תומר נחמני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4872/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4872/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט נ' סולברג המערערים: 1. תומר נחמני 2. מיכאל דהן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו (מיום 28.4.2013) וגזר דינו (מיום 21.5.2013) של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 11179-04-12 שניתנו על ידי כב' השופטת צ' קינן תאריך הישיבה: י"ט בתמוז התשע"ד (17.07.14) בשם המערער 1: בשם המערער 2: בשם המשיבה: עו"ד יובל זמר עו"ד מיכאל כרמל עו"ד אופיר טישלר פסק-דין השופט צ' זילברטל: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת צ' קינן) בת"פ 11179-04-12, שעל-פיו הורשעו המערערים בביצוע עבירת שוד בנסיבות מחמירות על-פי סעיף 402(ב) + 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. המערער 1 הורשע גם בעבירות נשק (החזקה ונשיאה) לפי סעיף 144(א)ו(ב) + 29 לחוק העונשין. המערער 1 נדון ל-7 שנות מאסר, מתוכן 5 שנים וחצי לריצוי בפועל, ורישיון הנהיגה שלו נשלל למשך 3 שנים. המערער 2 נדון ל-6 שנות מאסר, מתוכן 4 שנים וחצי לריצוי בפועל, ואף רישיון הנהיגה שלו נשלל למשך 3 שנים. הערעור מופנה כלפי עצם ההרשעה, ולחלופין – כלפי חומרת העונשים. רקע 1. המעורבים במקרה הנדון הם ארבעה: המערערים: המערער 1 - תומר נחמני (להלן: תומר) והמערער 2 - מיכאל דהן (להלן: מיכאל; וביחד: המערערים), ושניים נוספים - ניסן דדון (להלן: ניסן) ואודי עמר (להלן: אודי). כפי שעולה מעדותם של המעורבים ומהכרעת הדין של בית המשפט קמא, בין תומר לבין ניסן קיימת הכרות מוקדמת. בתקופה הרלבנטית (או לפניה) תומר הפעיל דירת הימורים וניסן סייע לו בהפעלתה. כמו כן, לדבריו של תומר, הוא ערב לחוב הימורים של ניסן על סך 40,000 ש"ח. היחסים בין משפחתו של תומר לבין משפחתו של אודי מתוחים וקשים, על רקע הרשעתו של אחיו של תומר בהריגת אחיו של אודי. מיכאל הוא קרוב משפחה של תומר, ולדבריו, בינו לבין אודי וניסן ישנה הכרות שטחית. ניסן ואודי הם חברים. כתב האישום וגרסת המערערים 2. על-פי הנטען בכתב האישום, בחודש פברואר 2012 קשרו המערערים קשר עם ניסן ואודי לשדוד את סניף הבנק הבינלאומי הראשון ברחוב האורן בחיפה (להלן: הבנק). ביום 16.2.2012 הצטיידו הארבעה באקדח, אותו החזיקו ונשאו ללא רשות על-פי דין. באותו יום, בשעה 08:45 או בסמוך לכך, הגיעו המערערים, ניסן ואודי לבנק, כשהם נושאים את האקדח, במטרה לבצע שוד בבנק. ניסן ואודי נכנסו לבנק כשהם מסווים את פניהם, אודי החזיק את האקדח בידו, והשניים איימו על פקידי הבנק כי יירו בהם, והורו לפקידי הבנק לתת להם את הכסף שברשותם. כשאחד הפקידים התנגד לשוד, ירה אודי שני כדורים למקום סמוך למקום בו עמד הפקיד. לאחר מכן, קפץ ניסן מעל לדלפק, ולאחר שדרש מאחד הפקידים לפתוח את מגירות הקופה, נטל 51,800 ש"ח שהיו שם. אותה שעה המתינו המערערים מחוץ לבנק בכלי רכב על מנת למלט את ניסן ואודי עם שללם (תומר המתין ברכב מסוג רנו קנגו לבן, ומיכאל המתין ברכב מסוג הונדה כחול). לאחר שניסן ואודי יצאו מהבנק, הם נמלטו יחד עם המערערים, כשהאקדח והשלל ברשותם, בשני כלי הרכב. 3. לאורך חקירתם במשטרה שמרו המערערים על זכות השתיקה, ובעדותם בבית המשפט כפרו במיוחס להם בכתב האישום ושללו את מעורבותם בשוד. תומר טען כי הוא אמנם פגש את ניסן בבוקר השוד בעניין החזר חוב ההימורים לו היה ערב, אך לא היה מעורב בשוד עצמו. מיכאל הכחיש שהיה באזור חיפה ביום האירוע וטען כי היה באזור נשר יחד עם אחיו של תומר, יוסי נחמני. להשלמת התמונה יצוין כי עניינם של ניסן ואודי התברר בנפרד בבית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 11170-04-12, והם הורשעו על יסוד הודאתם במסגרת הסדר טיעון. תמצית פסק דינו של בית המשפט קמא 4. פסק דינו המקיף של בית המשפט המחוזי מפרט את מסכת העדויות והראיות שהובילה להרשעת המערערים. בפרק הדיון אתייחס בפירוט לקביעות השונות של בית המשפט, ולהלן אעמוד על עיקרי הדברים בתמצית. 5. הכרעת הדין התבססה בעיקרה על הודעותיהם במשטרה של שני עדי התביעה המרכזיים – ניסן ואודי – אשר בחקירתם הפלילו את שני המערערים כשותפיהם לשוד. יצוין כבר עתה, כי הודעותיהם המפלילות של ניסן ואודי הוגשו במסגרת הוראת סעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). זאת, משום שעדויותיהם בבית המשפט היו שונות באופן מהותי מהודעותיהם במשטרה: ניסן חזר בו מגרסתו המפלילה שמסר במשטרה וטען כי זו הייתה גרסה שקרית, ואודי שתק לאורך כל עדותו וסירב לענות הן לשאלות בא-כוח המשיבה והן לשאלות הסנגורים. 6. בית משפט קמא תמך את האמור בהודעותיהם של ניסן ושל אודי בראיות מחזקות בהתאם לסעיף 10א(ד) לפקודת הראיות, אשר מורה כי אמרת עד שנמסרה מחוץ לבית משפט ואשר התקבלה על-פי תנאי סעיף 10א לפקודה, טעונה דבר לחיזוקה. הדרישה לחיזוק עולה גם מסעיף 54א(א) לפקודה, הקובע כי כדי להרשיע אדם על בסיס עדות שותפו לעבירה, נדרש חיזוק. הראיות המחזקות עליהן הצביע בית המשפט קמא הן: שתיקתם של המערערים בחקירה; איכוני הטלפונים של המעורבים; האזנות סתר לטלפונים של ניסן, של אודי ושל תומר; וניסיונו של מיכאל לחמוק מהחקירה, הכל כפי שיפורט להלן. על סמך כל אלה קבע בית המשפט, כי קיים חיזוק ראייתי להודעות של ניסן ושל אודי, אשר מחזקות גם האחת את השנייה, ועל כן החליט להרשיע את המערערים, כאמור, כמבצעים בצוותא (לפי סעיף 29(ב) לחוק העונשין) על סמך אותן ההודעות בצירוף הראיות המחזקות. עיקר טענות המערערים 7. המערערים אינם מותירים אבן על אבן בהכרעת הדין וטיעוניהם נפרשים לכל אורך החזית. בעיקר הם טוענים כי בית משפט קמא שגה בניתוח הראיות ובהערכת משקלן, וכן כי הכרעת הדין מבוססת בחלקה על שיקולים ונימוקים שבהיגיון וניסיון החיים, אשר מותירים ספק ביחס לאמיתות הגרסה המפלילה של ניסן ואודי. תומר מוסיף וטוען כי בית משפט קמא שגה כשלא התייחס לעדותם של ניסן ושל אודי כאל עדות אחת, בהתחשב במניעיהם של השניים להפלילו, בכך שהם תיאמו גרסאות ונוכח מחדלי החקירה. כמו כן, לטענתו, בית משפט קמא שגה בכך שהסתפק בראיות מחזקות לצורך קבלת ההודעות המפלילות של ניסן ושל אודי, ולא דרש ראיית חיזוק מוגברת המסבכת כל אחד מהמערערים בביצוע העבירות. לדבריו, הראיות שמצא בית המשפט אף אינן מקיימות את הדרישה ל"חיזוק של ממש" אותו הציב בית המשפט כרף הנדרש במקרים של דרישת חיזוק כפולה. מיכאל טען בנימוקי ערעורו (המחזיקים כ-30 עמודים) נגד כל אחת מהקביעות העובדתיות של בית משפט קמא. לטענתו, הראיות עליהן השתית בית משפט קמא את הרשעתו הן "חלשות במיוחד", ובתוך כך ציין את הפללתו במסגרת מסדר זיהוי רשלני ואת איכוני הטלפונים אשר אינם מראים בשום שלב שנכח במקום השוד. לטענתו, בית משפט קמא צריך היה לזכותו, ולמצער להרשיעו כמסייע לדבר עבירה ולא כמבצע בצוותא. עמדת המשיבה 8. המשיבה תומכת בפסק דינו של בית משפט קמא, אשר מבוסס לטעמה על התרשמות ישירה מהעדויות ומשלל הראיות הנוספות שהובאו לפניו. בתשובתה לערעור, התייחסה המשיבה בהרחבה להשתלשלות חקירותיהם של אודי וניסן במשטרה, לנסיבות מסירת הגרסה המפלילה על-ידי שניהם, לעדויות ולראיות שהוצגו בבית המשפט – אשר מצירופן עולה בהכרח אמיתות הגרסה המפלילה. המשיבה גם התייחסה לטענות המערערים, וטענה כי אין לראות בהודעות המפלילות של ניסן ואודי הודעה אחת, וכי הן מחזקות האחת את השנייה. כמו כן, נטען כי החיזוקים הראייתיים עליהם התבסס בית משפט קמא הם משמעותיים ומספקים. לבסוף, המשיבה דחתה את טענת מיכאל לפיה חלקו במעשים עולה כדי סיוע בלבד, שכן הוא נטל חלק מהותי בתכנון השוד ובביצועו והשתייך למעגל הפנימי של מתכנני השוד ומבצעיו. דיון והכרעה 9. כאמור, חלק הארי של טענות המערערים נוגע להחלטתו של בית משפט קמא לבכר את גרסתם המפלילה של אודי וניסן במשטרה ולדחות את הגרסאות שמסרו ניסן והמערערים בעדויותיהם בבית המשפט. קביעות אלה מבוססות בעיקרן על התרשמות בלתי אמצעית מהראיות ומהעדים שהופיעו בפני בית משפט קמא, שכידוע ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בה (ראו, לדוגמא, ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 641-640, 646-643 (2000); ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (8.9.2011) (להלן: עניין אבשלום)), אלא במקרים יוצאים מן הכלל (עניין אבשלום בפסקה 19; ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל (26.7.2012), פסקה 30). אלא, שלטענת המערערים קביעות רבות של בית משפט קמא נסמכו על "ההיגיון" ועל "ניסיון החיים" של בית המשפט, אשר בהם אין לו יתרון על בית משפט זה. המערערים גם הציעו חלופות פרשניות אפשריות משלהם לכמה מן הראיות, וטענו כי אין לבסס את הרשעתם על קביעות שלא הוכחו מעבר לספק סביר, גם אם הן "סבירות" יותר בעיני בית המשפט (כך למשל, בית משפט קמא קבע כי אין זה הגיוני שניסן ואודי החליטו לבצע את השוד באופן ספונטני, בבוקר השוד, כפי שטען ניסן בגרסתו בבית המשפט, כיוון שמדובר בעבירה מורכבת המצריכה תכנון מוקדם ומדוקדק; כמו כן, נקבע כי אין היגיון בגרסתו של ניסן בבית המשפט, לפיה תומר לקח ממנו את הטלפונים הסלולריים בבוקר השוד בגין החוב שניסן חב לו, משום ששווי הטלפונים אינו הולם את גובה החוב (40,000 ש"ח); ועוד, בית משפט קמא קבע גם כי אין היגיון בגרסתו של ניסן לפיו המפגש עם תומר ומיכאל לאחר השוד היה אקראי ובלתי מתוכנן). אומר כבר עתה שיש ממש בטענה זו של המערערים, וניתן להתרשם כי קביעות אחדות בהכרעת הדין אכן התבססו על פרשנות העובדות שנעשתה על יסוד שיקולי היגיון וסבירות. אכן, בהליך פלילי, שרף ההוכחה הנדרש בו הוא מעבר לספק סביר, מן הראוי להימנע מקביעות המבוססות אך על רף ראייתי של "מאזן הסתברויות" המתאים להליך אזרחי, ולא מעבר לכך. עם זאת, לאחר העיון בהכרעת הדין ובחומר הראיות הגעתי לכלל מסקנה כי קביעות אלה אינן הבסיס להרשעה, וניתן להגיע למסקנה מרשיעה גם בלעדיהן, שכן קיימות די ראיות לקביעת מהימנות ההודעות שעל-פיהן הרשיע בית משפט קמא את המערערים ולחיזוקן. לפיכך איני רואה צורך לדון בקביעותיו של בית המשפט עליהן מלינים המערערים ואף לא להכריע בעניינן. להלן אנמק את קביעתי. ההודעות במשטרה של ניסן ואודי 10. כאמור, הכרעת הדין נשענת על הגרסה המפלילה שמסרו ניסן ואודי במשטרה (גרסה אשר ממנה חזרו בעדויותיהם כפי שיפורט בהמשך), ועל רכיב זה נסוב עיקר ערעורם של המערערים, ועל כן, נדון תחילה בו. הודעתו של ניסן 11. ניסן נעצר ביום 4.3.2012 בגין התפרצות לבניין, ונעצר שוב ביום 14.3.2012. בהודעותיו הראשונות במשטרה (בתאריכים 4.3.2012, 14.3.2012, 16.3.2012, ו-18.3.2012) הכחיש ניסן כל קשר לביצוע השוד ושמר על זכות השתיקה. בהודעתו מיום 23.3.2012, שנמסרה לאחר שהושמעו באוזניו שיחות שהוקלטו במהלך מעקב משטרתי, הודה בביצוע השוד ביחד עם אודי. ניסן הסביר את המניע לשוד בכך שהיה שקוע בחובות בעקבות הימורים, וזו הייתה הדרך המהירה להשגת הכסף. בחקירה באותו יום סיפר כי הגיע לבנק יחד עם אודי במונית, וכשנשאל על מעורבותו של תומר - טען כי הוא כלל אינו קשור לשוד. גם בחקירתו הבאה מיום 25.3.2012 ניסן סירב למסור פרטים נוספים, טען כי אמר את האמת ביחס לעצמו ורמז כי אינו רוצה להסתבך מעבר לכך. מדבריו השתמע כי היו מעורבים נוספים בביצוע השוד והם אלה שמילטו אותו ואת אודי, אך הוא סירב, כאמור, למסור פרטים לגביהם כדי לא להיחשב ל"מלשן". 12. הודעתו המפלילה של ניסן ניתנה במלואה בחקירתו במשטרה מיום 27.3.2012, במהלכה הוכנס אודי לחדר החקירות פעמיים, ואמר לניסן שסיפר את כל האמת על השתלשלות האירועים ביום השוד. רק לאחר הפעם השנייה שאודי הוכנס לחדר בו נחקר ניסן, ואישר כי סיפר על המעורבים הנוספים בשוד, הסכים ניסן לראשונה לדבר על מעורבותו של תומר בשוד ולמסור פרטים נוספים אודות האירוע. על-פי גרסתו, השוד תוכנן שבועיים לפני ביצועו, כשתומר פנה אליו והציע לו לבצע שוד בנק כדי להרוויח כסף. אודי שמע על התכנון מאוחר יותר, כשניסן פנה אליו וסיפר לו על הצעתו של תומר. עם האדם הרביעי שהשתתף בשוד (מיכאל) ניסן לא היה בקשר כלל, ולראשונה ראה אותו בבוקר השוד. מהלך האירועים ביום השוד, לדברי ניסן במשטרה, היה כלהלן: בבוקר הזמינו ניסן ואודי את נהג המונית, איתן, אשר הסיעם לרחוב הפלמ"ח, שם פגשו את תומר ובחור נוסף אותו ניסן לא הכיר (כפי שיתברר מדובר במיכאל). הארבעה נסעו יחד ברכב הונדה, כשתומר נהג בו, ולאחר זמן מה עצרו בתחנת הדלק ליד החנות "רודיס". תומר אמר לניסן ולאודי לחכות שם, ושני המערערים עזבו, להבנת ניסן – כדי להביא את האקדח. כעבור כמה זמן התקשר תומר לניסן ולאודי, ובעקבות שיחת הטלפון, ניסן ואודי חצו את הכביש, ועלו לרכב לבן (סיטרואן, ברלינגו או קנגו) שתומר נהג בו. השלושה הגיעו שוב לרחוב הפלמ"ח, ושם פגשו את מיכאל. משם נסעו השלושה ברכב הלבן, ומיכאל נסע אחריהם ברכב הכחול (הונדה). במהלך הנסיעה, תומר סידר את האקדח, העבירו לניסן, וניסן העבירו לאודי. כשהגיעו ליעד, ניסן ואודי ירדו ברגל בשביל לבנק, ותומר המשיך את הסיבוב עם הרכב. לאחר השוד – חזרו ניסן ואודי לרכב, למקום האיסוף שנקבע. ניסן אחז בכסף ואודי באקדח. אך לאחר מכן – ניסן עלה עם האקדח לרכב הלבן שבו היה תומר, ואודי עלה עם הכסף לרכב הכחול בו נהג הבחור הנוסף (מיכאל). במהלך הנסיעה הכניס תומר את האקדח לשקית, והחביא אותה בין השיחים. ניסן ותומר הגיעו לביתו של תומר להחליף בגדים. לאחר מכן, התקשרו ניסן ותומר למיכאל וביקשו ממנו להגיע למקום מסוים. הארבעה נפגשו בנשר, שם חילקו ביניהם את הכסף בחלקים שווים. לאחר מכן, ניסן ואודי הזמינו את נהג המונית, איתן, ונסעו איתו לקריית אתא. הודעתו של אודי 13. אודי נעצר ביום 14.3.2012. בחקירותיו הראשונות, בין הימים 14.3.2012 עד 25.3.2012, שמר אודי על זכות השתיקה וסירב לשתף פעולה עם החוקרים. בהודעתו מיום 27.3.2012 סיפר אודי לראשונה את גרסתו להשתלשלות האירועים ביום השוד. באותו יום גם נערך מסדר זיהוי תצלומים, במהלכו הצביע אודי על תצלומו של מיכאל וזיהה אותו בוודאות כ"מי שסייע בביצוע השוד". הגרסה שמסר אודי כמעט זהה לגרסה שמסר ניסן באותו היום בחקירתו. עם זאת, קיימים מספר הבדלים בין הגרסאות, עליהם הצביע בית משפט קמא, כלהלן: ראשית, על-פי גרסתו של אודי, הוא וניסן נסעו עם תומר מתחנת הדלק למקום המפגש הראשוני (ברחוב הפלמ"ח) ברכב הכהה. לעומת זאת, בגרסתו של ניסן, את הדרך הזו הם עשו ברכב הלבן. שנית, קיימת גם אי התאמה הנוגעת למסירת האקדח במהלך הנסיעה בדרך לשוד. לפי גרסתו של ניסן, תומר הוציא את האקדח ומסרו לניסן, וניסן מסרו לאודי. אך אודי סיפר כי ניסן הוא שהוציא את הנשק והעבירו לאודי. ההבדל האחרון בין הגרסאות נובע מתיאור שלב המילוט – לפי גרסתו של ניסן הפיצול בינו לבין אודי התבצע מיד לאחר השוד, כשניסן עלה לרכב הלבן בו נהג תומר ואודי לרכב הכהה בו נהג מיכאל. לעומת זאת, לפי גרסתו של אודי, הם עלו ביחד לרכב הלבן, ורק לאחר נסיעה של 50 מטרים, אודי עבר לרכב השני. בית משפט קמא קבע כי ההבדלים בין הגרסאות הם שוליים ואינם משליכים על מהימנות גרסאותיהם של ניסן ושל אודי שנמסרו במשטרה. כמו כן, בית המשפט עמד על ההיגיון הפנימי בגרסאותיהם המפלילות ועל ההתאמה בעיקרי הפרטים בהודעות שמסרו השניים. התרשמותי בעניין זה אינה שונה מזו של בית משפט קמא, שכן למעט כמה אי התאמות זניחות, אשר ניתן ללא כל קושי לייחס להבדלים בטיב הזיכרון של שני אנשים אשר נכחו באותה שרשרת התרחשויות, הגרסאות שמסרו אודי וניסן בנפרד במשטרה הן תואמות, מקיפות ומלאות בפרטים. מההודעות של אודי ושל ניסן עולה תיאור מפורט של השתלשלות העניינים באירוע, באופן משכנע באשר לאמיתות הדברים. כל אחד מהנחקרים סיפר למעשה את אותו הסיפור (בשינויים קלים, שכאמור, אין בהם כדי לפגוע במהימנות ההודעות). 14. בנקודה זו נפנה לטענות המערערים באשר למהימנות הגרסה שמסרו אודי וניסן במשטרה. לדבריהם, בחקירת ניסן ואודי נפלו פגמים מהותיים המשליכים על מהימנות הגרסאות הכלולות בהודעות. כמו כן, המערערים טוענים כי השניים תיאמו ביניהם גרסאות, וכי היה להם מניע להפליל את תומר. בכך, לטענת המערערים, נשמט הצידוק לבכר את ההודעות במשטרה על פני העדות בבית המשפט, ובית המשפט שגה בכך שביסס את הרשעתם של המערערים על סמך ההודעות של ניסן ואודי במשטרה. נפנה עתה לבחון את הטענות. פגמים בחקירה 15. בערעורם מצביעים המערערים על פגמים שנפלו בחקירותיהם של ניסן ושל אודי. בין היתר, הצביעו המערערים על "ההדחה הבוטה", כלשונם, מצד חוקרי המשטרה, העולה כדי שימת מילים בפיהם של השניים, והרמיזה לפיה הפללת המערערים תוביל להקלה במצבם המשפטי. כמו כן, המערערים טוענים, כי במסגרת הלחצים שהופעלו על אודי בחקירתו, נעשה שימוש ציני בטרגדיה שעברה על משפחתו, וכי החוקרים אפשרו לו להיפגש עם אמו – פגישה ארוכה ובלתי מתועדת. לדבריהם, פגישה זו גרמה לאודי לרצות לנקום בתומר ולכן "המציא" את הגרסה המפלילה. אומר בקצרה, כי לאחר שעיינתי בתמלילי החקירות לא התרשמתי כי הופעלו לחצים יוצאים מגדר הרגיל בחקירות משטרה מסוג זה. יתר על כן, התרשמתי כי משעה שהשניים החליטו למסור את הגרסה המלאה לאירועים, הם תיארו את מהלך העניינים ביום השוד באופן שוטף, בהיר וסדור. כלומר, גם אם החוקרים הפעילו "מניפולציות רגשיות" או תרגילי חקירה על השניים, הרי שמדובר בשלב בו הם סירבו לדבר, אך התרשמותי היא כי משעה שהשניים מסרו את גרסתם, הם עשו זאת באופן עצמאי וללא התערבות ממשית מצד החוקרים כך שלא קם החשש מפני עדות שאינה אמת. האם תואמו גרסאות? 16. המערערים טענו כי הדמיון הרב בין ההודעות המפלילות של ניסן ושל אודי נובע מתיאום גרסאות ביניהם במהלך ימי המעצר. כך העיד גם ניסן בעדותו בבית המשפט, כשאמר שבאחד הימים הוא ואודי נפגשו בימ"ר (היחידה המרכזית), והתנהלה שיחה ביניהם, במהלכה תיאמו גרסאות וסיכמו "לספר כל מה שהיה ולערב את תומר". לדבריו, הגרסה אותה מסר בהודעותיו במשטרה הייתה שקרית, ונועדה להפליל את תומר על רקע החוב של ניסן כלפיו וסירובו של תומר לפרוס אותו לתשלומים. גם לאודי היה מניע להפליל את תומר, לטענת ניסן, על רקע חוב שחב לתומר וכן על רקע הריגת אחיו של אודי בידי אחיו של תומר. 17. בית משפט קמא דחה את טענת תיאום הגרסאות והסתמך, בין השאר, על עדותו של ראש צוות החקירה, פקד ארז לחמיש, אשר שלל את עצם קיומה של אפשרות לקיומה של פגישה בלתי מבוקרת בין אודי לבין ניסן במהלך תקופת המעצר. המערערים קובלים על כך, וטוענים כי פקד לחמיש אמנם נתן את ההוראה לשמור על הפרדה בין ניסן לבין אודי, אך לא נוכח לדעת בעצמו שאכן היא בוצעה בפועל במשך כל תקופת מעצרם. לטענתם, אין לסמוך על עדות זו, שכן לעתים קרובות, למרות ההנחיה להפרדה חקירתית בין עצורים – היא אינה נשמרת באופן מוחלט. 18. לצורך הדיון, ובלי לקבוע מסמרות בעניין זה, אני מוכן להניח כי עדותו של ניסן בבית המשפט, בחלקים הנוגעים לחילופי הדברים בינו לבין אודי במהלך ימי המעצר, מהימנה. לפי עדותו של ניסן, בפגישתם הקצרה אמר לו אודי שהוא מתכוון לספר את שהיה ביום השוד, ולערב גם את המערערים בכך ("להפיל עליו ועל השני", פרוטוקול עמוד 57 שורות 1-2; "החלפנו בנינו כמה משפטים. תוך כדי הוא אמר שהוא הולך לזיין אותו" פרוטוקול, עמוד 50, שורות 9-10). ניסן, על-פי עדותו, לא הבין מה אודי הולך לעשות וגם לא מה הוא מצפה ממנו. מאוחר יותר, כשאודי הוכנס לחדר בו נחקר ניסן, העניין התברר – "לא הבנתי מה הוא הולך לעשות וכשפגשתי אותו בעימות, אז הבנתי, כאילו הבנתי שהוא רוצה שאני אעזור לו" (עמוד 55 שורות 19-20 לפרוטוקול). אך ניסן, שככל הנראה בקושי הצליח להבין את אודי בפגישה ביניהם – אם אכן התקיימה – לא הסכים למסור מידע בעניין המערערים גם לאחר שאודי הוכנס לחדר החקירות וביקש מניסן למסור את האמת כולה אודות יום השוד. החוקרים ניהלו משא ומתן ארוך עם ניסן על מנת שיספר את האמת כולה, ורק לאחר שאודי הוכנס פעם נוספת לחדר החקירות וביקש מניסן לספר את העובדות ואישר כי הוא סיפר על כל המעורבים בשוד, ניאות ניסן למסור את הגרסה המפלילה. אם כן, ניסן בעצמו מתאר "תיאום גרסאות" שיש בו, לכל היותר, הסכמה של השניים למסור מידע בעניין המערערים. אין שום אפשרות שבמפגש דיסקרטי וחטוף כל כך, שבו האחד כלל לא מבין את השני, יתבצע תיאום מפורט, ובו יסכימו השניים על סוגי הרכב וצבעיהם, על חלוקת התפקידים בין ארבעת המשתתפים, על מקומות בהם עברו, ועל שיחות טלפון שהתקיימו באותן שעות בין המעורבים. אשר על כן, איני מקבל את הטענה כי אודי וניסן מסרו גרסה שקרית אותה תיאמו לפרטיה. יוטעם, כי מעדותו של ניסן, שהיא המקור הראייתי לטענת המערערים בדבר תיאום גרסאות בין ניסן לבין אודי, לא עולה כי היו הזדמנויות נוספות לתיאום הגרסאות. מניע להפללה 19. בערעורם, התמקדו המערערים גם על המניעים שהיו לניסן ולאודי להפליל את תומר, אך איני סבור שיש בטענות אלו כדי לשמוט את הקרקע תחת מהימנות הגרסה שאודי וניסן מסרו במשטרה. אכן, לא נעלמה מעיני מערכת היחסים המורכבת בין תומר לבין אודי על רקע המקרה המצער של הריגת אחיו של אודי בידי אחיו של תומר. על כך גם העיד אחיו של תומר, ואני מוכן להניח כי עדותו שיקפה את המציאות הקשה. אני מוכן גם להניח שבין ניסן לבין תומר לא הייתה מערכת יחסים חמה וחברית, וכי העובדה שניסן היה חייב לתומר סכום כסף משמעותי שלא הצליח להחזיר עוררה מתיחות בין השניים. אף-על-פי-כן, מהאמור לעיל לא מתחייבת המסקנה, אף לא ברמת הספק, כי השניים העלילו עלילת שווא על תומר. בית משפט קמא עמד על שלל הראיות לכך שחרף מערכות היחסים המורכבות, בין השניים לבין תומר היו קשרים תקינים. כך למשל, סירובם של אודי ושל ניסן למסור את שמות שותפיהם לשוד עד לשלב מתקדם בחקירתם, ולאחר שהם כבר הודו בביצוע העבירה בעצמם, מעיד על כך שהם לא היו נחושים לפגוע בתומר ולטפול עליו מעורבות בפשע שהוא אינו מעורב בו. בנוסף, מהאזנות הסתר עולה שתומר הסכים להלוות לניסן סכום כסף גדול, ללא ריבית, אילו היה סכום כזה ברשותו. וכן, משיחות אחרות נלמד כי בין תומר לבין אחד המכונה "בן-דור" קיים קשר וכי תומר אינו עוין אותו. בית משפט קמא הסיק כי אותו "בן דור" הוא אודי, אשר מתגורר בשכונת "בן-דור", והמערערים טענו נגד קביעה זו. איני רואה צורך להכריע בשאלה האם אכן אותו "בן-דור" הוא אודי, הן משום שקיימות עדויות אחרות לקשריו של אודי עם תומר, והן משום שאני מוכן להניח שמערכת היחסים בין השניים הייתה טעונה. אכן, אני סבור כי בהחלט ייתכן שמערכת היחסים בין השניים לבין תומר הייתה עכורה או "מורכבת" ברמה זו או אחרת, והניעה אותם, בסופו של דבר, למסור פרטים אודות השתתפותו בשוד, ולא להמשיך לדבוק בשתיקתם ובנאמנותם אליו. ואולם, הטענה כי היה "דם רע" בין תומר לבין ניסן ואודי אינה מובילה בהכרח למסקנה כי הם מסרו גרסה שקרית ומומצאת מיסודה במטרה להפליל את תומר על לא עוול בכפו. גם "הלשנה" של שותף לפשע על שותפו יכולה להיות תוצאה של סכסוך ביניהם. ואין בכך כדי לפגום במהימנות ההודעות המפלילות שמסרו ניסן ואודי, שכאמור, הינן סדורות, הגיוניות ותואמות האחת את השנייה. קבילות הודעותיהם של ניסן ואודי 20. סיכומו של דבר, לא מצאתי שנפלו פגמים מהותיים בהודעות של ניסן ושל אודי ובנסיבות מסירתן, הפוגעים במהימנות הגרסה שמסרו. ואולם, בכך לא הסתיים דיוננו, שכן, כאמור, הודעותיהם של ניסן ושל אודי הן "אמרות חוץ" (שככלל, אינן ראיות קבילות בהתאם לכלל הפוסל עדות מפי השמועה), וקבלתן על-ידי בית המשפט מותנית בהתקיימם של התנאים הקבועים בסעיף 10א לפקודת הראיות (להרחבה ראו גם בפסק דיני בע"פ 4763/11 יעקובי נ' מדינת ישראל (20.5.2014), בפסקה 46 (שם נדונה בהרחבה סוגית ה"עד השותק")). אודי וניסן העידו במשפט, ולכן, כדי לקבל את ההודעות שמסרו במשטרה כראיות יש להוכיח כי התנאים הקבועים בסעיף 10א(א) לפקודה מתקיימים (מתן האמרה הוכח; מוסר האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי או שהעד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה). תנאים אלו התקיימו במקרה דנן, ואף המערערים לא חלקו על כך. לאחר שנמצא כי הראיה קבילה, יש לבחון את משקלה. לבית המשפט נתונה הסמכות לקבל את אמרת החוץ של העד ולהעדיפה על פני עדותו, מטעמים שירשמו, "אם ראה לעשות כן לנוכח נסיבות העניין, לרבות נסיבות מתן האמרה, הראיות שהובאו במשפט, התנהגות העד במשפט ואותות האמת שנתגלו במהלך המשפט" (סעיף 10א(ג) לפקודה). נוכח המתואר לעיל, אני סבור כי צדק בית משפט קמא כשקבע כי גרסתם המפלילה של ניסן ושל אודי היא מהימנה ולכן בעלת משקל רב. לבסוף, כדי שבית המשפט יוכל להרשיע נאשם על סמך אמרות חוץ, עליו למצוא בחומר הראיות חיזוק להן (סעיף 10א(ד)). ראיות מחזקות 21. כאמור, הרשעה על סמך אמרת חוץ מחייבת את בית המשפט לתמוך את אמרת החוץ בראיות שיש בהן משום חיזוק, כמשמעו בהלכה הפסוקה. במקרה דנן, הדרישה לחיזוק עולה גם מן העובדה שמדובר בעדויות של שותפים לעבירה, בהתאם לסעיף 54א(א) לפקודה, ועל כן הדרישה היא לקיומו של "חיזוק מוגבר" בחומר הראיות (ע"פ 442/85 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 748 (1986)). בית משפט קמא הצביע על שורה של ראיות המחזקות את הודעותיהם של ניסן ואודי, הכוללות את שתיקתם של המערערים בחקירה; איכוני הטלפונים של המעורבים; האזנות סתר לטלפונים של ניסן, של אודי ושל תומר; וניסיונו של מיכאל לחמוק מהחקירה. בית משפט קמא ציין גם כי הודעותיהם של ניסן ושל אודי מחזקות האחת את השנייה. המערערים קבלו על המשקל שיוחס לראיות אלה וכן טענו כי הן זכו לפרשנות שגויה על-ידי בית משפט קמא. אינני סבור כן, ולטעמי די באיכון הטלפונים, בשתיקתם של המערערים בחקירה ובחיזוק ההודעות האחת על-ידי השנייה – בכל אחד מהם וכל שכן במשקלם המצטבר – כדי לאמת ולחזק את הגרסאות המפלילות את המערערים, והם עונים די והותר על הצורך בחיזוק ראייתי. איכוני הטלפון 22. יודגש כבר עתה כי כל שיחות הטלפון שהזכירו אודי וניסן בגרסתם המפלילה נמצאו בפלטי השיחות שבחומר החקירה, כפי שמצא בית משפט קמא, וזו בלבד, לטעמי, ראיה שמחזקת מאוד את הגרסה המפלילה. המערערים מנגד, מצביעים על איכון של שתי שיחות, אשר, לדבריהם, סותר את הודעתו המפלילה של ניסן, ולפיכך פוגעים במהימנותה. השיחות המדוברות, להן ייחסו המערערים חשיבות רבה, הן השיחה שאוכנה בשעה 09:24 מהטלפון הסלולרי של מיכאל לטלפון הסלולרי של ניסן, והשיחה שאוכנה בשעה 09:30 מהטלפון של ניסן לטלפון של מיכאל. לטענת המערערים, בגרסתו המפלילה של ניסן במשטרה, הוא סיפר ששיחות אלו התבצעו כשהוא ותומר היו בביתו של תומר (ברחוב הפלמ"ח) והחליפו בגדים, אך האיכונים מראים שהטלפון של ניסן היה ברחוב עמוס בנשר כששיחות אלה התקיימו. 23. עיינתי בתוכן הודעתו המפלילה של ניסן מיום 27.3.2012 (עמודים 44-43) ואני סבור שאין ממש בטענת המערערים. זאת, שכן ניסן כלל לא מיקם את שיחות הטלפון הנדונות בביתו של תומר דווקא. בהודעה זו ניסן תיאר, כאמור, את רצף האירועים, ובשלב בו סיפר כי מיד אחרי השוד הוא נסע עם תומר לביתו של תומר והחליף את בגדיו התנהל הדיאלוג הבא בין החוקרים לבין ניסן: חוקר, קובי: אבל איפה היו אודי וזה? נחקר, ניסן דדון: הם נסעו חוקר, קובי: או-קיי. איך הם הגיעו? נחקר, ניסן דדון: הם נסעו לנשר ראשונים ... חוקר, קובי: איך הם הגיעו אבל לחנייה הזאתי? נחקר, ניסן דדון: לא אומר לך חנייה חוקר, קובי: הם נסעו לשר נחקר, ניסן דדון: לנשר חוקר, קובי: אתם מה עשיתם? נחקר, ניסן דדון: אנחנו אהה נסענו לבית של תומר חוקר, קובי: או-קיי נחקר, ניסן דדון: החלפנו בגדים ויצאנו לנשר אני ותומר. בסדר? חוקר, קובי: יופי... נחקר, ניסן דדון: קבענו איתם חוקר, קובי: אהה אוקיי דיברתם, מי דיבר? נחקר, ניסן דדון: לא זוכר. יכול להיות שפעם אני פעם הוא ... חוקר, קובי: אז למי התקשרתם? נחקר, ניסן דדון: לבן אדם הזה ... חוקר, קובי: אתה התקשרת מהטלפון שלך אליו? נחקר, ניסן דדון: לא. פעם אחת כן נראה לי ופעם אחת אהה תומר. נראה לי מהטלפון שלי פעם אחת ומהטלפון שלו פעם אחת. (ההדגשות אינן במקור). להשלמת התמונה, יצוין כי קיים איכון של שיחת טלפון נוספת משעה 09:23 מתומר למיכאל. כך שאכן, כפי שסיפר ניסן בחקירה, גם הוא וגם תומר התקשרו למיכאל כדי לקבוע היכן יפגשו. מהדיאלוג בין אודי לחוקר כלל לא עולה שהשיחות של ניסן ושל תומר עם מיכאל התבצעו כשהשניים עודם שוהים בביתו של תומר. יתרה מכך, לפי הודעתו של ניסן, לאחר שהשניים החליפו בגדים (עניין שיכול להימשך דקות ספורות בלבד) הם יצאו לנשר, ורק לאחר מכן קבעו עם מיכאל ועם אודי. על-כן, אין סתירה כלל ועיקר בין השיחה שתוארה לבין איכון המכשיר הסלולארי, שכן לפי האמור לעיל, אין זה מופרך לומר כי השיחות האמורות התקיימו לאחר שהשניים יצאו מביתו של תומר. וכך, לא זו בלבד שהאיכון הממקם את ניסן ברחוב עמוס בנשר אינו סותר את הודעתו המפלילה, אלא יכול אף לחזק אותה. שתיקת המערערים בחקירתם 24. ראיה מחזקת נוספת עליה עמד בית משפט קמא היא שתיקת המערערים בחקירתם. כמפורט לעיל, שני המערערים סירבו לשתף פעולה עם החוקרים. תומר שמר על זכות השתיקה לאורך כל חקירותיו במשטרה, ומיכאל השיב לשאלות החוקרים בתחילת החקירה, כל עוד השאלות לא נגעו לחלקו בשוד, אך משעה שנשאל על רכב הקנגו שבשימושו, הפסיק לשתף פעולה ושתק עד תום החקירה. תומר הסביר את שתיקתו בהתנהגות השוטרים כלפיו בעת עריכת חיפוש בביתו, וכן אמר "לא אמסור גרסה למשהו שהוא תמוה". מיכאל הסביר כי הופתע מהמעצר, ולכן שתק בחקירותיו. בית משפט קמא קבע כי ההסבר שנתנו המערערים לשתיקתם הוא מופרך ואינו מספק, בלשון המעטה, ועל כן נקבע כי שתיקתם של המערערים מחזקת גם היא את גרסתם המפלילה של אודי ושל ניסן. קביעה זו מקובלת עלי, ואין צורך להאריך בעניין, שכן כלל ידוע הוא ששתיקה של נאשם מהווה חיזוק ראייתי: "אף שאין השתיקה מהווה ראיה עצמאית, יש בה כדי להשליך על מהימנות השותק, והיא אף מהווה ראיה המחזקת את ה'יש הראייתי', (יעקב קדמי על הראיות חלק שני 308-307 (2009)). כך, נאשם אשר שתק בחקירתו ובחר למסור גרסה בבית משפט, שתיקתו בחקירה עלולה להיות לו לרועץ ולחזק את ראיות התביעה נגדו" (ע"פ 11068/08 מדינת ישראל נ' סנקר (12.7.2010), פסקה 28). נזכיר כי המערערים סיפקו הסבר מופרך לשתיקתם בחקירה, שהתמצה בהטחת האשמות כלפי השוטרים ובהפתעתם מהמעצר, שאין בינו לבין השתיקה בחקירה ולא כלום. שתיקה בחקירה ללא הסבר משכנע וטענה לחפות מפשע אינן עולות בקנה אחד, כפי שציינה השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"פ 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ט(1) 785, 789 (1985), כלהלן: "אולם מששתק במקום שנתבקש הסבר, אין שתיקתו זו עולה בקנה אחד עם ציפיותיו שיאמינו לו, כאשר יעלה את גרסתו לראשונה בשלב של עדויות הגנה. כאשר נאשם טוען לחפות מוחלטת, והוא מעומת על-ידי חוקריו במשטרה עם חומר המעיד על מעורבותו בפשע, כיצד יצפה שיאמינו לו, אם נמנע מלפקוח עיני חוקריו כשמטיחים הם בפניו את העובדות ... ". נוכח האמור, אני סבור כי גם שתיקת המערערים מהווה חיזוק של ממש להודעות המפלילות. האזנות הסתר 25. בית משפט קמא והצדדים ייחסו חשיבות אף לתוכנן של שיחות טלפון שונות שניהלו המעורבים לאחר השוד, כפי שנקלטו בהאזנות סתר במסגרת החקירה. המשיבה למדה מהן כי ניסן ותומר מצויים במערכת יחסים טובה ובשותפות סוד, וכי הם אינם מסוכסכים על רקע אי החזרת החוב, בניגוד לגרסתם של המערערים. כמו כן המשיבה למדה, כי תומר מגלה עניין במעצרו של ניסן ומזהירו מפני מלשינים. מנגד, המערערים מפנים לשיחה במסגרת תרגיל חקירה, בה ניסן התבשר כי נהג המונית הפליל אותו בביצוע השוד. מיד לאחר שיחה זו התקשר ניסן לאודי, אך לא יצר קשר עם המערערים. המערערים טוענים שמכאן ניתן ללמוד שאודי היה שותפו היחיד לפשע. בעיני אין לשיחות אלה כשלעצמן משקל מכריע, והן אינן מסייעות באופן משמעותי לאף אחד מהצדדים. כך למשל, לא השתכנעתי כי העובדה שניסן התקשר לאודי, אך לא למערערים, לאחר שנודע לו שהוא הופלל על-ידי נהג המונית, היא אינדיקציה חזקה לכך שאודי הוא בהכרח שותפו היחיד. כזכור, ניסן ואודי חברים, ואילו מערכת היחסים בין ניסן לבין תומר מורכבת יותר. על כן, סביר כי לעת צרה יתקשר ניסן לחברו בלבד, על אף שהיו מעורבים נוספים בעבירה. גם השיחה שציינה המשיבה, אשר בה מגלה תומר נכונות להלוות לניסן כסף אינה מהווה הוכחה ניצחת למערכת יחסים חמה ונטולת משקעים. עם זאת, אין ספק שקשרי הסוד בין תומר לניסן, והדיבור המרומז המזהיר את ניסן לא להלשין, אינם תורמים להגנת המערערים. סיכום ביניים 26. הודעותיהם המפלילות של ניסן ושל אודי במשטרה סיפקו גרסה מהימנה, אשר זכתה לחיזוקים בראיות חיצונית שכללו את איכוני הטלפונים של המעורבים ושתיקתם של המערערים בחקירתם. בית משפט קמא אף מצא חיזוק ראייתי בניסיון ההמלטות של מיכאל וכן בהודאות עצמן של ניסן ואודי (אשר כאמור הודו במשפטם במיוחס להם והורשעו על-פי הודעותיהם), ולא מצאתי בנימוקי הערעור טעם מבוסס להתערב בקביעות אלו. אני סבור כי הראיות המנויות לעיל מחזקות באופן משמעותי את הגרסה המפלילה את המערערים, וכי בית משפט קמא צדק כשהרשיעם על סמך גרסה זו. כפי שצוין לעיל, הדרישה היא לקיומו של "חיזוק מוגבר" בחומר הראיות, אולם "חיזוק מוגבר" אין משמעו רף ראייתי גבוה באופן משמעותי מהרף של "חיזוק", ובוודאי שאינו מגיע לרמה של סיוע כפי שניתן להבין מנימוקי המערערים. עמד על כך לא מכבר בית משפט זה בסכמו את ההלכות בנדון (ע"פ 4428/13 שטרית נ' מדינת ישראל (30.4.2014), בפסקה 36), כלהלן: "אכן, נקבע בפסיקתו של בית משפט זה, כי כאשר החיזוק הראייתי נדרש הן מכוח סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות והן מכוח סעיף 54א(א) לפקודת הראיות, הקובע כי 'בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה, אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה', יש צורך 'בחיזוק מוגבר'. ואולם, נקבע בע"פ 4400/12 עבאסי נ' מדינת ישראל (3.2.2014) כי '... גם כאשר מתקיימת אותה דרישת חיזוק 'כפולה', אין הדבר מעלה את דרישת החיזוק לכדי דרישת סיוע, ולכן, ככלל, לא יהיה צורך להביא ראיה ה'מסבכת' את הנאשם, כזו שניתן ללמוד ממנה על הקשר שבין הנאשם לבין דבר העבירה עצמו, אלא ניתן יהיה להסתפק בראיות 'מאמתות' אשר תחזקנה את אימרות החוץ של השותף לדבר העבירה' (שם, בפיסקה 37). ועוד נפסק, כי גם כאשר מדובר בשתי דרישות חיזוק מצטברות 'מידתו של החיזוק הנדרש למקרה כזה עומדת ביחס ישיר למידת האמון שרוחש בית המשפט לאמור באימרת השותף, שעליה תושתת ההרשעה, ומידת אמון זו נקבעת הן על-פי תוכנה של האימרה וסממני האמת שבה והן מיתר הראיות, שהובאו לפני בית המשפט' (ע"פ 209/87 שחאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 594, 596 (1987)". הנה כי כן, "ראיות מאמתות" שמחזקות את הודעותיהם של ניסן ואודי יש כאן, וגם האמור בעניין מידת האמון של בית המשפט בעדות העיקרית מתקיים במקרה דנן, נוכח קביעותיו החד משמעיות של בית משפט קמא, שכאמור, לא ראיתי להתערב בהן. 27. המערערים מפנים בערעורם לע"פ 8319/05 שלאעטה נ' מדינת ישראל (20.7.2009); להלן: עניין שלאעטה), בו נקבע כי החיזוק הנדרש לעדות עליה חלות במצטבר הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות, שעניינה אמרת חוץ של עד, והוראת סעיף 54א(א), שעניינה עדות שותף לעבירה, הוא חיזוק המסבך את המערער בביצוע העבירות. ממקרה זה, מבקשים המערערים כי נגזור גזירה שווה לענייננו, וטוענים כי ללא ראיות מחזקות המסבכות אותם בעבירות המיוחסות להם, לא ניתן להרשיעם על בסיס הודעותיהם המפלילות של ניסן ושל אודי. ואולם, לא מצאתי בעניין שלאעטה עיגון לטענת המערערים, שכן שם הודגש כי הדרישה לראיה מסבכת נובעת מהנסיבות המיוחדות של אותו מקרה, בהן משקלה הפנימי של העדות המפלילה לא היה גבוה. בית המשפט גם הבהיר כי משקלה של התוספת הראייתית הנדרשת מושפע ישירות ממשקלה של העדות העיקרית. בענייננו, כפי שהוסבר בהרחבה לעיל, הגרסאות שמסרו ניסן ואודי בהודעותיהם במשטרה נמצאו מהימנות, סדורות, והגיוניות, ועל כן – בעלות משקל פנימי גבוה. לכן, החיזוק הנדרש במקרה זה פחות מהחיזוק הנדרש מקום בו העדות העיקרית אינה זוכה לאמון מלא מצד בית המשפט: "כשם שמשקל ה'דבר לחיזוק' הדרוש לפי סעיף 10א(ד) אינו ניתן לקביעה, ואין לך אלא ליתן דעתך לנסיבותיו של המקרה (והוא הדין לגבי סעיף 54א(א)), כן הדבר כששתי הדרישות הן מצטברות. מידתו של החיזוק הנדרש למקרה כזה עומדת ביחס ישיר למידת האמון שרוחש בית המשפט לאמור באימרת השותף, שעליה תושתת ההרשעה, ומידת אמון זו נקבעת הן על-פי תוכנה של האמרה וסממני האמת שבה והן מיתר הראיות, שהובאו לפני בית המשפט" (ע"פ 209/87 שחאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 594, 596 (1987)). גרסאותיהם של ניסן ושל המערערים 28. בשלב זה יש להתייחס לעדויותיהם של ניסן ושל המערערים בבית המשפט. כזכור, בעדותו בבית המשפט, מילא אודי פיו מים ואילו ניסן מסר גרסה אחרת מזו שבהודעתו במשטרה, וטען שהגרסה שהוא ואודי מסרו במשטרה הייתה גרסה שקרית. כפי שנראה, גרסה זו של ניסן בבית המשפט תאמה במידה רבה לגרסתם של המערערים, עם זאת, גרסה זו (שלא הוצגה קודם לכן על-ידי אף אחד מהמעורבים), אינה עקבית, מלאת "חורים" ומנוגדת לחומר הראיות, ועל כן אני סבור כי בצדק בית משפט קמא לא נתן לה משקל ראייתי, כפי שאראה להלן. 29. בעדותו בבית המשפט סיפר ניסן כי הוא נדבר עם אודי לבצע שוד, ולשם כך הוזמנה על-ידם מונית. בדרכם, חלפו ליד ביתו של תומר, ועצרו שם כיוון שניסן ביקש לפרוס לתשלומים את החוב אותו הוא חב לתומר. לדבריו, תומר התרעם על הבקשה, ובתגובה נטל ממנו את הטלפונים הניידים שהיו ברשותו, ודרש את פירעון החוב עוד באותו יום. לאחר אותו מפגש, יצאו אודי וניסן לשדוד את הבנק. משנשאל איך הגיעו לבנק, השיב שתפסו מונית על הכביש. לדבריו, האקדח היה ברשותם עוד כשנפגשו עם תומר, שלא ידע על כך, מאחר שהחליטו כי אם לא יגיעו להסדר בעניין דחיית הפירעון, יבצעו שוד. עוד סיפר ניסן בעדותו, כי לאחר השוד הוא וחברו ברחו ברגל כ-200 מטרים, השליכו את האקדח ואת הבגדים, הסתתרו והמתינו למונית מזדמנת. משם נסעו לכיוון נשר. בהמשך, טיילו קצת ואז פגשו "באקראי" את תומר ליד המסעדה של אחיו, ומסרו לו את הכסף – ניסן מסר לו 25,000 ש"ח ואודי מסר לו 20,000 או 25,000 ש"ח. למערערים, כך טען ניסן בבית המשפט, לא הייתה מעורבות בשוד. באשר לגרסתו שנמסרה במשטרה, טען ניסן, כאמור, כי הייתה שקרית, וכי היא נועדה להפליל את תומר עקב סירובו לפרוס את חובו של ניסן. את חזרתו מהגרסה המפלילה הסביר ניסן בכך שמצפונו העיק עליו, וכי הוא "חזר בתשובה". 30. תומר אישר את התיאור העיקרי שמסר ניסן בבית המשפט בעניין פגישתם בבוקר השוד, במהלכה ביקש ניסן לפרוס את חובו ותומר גם נטל את הטלפונים של ניסן ושל אודי מידיו של ניסן. מיכאל הכחיש כאמור כל קשר לאירוע השוד, וטען שביום השוד קבע להיפגש עם תומר ליד המסעדה של אחיו בנשר. 31. בית משפט קמא הצביע על מספר הבדלים בין הגרסאות של ניסן ושל תומר. כך למשל, בעוד שניסן טען שאודי היה עד לשיחה בינו לבין תומר ולנטילת הטלפונים בבוקר השוד, תומר הכחיש זאת. תומר הכחיש גם שאודי חייב לו כסף, וכן את טענתו של ניסן שהשניים החזירו את חובותיהם לתומר מיד לאחר השוד. לבסוף, תומר הכחיש גם כי בינו לבין אודי היה קשר, על אף הסכסוך בין משפחותיהם. טענה זו עומדת בניגוד לעדותו של ניסן בבית המשפט ובניגוד להודעתו של אודי במשטרה, מהן עולה שאודי היה נוהג להמר בדירתו של תומר. ברי כי הבדלים אלו אינם מחזקים את מהימנות העדויות של ניסן ושל המערערים, אך, לטעמי, הקושי העיקרי בקבלת גרסתם נובע מכך שהיא אינה עולה בקנה אחד עם איכוני הטלפון, וחוסר היכולת שלהם להסביר סתירות אלה. דוגמא מרכזית לכך היא השיחה שיצאה מהטלפון של תומר לטלפון של ניסן בשעה 08:30. שיחה זו, על-פי הגרסאות המפלילות שנתנו אודי וניסן במשטרה, התקיימה לאחר שהמערערים חזרו עם האקדח לתחנת הדלק שבה השאירו את ניסן ואת אודי, ונועדה לקרוא להם לחצות את הכביש ולחזור לרכב. כשנשאל תומר על שיחה זו, שהתבצעה, לפי גרסתו, כשהטלפון של ניסן היה ברשותו, הוא הסביר שלאחר שלקח מניסן את הטלפון, הוא לא מצא אותו בביתו, והתקשר מהטלפון שלו לטלפון של ניסן כדי לאתרו באמצעות הצלצול. הסבר זה אינו מתיישב עם פלטי השיחות אשר ממקמים את השיחה בנתיב חן (האנטנה בנתיב חן מכסה גם את תחנת הדלק האמורה), ולא בבית המערער, ברוממה. 32. תומר התבקש להסביר גם את השיחות שבוצעו בשעות 09:24 וב-09:30 בין ניסן למיכאל, מאחר ולפי גרסתו בשלב זה הטלפון של ניסן נמצא ברשותו. כזכור, בהתאם לגרסתו של ניסן במשטרה, שיחות אלו נועדו לקביעת מקום מפגש לאחר השוד בין הארבעה לשם ספירה וחלוקה של הכסף. תומר הסביר שהוא התקשר מהטלפון של ניסן למיכאל כדי "לנצל" את הטלפון של ניסן או כי סוללת הטלפון של נגמרה. אך כפי שקבע בית משפט קמא, הסבר זה אינו מתיישב עם העובדה שדקה קודם לכן התקיימה שיחה מהטלפון של תומר לטלפון של מיכאל, וכן שתומר עשה שימוש בטלפון שלו לגלישה ולשיחות אחרות. לסתירות בין הנובע מאיכוני הטלפון לבין גרסת המערערים, ולהבדלים בין גרסת המערערים לגרסתו של ניסן בבית המשפט, מתווספת גם העובדה שמדובר בגרסה כבושה, אשר הוצגה לראשונה רק בעדותם בבית המשפט, על אף שבחקירתם במשטרה הם עומתו עם פלטי השיחות. וכך, מהמכלול עולה שגרסתם של המערערים אינה מהימנה ועומדת בניגוד חזיתי לראיות האובייקטיביות. 33. הנה כי כן, לאחר בחינת שתי הגרסאות העומדות בבסיס המחלוקת, ובלי להתחשב בנימוקים שבהיגיון או בקביעות שהוכחו אך על-פי "מאזן הסתברויות" (כמו, לדוגמא, חוסר הסבירות שבהסתמכות על מונית מזדמנת כדי להגיע אל זירת הפשע ולהימלט ממנה), הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את גרסתם המפלילה של ניסן ושל אודי שנמסרה בחקירתם במשטרה, ולדחות את גרסת המערערים. גם אם נקבל חלק מטענותיהם של המערערים, כמפורט לעיל, יש די בחומר הראיות בכדי להרשיע אותם בעבירות בהן הורשעו בבית משפט קמא. טענות נוספות של מיכאל 34. כאמור, מיכאל הגיש הודעת ערעור ארוכה ובה הוא קובל בפירוט על כל הקביעות של בית משפט קמא. ככלל, ניכר כי מיכאל מנסה להרחיק עצמו מהאירועים המתוארים בכתב האישום וממסכת הראיות בתיק. אתייחס בקצרה לטענותיו בעניין הראיות הנוגעות אליו באופן אישי. בראש טענותיו, קובל מיכאל על מסדר הזיהוי שנערך בעניינו. לדבריו, מסדר הזיהוי היה בלתי מתועד ו"מפוקפק", ומשכך אין לייחס לו משקל כלל. כמו כן, כיוון שלדבריו מדובר בראיה המרכזית נגדו, אין להרשיעו. עוד טוען מיכאל כי איכוני הטלפון והאזנות הסתר שבחומר החקירה אינם כוללים חומר שמפליל אותו וגם מסיבה זו יש לזכותו, או לכל היותר להרשיעו בעבירה של סיוע לביצוע שוד, ולא בביצוע בצוותא. 35. בית משפט קמא התייחס בהרחבה לטענות אלו ואחרות של מיכאל, ובהן גם לפגמים בעריכת מסדר הזיהוי, אשר משקלו הראייתי הופחת בשל כך. עם זאת, הובהר בהכרעת הדין כי מסדר הזיהוי אינו הראייה היחידה וגם לא המרכזית הקושרת את מיכאל למעשה השוד. משעה שהתקבלה גרסתם המפלילה של ניסן ושל אודי, הראיות המצטברות נגד מיכאל מובילות לכלל מסקנה שהוא השותף הרביעי לשוד. כך, למיכאל יש זיקה לשתי המכוניות באמצעותן נמלטו המעורבים מזירת השוד – רכב הקנגו רשום על שם אחיו ורכב ההונדה שייך לחברתו, חגית (שהעידה על כך בעדותה בבית המשפט). שני כלי הרכב גם נמצאו בחניה בביתה של חגית במהלך החקירה. הקשר בין מיכאל לכלי הרכב ולשוד מתחזק גם נוכח העובדה ששיתף פעולה עם החוקרים כל זמן ששאלו שאלות כלליות, אך הפסיק לענות לשאלותיהם ברגע שנשאל היכן נמצא רכב הקנגו שבשימושו. ועוד - פלטי התקשורת מראים על קשר טלפוני של מיכאל עם שאר המעורבים בשעות שבסמוך לשוד, והם תואמים באופן מלא את גרסאותיהם המפלילות של אודי ושל ניסן, שהתייחסו בהודעותיהם למיכאל כשותף הרביעי, אך לא נקבו בשמו. כל אלו מובילים לכלל מסקנה שהיא מעבר לספק סביר כי השותף הרביעי הוא מיכאל. יצוין עוד שסמוך למעצרו ביום 29.3.2012, מיכאל סיפר כי לאחר שנודע לו על ניסיון המשטרה לאתרו לחקירה, הוא שהה יומיים בתל-אביב, והתכוון לנסוע לאילת, בלי שנתן הסבר באותו מעמד להתרחקותו מביתו בפקיעין ומבית חברתו בטירת הכרמל. אשר על כן, ניסיונו של מיכאל לחמוק מחקירה, שתיקתו בחקירה, וחוסר היכולת שלו לספק מענה לשאלות החוקרים ביחס לפעילותו ביום השוד ומיקום הרכבים המעורבים מחזקים את אשמתו. 36. לא אוכל גם לקבל את טענתו של מיכאל כי לכל היותר יש להרשיעו כמסייע לשוד, ולא כמבצע בצוותא. המדובר בשותף לכל דבר ועניין, אשר היה מעורב כמו שאר השותפים לעבירה בהוצאת השוד לפועל. מיכאל היה שותף בהסעת ניסן ואודי לשוד ובמילוטם מזירת הפשע, הוא נכח במעמד ספירת הכסף, וקיבל רבע מהשלל. אין ספק כי, כפי שקבע בית משפט קמא, מיכאל השתייך למעגל הפנימי של מתכנני השוד ומבצעיו. טענת החיסיון 37. המערערים ערערו גם על החלטתו של בית משפט קמא שבה דחה את עתירתם לגילוי שמו של המקור לידיעה מודיעינית שאודותיה נמסר לבאי כוחם. הידיעה הנמצאת בתיק החקירה נמסרה מפיו של מודיע משטרתי, ובה התבטאות המיוחסת לניסן, לפיה הוא ביצע את השוד ביחד עם אודי. בידיעה לא הוזכרו שמות המערערים כשותפים לביצוע השוד. המערערים טוענים כי ידיעה זו תואמת גרסה מוקדמת שנמסרה בחקירתו של ניסן, בה סיפר שהוא ואודי ביצעו את השוד לבדם, ולפיכך יש בה כדי לסייע להגנתם. לטענת המערערים היה על בית משפט קמא לאפשר לזמן את המודיע לחקירה נגדית, ולברר עמו מה טיב קשריו עם ניסן ופרטים נוספים בעניין הידיעה. המערערים מציינים כי הסכימו גם לכך שהמקור יעיד מאחורי פרגוד, כך שזהותו לא תיחשף. בית משפט קמא קיים דיון בדלתיים סגורות ולאחר ששמע את קצין המודיעין ועיין בתוכן המלא של המידע, קבע כי אין בידיעה כל מידע נוסף שיכול לתרום להגנת המערערים, מעבר לאמור בתקציר שנמסר לידיהם. כמו כן, נקבע כי חשיפת שמו של המקור עלולה לסכן אותו ולהקשות על המשטרה בקיום קשר עתידי עם מקורות. 38. לאחר שעיינתי בתוכן המידע, שכשלעצמו אין בו כדי לתרום להגנת המערערים, לא מצאתי להתערב בהחלטה זו. האינטרסים הכרוכים בחשיפת המקור, ובהם – העמדת חייו בסכנה והרתעת מודיעים עתידיים משיתוף פעולה עם המשטרה – הם כבדי משקל. מנגד, איני סבור שיש בראיה דבר שעשוי לסייע ממש למערערים. מתקציר הידיעה עולה הפרט החשוב למערערים, לפיו ניסן לא מסר את שמותיהם כשסיפר על כך שהוא ואודי שדדו את הבנק. כאמור, גרסתו של ניסן בבית המשפט אינה מהימנה והיא נסתרת על-ידי הראיות האובייקטיביות. הפרט המופיע בפרפרזה של הידיעה המודיעינית אינו מעלה ואינו מוריד לעניין זה, שכן הראיות הקושרות את המערערים לעבירות הן מוצקות ומאמתות את גרסתו המפלילה של ניסן במשטרה. יתר על כן, מעדותו של ניסן עולה כי הוא היה גאה במעשה השוד (ראו עמוד 81 לפרוטוקול) וכי הוא 'התרברב' באוזני כמה אנשים בעניין זה, ומסר פרטים חלקיים אודות השוד והסכום שנשדד בשיחות השונות. כך למשל, ניסן העיד כי דיבר עם אחד, דודו בן-שמחון, על כך שביצע את השוד יחד עם אודי. אף על-פי כן, המערערים לא זימנו את בן-שמחון (או אחרים) לעדות, כנראה משום שגם המערערים מבינים שמעבר למידע הגלוי לא ניתן ללמוד דבר מה נוסף מעדותם. באופן דומה, לא שוכנעתי כי העדת המקור המשטרתי תוכל לסייע למערערים מעבר למה שכבר נמסר להם. הערעור על גזר הדין 39. המערערים משיגים גם על חומרת העונשים שנגזרו עליהם. לטענת תומר בית המשפט החמיר איתו יתר על המידה ולא לקח בחשבון כי עברו הפלילי אינו משמעותי, כי עבירת הרכוש היחידה שבביצועה הורשע נעברה בשנת 2000 וכי מעולם לא ריצה מאסר בפועל. כמו כן, הפער בין עונשו לבין העונש שנגזר על אודי (פער של 6 חודשי מאסר; אודי נידון לשש וחצי שנות מאסר וניסן נידון לשש שנות מאסר) אינו פרופורציונאלי בהתחשב בנסיבותיהם האישיות, בהתחשב בעברו הפלילי של אודי ובחלקו הפעיל בשוד. תומר גם מלין על פסילת רישיונו, שכן, לטענתו, המאשימה כלל לא ביקשה עונש זה. מיכאל מוסיף וטוען כי מאחר וזוכה מעבירות הנשק, יש להשית עליו עונש נמוך באופן משמעותי מהעונש שהושת על תומר. המשיבה לא התייחסה לטענות המערערים הנוגעות לחומרת העונש. 40. לא אכחד כי העונש שהוטל על המערערים הוא עונש לא קל, אך הוא עדיין מצוי ב"מתחם הענישה" (אם כי, יש להודות, ברף העליון שלו). יצוין, כי בעבירות שוד מנעד העונשים רחב, ואף שניתן למצוא פסיקה מקלה מזו שבענייננו, ענישה מחמירה בנסיבות מחמירות אינה נדירה (ראו פסק דיני בע"פ 986/12 דמירי נ' מדינת ישראל (7.5.2014) בפסקה 21 והדוגמאות שם (יצוין כי באותו מקרה עונשו של המערער הופחת מ-10 שנות מאסר ל-7.5 שנים)). עוד נזכיר, כי המחוקק ראה בחומרה רבה את המעשים בהם הורשעו המערערים, ולא בכדי קבע בגינם עונש של 20 שנות מאסר. בנוסף, במסגרת קביעת מתחם הענישה ההולם, יש להביא גם בחשבון את הערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. בהקשר זה נזכיר, כי הפסיקה ייחסה חומרה יתרה למעשי שוד המבוצעים באמצעות כלי נשק באור יום, במקומות הומי אדם תוך סיכון העוברים ושבים כמו במקרה שלפנינו. באחת הפרשות (בעניין שוד סניף דואר – שם הנסיבות היו פחות חמורות מענייננו) אמר השופט שוהם את הדברים הבאים: "המערער הורשע בביצוע עבירה חמורה שעניינה שוד סניף דואר, תוך שימוש באקדח דמה, הנחזה להיות אקדח אמיתי, כאשר הוא רעול פנים. נקל לשער את החרדה והאימה שאחזו בעובדי סניף הדואר, שעה שאקדח מכוון לעברם על-ידי שודד רעול פנים, הדורש במפגיע את הכספים המצויים ברשותם. בנסיבות מעין אלה, יש ליתן את משקל בכורה לשיקולי הגמול וההרתעה, שכן אנו מצווים להגן על קורבנות, המהווים טרף קל לשודדים חסרי מצפון ומורא מהחוק, כגון נהגי מוניות, פקידי דואר ועובדי בנקים, המשמשים יעד קוסם, ואטרקטיבי לעבריינים, המבקשים לזכות בכסף קל וזמין. בע"פ 10364/06 חלאדי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (17.9.2007), אושר עונש של 6 שנות מאסר בפועל על קטין שביצע שוד בסניף בנק הדואר בבנימינה, ביחד עם שני בגירים. השודדים היו מצויידים באקדח ובפטישים והגיעו למקום ברכב גנוב. שלל השוד נתפס והקטין הודה באשמה והביע חרטה, אך בית משפט זה דחה את ערעורו, בציינו כי 'אף שהמערער היה קטין בעת ביצוע השוד בבנק, הוא חטא בעבירות שגם בגירים מהססים לבצע, ונראה אפוא כי מדובר במי שנתון בתעוזה רבה והוא אינו רואה עצמו נתון למוראו של החוק'. במקרה אחר (ע"פ 5364/00 קלבו נ' מדינת ישראל (5.3.2001)) נדחה ערעורו של צעיר אשר שדד מסניף בנק באשדוד סכום של 30,000 ש"ח, באיומי אקדח צעצוע. השוד השתבש והמערער ושותפו נתפסו, כשברשותם הכסף. על המערער נגזרו 3.5 שנות מאסר לריצוי בפועל, ובדחותו את הערעור ציין בית משפט זה, כי אלמלא הנסיבות המקלות היה ראוי המערער 'לעונש חמור פי כמה', שכן 'המדובר במעשה שוד של בנק, שמבחינת הקורבנות הינו טראומטי, ועל מנת לבער את הנגע הזה, ראוי להחמיר עם המבצעים'" (ע"פ 7516/12 פלוני נ' מדינת ישראל (1.8.2013)). דומה כי אין צורך להוסיף על דברים נכוחים אלו, שמקבלים במקרה שלנו (שכאמור, נסיבותיו חמורות יותר), משנה תוקף. יצוין, כי בית משפט קמא נתן משקל גם לכך שעבירת השוד בענייננו נעברה בצוותא, תוך קשירת קשר ותוך שימוש באקדח, ולכך שהעבירה בוצעה בתעוזה רבה לאחר תכנון מדוקדק וסיכון חיי אדם. 41. באשר לנסיבות האישיות של המערערים, אמנם ניסן ואודי הורשעו בעבירות נוספות פרט לעבירת השוד ועברם הפלילי כבד מזה של המערערים, אולם מאידך, ניסן ואודי הביעו חרטה והודו בעבירות, וכן יש לציין את גילם הצעיר ביחס למערערים. בנוסף, העובדה שהמערערים לא היו בבנק בעת השוד אינה מפחיתה מאחריותם (מה עוד שתומר היה ה"מוח" מאחורי המהלך ומיכאל החרה החזיק אחריו), ועל כן יש לראות בארבעת המעורבים שותפים שווים לעבירה. 42. לבסוף, באשר לערעורו של תומר בנוגע לפסילת רישיון הנהיגה שלו, אכן סעיף 35 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], קובע כי: "הורשע אדם בעבירת תעבורה או בעבירה לפי חוק אחר הכרוכה בנהיגה ברכב, רשאי בית המשפט שהרשיעו ... נוסף על כל עונש אחר במקומו, לפסול אותו מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה, לצמיתות או לתקופה מסוימת". הנה כי כן, בית המשפט מוסמך לפסול אדם מלהחזיק רישיון נהיגה, בעקבות הרשעה בחוק אחר (פרט לפקודת התעבורה), אם העבירה בה הורשע כרוכה בנהיגה ברכב, והמערער לא הצביע על טעם מיוחד המצדיק סטייה מהוראה מפורשת זו (ראו דיון בנושא זה בע"פ 5653/13 ביידון נ' מדינת ישראל, פסקה 25 (2.1.2014); ראו גם: ע"פ 2965/13 מדינת ישראל נ' אלרפעיה, בפסקה 30 (2.7.2014)). אלא שנטען כי המשיבה כלל לא עתרה להטלת העונש האמור. לטענה זו לא ניתנה על ידי המשיבה כל תשובה, כך שניתן להניח שאכן כך הם פני הדברים. בנסיבות אלה, כשהמשיבה כלל לא עתרה להטלת עונש פסילה, איני סבור שהיה מקום שבית המשפט יגזור עונש זה ביוזמתו. לפיכך אציע לחבריי לבטל עונש זה שהוטל על תומר. סוף דבר 43. המערערים הורשעו בבית משפט קמא בעבירות חמורות של שוד בנסיבות מחמירות שבוצע לאחר תכנון מוקדם, באור יום בטבורה של עיר, תוך סיכון העוברים והשבים. לכל אורך הדרך ניסו המערערים להרחיק עצמם מהמיוחס להם למרות ראיות ברורות וחד משמעיות המצביעות על מעורבותם הממשית בביצוע הפעולה. המערערים הפכו כל אבן בפסק הדין קמא על מנת להפריך את התשתית עליה התבסס בית המשפט בהרשעתם, אך לטעמי הדבר לא עלה בידם, כמוסבר לעיל. אשר על כן ונוכח הנימוקים המובאים לעיל, אציע לחברי לדחות את ערעורם של המערערים על שני חלקיו, ולהותיר את פסק דינו של בית משפט קמא על כנו, בכפוף לאמור בפסקה 42 לעיל בדבר ביטול עונש הפסילה שנגזר על תומר. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏ב' בחשון התשע"ה (‏26.10.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13048720_L09.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il