חברת בנק הדואר בע"מ נ. שמואל וייס

8 1 בבית המשפט העליון ער"א 4854/22 לפני: כבוד השופט ד' מינץ המערערת: חברת בנק הדואר בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. שמואל וייס 2. אי.בי.סי. הנדסה ייצוא ושיווק (1995) 3. ראובן מלק 4. שרית מלק ערעור על החלטת הרשמת ש' עבדיאן מיום 19.5.2022 בע"א 7733/21 בשם המערערת: עו"ד אייל בליזובסקי; עו"ד איתן ברקוביץ' בשם משיב 1: עו"ד עמיחי זלצר; עו"ד צבי פיין בשם משיבים 4-2: עו"ד יצחק יונגר; יואב זטורסקי פסק-דין האם ערעור לפי תקנה 137(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות או התקנות) מחויב להיות בעל זיקה לערעור העיקרי? האם ערעור מכוח תקנה 137(ב) האמורה יכול להיות מוגש רק נגד בעל הדין שהגיש את הערעור העיקרי? אלה הן השאלות הטעונות הכרעה בערעור זה המופנה נגד החלטת הרשמת ש' עבדיאן מיום 19.5.2022 בע"א 7733/21. הרקע לערעור בין הצדדים התבררו תובענות כספיות בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד שמקורן במיזם עסקי משותף (ת"א 34552-07-15). ביום 2.8.2021 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו בין היתר התקבלה בחלקה תביעתו של משיב 1 (להלן: המשיב) נגד משיבים 4-2 (להלן ביחד: המשיבים) ונדחתה תביעתו נגד המערערת. ביום 11.11.2021 הגישו המשיבים ערעור על פסק הדין נגד המשיב, וביום 4.1.2022 הגיש המשיב ערעור משלו לפי תקנה 137(ב) לתקנות החדשות, המכוון הן נגד המשיבים והן נגד המערערת. ביום 19.1.2022 הגישה המערערת בקשה למחיקתו על הסף של ערעור המשיב נגדה. נטען כי המשיב לא הגיש ערעור על פסק הדין הדוחה את תביעתו נגדה, ומכאן שהוא הפך חלוט בחלוף 60 ימים מהמועד בו ניתן. הערעור שהגיש המשיב עתה מהווה אפוא ניסיון לנצל את הגשת הערעור על ידי המשיבים נגדו על מנת לפתוח מחדש את פסק הדין הדוחה את תביעתו נגד המערערת, ולכך לא ניתן להסכים. הגשת ערעור מכוח תקנה 137(ב) לתקנות, בדומה להגשת ערעור שכנגד לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות), אפשרית רק כלפי בעל דין שהגיש ערעור בעצמו. לגישתה, מסקנה אחרת עלולה לתמרץ בעלי דין להגיש ערעור עיקרי על פסק הדין בשל החשש שיוגש נגדם ערעור על ידי משיב אחר, וזאת מבלי שהם יוכלו בעצמם לערער על פסק הדין כי חלף להם המועד לעשות כן. ביום 19.5.2022 דחתה הרשמת את הבקשה. נקבע כי ההסדר הדיוני שעוגן בתקנות הישנות שונה בלשונו ובתכליתו מן ההסדר הקבוע בתקנה 137(ב) לתקנות החדשות. על פי ההסדר המעוגן בתקנות החדשות, ערעור לפי תקנה 137(ב) לתקנות הוא ערעור עצמאי אשר ניתן להפנותו כלפי כל בעל דין, ומכאן שאין להורות על מחיקת הערעור כלפי המערערת. במענה לטענת המערערת כי האפשרות להפנות ערעור כאמור נגד כל בעל דין עלולה לתמרץ בעלי דין להגיש ערעור עיקרי על פסק הדין, קבעה הרשמת כי קושי זה בא לכדי פתרון באמצעות היעתרות ברוחב לב לבקשות להארכת מועד להגשת ערעור מצד בעל דין שנפתחה נגדו חזית לראשונה במסגרת ערעור שהגיש נגדו משיב. זאת מפני שהחשש שטענותיו נגד בעלי הדין האחרים לא תישמענה, יפוג באמצעות הגשת ערעור לאחר שיתגלה לו שהוא צורף כבעל דין לאחר חלוף המועד להגשת ערעור משלו. מכאן הערעור שלפנַי. לטענת המערערת, התקנות החדשות אינן משנות את הכלל אשר מקורו בהלכה הפסוקה של בית משפט זה, לפיו בחלוף המועד להגשת ערעור לא ניתן להגיש ערעור נגד בעל דין שלא הגיש ערעור עיקרי. כלל זה לא נבע מלשון התקנות הישנות אלא הושתת על שיקולי מדיניות שתכליתם מניעת הגשת ערעורים על ידי בעלי דין מחשש שיוגש נגדם ערעור מטעם משיב כמו גם מניעת התמריץ להגשת ערעורים מיותרים. שיקולי מדיניות אלה מוסיפים לחול גם כיום ביחס לערעור המוגש לפי תקנה 137(ב) לתקנות, כאשר הפתרון שהוצג על ידי הרשמת בדמות היעתרות לבקשות להארכת מועד ברוחב לב הוא בבחינת "תיקון עוול בעוול". המערערת הוסיפה כי מדברי ההסבר לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: דברי ההסבר או דברי ההסבר לתקנות החדשות) עולה כי תקנה 137(ב) לתקנות החדשות ביטלה את דרישת הזיקה העניינית לערעור העיקרי. עם זאת, אין בדברי ההסבר כל יסוד לטענה כי בוטלה גם המניעה הדיונית מהגשת ערעור נגד בעל דין שלא הגיש ערעור מטעמו. יתרה מכך, תכליתה של תקנה 137(ב) לתקנות החדשות היא לתמרץ בעלי דין להימנע מלהגיש ערעורים, ואילו הקביעה לפיה ניתן להגיש ערעור על פי תקנה זו נגד בעל דין שלא הגיש ערעור עיקרי חותרת תחת תכלית זו. מכל מקום, ספק אם בכוחם של דברי ההסבר לתקנות לבטל הלכה פסוקה ומושרשת מקום שאין לכך יסוד מפורש בלשון התקנות. המערערת הדגישה כי אין במסקנת הרשמת לפיה לשון התקנות החדשות, העושה שימוש במונח "ערעור" ולא במונח "ערעור שכנגד", כדי להוביל למסקנה כי זכות הערעור מכוח תקנה 137(ב) לתקנות היא זכות בלתי מוגבלת. מנגד, לעמדת המשיב, תקנה 137(ב) לתקנות החדשות מעגנת הסדר חדש המאפשר הגשת ערעור עצמאי נגד כל בעל דין מבלי שתהיה זיקה לערעור העיקרי, תוך ביטול מודע ומכוון של מוסד "הערעור שכנגד". לטענתו, ערעורה של המערערת מבוסס על הנחות יסוד שגויות אשר אינן עולות בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה ומנוגדות לתקנות החדשות ולדברי ההסבר להן. ראשית, ובניגוד לטענת המערערת, ההלכה הפסוקה אשר הגבילה את אפשרותו של בעל דין להגיש ערעור שכנגד המופנה כלפי בעל דין שלא הגיש ערעור עיקרי, התבססה על לשונה של תקנה 434 לתקנות הישנות (הדנה במתן הודעה להגשת ערעור שכנגד תוך 30 ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור העיקרי) ולא על שיקולי מדיניות. שנית, הטענה לפיה אין בתקנות החדשות כדי לבטל את המגבלה האמורה על הגשת ערעור נגד בעל דין שלא הגיש ערעור עיקרי שגויה אף היא. מגבלה זו הייתה פועל יוצא של הדרישה לקיומה של זיקה מהותית בין הערעורים, ומשזו בוטלה אין כל מניעה להגיש ערעור על ידי משיב כלפי כל בעל דין. ושלישית, בכל הנוגע לטענה הנוגעת לתכליתה של תקנה 137(ב) לתקנות, נטען כי המערערת כלל לא התכוונה להגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט ואינה מתכוונת לעשות כן גם עתה. בנסיבות אלה, טענות המערערת לעניין התמריץ להגשת ערעור עצמאי הינן תיאורטיות ואין מקום לדון בהן. מכל מקום, גם אין בטענות אלה ממש. אילו היה המשיב יודע כי לא יוכל להגיש ערעור נגד המערערת מכוח תקנה 137(ב) לתקנות במקרה שיוגש ערעור עיקרי נגדו על ידי המשיבים, הדבר היה יוצר עבורו תמריץ להגיש מראש ערעור עיקרי נגד המערערת. מצב זה נמנע על ידי התקנות החדשות. מה גם, שהמערערת ידעה ברמת ודאות גבוהה כי יוגש נגדה ערעור בעת שהמשיבים הגישו ערעור נגד המשיב, והיה באפשרותה להגיש ערעור מטעמה ככל שחפצה בכך; ושבכל מקרה ביכולתה להגיש עתה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מטעמה, אם היא חפצה בכך, כפי שצוין בהחלטת הרשמת. המשיבים מצדם הודיעו כי הם מותירים את ההכרעה במחלוקת שבין המערערת למשיב לשיקול דעת בית המשפט. דיון והכרעה לאחר עיון בהחלטת הרשמת ובטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. תקנה 434 לתקנות הישנות, שנכללה תחת סימן שכותרתו "ערעור שכנגד", עסקה באופן הגשתו של ערעור שכנגד, וזו לשונה: ערעור שכנגד טעון הודעה היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית המשפט בערכאה הקודמת טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית המשפט בפירוט נימוקים, תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור לפי תקנה 420 או ניתנה החלטת הפטור לפי תקנה 432(א) אם ניתנה במעמד המשיב, או נמסרה ההודעה לפי תקנה 432(ב) אם ניתנה שלא במעמד המשיב, אולם לא יאוחר משבעה ימים לפני התחלת הדיון בערעור, והעתק מההודעה יומצא לכל בעל דין העלול להיפגע מטענה זו. תקנה זו העניקה למעשה יתרון דיוני לבעל דין אשר יכול היה להגיש ערעור ולא עשה כן, בדמות מתן אפשרות לחרוג ממגבלת הזמן הקבועה בדין לצורך הגשתו. יתרון זה היווה גם מעין "שוט" כלפי הצד שכנגד שחפץ בהגשת ערעור ראשי מצדו, נוכח הסכנה שבית המשפט שלערעור לא רק ידחה את ערעורו, אלא גם ייטול ממנו את פירות זכייתו בערכאה המבררת בשל קבלת הערעור שכנגד שהגיש יריבו (וראו: בש"א 902/20 מועצה אזורית מגילות ים המלח נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 14 (18.2.2020) (להלן: עניין ים המלח); בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פ"ד מה(1) 256, 263 (1991) (להלן: עניין יעד אלקטריק)). הרעיון שניצב ביסוד הערעור שכנגד היה כי בעל הדין שהיה מוכן להשלים עם פסק הדין ולא הגיש ערעור עליו, יוכל לחזור בו מעמדתו זו מקום בו בעל הדין שכנגד ביקש להשיג על פסק הדין לפני ערכאת הערעור (שם, עמ' 261; רע"א 4123/16 כהן נ' ציטרון, פסקה 2 (18.8.2016); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 405 (מהדורה שלישית, 2012); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי כרך ב 1008 (מהדורה שלוש עשרה, 2020)). בכך ניתן גם תמריץ לבעל דין שלא קיבל את מלוא מבוקשו בערכאה הדיונית, לשקול אם הגשת הערעור כדאית לו (בש"א 7182/94 זילברמן נ' שנפלד, פ"ד מט(2) 1, 3 (1995) (להלן: עניין זילברמן); עניין יעד אלקטריק, עמ' 261). לאורך השנים השתרשו בהלכה הפסוקה שני כללים הנוגעים להגשת ערעור שכנגד. הכלל הראשון הוא כי על הערעור שכנגד להיות בעל זיקה עניינית לערעור העיקרי (וראו מיני רבים: עניין יעד אלקטריק, עמ' 263; בש"א 4691/91 מדינת ישראל נ' אוזן, פ"ד מה(5) 695, 700 (1991) (להלן: עניין אוזן); ע"א 10800/06 סלמן נ' פקיד שומה טבריה, פסקה 14 (13.7.2011); ע"א 1490/08 קו מוצרי דלק בע"מ נ' צינורות המזרח התיכון בע"מ, פסקה 6 (5.9.2010); רע"א 3783/10 אקסלרוד נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פסקה 6 (28.9.2010); עניין ים המלח, פסקה 15; ע"א 190/60 קליסקי נ' עולמית חברה א"י למפעלי אסבסט מלט בע"מ, פ"ד טו 702, 705-704 (1961)). כלל זה פורש בהרחבה, כך שנדרשה זיקה ולוּ מצומצמת בהיקפה בין הערעור שכנגד לערעור העיקרי על מנת לאפשר את הגשתו (בש"א 7182/18 שני נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פסקה 9 (18.10.2018); עניין ים המלח, פסקה 15; ע"א 5500/94 בלאו נ' פרידמן, פ"ד נ(3) 384, 393 (1996); עניין אוזן, עמ' 704-700). הכלל השני שהתפתח בעניין, הוא הכלל לפיו ערעור שכנגד יכול להיות מופנה רק כלפי בעל דין שהגיש ערעור עיקרי בעצמו (וראו: עניין ים המלח, פסקאות 14-13; עניין יעד אלקטריק, עמ' 263; עניין אוזן, עמ' 700; ע"א 175/69 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' מועלם, פ"ד כג(2) 816, 817 (1969); ע"א 262/60 כוז'הינוף נ' מירום, פ"ד טו 144, 151 (1961)). שני הכללים האמורים (שיכונו להלן למען הנוחות גם: כלל הזיקה ו-כלל זהות הצדדים, בהתאמה) יסודם בתפישה לפיה הערעור שכנגד "סמוך על שולחנו של הערעור העיקרי", כאשר ההצדקה שביסוד הפריווילגיה המוענקת למשיב במסגרת הערעור שכנגד אינה עומדת מקום שבו הוא אינו עוסק באותו עניין של הערעור העיקרי או מופנה נגד בעל דין שלא הגיש ערעור משל עצמו (עניין יעד אלקטריק, עמ' 263-262; עניין זילברמן, עמ' 3; ב"ש 797/84 שוורץ נ' קופת תגמולים לעצמאיים "עצמה", פ"ד לח(4) 80, 84 (1984) (להלן: עניין שוורץ); עניין ים המלח, פסקה 14; כן ראו בהחלטת הרשמת ג' לוין בע"א 4835/07 קן טק ונ'צרס בע"מ נ' אברבנאל, פסקה 7 (1.1.2008)). במסגרת הרפורמה בסדר הדין האזרחי הוחלפה תקנה 434 לתקנות הישנות בתקנה 137(ב) לתקנות החדשות. וכך מורה תקנה 137: (א) המועד להגשת ערעור על החלטה הוא שישים ימים מיום שהומצאה. (ב) על אף האמור בתקנת משנה (א), משיב בערעור רשאי להגיש ערעור בתוך שישים ימים מהיום שבו הומצא לו הערעור, או מהיום שבו הומצאה לו הודעה על הפקדת ערובה לפי תקנה 135, או מהיום שבו הומצאה לו החלטה על פטור מהפקדת ערובה, לפי המאוחר. (ג) [...]. כאמור לעיל, השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בענייננו היא האם שני הכללים שהתגבשו בפסיקה בעניין ערעור שכנגד – כלל הזיקה וכלל זהות הצדדים – מוסיפים לחול גם בערעור המוגש לפי סעיף 137(ב) לתקנות החדשות. כפי שיובהר להלן, דעתי היא כי התשובה לכך שלילית. כפי שניתן להיווכח בנקל, לשונה של תקנת משנה (ב) רחבה ביותר, ומאפשרת לכל משיב בערעור – כאשר "משיב בערעור" בהתאם לתקנה 136(א) לתקנות הוא "כל מי שהיה בעל דין בתובענה לפני הערכאה הקודמת ואינו מערער" – להגיש ערעור מטעמו בתוך 60 ימים מיום הגשתו של ערעור על פסק הדין. התקנה אינה מגבילה את המשיב מבחינת תוכנו של הערעור שיוגש על ידו ואינה קושרת בינו לבין הערעור העיקרי. התקנה אף אינה מגבילה את המשיב מבחינת זהות הצדדים שנגדם יוכל לבקש סעדים בערעורו. לשון רחבה זו, תוך השמטת המונח "שכנגד" שניתנה לו חשיבות רבה בפרשנות תקנה 434 לתקנות הישנות על ידי פסיקת בית משפט זה, מחייבת לטעמי את המסקנה כי כלל הזיקה וכלל זהות הצדדים – שניהם אינם חלים עוד על פי התקנות החדשות. ואסביר. אמנם, גם תקנה 434 לא הגבילה באופן מפורש את המשיב מבחינת בעלי הדין שנגדם הוא רשאי להגיש את ערעורו ומבחינת תוכנו של הערעור. ברם, בשונה מתקנה 137(ב) לתקנות החדשות, תקנה 434 עסקה, כאמור בכותרתה ובכותרת הסימן בו היא נכללה, בערעור "שכנגד". מילה זו טמנה בחובה משמעות רבה לגבי אופיו של הערעור שהוגש על ידי המשיב ולגבי מידת הקשר שלו לערעור העיקרי. עמד על כך, למשל, השופט ד' לוין בעניין שוורץ: "תקנה זו [תקנה 434 לתקנות הישנות – ד.מ.] על-פי לשונה בלבד יכולה, לכאורה, להתפרש כבלתי מוגבלת מבחינת יוזם הערעור, וניתן, לכאורה, לומר, כי מרגע שהוגש ערעור על­ידי אחד מבעלי הדין בתובענה שהוכרעה בפסק הדין, יכול כל בעל דין אחר – בין אם היה הצד הזוכה ובין אם היה הצד המפסיד, בין אם כנגדו הוגש הערעור ובין אם כנגד בעל דין אחר – להגיש את ההודעה בדבר ערעורו שכנגד, לפרט בה את נימוקיו, ואז יישמע בעת הדיון בערעור עצמו. אולם כאשר באים אנו לעמוד על מובנה של הוראה שבדין ולפרשה, שומה עלינו ליתן את הדעת למטרה החקיקתית שביסודה, לכוונת המחוקק ולרוח הדברים, ואין להסתפק בקריאה סתמית של האמור בהוראת החיקוק ולמשמעותו הלשונית גרידא. בבואנו איפוא לבחון בחינה מעמיקה יותר את תקנה 434 ולעמוד על משמעותה האמיתית לא נוכל להתעלם מכך, שסימן ה' שבחלק ד' של התקנות, בו אנו מוצאים את התקנה, הוכתר בכותרת המשנה 'ערעור שכנגד'. גם הערת השולים לתקנה מגדירה אותה 'ערעור שכנגד'. לפיכך, ככל שכותרות אלה יכולות לסייע בפרשנות של התקנה, ואמנם יכולות הן לסייע כאשר מובנה של התקנה אינו חד-משמעי, אנו למדים מכותרות אלה, שמדובר בתקנה זו בערעור של בעל דין כנגד מי שהקדים וערער כלפיו על פסק הדין – כנגדו ולא כנגד בעל דין שלא ערער, ושאין הוא מבקש עוד כנגדו דבר והוא בחזקת משיב בהליך הערעור" (שם, עמ' 83-82; וראו גם למשל את דבריו של השופט י' זוסמן בע"א 175/69 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' מועלם, פ"ד כג(2) 816, 817 (1969)). כאמור המילה "שכנגד" הושמטה בתקנות החדשות ותחתיה עוגנה בתקנה 137(ב) אפשרותו של המשיב להגיש "ערעור". השמטה זו, על רקע המשמעות שניתנה לה בפסיקה, אינה סמנטית כי אם מהותית. יש בה אמירה של מתקין התקנות בדבר רצונו לעגן הסדר חדש ושונה באופן מהותי ממוסד הערעור שכנגד, במסגרתו המשיב רשאי להגיש ערעור עצמאי שאינו מוגבל מבחינת תוכנו ומבחינת זהות הצדדים שכלפיהם ניתן להגישו. מסקנה זו לפיה מחוקק המשנה ביקש לייצר הסדר חדש להגשת ערעור על ידי משיב במסגרת התקנות החדשות, נתמכת גם בדברי ההסבר לתקנה 137(ב) לתקנות החדשות שזו לשונם: "בתקנת משנה (ב) נקבע כי משיב בערעור רשאי להגיש ערעור עצמאי תוך שישים ימים מהיום שבו הומצא לו הערעור, או מהיום שבו הומצאה לו הודעה על הפקדת ערובה לפי תקנה 135 או מהיום שבו הומצאה לו החלטה על פטור מהפקדת ערובה, לפי המאוחר. משמעות השינוי היא שההליך 'ערעור שכנגד' בוטל. ההבדל בין 'ערעור' ל'ערעור שכנגד' לפי הדין הקודם הוא שערעור שכנגד הצריך זיקה לנושא הערעור העיקרי (הגם שהזיקה פורשה בפסיקה כרופפת [...]) ויכול להוביל לשינוי ההחלטה שעליה מערערים רק בעניין שנובע מהערעור העיקרי, בעוד שערעור 'רגיל' יכול להיות מופנה נגד כל סעד שבהחלטה, לרבות נגד החלטות ביניים שניתנו לאורך ההתדיינות ונבלעות בפסק הדין. בהתאם להסדר שנקבע, למשיבים בערעור העיקרי יתאפשר להגיש 'ערעור רגיל' במובן זה שמשהוגש ערעור 'עיקרי' יוארך למשיבים (שלא הגישו ערעור) המועד להגיש ערעור משלהם, ותימנע 'דילמת האסיר'. אין מדובר אפוא ב'ערעור שכנגד' במשמעותו דהיום, אלא בערעור 'רגיל' נוסף, שניתן להגישו על אותה החלטה, על החלטות ביניים שנבלעו בה, לרבות בנושאים שאינם קשורים לערעור שהוגש קודם לכן" (דברי ההסבר, בעמ' 42; ההדגשות הוספו). מדברים אלה עולה אפוא בבירור, כי מחוקק המשנה ביקש לבטל את מוסד הערעור שכנגד ותחתיו לעגן את אפשרותו של המשיב להגיש ערעור עצמאי, רגיל ונוסף מטעמו הנעדר כל תלות או זיקה לערעור העיקרי (ולעניין פרשנות חקיקת משנה באמצעות ההיסטוריה החקיקתית ראו לדוגמה: בג"ץ 1765/22 משרד תומר ורשה עורכי דין נ' שרת הפנים, פסקה 28 (3.7.2022)). אכן, בניגוד לכלל הזיקה שקיבל התייחסות מפורשת במסגרת דברי ההסבר, כלל זהות הצדדים אינו נזכר בהם. עם זאת, אינני סבור שיש בכך כדי ללמד כי כלל זהות הצדדים נותר על כנו גם במסגרת ההסדר החדש הקבוע בתקנות. הגבלת המשיב להגשת ערעור רק נגד המערער העיקרי אינה עולה בקנה אחד עם ביטול כלל הזיקה, שכן שעה שהמשיב אינו מוגבל מבחינת היקף הנושאים שהוא רשאי להעלות בערעורו, ערעורו עשוי לכלול טענות המופנות גם כלפי צדדים נוספים ולסעדים הנדרשים מהם. מניעת האפשרות להגיש ערעור על ידי משיב גם נגד אותם צדדים עשויה לפגוע באפשרות לקיים בירור נאות של החזית החדשה שנפתחה, או למצער עשויה לפתוח פתח להתדיינויות נוספות עתידיות בין הצדדים (להמחשת העניין ראו את הדוגמה שציינה הרשמת בפסקה 7 להחלטתה). ברי אם כן, כי במצב דברים זה אין מנוס מלאפשר למשיב להגיש את ערעורו גם נגד כל בעל דין בערעור – בין אם הגיש ערעור מטעמו ובין אם לאו. ולבסוף, באשר לטענת המערערת כי המסקנה לפיה משיב רשאי להגיש ערעור גם נגד בעל דין שלא הגיש ערעור עיקרי עשויה לתמרץ בעלי דין להגיש מראש ערעור עיקרי. בהחלטתה ציינה הרשמת כי הפתרון לכך הוא נקיטת גישה מקלה בהיעתרות לבקשות להארכת מועד להגשת ערעור על ידי משיב שנפתחה נגדו חזית לראשונה במסגרת ערעור משיב מכוח תקנה 137(ב) לתקנות (זאת בהתבסס על החלטתו של רשם בית המשפט ר' גולדשטיין בע"א 2298/21 לוי נ' אגודת מושב מצליח – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (3.2.2022)). לטעמי, אין צורך להיזקק לפתרון זה. מלשונה הרחבה של תקנה 137(ב) לתקנות המורה כאמור כי "משיב בערעור רשאי להגיש ערעור...", ובשים לב לכך שערעור מכוח תקנה זו הוא ערעור עצמאי ו"רגיל", עולה גם כי משיב שנפתחה נגדו לראשונה חזית במסגרת ערעור שהגיש משיב אחר רשאי להגיש ערעור מטעמו בתוך 60 ימים. פירוש הדבר הוא שאין צורך להיזקק במקרים מעין אלו להארכות מועד. ממילא, אין ממש בטענה כי האפשרות להגיש ערעור גם נגד בעל דין שלא הגיש ערעור עיקרי עשויה לתמרץ בעלי דין להגיש ערעור מלכתחילה. אין לכחד, תוצאה לפיה גבולותיו של ערעור המשיב מכוח תקנה 137(ב) לתקנות החדשות פרוצים לחלוטין מעוררת קושי. היא עשויה לחתור תחת תכליתן של התקנות החדשות "ליתן מענה לאינטרס ציבורי דוחק של קיומו של הליך משפטי צודק ויעיל המנצל כראוי את המשאבים השיפוטיים המוגבלים" (בג"ץ 8684/20 לשכת עורכי הדין בישראל נ' שר המשפטים, פסקה 16 (27.12.2020); ראו גם: תקנות 2 ו-5 לתקנות; המבוא לדברי ההסבר לתקנות). ברם, לשונה הרחבה של התקנה תוך ביטול המילה "שכנגד" והפיכת ערעורו של המשיב לערעור עצמאי; לצד היעדר האפשרות לנתק בין כלל הזיקה לבין כלל זהות הצדדים, מוליכים כל אלו למסקנה כי אין מנוס מתוצאה זו. ירצה מחוקק המשנה להבהיר את כוונתו באופן אחר, יתכבד ויעשה כן. סיכומו של דבר, כלל הזיקה וכלל זהות הצדדים אינם חלים על ערעור המוגש לפי תקנה 137(ב) לתקנות החדשות. הערעור נדחה אפוא. המערערת תישא בהוצאות המשיב בסך של 5,000 ש"ח. היומן מתבקש לקבוע את הדיון בערעורים לשמיעה לפני הרכב בהקדם האפשרי. ניתן היום, ‏כ"ג באלול התשפ"ב (‏19.9.2022). ש ו פ ט _________________________ 22048540_N02.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1