פסק-דין בתיק ע"פ 4858/03
בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 4858/03
בפני:
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופטת א' חיות
המערערת:
אילנה קושילביץ
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע
מיום 4.5.03 בת.פ.ח 9081/01 שניתן על-ידי כבוד השופטים
ר' אביע, ב' אזולאי וח' עמר
תאריך הישיבה:
כ"ו בשבט תשס"ד
(18.2.04)
בשם המערערת:
עו"ד ד' חלק
בשם המשיבה:
עו"ד מ' חדד-מילוא
פסק-דין
השופט א' מצא:
1. המנוח עודד קושילביץ ז"ל נרצח,
ביריית אקדח בראשו, בידי חברו הקרוב, חוסני עבאדין (להלן: חוסני). המעשה התרחש בשעת לילה מאוחרת במוסך באילת, שנוהל בידי
חוסני. המערערת, גרושתו של המנוח וידידתו של חוסני, נכחה במעמד ביצוע הרצח. אל
המוסך הגיעו חוסני והמערערת במכוניתו של המנוח. לאחר שירה במנוח הטיל חוסני את
גופתו לתוך תא המטען של מכוניתו. המערערת סייעה לחוסני בטשטוש עקבות הדם. אחר כך -
לבקשת חוסני - הוציאה את המכונית ובה הגופה מתחום המוסך. משסיים לשטוף את רצפת
המוסך בעזרת צינור, ונעל את שער המוסך, הסיע חוסני את המערערת במכונית זו לביתה
ואחר-כך זנח את המכונית, ובה הגופה, במגרש החנייה של בית-המשפט באילת. למחרת היום
מסרה המערערת למשטרה הודעה כוזבת בדבר היעלמותו של המנוח וכן נעזרה בכלי התקשורת
להשמעת קריאות נרגשות שנועדו, כביכול, להגיע לאוזניו של המנוח.
משנתגלתה גופת המנוח נפתחה חקירה שבסיומה
הואשמו חוסני והמערערת יחדיו בקשירת קשר לביצוע פשע ובעבירת רצח בכוונה תחילה.
חוסני הודה בביצוע הרצח. לטענתו, ביצע את המעשה ממניע לאומני ולא בעקבות קשר שקשר
עם המערערת. בהסתמך על הודאתו הורשע חוסני ברצח ונידון למאסר עולם, מבלי
שבית-המשפט נדרש להכרעה בשאלת מניעו לבצע את הרצח. בערעורו על פסק-הדין התכחש
חוסני להודייתו בטענה, כי מות המנוח נגרם בשגגה (עקב פליטת כדור מאקדחו), ולא עקב
ירי מכוון, אך בית-המשפט העליון דחה את ערעורו והרשעתו ברצח נותרה על כנה. ומשחזר
חוסני על גרסתו החדשה, בגדר עדותו מטעם התביעה במשפטה של המערערת, דחה בית-המשפט
המחוזי את גרסתו כבלתי-ראויה לאמונו.
2. המערערת כפרה בעובדות שעל יסודן הואשמה
בקשירת קשר עם חוסני ובנטילת חלק ברציחת המנוח. על יסוד הראיות הגיעו שופטי
בית-המשפט המחוזי לכלל מסקנה משותפת, כי אשמת המערערת בקשירת קשר לביצוע פשע הוכחה
לפניהם, בעוד שלהשתתפותה בביצוע מעשה הרצח גופו אין ראיות מספיקות. אחד משופטי
המותב סבר, כי יש להרשיע את המערערת בסיוע לרצח (שבא לידי ביטוי בנוכחותה בזירת
האירוע, שלא הייתה "מקרית" ונועדה לאפשר את ביצוע הפשע או להקל על
ביצועו). אך להכרעה זו לא הצטרפו שני השופטים האחרים, באשר לא השתכנעו, בדרגת
הוודאות הנדרשת במשפט פלילי, כי המערערת - אף שקשרה עם חוסני לרצוח את המנוח -
הייתה שותפת להחלטתו לבצע את מעשה הרצח במועד ובמקום ביצועו. המערערת הורשעה אפוא
בקשירת קשר לביצוע פשע. כן הורשעה בארבע עבירות נוספות, שבהן לא הואשמה מעיקרה:
סיוע לאחר מעשה, אי-מניעת פשע, השמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט. בעבירות אלו, שאשמתה
בהן נתבררה מן הראיות וניתנה לה הזדמנות סבירה להתגונן מפניהן, הורשעה המערערת בשל
מחדלה למנוע את הרצח סמוך לפני ביצועו ובשל המעשים שעשתה לאחר ביצוע הרצח. על כל
עבירותיה, כמכלול אחד, נידונה המערערת לחמש שנות מאסר וחצי (בניכוי ימי מעצרה בשלב
החקירה) ולשנת מאסר על-תנאי.
3. בערעורה שלפנינו השיגה המערערת על צדקת
הרשעתה בדין ועל חומרת עונשה. מן העיון בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי עולה, כי
הרשעת המערערת בקשירת הקשר עם חוסני התבססה, בעיקרה, על עובדות שלא נשנו במחלוקת
ועל הודיות מפורשות שמסרה המערערת בשלב החקירה ואשר גם במשפטה לא התכחשה לאמיתותן.
מן העובדות עלה, כי לאחר מספר שנות פירוד מן המנוח (בעקבות גירושיהם) שבה המערערת
להתגורר עם המנוח ושלושת ילדיהם. חוסני היה חברו של המנוח. על טיב קשריהם של
השניים לא הובאו ראיות מקיפות. עם זאת התברר, כי המנוח - שעבד בנמל אילת - נהג
לבוא בשעות הפנאי שלו למוסכו של חוסני ולסייע לו בעבודת המוסך. גם המערערת, שכשנה
לפני הרצח פיתחה פרשת אהבים עם חוסני, נהגה לבלות במוסך חלק מעתותיה.
בשלב החקירה הודתה המערערת, כי החלטת
חוסני להמית את המנוח הבשילה בעקבות תלונתה לפניו, כי היא "לא מסוגלת לסבול
עוד [את המנוח] והלוואי שהיה קורה לו משהו". לכך, כדבריה, השיב חוסני, כי הוא
"יכול לדאוג לזה"; ולא חלפו ימים רבים והוא הציג לפניה אקדח. המערערת
הבינה, כי חוסני השיג את האקדח במטרה להשתמש בו לפגיעה במנוח; אך היא לא אמרה ולא
עשתה דבר כדי להניא אותו מכוונתו. יתר-על-כן: המערערת סיפרה כי בהזדמנויות אחדות
ניסה חוסני, באמתלות שונות, להוביל את המנוח למקומות מבודדים ("להוציאו מן
העיר"), במטרה לרוצחו. אלא שניסיונותיו העלו חרס, ובמקרה אחד אמר לה,
"שכנראה עודד [המנוח] מרגיש שעומד לקרות לו משהו". כן סיפרה המערערת, כי
פעם נשאלה על-ידי חוסני, אם בנמל (מקום עבודתו של המנוח) יש אנשים שאינם אוהבים את
המנוח או מסוכסכים עמו. לכך השיבה כי אינה יודעת, ולשאלתה למה הוא חותר בשאלותיו
השיב חוסני, כי "חשב שאולי אפשר לגרום לכך שמישהו מהעבודה יפגע בו". עוד
סיפרה המערערת, כי משנוכח חוסני כי היא פוחדת מפני הבאות, חשש כי
"תישבר" והרבה להטיף לה כי עליה "להתחזק" ו"להיות
חזקה", ובשלב מסוים אף אמר לה: "אני אעשה את זה בכל מקרה; גם אם תגידי
לא, אני אעשה את זה". בליל האירוע, סיפרה המערערת, התארחו, היא והמנוח, בביתו
של חוסני. בהיותם שם אמר חוסני למנוח, כי ברצונו למסור לו סכום כסף השמור עמו
במוסך והציע למנוח לנסוע למוסך יחדיו. המנוח הסכים וביקש ממנה להתלוות אליהם.
לדבריה, "תיארה לעצמה" כי "הולך לקרות משהו", וניסתה להתחמק
מהצטרפות אליהם בטענה שהיא "עייפה", אך משהבחינה ב"מבט מאיים"
שחוסני נעץ בה הבינה, לדבריה, כי לא תוכל להתחמק ונסעה עם המנוח וחוסני למוסך.
4. הסניגורית המלומדת חתרה לשכנענו, כי
להרשעת המערערת בקשירת קשר לביצוע רצח לא הניחה המאשימה תשתית ראייתית מספקת.
לביסוס אשמת המערערת בעבירה זו, טענה הסניגורית, היה על התביעה להראות כי המערערת
וחוסני גיבשו החלטה משותפת להמית את המנוח. לדידה, חוסני רצח את המנוח בין ממניע
לאומני (כגרסתו במשפטו) ובין ממניע אחר (כגון, מניע כספי) שלא נתברר לאשורו.
ואולם, משעמד על גרסתו כי ביצע את הרצח שלא בעקבות קשר שקשר עם המערערת, והתביעה
הסתפקה בהרשעתו בעבירת רצח, זיכה בית-המשפט את חוסני מן העבירה של קשירת קשר ונמנע
מלהכריע בשאלת מניעו לרצוח. בנסיבות אלו, טענה הסניגורית, אין הרשעתה של המערערת
בקשירת קשר עם חוסני יכולה לעמוד. הגם שהתבטאה באוזני חוסני, כי היא "לא
מסוגלת לסבול עוד [את המנוח] והלוואי שהיה קורה לו משהו", ואף התרשמה מתשובתו
(כי הוא "יכול לדאוג לזה"), מהצטיידותו באקדח ומשורת ניסיונותיו
"להוציא [את המנוח] מן העיר", כי בכוונתו לפגוע בו, אין לכרוך בין אמירת
המערערת לחוסני ומה שהבינה מדבריו ומהתנהגותו, לבין החלטת חוסני להמית את המנוח.
טענות אלו אין בידי לקבלן. מן העובדות
שפורטו עולה בבירור, כי המערערת וחוסני הסכימו ביניהם להמית את המנוח. למען הדיוק:
המערערת הביעה משאלה לראות במות המנוח וחוסני קיבל על עצמו למלא את משאלתה. בכך
הוקם יסוד ההסכמה בין המערערת לבין חוסני, לביצועה של עבירה משותפת, שבקיומו מותנה
שכלולה של עבירת הקשר. השאלה אם לקושרים היה מניע משותף לביצועה של העבירה
המשותפת, או שמא לכל אחד מהם היה מניע שונה להתקשרותו, אינה מעלה או מורידה. משמע,
גם אם אניח - כטענת המערערת - כי חוסני רצח את המנוח עקב מניע אחר, ולא כדי לספק
את משאלתה לראות במותו, או ממניעים הקשורים במערכת יחסיו עמה, אין בכך כדי לחלץ את
המערערת מאחריותה לקשר הפלילי שקשרה עם חוסני. זאת ועוד: זיכויו של חוסני מן
העבירה של קשירת קשר אינה גורעת מאשמת המערערת בעבירה האמורה. אמנם נכון שלקשירת
קשר דרושים שניים לפחות, אך הלכה מיוסדת היא, כי זיכויו של אחד הקושרים - אם אינו
סותר את אשמתו המוכחת של קושר אחר - אינו מוביל בהכרח גם לזיכויו של הקושר האחר
(ראו: ע"פ 4086/91 מימון נ' מדינת ישראל,
פ"ד מו(3) 868, בעמ' 876 והאסמכתאות המובאות שם). החלטת התביעה להסתפק,
בענייננו, בהרשעתו של חוסני בעבירת רצח, לא מנעה ממנה להוכיח את אשמת המערערת
בקשירת קשר; ומשהוכחה אשמת המערערת, בדין הורשעה.
5. הסניגורית הוסיפה וטענה, שכחצי שנה לפני
מעשה הרצח נשא חוסני אישה. בכך, לדבריה, הקיץ הקץ על מסכת יחסיו הרומנטיים עם
המערערת. ממילא אין הדעת סובלת, כי השניים קשרו ביניהם לרצוח את המנוח, לבל יפריע
להם להמשיך ביחסיהם.
די בטעמים שהובאו כדי לייתר את הדיון בטענה זו. לא
למותר להוסיף, כי מהתנהגותה של המערערת בתקופה הסמוכה לליל הרצח עולה בבירור, כי
לא זנחה את הרעיון להמית את המנוח. אילו נכון היה כי חזרה בה מכוונתה הרעה הייתה
מצופה לתת ביטוי לכך במניעת המעשה (סעיף 34(א) לחוק העונשין וע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 408). אלא
שהמערערת, כפי שהוכח, לא נקפה אצבע להניא את חוסני מן התכנית הפלילית או להזהיר את
המנוח מפני הסכנה האורבת לו.
להעמדת הדברים על דיוקם לא למותר להוסיף,
כי מגרסת המערערת בחקירה לא נובע - כטענתה בעדותה שבית-המשפט המחוזי לא האמין לה -
שיחסי הקירבה שקיימה עם חוסני נפסקו כחצי שנה לפני מעשה הרצח. בחקירתה סיפרה
המערערת, כי חוסני אמר לה לא פעם כי הוא מבקש שתלד לו ילד. כן הסתבר, כי במועד
הרצח הייתה המערערת שרויה בחודשי היריון ראשונים; ומתשובתה לשאלה שהוצגה לה בחקירה
עולה, כי לא ידעה אל נכון לומר אם היריונה נובע מיחסיה עם חוסני או מיחסיה עם
המנוח.
6. הסניגורית לא טענה, כי למערערת לא ניתנה
הזדמנות להתגונן מפני העבירות הנוספות שבהן הורשעה. סבורני כי להרשעתה בעבירות של
סיוע לאחר מעשה, השמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט נמצאו לפני בית-המשפט ראיות
חד-משמעיות. בטענת המערערת, כי לאחר ביצוע הרצח פעלה עקב כורח, בהיותה נתונה
לאיומיו של חוסני, לא מצאנו מאומה. לא זה בלבד שבהכניסה את עצמה בהתנהגותה הפסולה
למצב בו נמצאה נשללה זכאותה להסתמך על הגנת כורח (סעיף 34יד לחוק העונשין), אלא
שגם מכלול התנהגותה לאחר הרצח שולל מעיקרה כי פעלה עקב כורח. הא ראיה, כי גם לאחר
שהוחזרה לביתה, בעוד חוסני מסתלק לדרכו עם המכונית ובה גופת המנוח, לא עלה בדעתה
לדווח למשטרה על המעשה הנורא שהייתה עדה לו זה עתה. תחת זאת המשיכה במעשים שמטרתם
לטשטש עקבות ולשבש את מהלכי המשפט: הגישה למשטרה תלונת שווא, אודות היעלמותו
כביכול של המנוח, והעסיקה את אמצעי התקשורת בקריאות שווא למנוח לשוב אליה.
אף שהסניגורית לא חלקה על צדקת הרשעתה של
המערערת בעבירה של אי-מניעת פשע, בחנו אם הרשעתה בעבירה האמורה מתיישבת עם הרשעתה
בקשירת קשר לביצוע פשע. הלוא העבירה של אי-מניעת פשע יאה אך למי שיודע אודות עבירה
מסוג פשע שאחרים עומדים לבצעה
וחדל מעשיית מעשה במטרה למנוע את ביצוע העבירה (ע"פ 3417/99 הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 735, 747). אך עיון
בקורותיו המיוחדות של האירוע הניח את דעתנו, כי בדין הרשיע בית-המשפט המחוזי את
המערערת גם בעבירה האמורה. שופטי הרוב בבית-המשפט המחוזי לא מצאו ראיה מספקת
למעורבותה של המערערת בסיוע לרצח - לא כל שכן, להשתתפותה בביצועו - ומשום כך
הסתפקו בהרשעתה בקשירת קשר לביצוע פשע. עם זאת, מצאו לנכון להרשיעה גם בעבירה של
מניעת פשע, וזאת בשל מחדלה למנוע את הרצח סמוך לפני ביצועו. מן הראיות עלה, כי
משהגיעו המערערת, המנוח וחוסני לפתח המוסך בליל הרצח, הוריד המנוח את חוסני מן
המכונית, ועד שהלה יפתח את שער המוסך, נפנו הוא והמערערת למאפייה סמוכה לקניית
לחמניות לארוחת הבוקר. כעולה מדברי המערערת, לבה ניבא לה כי חוסני גרר את המנוח
ואותה למוסך באישון לילה בכוונה לפגוע במנוח. בדקות הספורות שבהן שהתה עם המנוח
לבדו, בעוד חוסני פותח את המוסך, היה בידה להזהיר את המנוח מפני הסכנה האורבת לו
ובכך למנוע את הרצח. אלא שהיא חדלה מכך. מחדל ספציפי זה הוא שהוביל להרשעתה גם
באי-מניעת פשע.
7. מכל האמור עולה, כי דין הערעור על ההרשעה
להידחות. אף בעונש שהשית בית-המשפט המחוזי על המערערת אינני מוצא יסוד להתערב. אין
ספק כי מצבה האישי של המערערת איננו קל. שלושת ילדיה (בנותיו ובנו של המנוח) נטשו
אותה, והתינוק שילדה לאחר שהוגש נגדה כתב האישום, הועבר עם כליאתה, על-ידי רשויות
הרווחה, למשפחה אומנת. גם הליכי משפטה, כמסתבר, התארכו מעבר לראוי. אך נסיבות
אישיות קשות אלו, שהמערערת במו-ידיה דרדרה את עצמה לתוכן, אינן יכולות להאפיל על
חומרת המעשה הנורא שעשתה המערערת בתיתה את ידה לקשירת קשר להמית את המנוח. אף שלא
נטלה חלק במעשה ההמתה גופו, אין ספק שהייתה אם הרעיון השטני להמיתו. בנסיבות אלו
אין יסוד לקבל כי העונש שנגזר עליה הוא חמור יתר על המידה.
8. אשר על כן, יש לדחות את הערעור, על שני
חלקיו.
ש ו פ ט
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופטת א' חיות
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.
ניתן היום, ח' באדר תשס"ד (1.3.04).
ש ו פ ט ש ו
פ ט ת ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03048580_F05.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
/עכ.