יעקב ירמיש נ. עו"ד שלמה הנדל

2 1 בבית המשפט העליון ע"א 4873/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד ששופטת י' וילנר המערער: יעקב ירמיש נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד שלמה הנדל 2. שמעון (סטיוארט) קורלנד 3. הממונה על הליכי חדלות פירעון ושיקום כלכלי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' כדורי) בפש"ר 50196-06-20 מיום 13.5.2021 בשם המערער: עו"ד אהרן פורמן; עו"ד אלעד מאור פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' כדורי) בפש"ר 50196-06-20 מיום 13.5.2021, בגדרו נדחה ערעור שהגיש המערער על הכרעת משיב 1 בתביעת חוב שהוגשה נגדו על ידי משיב 2. הרקע לערעור ראשיתו של סיפור המעשה בסכסוך שנתגלע בין המערער ובין משיב 2 (להלן: הנושה) על רקע טענות הדדיות להפרת חוזה שותפות שנכרת ביניהם ביחס להקמת עסק של מתן שירותי שיחות סלולר לחו"ל. ביום 24.10.2012 הגיש המערער תביעה נגד הנושה ושתי חברות שהיו בשליטתו (להלן: החברות) לבית משפט השלום בירושלים, וביום 2.1.2013 הגישו נגדו החברות לבדן, ללא הנושה, תביעה שכנגד (ת"א 31887-06-10). ביום 24.11.2014, לאחר הגשת חוות דעת מומחה מטעם הנושה ותצהירי עדות ראשית על ידי הצדדים, הורה בית משפט השלום למערער להפקיד ערובה בסכום של 50,000 ש"ח להבטחת הוצאות הנתבעים לבקשתם, ולהודיע האם בכוונתו להמשיך בניהול ההליך נוכח התפטרות בא-כוחו. המערער לא פעל כאמור בהחלטה זו וביום 5.12.2014, בהתחשב בהתנהלותו הדיונית ולאחר עיון בטענות הצדדים, דחה בית המשפט את תביעתו והורה על קבלת התביעה שכנגד במלואה. בהתאם לכך המערער חויב לשלם לחברות סכום של מיליון ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה (להלן: פסק הדין). המערער עתר לביטול פסק הדין, וביום 21.4.2015 קיבל בית המשפט את הבקשה בכפוף להפקדת הערובה שנקבעה ולתשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד לזכות הנתבעים בסכום של 15,000 ש"ח. ואולם, נוכח אי קיום התנאים שנקבעו לביטול פסק הדין על ידי המערער, ביום 14.1.2016 הורה בית המשפט כי פסק הדין יוותר על כנו. בהמשך לכך ביום 24.1.2016 חתם בית המשפט על פסיקתה שהוגשה לו על ידי הנושה והחברות, בה צוין הנושה כאחד התובעים שכנגד ונזכר בה סכום החיוב שנקבע בפסק הדין (להלן: הפסיקתה). למען שלמות התמונה יצוין, כי המערער ערער לבית המשפט המחוזי בירושלים על פסק הדין ועל החלטות נוספות שניתנו בבית משפט השלום, וערעורו נדחה ביום 4.4.2016 נוכח אי-הפקדת עירבון (ע"א 44998-02-16). ביום 9.8.2018 ניתן צו כינוס לנכסי המערער, לבקשתו (פש"ר 20222-08-18), ומשיב 1 מונה למנהל מיוחד לנכסיו (להלן: המנהל המיוחד). על פי האמור בבקשתו, חובותיו המוצהרים של המערער הגיעו לסכום של כ-6 מיליון ש"ח ונוצרו, לטענתו, על רקע עסקי. בהמשך הוגשו נגד המערער מספר תביעות חוב בסכום מצטבר של כ-6.7 מיליון ש"ח. בין היתר – וזה הנתון החשוב לענייננו – הוגשה ביום 29.1.2019 תביעת חוב מטעם הנושה המבוססת על פסק הדין והפסיקתה בעקבותיו. המערער התנגד לקבלת תביעת החוב בטענה שביסודה פסק דין שניתן מטעמים פרוצדורליים גרידא ובהיעדר הכרעה מהותית לגוף המחלוקת. בהתחשב בכך, הורה המנהל המיוחד למערער להשיב לטענת הנושה כי פסק הדין ניתן לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית וראיות מטעם הצדדים וטרם דיון הוכחות שנדחה במספר הזדמנויות נוכח התנהלותו הדיונית של המערער. המערער לא הגיש את תשובתו בעניין זה אף לאחר שהוענקה לו ארכה לשם כך. לפיכך, ביום 31.10.2019 קיבל המנהל המיוחד את תביעת החוב והעמידהּ על סכום של כ-1.1 מיליון ש"ח. בהחלטתו נקבע, בין היתר, כי שני הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית, והראיות שהוגשו מטעם הנושה כללו אף חוות דעת מומחה ובה ניתוח פיננסי מפורט של הנזקים הישירים שהמערער גרם לו. ביום 3.12.2019 הגיש המערער למנהל המיוחד בקשה לביטול הכרעתו. הוא טען כי התביעה אושרה במעמד צד אחד בלבד וכי הפסיקתה שעליה הסתמך הנושה ניתנה "בדרך של מרמה וביצוע מחטף" במובן זה שהנושה, שלא היה צד לתביעה שכנגד, שרבב את שמו לבקשה למתן פסיקתה על מנת ליצור מצג שווא שלפיו פסק הדין ניתן לטובתו. ביום 11.3.2020 דחה המנהל המיוחד את בקשת המערער בקבעו כי אין ממש בטענה שלפיה ההכרעה ניתנה במעמד צד אחד. כן נדחתה טענת המערער ביחס לאופן שבו ניתנה הפסיקתה, תוך שנקבע כי המערער עצמו כינה את הנושה כתובע שכנגד בכתבי טענותיו וציינוֹ כמשיב בערעור שהגיש על פסק הדין, כך שלכל הפחות הסכים במשתמע לכך שהנושה יצורף כתובע פורמאלי לתביעה שכנגד. ביום 21.6.2020 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי ערעור על החלטת המנהל המיוחד וטען כי היה עליו לדחות את תביעת החוב. זאת, מכיוון שהנושה לא היה בעל דין בתביעה שכנגד באופן שפסק הדין שעליו תולה הוא את יהבו כלל לא ניתן לטובתו. המערער הדגיש כי בית משפט השלום אף הפנה בגדר פסק הדין והפסיקתה לכתב התביעה שכנגד שבו הנושה כלל לא צוין כבעל-דין. ביום 13.5.2021 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור בקבעו כי אין מקום להתערב בהחלטתו של המנהל המיוחד. לגופו של עניין, נקבע כי בכתב התביעה שכנגד אמנם לא צוינו פרטיו של הנושה כתובע שכנגד באופן פורמאלי, אך בהמשכו של ההליך התייחסו אליו הצדדים ככזה ושמו אף צוין בכתבי טענות רבים שהוגשו מטעמם, בבקשה למתן פסיקתה ובערעור שהגיש המערער על פסק הדין. בית המשפט הטעים עוד, כי לא התעלם מטענות המערער בדבר הפניית בית משפט השלום בפסק דינו ובפסיקתה לתביעה המתוקנת שהוגשה. אלא שלא היה בכך כדי להצביע על זהותם של בעלי הדין ולשלול את מעמדו של הנושה כתובע. ההפניות, הן בפסק הדין והן בפסיקתה, נעשו בעיקר בנוגע למועד חישוב הריבית וההצמדה על החוב הפסוק. מכאן הערעור שלפנינו, במסגרתו שב המערער על טענותיו בכל הנוגע למעמדו של הנושה בהליך שהתנהל בבית משפט השלום. הוא שב וציין כי הנושה לא הופיע כבעל דין בכתב התביעה שכנגד; כי בפסק הדין ובפסיקתה נכללו הפניות לכתב התביעה שכנגד שבו הנושה לא צוין כתובע שכנגד; וכי בהחלטות מסוימות שניתנו בבית משפט השלום, ובכלל זה בהחלטה מיום 21.4.2015, צוין הנושה כנתבע בלבד ולא כתובע שכנגד. בנסיבות שבהן הפסיקתה נחתמה שלא בתום לב כשהנושה מופיע בה כתובע שכנגד, על אף שבזמן אמת לא צורף לתביעה שכנגד, היה על המנהל המיוחד לדחות את תביעת החוב. המערער סבור כי שיקולי רוחב משפטיים הנעוצים בהיגיון שביסוד האפשרות העומדת לפני בית המשפט לתת פסיקתה לאחר פסק דין, תומכים אף הם בקבלת הערעור. דיון והכרעה לאחר עיון בהכרעת המנהל המיוחד, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בכתב הערעור ובנספחיו, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על הסף לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. כך אציע לחבריי שייעשה. סעיף 13 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה) קובע כך: בית המשפט, בדונו בבקשת הנושה, רשאי לברר מה היתה התמורה לחוב פסוק, ואם היתה לפניו ראיה למרמה, לקנוניה או לעיוות דין, או שהוכח קיומו של חוב בר-תביעה מלבד החוב הפסוק, רשאי הוא לברר תקפותו של החוב הפסוק. בהתאם לכך נקבע בפסיקה, כי מקום בו תביעת חוב המוגשת נגד חייב מבוססת על פסק דין שניתן נגדו, רשאי הנאמן, הממלא תפקיד שיפוטי, לבדוק את התמורה שניתנה בעדו. אם הובאה לפניו ראיה שפסק הדין הושג בנסיבות שיש בהן משום תרמית, קנוניה או עיוות דין, יהיה הנאמן – ובענייננו המנהל המיוחד – רשאי לדחות את תביעת החוב כולה או מקצתה (ראו למשל: ע"א 999/20 עיריית תל אביב נ' עו"ד עוז עמית – מנהל מיוחד לבדיקות חוב, פסקה 28 (14.6.2021); ע"א 5411/07 אלוש נ' עז' המנוח מתתיהו לוי ז"ל בפשיטת רגל, פסקה 9 (31.12.2009); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 287-286 (מהדורה שלישית, 2010) (להלן: לוין וגרוניס)). אחד המקרים המובהקים בהם רשאי הנאמן להפעיל סמכות זו, המכוּנה בפסיקה "הצצה מעבר לפרגוד", הוא כאשר מתעורר חשש לקנוניה בין החייב לבין מקורביו להברחת רכוש ונכסים מידיהם של הנושים (ראו למשל: ע"א 1057/91 הרצל נ' מכטינגר, פ"ד מו(4) 353, 358 (1992) (להלן: עניין מכטינגר); רע"א 5483/17 חמודה חמודה בע"מ נ' בני בכר זועבי חברה לבנייה בע"מ (בהקפאת הליכים), פסקה 12 (25.4.2018); לוין וגרוניס, 287). מקרה נוסף בו רשאי הנאמן להציץ מעבר לפרגוד, הוא כאשר פסק הדין ניתן מבלי שנפרשה לפני בית המשפט התמונה המלאה או מבלי שנערך דיון כלשהו לגופו של עניין, כגון פסק דין שניתן בו תוקף לפשרה שנערכה בין נושה לבין חייב וכן פסק דין שניתן בהיעדר הגנה או בהיעדר התייצבות (ע"א 6561/15 דבורצקי נ' עו"ד מרים זפט – נאמנת, פסקה 11 (29.1.2017) (להלן: עניין דבורצקי); ע"א 307/12 בלום נ' כונס הנכסים הרישמי, פסקה 21 (14.8.2012); לוין וגרוניס, 287). פסקי דין מעין אלו עשויים לעורר חשש לקנוניה בין החייב למקורביו, אולם גם במקרים בהם לא מתעורר חשש כאמור אין משמעות הדבר שהנאמן לא יהא רשאי להפעיל את סמכותו האמורה (ראו: עודד מאור ואסף דגני הפטר – חדלות פירעון, הסדרי חוב ושיקום כלכלי של יחידים 1169 (2019) (להלן: מאור ודגני)). הטעם לכך נעוץ בעובדה שבהליכי פשיטת רגל אין מדובר רק ביחסי החייב והנושה אשר אוחז בפסק הדין, שכן "מעורבים בהליכים אלה האינטרסים של נושיו האחרים של החייב. במצב של אינסולוונטיות, כאשר המועט צריך לספק את הרבים, יש הצדקה לדקדק בטיב הוכחתו של הנושה" (עניין מכטינגר, שם; ראו גם: רע"א 9852/07 דוד נ' עו"ד רון מסיקה, בתפקידו כמנהל מיוחד, פסקה 5 (21.2.2008); ע"א 1167/20 עו"ד עובדיה כהן נ' חברת יצחק י. גליק בע"מ, פסקה 9 (21.7.2021)). כך או כך, מכיוון שיש בסמכות זו של הנאמן משום חריגה מעקרון סופיות הדיון, ראוי שהיא תופעל במשֹורה ובמקרים חריגים בלבד (עניין דבורצקי, שם; ע"א 6201/16 נגר נ' סיגרון, פסקה 6 (23.1.2018)) . על אף שחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: החוק) אינו חל בענייננו נוכח מועד פתיחתו של ההליך קמא, ראוי לציין את סעיף 211(ב) לחוק הדן בסמכות נאמן בהליך חדלות פירעון לדחות תביעת חוב המבוססת על פסק דין והקובע כך: הנאמן רשאי, באישור בית המשפט, לדחות תביעת חוב בשל חוב שניתן לגביו פסק דין, אם מצא כי התקיים אחד מאלה: (1) פסק הדין ניתן על בסיס התנהלות של הצדדים שיש בה משום תרמית או קנוניה; (2) התקיימו נסיבות אחרות שבהן פסק הדין ניתן בלא בירור לגופו של עניין ובשל כך יש חשש ממשי שאינו משקף נכונה את חוב היחיד. למעשה, החוק אימץ אל קרבו את סמכותו של הנאמן "להציץ מאחורי הפרגוד" ואת הפסיקה שפירשה את סעיף 13 לפקודה אשר הובא לעיל (ראו: דברי ההסבר לסעיף 211 להצעת חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ו-2016, ה"ח 1027, 709 (להלן: דברי ההסבר)). עם זאת, החוק סייג את סמכותו האמורה של הנאמן, בכך שהוסיף לצידה חובה לקבל את אישורו של בית המשפט לצורך דחיית תביעת חוב הנתמכת בפסק דין (דברי ההסבר, שם). על פני הדברים נראה כי שוני זה נובע, בין היתר, מאי-הנוחות הטמונה בביטול פסק דין שניתן על ידי ערכאה שיפוטית בידי בעל תפקיד (ראו: מאור ודגני, שם). בעניין זה אפוא, למעט שינוי מסוים כאמור בסעיף 211 לחוק, מה שהיה בפקודה הוא שיהיה בחוק. משמעותו של דבר, שהמבחנים והקריטריונים אשר נקבעו ל"הצצה מאחורי הפרגוד" בהלכה הפסוקה, ישמשו את בית המשפט בבואו להפעיל את סמכותו לאשר דחיית תביעת חוב גם כשזו נסמכת על פסק דין. ועתה לענייננו. אכן, התביעה שכנגד הוגשה לכתחילה מבלי שהנושה צוין כצד לה ופסק הדין ניתן ללא הכרעה מפורטת לגופם של דברים. ואולם, אין בנתונים אלה כדי להצדיק התערבות בהחלטת המנהל המיוחד שלא "להציץ מעבר לפרגוד". קל וחומר שאין הצדקה להתערבות לאחר שבית המשפט המחוזי כבר בחן את העניין והכריע בו. טענותיו של המערער מכוונות בעיקרן נגד קביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי. הכלל שלפיו התערבותה של ערכאת הערעור בכגון דא תיעשה רק במקרים חריגים תקף ביתר שאת כאשר מדובר בהליך ערעורי המוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הדן בערעור על הכרעת בעל תפקיד בתביעת חוב (ע"א 3932/21 בוארן נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 17 (11.8.2021); ע"א 4909/21 קלי נ' עו"ד מיכל גלבוע, פסקה 23 (16.8.2021); ע"א 4339/21 ‏שמעון נ' מרדכי מיכאל מנהל מיוחד לנכסי המערערים, פסקה 10 (29.8.2021)). כמו כן, המקרה דנן אינו בא בקהלם של אותם מקרים חריגים שלגביהם נקבע בפסיקה כי ניתן להרהר אחר פסק הדין שעליו נסמכת תביעת החוב. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הצדדים ובהם המערער עצמו התייחסו אל הנושה כתובע שכנגד בכתבי טענותיהם כבר מראשית ההליך (וראו למשל: בקשת המערער לתיקון כתבי טענות מיום 17.3.2013; בקשת המערער להארכת מועד להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמו מיום 3.4.2013; תגובת המערער לבקשה להזמנת עד מיום 2.10.2013; וכתב הערעור שהגיש המערער ביום 28.2.2016 לבית המשפט המחוזי המופנה כלפי פסק הדין). הנושה אף צוין כאמור כתובע שכנגד בכותרת הפסיקתה שנחתמה על ידי בית משפט השלום והמערער לא הביע כל התנגדות לכך ולוּ בדיעבד. לא למותר לשוב ולהזכיר כי בית משפט השלום נתן את פסק הדין בשלב דיוני מתקדם, לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית ו"לאחר עיון בכל טענות הצדדים". בנסיבות אלה, פשיטא כי טענותיו של המערער אינן מקימות עילה להתערבות בקבלת תביעת החוב מטעם הנושה, ולוּ בקירוב.            הערעור נדחה כאמור. משלא התבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ח בחשון התשפ"ב (‏24.10.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21048730_N06.docx לש מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1