מדינת ישראל נ. עודה סמיר

פסק-דין בתיק רע"ב 4878/06 בבית המשפט העליון רע"ב 4878/06 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופטת א' חיות המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: עודה סמיר בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט לעניינים מינהליים בנצרת בעע"א 1082/06 מיום 5.6.2006, שניתן על-ידי כבוד הנשיא מ' בן דוד, סגן-הנשיא נ' ממן והשופט א' אברהם תאריך הישיבה: כ"ג בסיון תשס"ו (19.06.06) בשם המבקשת: עו"ד יוכי גנסין; עו"ד אבינועם סגל-אלעד בשם המשיב: עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד מירב חורי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: בפנינו בקשת רשות ערעור, על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (הנשיא מ' בן דוד, סגן-הנשיא נ' ממן והשופט א' אברהם), בה קיבל בית-המשפט את עתירתו של המשיב והורה לשחררו על תנאי ממאסרו. 1. המשיב הינו אסיר, המרצה עונש של שבע שנות מאסר, שנגזר עליו ביום 15.12.2003 בבית-המשפט הצבאי בשומרון, לאחר שהודה בעבירות של החזקת והנחת פצצה. 2. לפי עובדות המקרה, אביו של המשיב (להלן: האב) שימש בעבר כראש מועצת הכפר חבלה וסגן ראש אגודת הכפרים של נפת טול-כרם, אשר פעלה בעידוד הממשל הישראלי. משקיבלה הרשות הפלסטינית את השליטה המינהלית באזור, בוטל תפקידו של האב והוא הועבר יחד עם משפחתו לישראל, אלא שעקב אי הצלחתם להתאקלם בישראל, חזרו לבסוף האב ומשפחתו לכפרם. עם חזרתם לכפר, הופעלו על האב לחצים ואיומים חמורים, על רקע ראייתו כמשתף פעולה עם השלטונות הישראלים, בשל התפקיד בו שימש בעבר. מתוך לחצים אלו, פנה האב למשיב, אשר היה באותה עת בן שבע-עשרה ויחד עמו הניחו בשלושה מקרים, ארבעה מטעני חבלה במקומות שונים במרכז ישראל, אשר כתוצאה מהפעלתם, נפגעו קל מספר אנשים ונגרם נזק לרכוש. 3. לאחר שריצה שני שלישים מעונש המאסר שנגזר עליו, הובא המשיב בפני ועדת השחרורים, הפועלת לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי). ביום 19.1.2006 החליטה ועדת השחרורים לדחות את בקשתו של המשיב להשתחרר על תנאי ממאסרו בקבעה, כי בהתבסס על אופיין ומספרן של העבירות בהן הורשע המשיב ובשים לב לחוות-דעתם של גורמי שירות הביטחון הכללי שהונחו לפתחה, יהיה בשחרורו המוקדם של המשיב משום סכנה לשלום הציבור (להלן: החלטת הועדה). 4. כנגד החלטת הועדה, הגיש המשיב עתירה לבית-המשפט לעניינים מינהליים בנצרת. ביום 5.6.2006 קיבל בית-המשפט לעניינים מינהליים (הנשיא מ' בן דוד, סגן-הנשיא נ' ממן והשופט א' אברהם) את העתירה בקבעו, כי אין בחוות דעתו של שירות הביטחון הכללי אשר הובאה בפניו כל מידע, אשר מעיד על מסוכנותו של המשיב, מעבר למעורבותו באירועים בגינם הוא מרצה את עונשו. כן קבע בית-המשפט, כי בנסיבות הייחודיות של המקרה, אין בחומרתם ובאופיים של המעשים אותם ביצע המשיב, כדי ללמד על מסוכנותו בהווה. משכך, הורה בית-המשפט על החזרת עניינו של המשיב לועדת השחרורים, כדי שתקבע את תנאי שחרורו. 5. מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו, אשר במסגרתה טוענת המבקשת, כי שגה בית-המשפט לעניינים מינהליים משהורה על שחרורו המוקדם של המשיב. לטענת המבקשת, יש ללמוד על מסוכנותו של המשיב מחוות-דעתו של שירות הביטחון הכללי, אשר מצביעה על קשריו של המשיב עם ארגוני טרור עובר לביצוע העבירות ועל היבחרו לאחד מנציגי ארגון הפת"ח בכלאו. כן טוענת המבקשת, כי יש ללמוד מנסיבות מעשיו של המשיב בעבר על מסוכנותו בהווה, לאור עשותו שימוש באזרחותו הישראלית כחלק מביצוע העבירות. עוד מציינת המבקשת, כי המשיב היה מעורב בתקופת מאסרו בהפרות סדר. 6. מנגד, סומך המשיב ידיו על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים. לטענתו, אין בחוות-דעתו של שירות הביטחון הכללי דבר שניתן ללמוד ממנו על מסוכנותו, מעבר לחזרתו על נסיבותיהן של העבירות בהן הורשע. עוד טוען המשיב, כי נסיבותיו הייחודיות של המקרה מצביעות על כך, כי אין כל סיכוי שמא יחזור על מעשיו עם שחרורו. 7. לאחר שמיעת טענות הצדדים ולאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה ובפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שוכנעתי, כי דין הבקשה להידחות. 8. רשות ערעור על פסקי-דין בנוגע לעתירות אסיר אינה ניתנת כעניין שבשגרה, אלא רק אם עובדות המקרה מעלות בעיה משפטית עקרונית בעלת חשיבות או לחילופין כאשר מגלה הבקשה נושא בעל חשיבות ציבורית כללית (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"ב 6813/01 דוד ימין נ' שרות בתי הסוהר (לא פורסם); רע"ב 10408/03 זוננאשוילי נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם)). בענייננו, הגם שהבקשה נוגעת לעניינים בעלי חשיבות ציבורית רבה, בכל הנוגע למתח בין שחרורו המוקדם של אסיר שסווג עקב מעשיו כאסיר בטחוני ובין החשש לפגיעה בביטחון הציבור ובשלומו, הרי שבבסיסה מהווה העתירה משום ניסיון לחלוק על קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט לעניינים מינהליים. משכך, איני מוצא מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהלים, כשם שלא הייתי מוצא מקום להתערב בו אילו היה קובע בית-המשפט ממצאים הפוכים לאלו שקבע (ראו רע"ב 1443/04 ברגותי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נח(5) 289, 296). 9. אולם גם לגופו של עניין השתכנעתי, כי אין מקום לקבל את בקשת רשות הערעור. 10. סמכותה של ועדת השחרורים לשחרורו המוקדם של אסיר, נובעת מסעיף 3 לחוק שחרור על תנאי, לפיו: שחרור על-תנאי – תקופת מאסר מעל שישה חודשים 3. אסיר, למעט אסיר עולם, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים, לבקשתו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא אם כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור. כפי שניתן לראות, מתנה הסעיף את שחרורו המוקדם של אסיר בהצטברותם של שני תנאים – היותו ראוי לשחרור והיעדר מסוכנות מצידו לשלום הציבור (ראו רע"ב 1942/05 מוחמד אבו צעלוק נ' מדינת ישראל (לא פורסם). במקביל, קובע סעיף 10 לחוק שחרור על תנאי, שיקולים נוספים של אינטרס הציבור, אולם משלא נזקקה להם הועדה, אין שיקולים אלו מענייננו. 11. לאור האמור, בבואנו לבחון את פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים, אשר פסל את החלטתה של ועדת השחרורים, השאלה שעלינו לשאול את עצמנו הינה האם שיקולי הועדה נעשו במסגרת השיקולים הקבועים בחוק. כפי שנקבע בעניין זה בעע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' יהודה אסיאס, פ"ד לז(2) 688, 693-694: "אכן, אין לו לאסיר זכות קנויה להשתחרר ממאסרו בתום ריצוי שני שלישים מעונשו, אך זכותו היא, כי שיקוליה של הוועדה בעניינו ודרכי פעולתה יהיו כדין. בידי ועדת השחרורים נתונים המפתחות לדלתות הכלא, ואך טבעי הוא, כי השימוש במפתחות אלה ייעשה כראוי. על-כן מוטלת על ועדת השחרורים החובה - במישור המהותי - לפעול בסבירות, בהגינות, ללא הפליה וללא שרירות. עליה לשקול שיקולים רלוואנטיים ושיקולים אלה בלבד. בדומה, מוטלת על הוועדה החובה - במישור הדיוני - לפעול על-פי כללי הצדק הטבעי, לבסס את מסקנותיה על עדויות בעלות ערך הוכחתי, ולנמק את החלטותיה במידת פירוט סבירה." 12. בענייננו, עיקר החלטתה של ועדת השחרורים נבעה מסברתה, כי שחרורו של המשיב בשחרור מוקדם יש בו כדי להוות סכנה לציבור. הועדה ציינה, כי סברתה זו נלמדת מהאיזון בין נסיבותיו המיוחדות של המקרה, העבירות בהן הורשע המשיב, חוות-דעתם של גורמי שירות הביטחון הכללי והמידעים שהובאו על-ידי שירות בתי הסוהר. בבחינת למעלה מן הדרוש, הוסיפה הועדה, כי גם התנהגותו של המשיב בין כותלי בית הסוהר הייתה בלתי ראויה. 13. לטעמי, בנסיבות המקרה, סברה זו אינה יכולה לעמוד, שכן יש בה משום איזון שגוי בין הגורמים השונים שיש לתת בעניינם את הדעת, כדי להכריע בשאלת מסוכנותו של המשיב. במאמר מוסגר אבקש לציין, כי נראה, שבצדק המעיטה הועדה את התבססותה על התנהגותו של המשיב בבית-הסוהר כמונעת את שחרורו, שכן לא נמצאת בפנינו כל ראיה המצביעה על מעורבותו של המשיב בעבירות משמעת בעלות משמעות. 14. נראה, שלמקום נכבד בקביעתה של ועדת השחרורים בדבר מסוכנותו של המשיב, זכתה חוות-דעתו של שירות הביטחון הכללי, עליה שמה דגש רב גם המבקשת בפנינו. אלא, שמעיון בחוות-דעת זו עולה, כי אין מדובר בחוות-דעת שיש בה משום מידע חדש אודות המשיב, אשר ניתן ללמוד ממנו בדבר מסוכנותו נכון להיום, מעבר לעצם הצגתן המחודשת של הראיות שעמדו בבסיס הרשעתו של המשיב בידי בית-המשפט הצבאי. משכך, הרי שלא ניתן להתייחס לחוות-דעת זו, המתמקדת בהשלכות המשפטיות שיש לייחס לעבירות בהן הורשע המשיב, כאל חוות-דעת מאת הגורם המקצועי, שתפקידו להציג בפני בית-המשפט ידע ומידע, הנמצאים בידיו מתוקף מומחיותו. 15. גם בכל הנוגע למידע המודיעיני שסופק לועדה על-ידי שירות בתי הסוהר, לא מצאתי, כי יש במידע זה כדי ללמד על מסוכנות כלשהי לשלום הציבור, אשר שחרורו המוקדם של המשיב עלול להוביל לה. כפי שעולה מהבקשה, מידע זה נוגע להיבחרותו של המשיב בבחירות הפנימיות בכלא, כנציג מטעם ארגון הפת"ח. בעניין זה מציין בית-המשפט לעניינים מינהליים, כי בא-כוח המבקשת הסכים בפניו, כי אין במידע זה כדי ללמד על קשריו של המשיב עם ארגון הטרור שגייס את אביו וקבע, כי הקשר הנוכחי של המשיב עם הארגון הוא תולדת העבר. לא מצאתי בבקשתה של המבקשת כל ראיה, אשר יש בה כדי לסתור קביעה זו של בית-המשפט לעניינים מינהליים. מהדו"חות שהוגשו בפנינו עולה, כי בבחירות שנערכו בקרב האסירים הבטחוניים בכלא לארגון הפת"ח ביום 7.11.2003, נבחר המשיב לשמש מטעם הארגון כאחראי הקנטינה. מדו"ח נוסף עולה, כי זמן קצר לאחר מכן, חדל המשיב מלשמש בתפקיד זה, על רקע חשדות מצד אסירים אחרים לגניבה. חרף טענותיה של המבקשת, הרי שאיני רואה במידע זה כמלמד על מסוכנות כלשהי העולה מן המשיב לשלום הציבור, או כמידע שניתן ללמוד ממנו על האפשרות שהמשיב יחדש לאחר שחרורו את קשריו עם הארגון אשר גייס את אביו. 16. לאור האמור לעיל, מקובלת עלי קביעתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים, לפיה השיקול היחידי העומד לחובתו של המשיב בסוגיית מסוכנותו, הינו המעשים החמורים שבגינם הורשע. כידוע, ההלכה בעניין אסירים שביצעו עבירות ביטחונית קובעת, כי ניתן ללמוד במקרים רבים מנסיבות ביצוע העבירה ומהרקע האידיאולוגי שהוביל לה, על מסוכנותו של האסיר בהווה. יפים לעניין זה הדברים שנקבעו בבג"ץ 1920/00 ח"כ גלאון נ' ועדת השחרורים, פ"ד נד(2) 313, 323-324, לפיהם: "אכן, אופיה של העבירה, כשלעצמה, אין די בו, בדרך כלל, כדי להסיק שאין האסיר ראוי לשחרור מוקדם. אולם, ישנם סוגי עבירות, אשר אופיין החמור והמיוחד ודרך ונסיבות ביצוען, עשויים להצביע, כשלעצמם, על מסוכנותו של האסיר ועל החשש מפגיעה בבטחונו של הציבור כפועל יוצא משחרורו המוקדם (ראו בג"צ 281/61 שם טוב נ' ועדת השחרורים שליד שירות בתי הסוהר, פ"ד טו(3) 2060, 2063). עבירות המבוצעות על רקע לאומני-אידיאולוגי עשויות, בנסיבות מסויימות, להכנס לגדר זה. ... ביצוען של עבירות על רקע אידיאולוגי מלמד, במקרים רבים, על קו מחשבה מגובש העומד מאחוריהן, העלול, כל עוד לא נזנח, להניב, בנסיבות מתאימות בעתיד, מעשים דומים לאלה שבוצעו על ידי האסיר בעבר." עם זאת, חשוב להדגיש, כי אין מדובר בקביעה חד-משמעית בדבר מסוכנותם של מי שביצעו עבירות ביטחוניות, אלא אך הנחה שבעובדה העומדת כנגדם. לפי הנחה זו, באם לא חזרו בהם מאמונתם האידיאולוגית, אשר הובילה אותם לביצוע העבירה, הרי שיש לראות באסירים אלו כמי שעדיין עולה מהם מסוכנות לביטחון הציבור. הנחה זו איננה קביעה אוטומטית בדבר מסוכנותם של מי שהורשעו בעבירות ביטחוניות ובאם יוכח, כי לא פעלו מתוך תפיסה אידיאולוגית או כי זנחו תפיסה זו, הרי שהנחה זו תוכל להיות מופרכת. כפי שציין בעניין זה השופט ד' לוין, בעע"א 3244/90 אל סורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם): "אחד ממבחני העזר לצורך הנסיון לשער באשר לאותו סיכוי הוא מהות העבירה שעבר האסיר. בהקשר זה יודגש, כי אין לקבוע חד משמעית כי עבירות מסוג מסויים יש בהן כדי לשלול באורח אוטומאטי את האפשרות כי הוועדה תמליץ על הפחתת תקופת המאסר (השווה: בג"צ 239/59 דורון נ' ועדת השחרורים של נציבות בתי הסוהר, פ"ד יג 2030 ,2028 בין האותיות ג-ד), אלא יש לבחון בכל מקרה ומקרה את כלל הנסיבות ובתוכן את השאלה מה יכולה מהות העבירה ללמד על הסיכוי כי האסיר לא ישוב לפעולות עבריינית לאחר שחרורו. במקרה אחר שנדון בפני, ועניינו תנאיו וזכויותיו של אסיר בטחוני בהיותו במאסר, קבעתי לאמור: 'לא מקובלת עלי העמדה המשתמעת מפי נציגת המדינה כי השופט המלומד בדרגה הראשונה כבר אמר את דברו בענין זה, שכן למקרא החלטתו התרשמתי כי הוא נמנע מלהתערב משום סיווגו של המבקש כאסיר בטחוני, ובגלל סיווג זה לא ראה לדון בבעייה המתעוררת לגופה. לדעתי, גם אם אדם מסווג כאסיר בטחוני עדיין יש בכל מקרה ומקרה לבחון אם חרף זאת לא ראוי ליתן לו פריבילגיה זו או אחרת' (עע"א 3208/90 מסראווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). דברים אלה כוחם יפה גם שעה שהשאלה הנדונה היא שאלת שחרורו של אסיר עם תום שני שלישים מתקופת מאסרו." 17. אין ספק, כי מקרהו של המשיב הינו מקרה מיוחד ואין מדובר באסיר ביטחוני "רגיל". כפי שנקבע בפסק-דינו של בית-המשפט הצבאי בשומרון ובפסק-הדין שבערעור של בית-המשפט הצבאי לערעורים, המשיב לא פעל מתוך מניעים אידיאולוגיים או מסירות לארגון כזה או אחר ואף לא היה בקשר עם כל ארגון כלשהו, אלא הופעל על-ידי אביו, בשל הלחצים והאיומים שהופנו כלפי האב. בנסיבות אלו, אף לא פעלו המשיב ואביו מתוך כוונה לגרום לפגיעה רבה ככל האפשר באזרחים ישראלים, אלא ניסו דווקא להמעיט את פגיעתם של מטעני החבלה אותם הניחו. הגם שאין בדברים אלו כדי להמעיט מחומרתן של העבירות בהן הורשע המשיב, הרי שיש לזכור, כי דינו של המשיב כבר נגזר בגינן וכי כעת השאלה אותה יש לשאול, היא שאלת מסוכנותו. 18. לנוכח כך, לא ניתן לראות בנסיבות בהן ביצע המשיב את העבירות כנסיבות המלמדות על מסוכנותו של המשיב, מבלי שתתלוונה אליהן ראיות חיצוניות, המעידות על האפשרות, כי יחזור על מעשיו. כפי שראינו לעיל, ראיות אלו אינן קיימות. נסיבותיו האישיות של המשיב מצביעות על כך, שהסיכון שמא יחזור על מעשיו קטן ביותר. מדובר במשיב שבעת ביצוע העבירות היה קטין ופעל בהשפעת אביו. למשיב לא היה קשר ישיר עם הארגון שבמצוותו פעל אביו, כך שנראה, כי קלושים הסיכויים להיווצרותו של הקשר בינו ובין ארגונים אלו. 19. משהתעלמה ועדת השחרורים מנסיבות אלו ונתנה את מלוא המשקל לחומרת העבירה ולשיקולים אחרים, כשכפי שראינו לעיל, אין בהם כדי להעיד על מסוכנותו של המשיב, הרי שלא קיימה את האיזון הנדרש ממנה בחוק שחרור על תנאי ובצדק הורה בית-המשפט לעניינים מינהליים לבטל את החלטתה. אשר-על-כן, אני מציע לחבריי לדחות את בקשת רשות הערעור. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: 1. אין בידי לצרף דעתי לדעתו של חברי, השופט ס' ג'ובראן. להשקפתי, טעה בית המשפט המחוזי שעה שהתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים, אשר פסקה כי אין לשחרר את המשיב ממאסרו על דרך שחרור מוקדם. 2. על בית המשפט המחוזי היה לשאול את עצמו האם החלטתה של ועדת השחרורים הינה בלתי סבירה (בג"ץ 550/89 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים, פ"ד מג(2)739). ברור, כי שעה שמופעלת ביקורת שיפוטית על החלטתה של ועדת השחרורים "אין בית המשפט משים עצמו כוועדת שחרורים. השאלה אינה מה היה בית-המשפט פוסק אילו הוא היה פועל כוועדת שחרורים" (בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2) 838, 870). דעתי היא, שבית משפט קמא לא קיים את הכללים האמורים ובחן את העניין כאילו יושב הוא בערעור על החלטה שיפוטית רגילה. האם אמנם ניתן לומר, כי ההחלטה שלא ליתן שחרור מוקדם למשיב הייתה כה בלתי סבירה, עד כדי כך ששום ועדת שחרורים לא הייתה מקבלת החלטה כזו? עונה אני בשלילה על שאלה זו. 3. נפרט את עיקרי העובדות לגבי הרשעתו של המשיב, שהובילה להטלת מאסר לריצוי בפועל של שבע שנים. המשיב ואביו היו מעורבים בהנחה של ארבעה מטעני חבלה בתוך שטח ישראל. שלושה מן המטענים התפוצצו וגרמו לפגיעה באזרחים ולנזק רב לרכוש. במקרה אחד התגלה המטען בעוד מועד ופוצץ באופן מבוקר. המשיב היה בגיל 17 שנים בעת שבוצעו מעשי העברה. הוא היה אזרח ישראלי ואילו אביו היה תושב קבע בישראל. המשיב ואביו התגוררו בעבר בכפר הנמצא ליד קלקיליה. אביו שיתף פעולה עם ישראל ועל רקע זה עברה המשפחה בשלב מסויים לתחומי ישראל. משהמשפחה חזרה לכפר הופעלו לחצים על האב ואיומים כלפי המשפחה מצידם של ארגוני החבלה. על רקע זה, בוצעו המעשים בגינם נשפט המשיב יחד עם אביו (האב נידון ל-11 שנות מאסר לריצוי בפועל). 4. סעיף 3 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן - החוק), קובע שוועדת שחרורים רשאית להורות על שחרורו על תנאי של אסיר אם נשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שהושתה עליו. הסעיף מוסיף וקובע, כי אסיר לא ישוחרר "אלא אם כן שוכנעה [הוועדה] כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור". פירוט השיקולים שהוועדה צריכה להעמיד לנגד עיניה מופיע בסעיף 9 לחוק. הנטל להצדיק שחרור מוקדם מוטל על האסיר (רע"ב 2456/06 גית נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם), פיסקה 10). השאלה המרכזית היא האם השחרור טרם השלמת תקופת המאסר המלאה אינו מסכן את שלום הציבור. ההכרעה נתונה בידי ועדת השחרורים. במקרה הנוכחי קבעה הוועדה ששחרור מוקדם של המשיב יש בו כדי להוות סכנה לציבור. הקביעה האמורה נסמכה על המעשים בגינם הוא נשלח למאסר, על חוות דעת של שירות הביטחון הכללי ועל מידע מודיעיני בכל הנוגע להתנהגותו בכלא. בית המשפט המחוזי היה בדעה כי הנימוק היחיד שראוי לבחינה במקרה זה הינו חומרת מעשיו הפליליים של המשיב. לדעת בית המשפט אין מדובר בעבריין שפעל על רקע אידיאולוגי-לאומני וכי המשיב ואביו דווקא השתדלו למזער את נזקי הפיגועים. לדעת בית המשפט נשלל במקרה זה הסיכון שהמשיב יגויס שוב לארגוני החבלה. 5. מוכן אני ללכת בדרכו של בית משפט קמא ולהתמקד בשאלה האם חומרתם של מעשי העברה במקרה דנא מצביעה על כך שהשחרור לא יסכן את שלום הציבור. עם זאת, חובה לציין כי מן המידע שהתקבל משירות בתי הסוהר עולה כי המשיב נטל חלק דומיננטי בהפרות סדר ובהשלכת חפצים לעברם של סוהרים. אין ספק בדבר שהתנהגות בין כותלי הכלא, בין טובה ובין רעה, הינה שיקול שחובה על הוועדה ליתן לו משקל (סעיף 9(6) לחוק). מכל מקום, אף אם בוחנים אך את שאלת הסיכון לשלום הציבור, אין לומר שהחלטתה של הוועדה הייתה בלתי סבירה. 6. סעיף 9 לחוק, המפרט את השיקולים שעל הוועדה לשקול, וזאת מבלי למצות, כולל את עניין העברה שבגינה נגזר עונש המאסר "לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה..." (סעיף 9(1) לחוק). ברי, כי הנסיבות האופפות ביצועה של עברה עשויות להצביע על סיכון לשלום הציבור, מבחינה זו שקיים חשש שהעבריין יחזור לבצע עבירות עם שחרורו. בית המשפט המחוזי סבר כי במקרה הנוכחי אין סכנה כזו משום שאין עסקינן בעבריין אידיאולוגי. אכן, בעבר נקבע כי עבירות שהרקע שלהן הינו אידיאולוגי-לאומני עשויות להצביע על כך ששחרור מוקדם יסכן את שלום הציבור (בג"ץ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים, פ"ד נד(2) 313, 324-323). אין ללמוד מכך את היפוכו של הכלל. משמע, אין בהכרח לומר שכאשר עברה מבוצעת שלא על רקע אידיאולוגי לא יהא סיכון לשלום הציבור עקב שחרור מוקדם. דווקא המקרה הנוכחי מצביע, לטעמי, על חשש כאמור. כפי שצויין, העבירות בוצעו על ידי המשיב בעקבות לחצים ואיומים כלפי משפחתו. מי לידינו יתקע שתופעת הלחצים לא תישנה ותוביל לביצוען של עבירות נוספות? כמובן, שאיננו מחפשים ואיננו יכולים כלל לשאוף לוודאות בסוגיית הסיכון, שהרי מדובר על הערכה, הצופנת פני עתיד. טבעי הוא שסוגיית הסיכון לשלום הציבור במקרה קונקרטי תניב דעות שונות. הערכה כזו מתבססת על נתונים קיימים. האם נוכל לומר שעמדתה של הוועדה, לפיה קיים חשש לפגיעה בשלום הציבור, הינה כה בלתי סבירה עד שתצדיק הפיכת החלטתה על דרך ביקורת שיפוטית?! לדעתי, אין מדובר בהחלטה בלתי סבירה. בהעמידנו את כל אלה לנגד עינינו, נראה לי כי לא היה יסוד להפוך את החלטתה של ועדת השחרורים. 7. על כן, אם תישמע דעתי נדון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה רשות וערעור הוגש על פיה, נקבל את הערעור ונבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מצטרפת למסקנה אליה הגיע חברי השופט ס' ג'ובראן כי יש לדחות את הבקשה שבפנינו. הכלל הוא כי רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי הדן בעתירות אסיר ובעיקר ככל שהדבר נוגע להחלטות בעניין שחרור מוקדם, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק כאשר מתגלית בעיה משפטית בעלת חשיבות או אם עולה נושא אחר שחשיבותו כללית (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל, תק על 86(2) 1134 (1986); רע"ב 3747/04 יאסין נ' מדינת ישראל, תק על 2004(2) 867 (2004); רע"ב 3330/05 שיראזי נ' מדינת ישראל, תק על 2005(2) 1066 (2005); רע"ב 6263/05 פלוני נ' ועדת השחרורים-שירות בתי הסוהר, תק על 2005(3) 152 (2005); אלי שרון שחרור מוקדם ממאסר 350 (2003)). זוהי ההלכה הנוהגת והעובדה לבדה שמדובר באסיר בטחוני אינה מצדיקה מדיניות התערבות שונה מזו שנוקט בה בית משפט זה בדרך כלל לגבי בקשות מסוג זה. הבקשה שבפנינו עניינה, בעיקרו של דבר, בנסיבות הקונקרטיות הנוגעות לשחרורו המוקדם של המשיב ממאסר ואין היא נמנית בעיני עם המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור. בית משפט קמא קבע כי החלטתה של ועדת השחרורים חרגה ממתחם הסבירות ודינה להתבטל משום שהיא "נתנה את מלוא המשקל לנסיבות העבירה והתעלמה משיקולים אחרים". בבואנו לבחון קביעה זו הגודרת עצמה, כאמור, לנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן "אין אנו שואלים עצמנו אם מסכימים אנו עם פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. שואלים אנו עצמנו אך אם נפלה באותו פסק-דין טעות המזכה אותנו בהתערבות בו" (רע"ב 1443/06 ברגותי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נח(5) 289, 296 (2004)). טעות מסוג זה לא נפלה לדעתי בהכרעתו של בית משפט קמא. בשולי הדברים אציין כי בהתאם להחלטתו של בית משפט קמא אמורה ועדת השחרורים לקבוע למשיב תנאי שחרור על פי סמכותה בסעיף 13 לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, וחזקה עליה כי בקביעת תנאים אלה תיתן דעתה למכלול הנסיבות ותקבע תנאים ראויים והולמים התואמים את העניין. ש ו פ ט ת הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ' באלול תשס"ו (13.9.06) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06048780_H03.doc דמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il