מדינת ישראל נ. עאוני אבו זראקי

החלטה בתיק עש"ם 4875/06 בבית המשפט העליון עש"ם 4875/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: עאוני אבו זראקי ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה מיום 9.5.06 בתיק בדמ 5/06 שניתן על-ידי אב"ד עו"ד יוסף תלרז, גב' חנה שמש, ומר חסון סודקי בשם המערערת: עו"ד מורן סילס בשם המשיב: עו"ד אחמד מסאלחה פסק - דין 1. זהו ערעור המדינה על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (עו"ד י. תלרז - אב"ד וגב' ח' שמש ומר ח' סודקי - חברים). הערעור מופנה כנגד אמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב, ועיקרו בהשגה על כך שבית הדין החליט שלא לפטר את המשיב מעבודתו כמורה במערכת החינוך, ונמנע מלפסלו לעבודה בשירות המדינה למשך תקופה כלשהי. הרקע 2. המשיב, יליד 1956, מועסק במשרד החינוך בתפקיד הוראה. הוא בעל ותק של 27 שנים בשירות המדינה. כנגד המשיב הוגשו שני הליכים פליליים שצורפו להליך אחד. ת.פ. 1645/03 ות.פ. 5962/00 בבית משפט השלום בנצרת). באישום האחד הורשע המשיב בביצוע עבירות של תקיפת קטין או תקיפה סתם, אותן ביצע המשיב בתפקידו כמורה כלפי תלמיד בן 9 בעת ביצוע המעשים. בכתב האישום השני, הורשע המשיב בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות שכוונו כנגד אשתו. בית המשפט בהליך הפלילי דחה את בקשת המשיב להימנע מהרשעתו בתקיפת התלמיד, כדי שלא יפוטר מעבודתו, והוא הורשע, איפוא, בשני כתבי האישום. פרטי האירועים המתייחסים לעבירות האלימות כנגד התלמיד קשורות בכך כי, בהיותו מורה בבית הספר היסודי "אלקינדי" בדבוריה, נהג המשיב לאורך תקופה לתקוף את הקטין, יליד 1989, באמצעות מקל וצינור גומי. בין היתר, ביום 10.3.98, במהלך שיעור, תקף המשיב את התלמיד, וגרם לו חבלה של ממש על-ידי שחבט את ראשו בשולחן הכיתה, ופצע אותו בעינו הימנית. בהמשך, חבט המשיב בגבו של התלמיד בסרגל, וכאשר הסרגל נשבר מעוצמת החבטה, המשיך המשיב להכות בתלמיד בסרגל אחר שלקח לידיו. ההרשעה בכתב האישום השני התייחסה לעבירות תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים שביצע המשיב כלפי אשתו. מאז 1996 ועד ליום הגשת התלונה בינואר 2002, נהג המשיב להכות את אשתו בתדירות של פעם בשבוע, בכך שסטר לה על פניה, והיכה אותה בגופה. הוא איים עליה שיהרוג אותה ויפגע בילדים אם תספר על מעשיו. כן הורשע המשיב בכך שלפני מספר שנים, כאשר ישבה אשתו והיניקה את ילדתה הקטנה, חזר המשיב מעבודתו וביקש כי תכין לו אוכל. בתשובה, בקשה אשתו כי ימתין עד לסיום ההנקה, ואז המשיב בעט בה הפיל אותה מהכסא, והתינוקת נפלה מידיה. בנם של בני הזוג לקח אז את התינוקת והלך לבית דודו. המשיב המשיך להכות את אשתו בכל חלקי גופה בידיו וברגליו, ושבר כלי זכוכית על ראשה. עוד הורשע המשיב בסדרת מעשי תקיפה קשים נגד אשתו במועדים שונים. ביום 26.7.00, לאחר שאשתו עברה ניתוח באוזנה השמאלית, הוא הבחין שהיא השאירה את נעליה ליד דלת הכניסה של ביתם. הדבר העלה את חמתו, והוא היכה אותה בראשה ובאוזנה, וגרם לה לדימום באוזן. ביום 17.12.00, חזר המשיב לביתו בשעות לילה מאוחרות, נכנס לחדר השינה גרר את אשתו בשערות ראשה, והיכה אותה על ראשה ועל פלג גופה העליון. אשתו צעקה, וכאשר ילדיה הגיעו לחדר, המשיב החזירם לחדרם. אשתו נעלה את חדר השינה מפני המשיב. הוא לקח פטיש ואיזמל, שבר את דלת חדר השינה, והמשיך להכות את אשתו בידיו ובעט בה. לאחר מכן הרים את אשתו והשליכה אל מחוץ לבית. באמצע חודש ינואר 2001, עם חזרתו של המשיב מחו"ל, הוא הורה לאשתו לעזוב את הבית. כאשר בקשה לבשל קודם אוכל לילדיה, לקח את הסיר בו בשלה, ואיים לזרוק אותו עליה על כל תכולתו. אשתו, שפחדה ממעשיו, ברחה מן הבית. בעקבות הרשעותיו של המשיב בעבירות האמורות, גזר עליו בית משפט השלום בנצרת עונש מאסר בעבודות שירות של 3 חודשים, מאסר על תנאי, וקנס. יש לציין כי בין המשיב לאשתו נחתם הסכם גירושין ביום 24.3.06, וכיום בני הזוג נפרדו, והמשיב חי עם אשה אחרת ולהם שתי בנות משותפות. פסק הדין של בית הדין למשמעת 3. בעקבות ההליך הפלילי, הועמד המשיב לדין משמעתי. הוא הורשע בעבירות משמעת לפי סעיפים 17(1), 17(2), 17(3) ו-17(6) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, תוך שבית הדין עשה שימוש בסמכותו הקבועה בסעיף 61ג לחוק המשמעת, המאפשר לו להסתמך על ממצאים ומסקנות שנקבעו בהליך הפלילי. 4. בית הדין הטיל על המשיב אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, הורדה בשתי דרגות שכר לפרק זמן של שנתיים מיום גזר הדין, והמליץ כי המשיב, אשר עבר בינתיים ללמד בבית ספר אחר, לא יקודם לתפקיד של רכז שכבה, סגן מנהל או מנהל בית ספר לפרק זמן של שלוש שנים מיום גזר הדין. בנימוקיו, בחן בית הדין את חומרת מעשיו של המשיב, בין היתר, על רקע תפקידו החינוכי כמורה, המחויב לסטנדרטים גבוהים במיוחד של נאמנות ואחריות בתפקיד. מנגד, הוא העריך את נסיבותיו האישיות של המשיב, בן 50, בעל ותק של 27 שנות הוראה, נטול עבר פלילי או משמעתי קודם. כן ציין בית הדין כי דרכו של המשיב בתפקידו כמורה, וכן בתפקידים נלווים נוספים, היתה דרך ראויה וחיובית לאורך השנים, והרשעתו בדין המשמעתי משקפת כשלון יחיד במסלול חיובי המאפיין את שירותו הציבורי. כמו כן, נתן בית הדין משקל למועד ביצוען של העבירות, וחלוף הזמן שבין המעשים הפליליים וסיום ההליך הפלילי, ובמיוחד יוחס משקל לעובדת אי השעייתו של המשיב מתפקידו במהלך חקירות המשטרה וההליכים הפליליים שהתנהלו בעניינו. בית הדין ציין כי העובדה שהמשיב לא הושעה בכל אותו פרק זמן, והמשיך ללמד בהצלחה בבתי ספר שונים, הינה בעלת משקל ניכר ביחס לשאלת פיטוריו משירות המדינה. הערעור 5. המדינה טוענת בערעורה כנגד גזר הדין של בית הדין למשמעת, אשר נמנע מלהורות על פיטוריו של המשיב משירות המדינה, לא פסל אותו מתפקידי הוראה, ולא פסל אותו מעבודה כלשהי בשירות המדינה למשך תקופה כלשהי. לטענת המדינה, כל אחת משתי הפרשות נשוא הרשעתו של המשיב משקפת מסכת אלימות חמורה אשר די בה, גם כשהיא לעצמה, כדי להצדיק את פיטוריו של המשיב מהשירות הציבורי, ואת פסילתו לשירות ציבורי. לא כל שכן כך הוא, בצירופם של שני ההליכים זה לזה, המצביע בבירור על אופיו האלים של המשיב ועל התנהגותו החמורה הן בתפקידו כמורה כלפי תלמידו והן במסגרת משפחתו, כלפי אשתו. לטענת המדינה, הכאת תלמידים על-ידי מורה הינה עבירה חמורה ביותר, והמדיניות הנקוטה בהלכה הפסוקה בעבירות אלימות של עובדי הוראה היא פיטורין ופסילה משירות במדינה למשך תקופה מתאימה. אשר לעבירות אלימות במשפחה, גם הן מצויות בתחום מדיניות הענישה המחמירה. מעשי האלימות החמורים בהם הורשע המשיב המצביעים על התנהגות חריגה ביותר הן כלפי תלמידו והן כלפי אשתו מצויים, לטענת המדינה, ברף העליון של החומרה, בין היתר, בשל ניצול פערי כוחות בינו לבין תלמידו, ובינו לבין אשתו. היחס בין חומרה זו לבין אמצעי המשמעת שננקטו בגזר הדין של בית הדין למשמעת הינו יחס בלתי ראוי. אשר לחלוף הזמן ממועד ביצוע העבירות, הסבירה המדינה, ראשית, כי חומרת המעשים והאלימות בהם מדובר הם ברמה כזו שחלוף הזמן אינו מהווה נתון בעל משקל מכריע המפחית באופן ממשי מן החומרה. יש לו, לכל היותר, משקל יחסי מסוים. יתר על כן, התמשכות ההליך הפלילי נגרמה גם בעטיו של המשיב, אשר הודה בעובדות כתב האישום נגדו רק ארבע שנים לאחר הגשתו, ובאיחור רב ביקש לצרף את האישום השני לאישום הראשון, דבר אשר תרם להשהייה ניכרת במתן גזר הדין בהליך הפלילי. עוד טוענת המדינה כי לא היה מקום לייחס משקל רב לעובדת אי-השעייתו של המשיב במהלך החקירה וההליכים הפליליים. עקב תקלה, ובניגוד לנהלים, לא הועבר דיווח לנציבות שירות המדינה על פתיחת חקירה פלילית נגד המשיב, ולכן ענין השעייתו לא נדון במועד. יתר על כן, העובדה כי עובד לא הושעה במהלך ההליכים המתנהלים נגדו אינו אוצל על אמצעי המשמעת הראויים בסוף הדרך. המדינה מבקשת בערעורה כי בית משפט זה יקבל את הערעור על אמצעי המשמעת שהוטלו ויורה על פיטוריו של המשיב משירות המדינה לאלתר, ועל פסילתו מעבודה בשירות המדינה למשך 5 שנים. 6. בטענות ההגנה, הדגיש המשיב את חלוף הזמן הרב מאז ארעו האירועים נשוא הערעור, ואת העובדה כי מאז התרחשותם עמד בהצלחה בתפקידי ההוראה אותם הוא ממלא, בלא שהוגשו תלונות כלשהן כנגדו במהלך השנים האחרונות. הוא מציין עוד כי בינתיים חלו שינויים בחייו האישיים, וכיום הוא נפרד מאשתו וחי עם בת זוג אחרת ולהם ילדים משותפים. הוא הצביע על הוותק הרב שלו בעבודת הוראה - 27 שנים, ומקבל את הגזירה עליה המליץ בית הדין למשמעת לפיה הוא לא יקודם לתפקידי הנהלה בבית ספר. לאור כל אלה, מבקש המשיב לדחות את הערעור נגדו ולהותירו בתפקידו. הכרעה 7. השירות הציבורי אמור לשמש דוגמא לנקיון כפיים, טוהר מידות, ומסירות ונאמנות לתפקיד של עובדיו. עובד ציבור אמור לשמש דוגמא ומופת ליכולת מקצועית בצד רמה אישית, אנושית ומוסרית גבוהה. עליו לגלם במעמדו את דמות העובד הראוי. מערכת החינוך מעמידה רף גבוה במיוחד לעובדי הוראה הנימנים עליה הן ביחס ליכולותיהם המקצועיות והן ביחס לרמת התנהגותם המוסרית. מורים במערכת החינוך משמשים דוגמא ומופת לתלמידיהם, ועל כתפיהם מוטל עול כבד של חינוך הדור הצעיר, הבנוי מהקניית ידע וחינוך לתרבות של ערכים. תרומתם של אנשי הוראה לעיצוב דמותה של החברה בישראל לשנים הבאות הינה מכרעת. 8. שימוש באלימות פיסית ביחסי בני אדם מהווה התנהגות פסולה הנוגדת את הנורמה הפלילית, והיא נתפסת בחומרה רבה. חיים בחברה מתוקנת מחייבים כי האינטראקציה האנושית בין בני אדם תתקיים בדרך של תקשורת מילולית מקובלת, ולא בכוח הזרוע. השימוש באלימות מוקע בדין הפלילי, והוא פסול לא פחות במסגרת הנורמות החברתיות המקובלות בכל הקשר שהוא. שימוש באלימות של מבוגר כלפי ילד, באשר הוא, נושא עמו חומרה מיוחדת. תקיפה ופגיעה בקטין חסר ישע, שאינו מסוגל להתגונן, מהוות סטייה קשה מנורמת ההתנהגות המתחייבת מכל אדם. יתר חומרה נודעת לפגיעה בקטין הנעשית בידי אדם המופקד על שלומו, על טובתו, ועל חינוכו של הקטין. בגדר האחראים לטובתו של הקטין מצויים הוריו ובני משפחתו, וכן מוריו ומחנכיו המופקדים על שלומו ועל חינוכו, ועל פיתוח אישיותו על בסיס ערכים אנושיים ראויים. בית משפט זה אמר את דברו לא אחת באשר לאיסור המוחלט החל על כל אדם להכות ילדים, ובכלל זה הורים ומחנכים, ועל החומרה המיוחדת הנודעת להפרת איסור זה, והענישה המתחייבת בצידה. בתפיסת החינוך המודרנית, שימוש באלימות כלפי ילדים, באשר הוא, נתפס כעוולה פסולה מיסודה. יש לחנך ילד במתינות, באורך רוח, ועל דרך השכנוע ויישוב הדעת, ולא בכוח הזרוע, על דרך ההכנעה האלימה של הרצון החפשי וריסוק פוגעני של יצר ההתנגדות. בפרשת עש"מ 1682/02 סאחאן עבד אל ווהב נ' מדינת ישראל, תק-על 2002 (2) 1300, אמר בית המשפט (מפי השופטת ביניש): "המורים הם המגלמים את דמות המחנך. בידיהם הופקדו שלומם וחינוכם של התלמידים. הם מורי הדרך בכל הנוגע לדרכי ההתנהגות של תלמידיהם, ועליהם לתרום לבניית דפוסים חברתיים ראויים ביחסים שבין אדם לחברו. לא אחת, מוטל על מורה להתמודד עם מצבים קשים, ואף עם פריקת עול משמעת מצד תלמידים, שעה שכללי סדר ומשמעת חלים עליהם. כוחו של מחנך אינו בכח הזרוע, אלא בתבונתו, באישיותו ובמיומנותו המקצועית. בעזרתם של אלה, עליו להתמודד עם הקשיים. אסור לו לנצל את מעמדו וסמכותו לפגיעה בתלמידיו, ואין הוא רשאי למלא תפקידו בשיטות אלימות פוגעניות. אל לו להגיע לתגובה אלימה לא כשיטה ואף לא בעת איבוד עשתונות. חינוך באלימות מצמיח אלימות נוספת, ומסכל את שאיפתנו לקיים חברה המכבדת את זכויות האדם, את כבודו, ואת שלמות גופו". (ראו גם עש"מ 4503/00 חביב אמין נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3) 1296; עש"מ 6713/96 מדינת ישראל נ' בן אשר, פד"י נב(1) 650, 678; ע"פ 5224/97 מדינת ישראל נ' שדה אור, פד"י נב(3) 374, 383; ע"פ 4405/94 מדינת ישראל נ' מרבת עבד אלג'ני, פד"י מח(5) 191 , 192; עש"מ 10006/04 חג'אזי נ' בית הדין למשמעת, תק-על 2005; עש"מ 10501/02 סמאיה שאהין נ' נציבות שירות המדינה, תק-על 2003 (2) 1394; עש"מ 1730/00 פלונית נ' מדינת ישראל, פד"י נד(5) 433). מורה בישראל, הנוטל חירות לנהוג באלימות כלפי תלמיד רך בשנים הנתון לפיקוחו מעיד על עצמו כי הוא אינו מבין לעומקה את משמעות תפקידו. שהרי השימוש באלימות בידי מורה כלפי תלמיד פוגע בליבה העמוקה שביסוד מקצוע ההוראה והחינוך, ומערער מן היסוד את הערך המוסרי של החינוך ואת מעמדם של המורה ושל בית הספר כסמלים של סמכות מוסרית בעיני ציבור התלמידים. החובה להגן על שלמות גופו וכבודו של התלמיד עוגנה גם בחוק זכויות התלמיד, התשס"א-2000 הקובע בסעיף 10: "כל תלמיד זכאי לכך שהמשמעת במוסד החינוך תונהג באופן ההולם את כבוד האדם, ובכלל זה הוא זכאי שלא יינקטו כלפיו אמצעי משמעת גופניים או משפילים". חוקי המדינה והתפיסות החינוכיות המעוגנות בהם אוסרים על פגיעה בגופו ובנפשו של ילד, ומוקיעים שימוש באלימות כלפי ילדים בכל צורה שהיא, ובכל מגזרי האוכלוסיה. על מסר זה, העולה מן הדין, מן ההלכה הפסוקה, ומהנורמות החברתיות המקובלות בחברה תרבותית לחדור לתודעת הציבור כולו, ועל בית המשפט בהליכים שלפניו, ועל בית הדין בהליכי משמעת לתרום את חלקם לאכיפת נורמות הדין והמוסר במניעת אלימות כלפי ילדים בכל התחומים ובכל המגזרים (ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל, פד"י נד(1) 145, 172-187; עש"מ 1730/00 פלונית נ' מדינת ישראל, פד"י נד(5) 439). 9. שימוש באלימות במשפחה כלפי בן או בת זוג אף הוא תופעה בעלת חומרה מיוחדת במציאות החיים בישראל, אלימות כלפי בן משפחה שאינו מסוגל להתגונן משווה חומרה מיוחדת למעשיו של התוקף. המסגרת המשפחתית המתאפיינת בדאגה ההדדית בין בני המשפחה ובהגנה מפני פגיעות בגוף ובנפש מעמידה את ההתנהגות האלימה בתוך המשפחה כלפי בן משפחה כאנתי-תיזה נוקבת וקיצונית לציפייה הטבעית להרמוניה ביחסי משפחה. יצירת אדנות במסגרת המשפחה, וניצול פערי הכוח בין הפוגע לקרבנו, וקשייו של הנפגע חסר הישע במשפחה להתלונן כנגד מי שאמור לשמש מיטיבו, כל אלה יוצרים רף חומרה מיוחד בעבירות אלימות במשפחה (עש"מ 6526/03 עבד אל קאדר סאלח נ' נציבות שירות המדינה, פד"י נז(6) 278). 10. בענייננו, המשיב כשל במעשי אלימות מתמשכים בשני מישורים - במסגרת התפקיד - באלימות כלפי תלמיד, ובמישור המשפחה - באלימות כלפי בת זוגו. מדובר במעשי אלימות קשים וברוטליים בשני המישורים; מדובר במעשי אלימות מתמשכים, אשר אינם מבטאים חולשה של רגע, אלא דפוס התנהגות מתמשך הן בעבודה והן בבית. מעשיו של המשיב מצביעים על גרעין מובנה של אלימות באישיותו, המקבל ביטוי בתחומים שונים, שהמשותף להם הוא ניצול חולשתו של הקרבן. גרעין זה של אלימות פוגע פגיעה מהותית בכושרו של המשיב למלא כראוי תפקיד הוראה במערכת החינוך בשירות המדינה. מעשי האלימות המתמשכים שהמשיב הורשע בהם מצביעים על יסוד של חוסר שליטה עצמית באישיותו ובהתנהגותו שאין לדעת האם, מתי וכיצד הוא עלול לפרוץ שוב בעתיד. אין על מערכת החינוך והציבור הרחב לשאת בסיכון כלשהו להישנות מעשי אלימות של עובד הוראה כלפי תלמידיו. סיכון זה על המשיב לשאת על כתפיו בלבד, לאחר שכשל כשלון מתמשך בענין זה הן במסגרת תפקידו והן בחייו האישיים במסגרת משפחתו. 11. לנסיבות האינדיבידואליות למשיב יש בודאי לתת את הדעת, אך יש לייחס להן משקל מידתי בשים לב לתכליתו של ההליך המשמעתי בכלל, ובהקשר זה בפרט. אין צריך לומר, כי הוותק הרב שצבר המשיב בעבודת ההוראה העולה על 27 שנים, גילו שהוא מעל 50 שנה, ועברו הנקי עד לאירועים נשוא הליך זה, הם בעלי חשיבות לצורך אמצעי המשמעת. כן אין להתעלם מכך שהמעשים נשוא האירועים שלפנינו בוצעו לפני מספר שנים - הכאת התלמיד בתחילת שנת 1998, ומעשי האלימות נגד בת הזוג מתייחסים לתקופה שמאמצע שנות ה-90 ועד למועד התלונה במשטרה בינואר 2002. 12. אשר לגורם הזמן שחלף מאז בוצעו העבירות, ועד להשלמת ההליכים יש להשיב כדלקמן: ראשית, למשיב עצמו היה חלק לא מבוטל בהתמשכות ההליכים, משהוא ראה להודות באשמה ולצרף את שני התיקים הפליליים רק זמן רב לאחר תחילת ההליך הפלילי. שנית, אין מדובר בענייננו בענישה פלילית, על תכליותיה המיוחדות, אלא בהטלת אמצעי משמעת בהליך משמעת שמטרתו היא לקדם את תכלית ההגנה על דמותו של השירות הציבורי, ולשרת בכך אינטרס ציבורי כללי. בהקשר זה, חשיבות הליך המשמעת הוא במסר היוצא ממנו למערכת החינוך, לשירות המדינה, ולציבור עובדי ההוראה ועובדי המדינה בכללם בדבר נורמות ההתנהגות הראויות לעובד ציבור בכלל ולמורה ומחנך בפרט, בין בביתם ובין בעבודתם, כאחד. בהקשר לתכלית זו, גורם מעבר הזמן מביצוע העבירות בידי הנאשם ועד להרשעה הפלילית ומיצוי הדין המשמעתי בעקבותיה אינו בעל משמעות מכרעת, גם אם יש לייחס לו משקל מסוים. שהרי שלא כבהליך פלילי, בהליך משמעת השאלה המכרעת איננה מה העונש הפלילי הראוי למורה בגין התנהגות אלימה כלפי תלמיד או כלפי בת זוג, אלא האם המשך עבודתו בהוראה בשירות המדינה מתיישב עם צרכיה של מערכת החינוך, השוקדת בראש וראשונה על טובת תלמידיה, ומחייבת גם הגנה על דמותה ותדמיתה של המערכת הציבורית כולה. 13. המשיב לא הושעה מתפקידו בהוראה בשל תקלה במערכת הדיווח לנציבות שירות המדינה על ההליכים הפליליים נגדו. אין לזקוף תקלה זו לטובתו של המשיב (עש"מ 309/01 זרזר נ' נציב שירות המדינה, פד"י נה(2) 830). יחד עם זאת, יש לתת משקל לעובדה כי מאז החקירה וההליכים הפליליים המשיב ממשיך בעבודת ההוראה, וככל הידוע, לא הוגשו נגדו תלונות נוספות על חריגות בהתנהגות. 14. באיזון כולל של השיקולים לחומרה ולקולא, ועל רקע תכליות הדין המשמעתי, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את ערעור המדינה, ולבטל את גזר הדין של בית הדין למשמעת. במקום אמצעי המשמעת שהוטלו על המשיב בגזר הדין, יוטלו עליו האמצעים הבאים: (א) נזיפה חמורה; (ב) פיטורין משירות המדינה לאלתר; (ג) פסילה מכל עבודה בשירות המדינה למשך 3 שנים; לאחר חלוף 3 שנים, תחול על המשיב פסילה לכל עבודה במערכת החינוך בתפקיד הוראה למשך 2 שנים נוספות. ניתן היום, כ"ו בחשון התשס"ח (7.11.07). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06048750_R01.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il