חוסני אחמד לחאם ז"ל נ. רבחי אחמד לחאם ז"ל

פסק-דין בתיק ע"א 4856/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4856/07 וערעור שכנגד ע"א 4996/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערערים: 1. חוסני אחמד לחאם ז"ל 2. סאמי לחאם נ ג ד המשיבים: 1. רבחי אחמד לחאם 2. עזבון המנוח ע. אלרחים מוחמד חמדאן ז"ל 3. אחמד אקבאל 4. אחמד מוחמד 5. אחמד הבה 6. אחמד סעיד 7. אחמד דאפר 8. אחמד פריד 9. אחמד סמיר 10. מחמוד מואסי 11. פורמלי רשם מקרקעין נתניה 12. מוחמד ביאדסה 13. עזיז ביאדסה 14. עבדאללה ביאדסה 15. חמדאן ביאדסה 16. חוסני גנאיים 17. יוסף קעדאן 18. אחמד מואסי 19. אסעד מואסי 20. עאדל מואסי 21. סעיד אבו חסין 22. וליד אבו חסין ערעורים וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק 311/99 (שאוחדו בו 3 תביעות) שניתן ביום 11.4.07 על-ידי השופטת בר-זיו תאריך הישיבה: כ"א באלול תשס"ט (10.9.09) בשם המערערים: עו"ד סמיח שריטח בשם המשיב 1: עו"ד עבדול אלראזרק מוחסן בשם המשיבים 10-2: עו"ד מוחסן סאהר סאמר בשם המשיב 11: משיב פורמאלי בשם המשיבים 14-12: עו"ד מוחסן סאהר סאמר בשם המשיב 15: עו"ד וותד נאזר בשם המשיבים 22-16: לא מיוצגים פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעורים וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת בר-זיו) מיום 11.4.07 בתיק 311/99 (שאוחדו בו 3 תביעות), בגדרו נקבעה חלוקת בעלות במקרקעין המצויים בבאקה אל-גרביה, שנעשו בהם עסקאות נוגדות. רקע והליכים ב. הקרקע נשוא הסכסוך היא חלקה 20 אשר בגוש 8778 בבאקה-אל-גרביה. הקרקע חולקה בראשית שנות ה-80 בין ארבעה אחים: פריד, סמיר, זוהיר ועבד אל-רחים. אף כי הועלו טענות שהקרקע חולקה באופן בלתי שוה, מכל מקום במרשם המקרקעין נרשם על שם כל אח רבע מן החלקה. דמות המפתח בפרשה שלפנינו הוא האח עבד אל-רחים המנוח (המשיב 2 בע"א 4856/07, להלן המנוח), אשר ביצע עסקאות מכר שונות בחלקים מחלקה 20. בחודש אוגוסט 1993 רכש בנו של המנוח (להלן מוחמד עבד אל-רחים חג' אחמד) את חלקו של האח זוהיר בקרקע, ואף ייפה את כוחו של המנוח לבצע עסקאות בנכסיו (בפסק הדין קמא נכתב, בפסקה 13, שיפוי הכוח ניתן בשנת 1992; נראה שמדובר בטעות, אם כי אינני נוטע מסמרות בעניין זה). על כן, החל מתאריך זה, קיימת אי בהירות גם בשאלה – האם נכסים שמכר המנוח נמכרו מחלקתו שלו או מחלקת בנו. ג. הסכסוך שלפנינו יסודו בכך שהמנוח מכר, כביכול, יותר משהיה בבעלותו בחלקה 20, והחל משנת 1993, אף יותר ממה שהיה בבעלותו ובבעלות בנו גם יחד. יובהר, כי באף לא אחד מן ההסכמים לא נכתב אם הוא נעשה על פי ייפוי כוח, אך הועלו טענות שחלק מן ההסכמים (המאוחרים לחודש אוגוסט 1993) נעשו על ידי המנוח בשם בנו מוחמד עבד אל-רחים חג’ אחמד, ובהתיחס לחלקו בקרקע. להלן רשימת הטוענים לזכויות בעלות באדמות החלקה, על יסוד הסכמי המכר השונים, וגודל השטח לו הם טוענים: (1) חוסני אחמד לחאם (המערער 1 בע"א 4856/07, להלן חוסני לחאם): 1 דונם (על סמך הסכם מיום 4.8.86; הערת אזהרה נרשמה על שמו רק ביום 27.1.97). (2) סאמי אחמד לחאם (המערער 2 בע"א 4856/07, להלן סאמי לחאם): 1 דונם (על סמך הסכם מיום 16.8.86; לא נרשמה על שמו הערת אזהרה). (3) מחמוד עבדאללה מואסי (המשיב 10 בע"א 4856/07 והמערער שכנגד, להלן מואסי): 2.6 דונם (על סמך הסכם מיום 5.10.92; מואסי הוא היחיד מבין הרוכשים שחלקו נרשם במרשם, ביום 4.5.93). (4) רבחי אחמד לחאם (המשיב 1 בע"א 4856/07, להלן רבחי לחאם): 1 דונם (על סמך הסכם מיום 8.10.92; הערת אזהרה נרשמה על שמו רק ביום 30.10.96). (5) מוחמד עבדאללה ביאדסה (משיב 14 בע"א 4856/07 (הנקרא בטעות מחמוד ברשימת המשיבים), להלן מוחמד ביאדסה): 2 דונם (על סמך הסכמים מיום 14.10.93, 30.11.93, ו-31.1.94; הערות אזהרה נרשמו על שמו ביום 1.2.94 וביום 29.5.94). בידי מוחמד ביאדסה פסק דין חלוט המצהיר על בעלותו ב-1.6 דונם מן החלקה (בבית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ביין) בתיק אזרחי 10346/97 מיום 18.4.99). (6) מחמוד עבדאללה ביאדסה (משיב 15 בע"א 4856/07 (הנקרא בטעות מוחמד ברשימת המשיבים) ומערער 1 בע"א 4996/07, להלן מחמוד ביאדסה): 1 דונם (על סמך הסכם מיום 14.10.93; הערות אזהרה נרשמו על שמו ביום 28.12.93 וביום 9.4.95). (7) עפיף מוחמד ביאדסה (משיב 12 בע"א 4856/07 ומערער 2א בע"א 4996/07, להלן עפיף) וסובחי מוחמד עזיז ביאדסה (משיב 13 בע"א 4856/07 ומערער 2ב בע"א 4996/07, להלן עזיז): 1.4 דונם (על סמך הסכם מיום 12.12.93, שקדם לו זכרון דברים מיום 1.11.93; הערת אזהרה נרשמה על שמם ביום 14.11.93). (8) חוסני תאופיק גנאיים (משיב 16 בע"א 4856/07, להלן גנאיים): 1 דונם (על סמך הסכם מיום 7.5.94; הערת אזהרה נרשמה על שמו ביום 17.5.94). אין חולק כי סך כל המקרקעין שנמכרו עולה באופן ניכר על חלקם המשותף של המנוח ושל חג' אחמד במקרקעין. ד. שלושת האחים לחאם (חוסני, סאמי ורבחי) הגישו תביעות לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן פסק דין הצהרתי לפיו יש לרשום על שמם את החלקים שנרכשו על ידיהם, כמפורט מעלה, במרשם המקרקעין. צדדים אחרים התנגדו לכך, בטענה כי זכויותיהם בקרקע עדיפות. המעורבים השונים בפרשה הגישו תצהירים והעידו בפני בית המשפט קמא. בפסק הדין נקבעו העובדות שיפורטו להלן. ה. נקבע, כי למנוח ולבנו מוחמד יחדיו היו שייכים 8 דונם מתוך החלקה. נוכח ייפוי הכוח שנתן הבן לאביו בשנת 1993, החליט בית המשפט קמא להתייחס לשטחם המשותף כמקשה אחת בבואו לבחון את החלוקה לזכאים. נקבע, כי האחים לחאם החזיקו בפועל בחלקים מן החלקה. גם חלק מן המעורבים האחרים העידו בפני בית המשפט על החזקה בפועל בחלקים מן החלקה, אך נקבע, כי אף לא אחד הוכיח באיזה שטח החזיק בפועל. עוד נקבע, כי החזקתם של האחים לחאם בשטחים שרכשו יכולה היתה לאפשר לאחרים, קונים מאוחרים יותר, להיות מודעים לזכויותיהם בשטח. בשל כך, נקבע כי, "אין לאמר כי האחים לחאם, כקונים הראשונים, הפרו את חובת תום הלב כלפי הנתבעים (וראה ניתוח הפסיקה הרלבנטית בפסק דינה של כבוד השופטת (כתארה דאז) ד. ביניש בע"א 468/03 חברת יואב קיין בע"מ (בפירוק) נ' עזבון המנוחה שלוה קושניר ז"ל (לא פורסם)), באופן המאיין את זכויותיהם (כמובן שיש לזקוף לחובתם 'אשם' בעובדה שלא רשמו הערה בדבר זכויותיהם בלשכת רישום מקרקעין ואף לא דיווחו על העיסקאות שביצעו לשלטונות מס שבח מקרקעין)" (פס' 36). עוד נקבע, כי הנתבעים השונים לא פעלו בתום לב, שכן היו מודעים לעובדה שהאחים לחאם מחזיקים בחלקים מן השטח. בית המשפט אף העלה ספק לגבי תום הלב של מואסי, נוכח הסכם "ביטוח" שכרת, אך לא התייחס לכך בתוצאתו. לבסוף נקבע, כי יש ליחס אשם הן לאחים לחאם והן לנתבעים השונים. משכך, ערך בית המשפט חלוקה של השטח הנותר באופן יחסי בין 6 גורמים, על פי תורת האשם התורם, בהתבסס על הלכת אקסימין (ע"א 3912/90 EXIMIN S.A. נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל, פ"ד מז(4), 64), ועל פי קריטריונים שהופיעו בתשריט חלוקה הנוגע לחלקה משנת 1993. ו. התוצאה אליה הגיע בית המשפט היא, כי מתוך 8 דונם השייכים למנוח ולבנו יחדיו, 2.6 דונם שייכים למואסי (כרשום במרשם), 1.6 דונם שייכים למוחמד ביאדסה (אשר לו פסק דין הצהרתי, כאמור); 2 דונם יחולקו בשוה בין שלושת האחים לחאם, 1 דונם יינתן לעפיף ועזיז ביאדסה, ו-787 מ"ר יינתנו לגנאיים. יובהר, כי מחמוד ביאדסה לא זכה להתייחסות בתוצאת פסק הדין, אך כללנו אותו למעלה ברשימת הטוענים לזכויות, הן נוכח הסכם המכר עליו הוא חתום, והן נוכח פסק הדין החלוט בתיק אזרחי (חיפה) 10346/97 כנזכר, המאשר את קיומו ותוקפו של הסכם מכר זה (גם אם בהקשר של אחיו, מוחמד ביאדסה). הטענות בערעורים ז. כנגד התוצאה אליה הגיע בית המשפט, כמו גם כנגד קביעות עובדתיות שונות, מופנים הערעורים שלפנינו. המערערים בע"א 4856/07 הם האחים חוסני וסאמי לחאם הטוענים כנגד התוצאה, לפיה קיבלו כל אחד 666 מ"ר במקום 1 דונם לאדם להם היו זכאים לדעתם. המערער שכנגד הוא מואסי, אשר מסכים עם תוצאת פסק הדין קמא, אשר כזכור לא התערב בגודל שטחו, אך טוען כנגד טעויות עובדתיות ומשפטיות שלשיטתו שגה בהן בית המשפט במסגרת פסק דינו. המערער בע"א 4996/07, מחמוד ביאדסה, קובל על כך שבית המשפט קמא השמיט את שמו בחישוב הזכאויות לקרקע, ללא הנמקה וללא סיבה ברורה. כל המערערים מעלים עוד מספר טענות, הנוגעות הן לטעויות סופר, פרוצדורה ועובדות בהליך קמא, והן לטענה המשפטית, כי היה על בית המשפט לנתח את המקרה לפי ס' 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן חוק המקרקעין) הדן בעסקאות נוגדות במקרקעין, ולא לחלק את הבעלות בשטח על פי דוקטרינת האשם התורם (או האשם היחסי). המערערים אף מלינים על כך שבית המשפט בחר להתייחס לחלקות של המנוח ובנו כמקשה אחת, אף שכאמור, חלק מעסקאות המכר בוצעו על ידי המנוח עוד לפני שרכש בנו חלק בקרקע. עוד נטען, כי המנוח החזיק בייפויי כוח מאת אחיו עוד משנת 1976 לערך, ולכן ייתכן שחלק מן המכירות נעשו בחלקות האחים האחרים; לעומת זאת נטען, כי ייפויי כוח אלה בוטלו או פקעו בשלב מסוים, ויצויין, כי מעיון בחוזי המכר נראה, על פניו, שאין מוזכר בהם שימוש ביפויי כוח. ח. אציין, כי בדיון בפנינו סברנו תחילה שאין מקום להתערבות בפסק הדין קמא, וכך אמרנו לצדדים. בדיון חזרו בעלי הדין על עמדותיהם. עם זאת, לאחר העיון נשתנתה דעתי. דיון ט. נוכח מסקנתי, שתפורט להלן, לא אדרש לכל טענות הצדדים בשני הערעורים, אלא לנראה לי כעיקר, גם כעולה מעמדות הצדדים. אפתח ואומר, כי כשלעצמי איני נוטה – בכל הכבוד – לדרך הניתוח המשפטי שערך בית המשפט קמא בעניין האשם התורם, שעה שעסקינן בחלוקת זכויות קניין, בנסיבות של עסקאות מכר נוגדות. כאמור, בית המשפט קמא דן בשאלת תום הלב של הצדדים השונים לסכסוך, שאלה המעוגנת בדיני הקניין והמתאימה לסיטואציה שלפנינו. עם זאת, בית המשפט בחר שלא לדון במקרה בהתייחס לסעיף 9 לחוק המקרקעין הדן בעסקאות נוגדות במקרקעין, אלא החליט על הזכויות בקרקע לפי תורת האשם התורם, שמקורה בדיני הנזיקין, ואשר יובאה לתחום דיני החוזים, בין היתר בפרשת אקסימין. נזכיר, בקוים כלליים, כי פרשת אקסימין עסקה בצדדים לחוזה מכר טובין, ומשעה שנקבע כי לשני הצדדים אשם, הוחלט על חלוקת האחריות ביניהם על פי דגם של אשם תורם. יצויין, כי בפרשה זו, בניגוד למקרה שלפנינו, הסכסוך היה כספי, ועל כן השימוש באשם התורם למעשה קשר בין תוצאות מדיני החוזים לתוצאות מדיני הנזיקין במעבר קל יחסית. כך אמר שם הנשיא שמגר: "יתרון נוסף קיים לקביעה זו [על חלוקת האחריות בין הצדדים – א"ר] בכך, שיש בה כדי לאחד את עקרונות הפיצוי בין דיני הנזיקין לדיני החוזים. הערעור שבפנינו הוא דוגמה למקרה הנע על קו תפר דק בין שני התחומים. קו תפר שלא מן הנמנע הוא לטשטשו במקרה המתאים" (עמ' 85). ראו לעניין זה גם אריאל פורת, הגנת אשם תורם בדיני החוזים (1997), 209 – 210, והאסמכתאות דשם. י. המקרה דנא עוסק בתביעה לזכויות קנייניות במקרה של עסקאות נוגדות במקרקעין, ולא בתביעה כספית או חוזית. כנודע, קיים בדין הסדר ספציפי מתחום דיני המקרקעין בהם עסקינן, שיש ליישמו בענייננו. הסדר זה בא לידי ביטוי בסעיף 9 לחוק המקרקעין: "9. עסקאות נוגדות התחייב אדם לעשות עסקה במקרקעין ולפני שנגמרה העסקה ברישום חזר והתחייב כלפי אדם אחר לעסקה נוגדת, זכותו של בעל העסקה הראשונה עדיפה, אך אם השני פעל בתום-לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום-לב - זכותו עדיפה." סעיף זה היה מושא לפרשנות רבה בפסיקה (ראו למשל ע"א 2643/97 גנז שלמה נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ, פ"ד נז(2), 385, להלן פרשת גנז), וההלכה הפסוקה מבארת את אופן ההתמודדות עם מקרים של עסקאות נוגדות במקרקעין. נראה שצודקים הצדדים, כי יש לדון בעניינם בהסתמך על סעיף 9 והפסיקה על אודותיו. יא. אכן, נראה כי פסק הדין ביקש לעשות "צדק מעשי", ובדומה למאמץ פשרה או גישור צדק לא אחת משמעו פיתרון ביניים. מנגד, מלשונו של סעיף 9 עולה, כי הוא מציג פיתרון בינארי – בזכות זוכה או בעל העסקה הראשונה או בעל העסקה השנייה, אך לא שניהם, ולא חלק לזה וחלק לזה (עיקרון בינארי זה נראה על פי רוב כמובן מאליו בהקשר זה; השוו דפנה לוינסון-זמיר, "הקודיפיקציה האזרחית – סוגיות נבחרות בתחרות זכויות", משפטים לו (תשס"ז) 663, 666). כיוון שסעיף 9 הוא, כאמור, השולט על הסיטואציה שלפנינו, קשה ליישב מניה וביה חלוקת זכויות יחסית, כזו שערך בית המשפט קמא, עם העיקרון הבינארי שבבסיס הסעיף. וכמובן שאין באמור לשלול "אכיפה חלקית" לטובת הצד המפסיד בתחרות הזכויות, אם הדבר אפשרי. לדוגמה – ראובן הוא בעלים של 10 דונם; הוא מכר 7 דונם לחנה ובמועד מאוחר מכר 7 דונם לשמעון; אם נקבע כי חנה זוכה בתחרות הזכויות על פי סעיף 9, אין כל מניעה להעניק לשמעון את שלושת הדונמים הנותרים, אם רצונו בכך, ואם אין הדבר נוגד זכויות של צדדים שלישיים (ע"א 4836/06 עזבון המנוח סאלח יוסף חמוד ז"ל נ' חרב (לא פורסם), פס' ל"ח; ע"א 2907/04 סופיוב נ' עז' המנוח בכור סופיוב ז"ל (לא פורסם), פס' 7 לדברי השופטת נאור). יב. במקרה בו דבקה אשמה הן בקונה הראשון והן בשני, אין הבינאריות של סעיף 9 מחייבת שיצא חוטא נשכר – לשם כך נועדו דיני הנזיקין, המשלימים במקרים אלה את דיני הקניין, ומי שרואה עצמו נפגע מהתנהגות או מחוסר תום לב של צד זה או אחר, יוכל לתבוע פיצוי על כך (פרשת גנז, פס' 7(4) לדברי השופטת שטרסברג-כהן; ע"א 1235/90 הרבסט נ' חברת מ. אריאן, פ"ד מו(4), 661, פס' 9 לדברי השופט (כתוארו אז) ברק; פורת, שם; מ' דויטש קניין – כרך ג' (2006), עמ' 92 – 94, 223, 474; מ' מאוטנר, "'עסקאות נוגדות' ורשלנות הקונה שאינו רושם הערת אזהרה", הפרקליט מ(ג) 521, 533 – ה"ש 33). המקום לדון בשאלות של אשם תורם יהא, כנהוג, במסגרת תביעה נזיקית זו. ודומה שאין צורך להכביר מלים בעניין זה נוכח ניתוחה המקיף של השופטת פרוקצ'יה בנושא המשיק לענייננו: "הגבולות בין עקרון תום הלב בדין הקנין לבין חובת הזהירות בנזיקין ביחס לחובת רישום הערת אזהרה על ידי בעל העסקה הראשון אינם ניתנים לתחימה מדויקת... לעיתים, החלתם עשויה להניב תוצאות משפטיות דומות המשתלבות זו עם זו, והאבחנה המושגית בין תום הלב לבין חובת הזהירות עשויה להיטשטש במהלך יישומם במציאות. אולם לעיתים, החלת דין הנזיקין על העסקאות הנוגדות עשויה להניב תוצאות משפטיות החורגות מהתוצאה הקניינית ומשלימות אותה, על דרך יצירת איזון משפטי ראוי בין שני בעלי העסקאות, שרק אחד מהם זכה בנכס, על פי מידת האחריות היחסית החלה על כל אחד מהם לקיומן של העסקאות הנוגדות. ...אולם, המציאות עשויה להיות מורכבת יותר ולהצמיח תביעת נזיקין של בעל העסקה המאוחרת כנגד בעל העסקה הקודמת בזמן, מקום ששניהם לקו בחוסר תום לב, וזכותו הקניינית של הראשון הוכרה כעדיפה. בנסיבות אלה, חרף התוצאה הקניינית האמורה, עשוי בעל העסקה המאוחרת לתבוע את הראשון שזכה בנכס על נזק שנגרם לו בעריכת העסקה הנוגדת, כאשר מטרת התביעה היא לחלק בין השניים את האחריות הנזיקית ל"תאונה המשפטית" שארעה, וזאת על פי מידת האשם היחסי של כל אחד מהם. בנסיבות מורכבות אלה, פועל דין הנזיקין לחלק את האחריות ולפזר את הנזק אשר נצמח מההתקשרות בעסקות הנוגדות בין שני הצדדים. בכך, פועל דין הנזיקין לאיזון בין עניינם של הצדדים לעסקאות הנוגדות שאין ביניהם יריבות חוזית, ולהשגת תוצאה צודקת ביחסים שביניהם. בכך הוא משלים את דין הקנין, הפועל בתחום העסקאות הנוגדות בנתיב חד-כיווני, בהכירו לעולם בזכותו של אחד בלבד לנכס נשוא המריבה." (ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן (לא פורסם), פס' 28, ההדגשות הוספו – א"ר). יג. נוכח האמור, סבורני כי את הסכסוך דנא יש לנתח, לעת הזאת, בכלים שמציע סעיף 9 לחוק המקרקעין והפסיקה העוסקת בו, בדרך המלך שבדין ובפסיקה, תחת חלוקת הזכויות בקרקע לפי תורת האשם התורם. ואולם, סבורני כי דרך הפעולה הראויה בנסיבות היא החזרת התיק לבית המשפט קמא כדי שיבחן מחדש את הראיות, יקבע את הממצאים הנחוצים לצורך הכרעה לפי סעיף 9 ויכריע בין העסקאות בהתאם. כדי להחליט על עדיפות זכויות לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין, יש להכריע תחילה בשורה של שאלות עובדתיות, כגון: תוקף ההתחייבויות ומועדיהן, תום הלב של הקונים השונים, התמורה והשכלול. כיון שבית המשפט קמא פסע בפסק דינו בדרך אחרת מזו של סעיף 9, לא נדרש למכלול ההכרעות העובדתיות להן אנו נזקקים כעת, וחוששני כי התשתית העובדתית שנקבעה על-ידיו שהונחה בו, אינה מספקת לביסוס מסקנות חד משמעיות. נוסף על כך, מדובר בהליך רב משתתפים ומורכב, שבו נשמעו בבית המשפט קמא עדויות רבות. נוכח זאת, אין מנוס מהחזרת הדיון (השוו ע"א 6406/03 נאמני ההקדשות של העדה הספרדית בעיה"ק צפת ומירון נ' כמוס (לא פורסם)). כמו כן, כנודע, בידי הערכאה הדיונית כלים שונים להערכת ראיות וקביעת ממצאים עובדתיים, אשר אינם מצויים בידי ערכאת הערעור (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000), 643 -644; ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), ואף משום כך ראוי שהיא זו אשר תחליט בשאלות העובדתיות במקרה זה. אין משמעות הדבר כל עיקר כי התיק חוזר לנקודת ההתחלה. מסד הראיות הקיימות בעינו, ובית המשפט יכריע, לאחר שיאפשר לצדדים להשמיע טענותיהם, אם בידו להסתפק במסד הקיים, או שמא ירצה להוסיף ולשמוע ראיות כלשהן, ואיני מביע על כך דעה. יד. יתר על כן, פסק הדין קמא לא כלל התייחסות מלאה לכל הצדדים לסכסוך. כך, בולט היעדרו של המערער בע"א 4996/07 מחמוד ביאדסה, בשלב התוצאה של פסק הדין (אם כי שמו הוזכר במהלך פסק הדין, וייתכן שההערות הכלליות שבפסקה 36 לפסק הדין מתייחסות גם אליו). כעולה לכאורה מהסכם המכר מיום 14.10.93 שצורף לערעור, וכן, כאמור, מפסק הדין בתיק אזרחי (חיפה) 10346/97 (הנזכר מעלה), הרי מחמוד ביאדסה שייך גם הוא לשרשרת הטוענים לזכויות בחלקה 20 (הוא טוען לבעלות ב-1 דונם, וזאת בנפרד מאחיו מוחמד הטוען לבעלות ב-2 דונם). בהתחשב במורכבות הסכסוך שלפנינו, בריבוי הצדדים והראיות, מתקבל על הדעת שהיעדרו של מחמוד ביאדסה מתוצאת פסק הדין הוא תוצאה של טעות שבהיסח הדעת ותו לא. אף בשל טעם זה מצאתי לנכון להחזיר את התיק לדיון בבית המשפט המחוזי. כאמור, המערערים טוענים לטעויות שונות בפסק הדין קמא, בהן, למשל, בלבול לכאורה בשמות הצדדים בכותרת פסק הדין, או ציון שנה שגויה, כנטען, באשר לאחד מיפויי הכוח; כעת ניתן יהא לתקן טעויות אלה, ככל שיתבררו וככל שיידרש בהן תיקון; בהקשר זה לא למותר לציין, כי המשימה העומדת בפני בתי המשפט בבואם לנסות לפתור סכסוכים ממין זה שלפנינו – סכסוכים רבי משתתפים, המתפרשים על פני תקופות זמן ארוכות, כשחלק מן המעורבים כבר השיבו נפשם לבוראם זה מכבר – אינה פשוטה כלל ועיקר. ברי לי גם שאין החזרת הדיון גורמת נחת לערכאה הדיונית, לשון המעטה. אך דומני כי במקרה זה יש ללכת בדרך זו. טו. סופו של דבר, אציע לחבריי לקבל את הערעורים במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע מחדש, על פי האמור מעלה, את הזכאויות בקרקע, על יסוד סעיף 9 לחוק המקרקעין וההלכות הנוגעות לו, וכן יידרש לנקודות הנוספות שנמנו מעלה ככל הנחוץ. אציע שלא לעשות צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין. ניתן היום, י"ד בכסלו תש"ע (1.12.09). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07048560_T09.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il