על פי ההחלטה האמורה, הדיון בבית המשפט המחוזי בסוגיית נזקי הלוקמיה יתקיים עוד בטרם שיוכרע בבית משפט זה האם צדק בית המשפט המחוזי כשפסק ביום 3.2.2011 ושוב ביום 4.12.2011 שתם שלב הדיון בסוגיית החבות ושאין לאפשר לתובע להביא ראיות לענין אחריות קופת החולים (ויתר הנתבעות) בקשר עם הנכויות הנוספות. 7. ברוח החלטתו של בית משפט זה מיום 5.3.2012 בע"א 4233/09, התכנסו הצדדים ביום 22.5.2012 להמשך הדיון בבית המשפט המחוזי. או אז התברר כי המעסיקה טוענת לקיומן של נכויות שונות אצל התובע, בצד נזקי הלוקמיה, אותן היא מבקשת לקחת בחשבון וכך להפחית מנזקי התובע שבגין הלוקמיה. הטענה היא, שנכותו הכוללת של התובע אינה נובעת רק מהלוקמיה, אלא גם מפגימות ונכויות נוספות, ועל כן יש להביאן בחשבון לצורך בירור הנכות הקשורה ללוקמיה. אלא שנוכח עמדה זו של המעסיקה, שינה בית המשפט המחוזי את דעתו, לעומת הדעה שהביע בהחלטות מיום 3.2.2011 ומיום 4.12.2011, שכן סבר שאין זה ראוי לחסום את דרכו של התובע להוכיח כי הנתבעות (או מי מהן) אחראיות לנכויות הנוספות, ומנגד לאפשר למעסיקה לטעון כי יש לנכות את הנכויות הנוספות מסך כל נזקיו הבריאותיים של התובע. בית המשפט החליט עוד, בהחלטה נוספת שניתנה באותו הדיון, כי כאשר המעסיקה חקרה את התובע על הנכויות הנוספות, היא "הכשירה" את טענות התובע בנוגע לקיומן של נכויות אלה ואפשרה לו להעלות את הטענה במסגרת ההליך. לפיכך החליט בית המשפט המחוזי "להחזיר" את קופת החולים כנתבעת בתיק והורה על מועדי הגשת הראיות גם ביחס לנכויות הנוספות. בהחלטה זו קיבל, למעשה, בית המשפט את עמדת התובע שנדחתה על-ידו בעבר, ולפיה הדיון בסוגיית החבות עדיין לא הסתיים בפסק הדין החלקי, שעסק רק באחריות לנזקי הלוקמיה. על כך הוגשו שתי בקשות רשות הערעור שלפני, הן על-ידי המעסיקה והן על-ידי קופת החולים. 8. טענותיהן של המעסיקה ושל קופת החולים הן, כי החלטותיו של בית משפט קמא מיום 22.5.2012 סותרות החלטות קודמות שלו, כמו גם את החלטתו הנ"ל של בית משפט זה בע"א 4233/09. נטען, כי ההחלטה נשוא בקשות רשות הערעור דנן תביא לניהול ההליך מראשיתו תוך היזקקות לראיות בנוגע לאירועים שהתרחשו לפני שנים רבות ויש בה כדי לפגוע בעקרון סופיות הדיון. לתובע טענות רבות לתמיכה בהחלטת בית משפט קמא. בין היתר נטען על ידו, כי מתן זכות לנתבעת להוכיח קיומם של נזקים נוספים (מעבר לנזקי הלוקמיה) מבלי לאפשר לתובע להוכיח כי הנתבעות הן האחראיות להם, יוצר מצב חד-צדדי שיש עימו עיוות דין. התובע מבקש להראות, כי, הלכה למעשה, ההחלטות מיום 22.5.2012 אינן סותרות החלטות קודמות של בית המשפט המחוזי, וגם לא את ההחלטה מיום 5.3.2012 בע"א 4233/09, מה גם שלשיטתו המעסיקה וקופת החולים הסכימו בפועל לכך שהתובע יוכל להציג ראיות בנוגע לנכויות הנוספות. בנוסף נטען, כי יש בהעלאת הטיעון בנוגע לנכויות הנוספות כטענת הגנה כלפי נזקי הלוקמיה משום שינוי חזית לעומת הטיעון הכלול בכתבי ההגנה. 9. לאחר שעיינתי בבקשות ובתשובת התובע ראיתי את הבקשות כאילו ניתנה עליהן רשות לערער והוגשו ערעורים על-פי הרשות שניתנה. דין הערעורים להתקבל. על פיצול הדיון - כללי 10. כפי שכבר צוין בפתח הדברים, הדיון בתובענת התובע הסתבך שלא לצורך. כאמור, הגורם לסיבוך הוא עצם ההחלטה על פיצול הדיון, שלא ברור מה היתה התועלת בה. ראוי להעיר, אף כי הערה זו היא מעבר לדרוש לצורך הכרעה בבקשות שלפניי, כי במקרים לא מעטים החלטות על פיצול דיון גורמות לריבוי התדיינויות והארכת ההליך, והרצון לייעל בדרך של פיצול נמצא לא אחת מסוכל. הסיבות לכך יכולות להיות רבות ומגוונות: יהיו מצבים בהם תתעורר מחלוקת בשאלה כיצד הוגדרה הסוגיה שנדונה תחילה (כפי שאירע במקרה דנן, וראו גם: רע"א 6812/11 ווטאירפול הנדסה בע"מ נ' L-3 Communications Security and Detection System, Inc. (לא פורסם, 21.12.2011); בש"א (מחוזי-י-ם) 2020/02 (ת"א 1529/99) מליבו ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.8.2002)). יהיו מצבים בהם הפיצול ייצור קשיים בנוגע להליכי הערעור, כאשר, למשל, נקבעת חבות של חלק מהנתבעים והתביעה נגד האחרים נדחית. במצב כזה יכול ויוגש ערעור על דחיית התביעה שלא יהיה טעם לדון בו בטרם יסתיים ההליך בערכאה הדיונית. בכל מקרה, פיצול הדיון גורר אחריו ריבוי בהליכי השגה ופיצולם אף כי ראוי, ככל שהדבר ניתן, שערכאת הערעור תבחן את המכלול כולו, על היבטיו השונים, מה שיאפשר לה להעריך נכון יותר את הפרשה הנדונה, הן לצורך הכרעה בערעור והן לצורך בחינת אפשרויות לפשרה. הפיצול אף עלול להביא להתארכות ניכרת של ההליך, למשל כאשר בערכאה הראשונה נקבע שאין חבות ובערעור נפסק כי זו קיימת. במצב זה מוחזר הדיון לשמיעת ראיות לעניין הנזק, ולעיתים מזומנות הדבר נעשה רק לאחר שחלפו שנים מאז הגשת התביעה, מה שעלול ליצור קשיים ראיתיים ואחרים, שלא לדבר על עינוי דין. בנוסף, הפיצול מצריך לעיתים מזומנות להעיד את אותם העדים פעמיים, מהווה קרקע פורייה להגשת בקשות המסבכות את ההליך, לתמרונים, לתכסיסי השהייה ולניסיונות לבצע "מקצה שיפורים", ובסופו של דבר גורם להארכה ממשית של ההליך. הניסיון גם מראה כי לעיתים קיימים יחסי גומלין ונמצאות זיקות בין הנושא שהוחלט לדון בו תחילה לבין יתר המחלוקות, וראיה המובאת לכאורה לעניין מסוים משליכה גם על נושאים אחרים. לעיתים מזומנות ראיית התמונה כולה ובחינתה מכל זווית אפשרית, דרושה לשם קבלת ההחלטה הנכונה (למשל כאשר יש צורך להעריך מהימנות). עוד יש לזכור כי, ככלל, אין לפצל את ההליכים המקדמיים, גם אם יש כוונה או יש הכרח לפצל את שמיעת הראיות (רע"א 3576/94 השקמה הוצאה לאור בע"מ נ' רום פ"ד מח(4) 388 (1994)), כך שממילא הצדדים אמורים להכין את כל החומרים, בכל הנושאים, לצורך ההליכים המקדמיים. 11. אכן, יהיו מקרים בהם פיצול הדיון מייעל את ההליך. כך יהיה כאשר הנושא שהועמד לדיון תחילה הוא נושא מוגדר ומצומצם שדיון מהיר וקצר בו עשוי להביא לסיום ההליך כולו. כך גם ראוי לפצל כאשר הדיון בסוגיית הנזק (למשל) הוא דיון מורכב במיוחד, או שיש לו עלויות יוצאות דופן, ומאידך גיסא יש אפשרות ממשית שהתובענה תידחה על יסוד העדר חבות. יש מצבים בהם הדין מחייב פיצול דיון, כגון בתביעות לשון הרע (רע"א 3576/94 הנ"ל), או כאשר ההכרעה בשאלה המקדמית תקבע את המסלול הדיוני לבירור יתר השאלות (למשל, כאשר יש מחלוקת בשאלה אם אירוע נזיקי הוא בגדר "תאונת דרכים" לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975). כמובן שקיימות סיטואציות נוספות רבות שתצדקנה פיצול דיון. אלא שיש לזכור שלא אחת גורם הפיצול דווקא להתארכות ההליך ולסיבוכו, והמקרה דנא הוא דוגמה מובהקת לכך. במקרה הנדון, הדיון בסוגיית הנזק אינו מצריך היערכות חריגה או השקעת משאבים מיוחדים והדיון בסוגיית החבות אינו מהיר וקצר במיוחד. גם לא היה מקום להניח שסיכויי התביעה להידחות במלואה הם גבוהים. לפיכך נדמה כי לא היה מקום להורות על הפיצול, גם אם באי-כוח הצדדים, משיקולים שאינם תמיד זהים לשיקולי בית המשפט ושלעיתים אין ביניהם לבין הרצון לייעל את הדיון ולא כלום, הסכימו על הפיצול. הגם שמדובר במצב דברים שכבר לא ניתן לשנותו בתיק דנא, ראיתי לנכון להרחיב את הדיבור בסוגיית הפיצול, שכן ראוי לשקול נושא זה היטב בטרם מתקבלת בו החלטה, לבל יביא הדבר לסיבוך, סרבול ועינוי דין כבמקרה זה. הנה כי כן, לפיצול עלולות להיות השלכות שליליות, הן באספקט של ההתנהלות הדיונית והן בפן המהותי. חשוב עד למאוד שבית המשפט יהיה מודע להיבטים אלה בטרם מוחלט על פיצול הדיון וחשוב שהחלטה בנושא זה לא תתקבל כלאחר יד או רק על סמך הסכמת בעלי הדין. מדובר בסוגיה המסורה כל כולה לשיקול דעת בית המשפט ואין בהסכמת הצדדים, אף כי יש ליתן לה משקל, להכריע את הכף. דיון והכרעה בבקשות רשות הערעור 12. במקרה דנן עדיין לא הוכרעה בבית משפט זה השאלה האם הדיון פוצל בין החבות (ביחס לכל הנכויות) לבין הנזק; או שמא הוחלט שתחילה תדון רק שאלת החבות לנזקי הלוקמיה. בית המשפט המחוזי קבע בהחלטותיו מיום 3.2.2011 ו- 4.12.2011, כי הסתיים הדיון בסוגיית החבות בכללותה, לגבי כל נזקי התובע. הליך ההשגה על קביעה זו (רע"א 223/12) עדיין תלוי ועומד. זאת ועוד, בהחלטה שניתנה ביום 5.3.2012 בע"א 4233/09 נקבע במפורש כי הדיון בבית המשפט המחוזי ייסוב אך ורק על נזקי הלוקמיה, כאשר השאלה, באיזו מידה עדיין פתוחה לתובע הדרך להוכיח את אחריות הנתבעות ואת נזקיו בגין הנכויות הנוספות, נותרת פתוחה, ותוכרע רק לאחר סיום הדיון בבית המשפט המחוזי בענין נזקי הלוקמיה. במצב דברים זה אני סבור, שלא היה מקום לקבוע כי התובע רשאי להוכיח במסגרת הדיון המתקיים עתה בבית המשפט המחוזי את חבות הנתבעות בגין הנכויות הנוספות. קביעה זו אינה מתיישבת עם ההחלטה מיום 5.3.2012 בע"א 4233/09. החלטה זו גם אינה מתיישבת עם החלטותיו של בית המשפט המחוזי מיום 3.2.2011 ומיום 4.12.2011. אכן, ההחלטות הנ"ל הן החלטות ביניים ואין הן סופיות, אך איני סבור שנוצרו נסיבות שתצדקנה שינוי ההחלטות. בית משפט קמא סבר, וניתן להבין לליבו, שלא ראוי לאפשר לנתבעות (או, ליתר דיוק, למעסיקה) לטעון כי חלק מנזקיו של התובע נובעים מהנכויות הנוספות, כאשר התובע עצמו מנוע מלהוכיח כי הנתבעות, או מי מהן, אחראיות לנכויות הנוספות. ואולם, יש לזכור כי השאלה האם התובע יכול עדיין לטעון ולהוכיח כי הנתבעות, או מי מהן, אחראיות לנכויות הנוספות, נותרה פתוחה וטרם הוכרעה בבית משפט זה, זאת בהסכמת הצדדים, והליך ההשגה בדיוק בנושא זה נותר תלוי ועומד. כלומר, מצד אחד לא נחסמה דרכו של התובע בענין זה, אם בית משפט זה יסבור שזו עדיין פתוחה בפניו, ומהצד השני הובהר כי הדיון בבית המשפט המחוזי יתמקד, בשלב זה לפחות, אך ורק בסוגיית נזקי הלוקמיה. 13. ברי, שבכפוף לחזיתות שנתחמו בכתבי הטענות, רשאי נתבע להראות שלא כל הנזק לו טוען הניזוק נגרם לו כתוצאה ממעשה העוולה לו אחראי הנתבע. איני רואה מדוע שלא לאפשר למעסיקה להוכיח, במסגרת הדיון בנזקי הלוקמיה, כי חלק מהנזקים שהתובע טוען כי הם תוצאת הלוקמיה, הם תוצאה של פגימות, מחלות ונכויות אחרות שאינן קשורות ללוקמיה. ברי כי אם המעסיקה אינה אחראית לנכויות הנוספות, היא רשאית להראות שחלק מהנזק נובע מהן. השאלה אם המעסיקה אחראית לנכויות הנוספות עדיין לא הוכרעה, ויתכן שהתובע אינו רשאי עוד לטעון זאת. ואולם, על-פי המתווה הדיוני שנקבע בהחלטת בית משפט זה בע"א 4233/09, בשלב הנוכחי על בית המשפט המחוזי לקבוע מהם הנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מהלוקמיה בה לקה. כדי לקבוע היקפם ושיעורם של נזקים אלה, יש לאפשר למעסיקה לנסות ולהוכיח כי חלק מהנטען על-ידי התובע אינו נזקף לחובת הלוקמיה אלא נובע מגורמים אחרים. כל זאת, כאמור, בכפוף לכך שלא מדובר בשינוי חזית, ענין שאיני דן בו, ושגם בית המשפט המחוזי לא ביסס עליו את החלטותיו. 14. מכל מקום, העיקר הוא, שיש בהחלטות בית משפט קמא מיום 22.5.2012 כדי לשנות את המתווה שנקבע בבית משפט זה. בית המשפט המחוזי הביא, הלכה למעשה, לקבלת עמדת התובע ברע"א 223/12, בקשה שהוחלט להותירה תלויה ועומדת עד לסיום בירור סוגיית נזקי הלוקמיה. דווקא בשל כך שהסוגיה הקשורה לנכויות הנוספות נותרה תלויה ועומדת בבית משפט זה, על דעת כל בעלי הדין, איני סבור שבמתן האפשרות למעסיקה להצביע על כך שחלק מהנזק שנטען על-ידי התובע שהוא תוצאה של הלוקמיה נובע מנכויות אחרות, נוצר עיוות דין כלפי התובע. שהרי אם בעתיד יוחלט שהוא זכאי להראות שהנתבעות, או מי מהן, אחראיות לנכויות הנוספות, יבוא העניין על פתרונו מבחינת התובע. מאידך גיסא, אם בעתיד יוחלט שאין הוא זכאי עוד להראות שהאחריות לנכויות הנוספות מוטלת על הנתבעות, אין כל עיוות דין במתן אפשרות למעסיקה להראות שלא כל הנזקים הנטענים נובעים מהלוקמיה. 15. על יסוד האמור מתקבלים הערעורים ומבוטלות החלטות בית המשפט המחוזי מיום 22.5.2012. בית משפט קמא יקיים דיון בסוגיית נזקי הלוקמיה. בגדרו של דיון זה, וככל שאין בכך שינוי חזית לעומת האמור בכתבי הטענות, תוכל המעסיקה להראות שמקור חלק מהנזקים שהתובע טוען כי הם נובעים מהלוקמיה, הוא בנכות אחרת, ללא קשר לשאלה מי אחראי לאותה נכות. קופת החולים תשתתף בדיונים אלה "כמשקיף", ולא כבעלת דין "ממש", כפי שהוחלט על-ידי בית משפט זה ביום 5.3.2012. בנסיבות העניין איני רואה לנכון לעשות צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ד בתשרי התשע"ג (‏10.10.2012). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12048780_L03.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il