סולן הפקות בע"מ נ. מדינת ישראל,משרד הפנים,מינהל האוכלוסין

החלטה בתיק בג"ץ 4871/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4871/04 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט י' אלון העותרת: סולן הפקות בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל, משרד הפנים, מינהל האוכלוסין 2. מדינת ישראל, משרד התעשיה, המסחר והתעסוקה עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ז באב התשס"ז (1.8.07) בשם העותרת: עו"ד יהודה טלמון בשם המשיבים: עו"ד חני אופק פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. עתירה זו עניינה חיובה של העותרת, סולן הפקות 2003 בע"מ, בתשלום אגרת בקשה ואגרת היתר להעסקת עובדים זרים, עבור 15 חברי הקרקס המונגולי שהוזמנו על ידה לסדרת הופעות בישראל. האגרות, ייאמר מייד, שולמו זה מכבר על-ידי העותרת, תחת מחאה, ובעתירה היא מבקשת, אפוא, להשיב לה את הסכומים שנגבו, לדידה, באופן בלתי-חוקי ובלתי-סביר. בזמנו ניתן צו-על-תנאי בעתירה, והוגשו תצהיר תשובה ועיקרי טיעון. להלן העובדות, כפי שהן מתוארות בעתירה: ביום 22.1.2004 התקשרה העותרת – חברה העוסקת בהפקת אירועי תרבות ובידור – בהסכם עם הקרקס הממלכתי המונגולי. עניינו של ההסכם היה הזמנת סדרה של מאה וחמישים הופעות של הקרקס על פני תקופה של תשעה חודשים, תמורת תשלום כמפורט בהסכם. העותרת פנתה למשיבים בבקשה להתיר את כניסתם של אנשי הקרקס לארץ, ונמסר לה כי לשם כך עליה להגיש בקשה למתן היתר להעסקת עובדים זרים, ולשלם אגרות בהתאם לחוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 (להלן: חוק עובדים זרים). העותרת סברה כי אין מקום לדרישה זו, אולם לדבריה, בשל לחץ הזמן, עשתה כפי שהתבקשה – הכל תחת מחאה. הקרקס אכן הגיע, ההופעות התקיימו, והיום נותרה השאלה אם דרישת תשלום האגרות – בדין היתה. 2. חוק עובדים זרים מגדיר בסעיף 1 עובד זר כמי שהוא "עובד שאינו אזרח ישראל, או תושב בה". החוק קובע תנאים שונים להעסקתו של עובד זר, ובכלל זה תנאים העוסקים בקבלת אישור רפואי, בהתקשרות בחוזה עבודה, בהסדרת ביטוח רפואי ומגורים הולמים, ועוד כיוצא באלה הוראות. החובות השונות מוטלות על המעביד. סעיף 1י לחוק עובדים זרים מורה, בסעיפים הרלבנטיים שבו, כי: (א) מעביד המבקש להעסיק עובד זר ישלם אגרת בקשה בסכום של 500 שקלים חדשים (בחוק זה - אגרת בקשה), בשל כל עובד זר שהוא מבקש להעסיק; האגרה תשולם בעת הגשת בקשה להיתר לפי סעיף 1יג, לרבות בעת הגשת בקשה להארכת תוקפו של היתר כאמור. (א1) ניתן למעביד היתר להעסיק עובד זר לפי סעיף 1יג, ישלם אגרה שנתית בסכום של 4,000 שקלים חדשים בעבור כל אשרה ורישיון לישיבת ביקור למטרת עבודה בישראל שיינתנו לעובד זר, בהסתמך על ההיתר, לפי חוק הכניסה לישראל (בחוק זה - אגרה שנתית), ואם ההיתר ניתן לשם העסקת עובד זר בענף החקלאות, ישלם אגרה שנתית בסכום של 1,000 שקלים חדשים. (ב) האגרה השנתית ואגרת הבקשה כאמור בסעיפים קטנים (א) ו-(א1) ישולמו בידי מי שמבקש להעסיק את העובד הזר. הנה כי כן, מן הסעיף עולה כי העסקת עובד זר טעונה תשלום אגרת בקשה ואגרת היתר. מי שנדרש לשלם את האגרות – לפי סעיפים-קטנים (א) ו-(א1) – הוא המעביד. אולם, סעיף-קטן (ב) מוסיף וקובע כי האגרות "ישולמו בידי מי שמבקש להעסיק את העובד הזר". על סעיף-קטן זה סומכים המשיבים את עמדתם. לדבריהם, אף אם העותרת אינה המעבידה של הקרקס המונגולי, והמעביד הוא גורם זר – ונראה כי המשיבים אינם חושבים אחרת – ניתן היה, מכוח סעיף-קטן (ב), לחייב את העותרת בביצוע התשלום, כמי שביקשה להעסיק את אנשי הקרקס בארץ. 3. השאלה הראשונה שיש לבחון היא אם אנשי הקרקס נחשבים, לצורך החוק, כ"עובדים זרים". לשאלה זו משיבה המדינה בחיוב, והיא מדגישה כי עמדה זו נובעת מן הצורך להבטיח לכל איש חוץ הבא לעבוד בישראל – בין אם מעבידו ישראלי ובין אם אינו ישראלי, בין אם הוא פועל פשוט, מנהל מטעם חברה זרה, או אמן – זכויות בסיסיות כקבוע בחוק. זאת ועוד, גישה זו מגשימה לדעת המדינה תכלית מרכזית העומדת מאחורי ההסדר, קרי: כיסוי עלויות הנגרמות למדינה, במישרין או בעקיפין, בשל שהייה של עובדים זרים בשטחה. מדיניות זו של המדינה, להגדיר בצורה רחבה "עובדים זרים" לצורך החוק, יש לקבל, והיא עולה בקנה אחד עם הלשון שננקטה בחוק עצמו – "עובד זר – עובד שאינו אזרח ישראל, או תושב בה" (סעיף 1 לחוק). 4. הנה כי כן, אנשי הקרקס הם עובדים זרים במובנו של החוק, ובהינתן המסקנה הזו – אין חולק, כך נדמה, שהמדינה רשאית היתה לגבות את האגרות נשוא ענייננו. השאלה שנותרה היא אם רשאית היתה המדינה להפנות את דרישת התשלום לעותרת – כמי שהזמינה את חברי הקרקס לישראל ופנתה לצורך כך לקבלת היתר. לשאלה זו אנו משיבים בחיוב. סעיפים 1י(א) ו-1י(א1) לחוק דוברים במעביד המבקש להעסיק עובד זר כמי שמוטלת עליו חובת תשלום האגרות; אולם, סעיף-קטן (ב) מוסיף כאמור וקובע, כי האגרות תשולמנה בידי מי שמבקש להעסיק את העובד הזר. לכאורה, יש כאן כפילות, אך את ההסבר ניתן למצוא בפרשנותה של המדינה, כי סעיף-קטן (ב) בא לאפשר פנייה למזמין העבודה, גם אם אינו המעביד, על מנת שהלה ישלם את האגרה ובכך יתאפשר תהליך מתן ההיתר. פרשנות זו הגיון בצדה, ובמיוחד כך מקום בו המעביד הוא גורם חוץ, ומקום בו מבקש ההיתר אינו המעביד – כבענייננו. אכן, המדינה מתנה את העסקתו של עובד זר במתן היתר, וההיתר כרוך באגרות. סביר הוא שהמדינה תעמיד את דרישת תשלום האגרות בפני מבקש ההיתר בפועל, גם אם הלה הוא מזמין העבודה ואינו המעביד. כפי שמציינת המדינה, בדרך זו מתייתר הצורך בבירור זהותו של המעביד כשקיים קושי אובייקטיבי בכך, והליך קבלת ההיתר מפושט ומזורז על-ידי כך שהמדינה מפנה את דרישת התשלום לנציג הישראלי שפנה אליה בבקשה להסדיר את כניסתם של העובדים הזרים לישראל. מזמין העבודה המעוניין בכניסתם של העובדים לישראל יכול כמובן לפעול כראות עיניו, ובכלל זה לפנות למעביד על-מנת שימלא את חובתו שבדין וישלם לרשויות במישרין, או למזמין בדרך של שיבוב, את סכום האגרות. אולם, ככל שמדובר במדינה, לא מצאנו פסול בפרשנותה את הדין. 5. יצוין, כי לאחרונה נכנסו לתוקפן תקנות עובדים זרים (פטורים למעסיקי מומחים זרים), התשס"ז-2007, המאפשרות – בתנאים הקבועים בהן – לפטור מאגרה שנתית לפי סעיף 1י את מי שנחשב "עובד זר מומחה", ובכלל זה, "אמן או ספורטאי הנכנס לישראל לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים לביצוע משימה זמנית" (ראו סעיף 1(7) לתקנות). גם תקנות אלה לא היה בהן כדי לסייע לעותרת, אפילו חלו בתקופה הרלבנטית, ולוּ מן הטעם שאנשי הקרקס נכנסו לישראל לתקופה ארוכה מהקבוע בתקנות. יחד עם זאת, יש בתקנות החדשות כדי ליתן מענה, ולוּ חלקי, להסדרת מעמדם של אמנים ומומחים הבאים לארץ לתקופה מוגבלת. סוף דבר, העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. המשנה-לנשיאה הנשיא ד' ביניש: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופט י' אלון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, כ"ב באלול התשס"ז (5.9.07). ה נ ש י א ה המשנה-לנשיאה ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04048710_P07.doc לח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il