עו"ד משה קפלנסקי נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 4849/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4849/06 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המערער: עו"ד משה קפלנסקי נ ג ד המשיבה: מנורה חברה לביטוח בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק ה"פ 1077/02 שניתן ביום 26.4.07 על ידי כבוד השופטת ח' בן עמי תאריך הישיבה: ג' בטבת התשס"ח (12.12.07) בשם המערער: בעצמו, עו"ד שגית צוברי, עו"ד אלי ביבי ועו"ד קובי קפלנסקי בשם המשיבה: עו"ד רם כספי ועו"ד גד טיכו פסק-דין השופט י' אלון: 1. המערער הינו עורך דין, אשר בתקופה הרלבנטית ייצג את חברת הביטוח, המשיבה, בהליכים משפטיים שונים. באוקטובר 1995 פרצה שריפה במפעל של חברת נ.ס.נ.ר יצור ושיווק בע"מ (להלן: נסנר) והאש כילתה את המפעל על תכולתו. נסנר היתה מבוטחת אצל המשיבה. חקירותיה של המשיבה הביאוה למסקנה כי השריפה היתה תוצאה של הצתה מכוונת, ועל כן דחתה את דרישתה של נסנר לתגמולי הביטוח. נסנר הגישה תביעה נגד המשיבה בבית המשפט המחוזי בירושלים לתשלום מלוא תגמולי הביטוח. ביום 20.3.00 דחה בית המשפט את התביעה, לאחר שמצא כי מקור השריפה בהצתה בזדון שהצית מנהלה של נסנר על מנת לנסות ולקבל במירמה את תגמולי הביטוח. נסנר ערערה על פסק הדין לבית משפט זה, וערעורה נדחה. המשיבה יוצגה בהליכי התביעה בבית המשפט המחוזי ובהליכי הערעור בבית המשפט העליון על ידי המערער. לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, ובטרם נדון הערעור בבית המשפט העליון – פנה המערער אל המשיבה בדרישה לתשלום יתרת שכר טרחתו (עבור הייצוג בבית המשפט המחוזי) בסכום כולל של 10,205,820 ש"ח. המשיבה דחתה דרישה זו וטענה כי עוד ביום 14.11.95 הוסכם בינה לבין המערער, בטרם נמסר לו הייצוג בבית המשפט המחוזי, כי שכר טרחתו הכולל יסתכם ב-275,000 דולר, סכום שכבר שולם לו במלואו. המערער טען לפרשנות אחרת של אותו ההסכם ומכוחה דרש כאמור את הסכום הנ"ל. בינתיים הוגש כאמור ערעורה של נסנר על פסק הדין, והמערער ייצג את המשיבה גם בהליכי הערעור. בין לבין המשיכו הצדדים לשאת ולתת בסכסוך שכר הטרחה ונסתייעו בעניין זה בעורך הדין י' ארנון. בתום אותם מגעים, ולאחר שערעורה של נסנר נדחה, שילמה המשיבה למערער תשלום שכר טרחה נוסף בסכום של 1,000,000 דולר (מיליון דולר ארה"ב), וזאת מעבר ל-275,000 דולר ששולמו לו בתום ההליכים בבית המשפט המחוזי. סכום זה שולם על ידי המשיבה, לאחר שהבינה כי הוסכם בשיחות שהתנהלו בין הצדדים ועו"ד ארנון כי זה יהיה הסכום הסופי והמוחלט עבור שכר טרחתו של המערער – אם יידחה ערעורה של נסנר בבית המשפט העליון – וכי תשלום זה יביא לידי סיום וסיכום את טענות המערער לגבי שכרו עבור הייצוג בבית המשפט המחוזי. לא כך הבין המערער את הסיכום. לטענתו, סכום העתק של 1,000,000 דולר שולם לו כשכר טרחתו עבור ייצוג המשיבה בהליכי הערעור, ובעבור זה בלבד. אולם ככל שאמורים הדברים בייצוג שייצג את המשיבה בתביעת נסנר בבית המשפט המחוזי, נותרה המשיבה חייבת לו את מלוא דרישתו המקורית – דהיינו, סכום נוסף של 10,205,800 ש"ח (שהינם שווי ערך לכ-2,200,000 דולר). לשיטתו, שכר הטרחה הכולל שחבה לו המשיבה עבור ייצוגה בתביעת נסנר, בשתי הערכאות, הסתכם איפוא בלא פחות מ-3,475,000 דולר (דהיינו: 275,000 דולר בראשונה, 1,000,000 דולר עבור הערעור, והיתרה הנדרשת על ידו בסך 2,200,000 דולר להשלמת שכר הטרחה עבור הליכי בית המשפט המחוזי). בצר לו, ומשסירבה המשיבה לדרישתו לתשלום תוספת שכר הטרחה האמורה, פנה המערער לבית המשפט המחוזי בירושלים בהמרצת פתיחה כנגד המשיבה, ובה תבע סעד הצהרתי, ולפיו: "בהתאם להסכם שכר טרחה בין המבקש לבין המשיבה מ-14.11.95 זכאי המבקש (המערער) לתשלום סך 10,205,820 ש"ח המהווה שכר טרחה בשיעור 12.5% בתוספת מע"מ מסכום התביעה בת"א 1178/95 נכון למועד מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים". 2. המערער סמך את תובענתו על ההסכם בינו לבין המשיבה מיום14.11.95, בעת שנתמנה לייצגה בבית המשפט המחוזי (להלן: הסכם המחוזי). המשיבה טענה, כי על פי הסכם המחוזי היה זכאי המערער לתשלום של 275,000 דולר ולא מעבר לכך. עוד טענה המשיבה, כי "הסכם העליון" התייחס הן לשכר הטרחה שישולם למערער עבור ייצוגה בערעור והן לחיסול וסיום דרישותיו ביחס לשכר טרחתו עבור ייצוגה בבית המשפט המחוזי. המערער לעומתה טען, כי "הסכם העליון" התייחס אך ורק לשכר טרחתו בערעור ולא נכלל בו ויתור כלשהו מצידו על תביעותיו לעניין שכר טרחתו בהליכי בית המשפט המחוזי. 3. בפסק הדין דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ח' בן-עמי) את תביעת המערער. נקבע, כי "הסכם העליון" אכן כלל בחובו גם את מרכיב חיסול וסילוק מלוא תביעותיו של המערער כנגד המשיבה ביחס להליכים כולם – בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון כאחד. למעלה מן הצורך הוסיף בית המשפט קמא וקבע, כי את הסכם המחוזי יש לפרש בדרך הנטענת על ידי המשיבה. דהיינו, כי מלוא שכרו של המערער בייצוגה בהליכי בית המשפט המחוזי הסתכם ב-275,000 דולר ולא מעבר לכך. על כן דרישת שכר הטרחה של המערער נמצאה חסרת יסוד או בסיס מלכתחילה. בפנינו ערעורו של המערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בנימוקי הערעור בסיכומיו בכתב ובטיעוניו על פה תוקף המערער את שתי קביעותיו האמורות של בית המשפט קמא, הן קביעתו לעניין מהותו של "הסכם העליון" והן קביעתו לעניין פרשנות ויישום הסכם המחוזי. 4. נדון תחילה בהסכם המחוזי. הסכם זה נערך כאמור ביום 14.11.95, כחודש לאחר השריפה במפעל נסנר (16.10.95) וכחודש בטרם הוגשה תביעת נסנר לבית המשפט המחוזי. פרטי ההסכם סוכמו בין המערער לבין מי שכיהן אותה שעה כסמנכ"ל המשיבה ומנהל מחלקת התביעות שלה, מר ראובן כפתורי (להלן: כפתורי). אותו היום כתב כפתורי את תוכן הסיכום דלהלן: "14.11.95 בסיכום טלפוני עם עו"ד משה קפלנסקי סוכם על גובה שכר טרחה בטיפול בתיק נסנר כדלקמן: 1. מנורה (המשיבה) תשלם בסך הכל 275,000 דולר בשני תשלומים: האחד, 50%, מיידית, והנותר בתום התביעה. 2. מכל סכום שיוחזר למנורה בתביעה הנ"ל, משרד קפלנסקי יקבל 7.5% ומנורה 92.5%. 3. במידה ובסוף הטיפול סך כל (הדגשה במקור – י"א) התשלומים בתיק תביעה זה יגיעו לפחות מ-2 מיליון דולר, יוענק בונוס בשיעור 5% מכל הסכומים שיוחזרו למנורה". וכך מפרש המערער את ההסכם. הסכום שתבעה נסנר בבית המשפט המחוזי הסתכם ב-33,627,098 ש"ח. על סכום זה יש להוסיף סכומים נוספים כ"יועצים", "מומחי ביטוח", "הוצאות ושכר טרחה", והסכום המצטבר הינו 45,232,000 ש"ח. נכון ליום פסק הדין (20.3.00) צבר סכום התביעה הפרשי הצמדה וריבית והסתכם ב-69,783,387 ש"ח. התביעה נדחתה במלואה. לאור זאת, זכאי הוא על פי סעיף 2 להסכם ל-7.5% ממלוא סכום התביעה. כמו כן, זכאי הוא לפי סעיף 3 להסכם לבונוס נוסף של 5% ממלוא סכום התביעה. על פי טענתו, זכאי הוא איפוא לתוספת שכר טרחה בשיעור 12.5% ממלוא סכום התביעה (כולל המרכיבים הנוספים הנ"ל והשערוך) – דהיינו, 10,205,820 ש"ח. בית המשפט קמא קבע כי טענותיו אלה ודרך פרשנותו זו את ההסכם שגויה מן היסוד. בסעיף 2 להסכם נקבע כי המערער יהיה זכאי ל-7.5% "מכל סכום שיוחזר למנורה". בפסק הדין בתביעת נסנר לא "הוחזר" למנורה סכום כלשהו, שכן תביעת נסנר נדחתה במלואה. הוא הדין לסעיף 3 להסכם. בסעיף זה נקבע, כי המערער יהיה זכאי לבונוס נוסף בשיעור 5% "מכל הסכומים שיוחזרו למנורה", זאת "במידה ובסוף הטיפול סך כל התשלומים בתיק תביעה זה יגיעו לפחות מ-2 מיליון דולר". תוצאת פסק הדין בתביעת נסנר היתה כאמור בדחיית התביעה כולה ולכן לא "הוחזרו למנורה" סכומים כלשהם. המערער שב וטוען בפנינו את פרשנותו שלו לאותם הסעיפים. לשיטתו, המילים "כל סכום שיוחזר למנורה" ו"מכל הסכומים שיוחזרו למנורה", משמעותן, בהקשר החוזה דנן – כל סכום מסכום התביעה כפי שיערוכו ליום פסק הדין "שייחסך" למנורה. שהרי, כך טוען המערער, "סכום שיוחזר" כמוהו כ"סכום שיתקבל" שכמוהו – מבחינת התוצאה הכלכלית – כ"סכום שיחסך". תימוכין לפרשנות יצירתית ורבת מעוף זו מבקש הוא למצוא בחקיקה ובפסיקה מתחום דיני המיסים, לפיה מחילה על חוב תיחשב לתקבול החייב במס, ואם מחילה כמוה כתקבול מדוע לא נפרש "סכום שיוחזר" כ"סכום שנחסך", הרי זה כמו זה עניינם בפונקציה הכלכלית של שימור נכס, הימנעות מחובת תשלום, חיסכון פונקציונלי וכו'. תימוכין נוספים מבקש הוא למצוא בחוק חוזה הביטוח. על פי טענה זו – שיצירתיותה אינה פחותה – עם קרות מקרה הביטוח קמה חובת המבטח לשלם את תגמולי הביטוח. על כן, משדחה בית המשפט את תביעת המבוטח, הופטר המבטח מחיובו הכספי. משמע – הסכום שהוא היה חייב בו "הוחזר" לו. על כן, כך המערער, דחיית תביעת נסנר נגד מנורה כמוה כ"החזרת" מלוא סכום התביעה לידיה. נפתח ונאמר, כי פרשנות דרשנית ויצירתית זו אינה ממין העניין ואין היא נסבלת כל עיקר ברובד הפרשנות הלשוני של ההסכם. "סכום שיוחזר" – משמעו סכום ששולם על ידי המשלם ולאחר מכן הוחזר לו. חזרנו וחיזרנו במילונים ובספרי הלשון, ו"החזרה" שהיא "חסכון" לא מצאנו. חזרנו וחיזרנו עוד ועוד, ולא מצאנו "החזרת" סכום שמעולם לא שולם קודם לכן על ידי מי שכביכול החזירוהו לו. כך בלשון בני אדם, שבעתיים כך בלשון משפט, ושבעים ושבעה בלשון הסכם שהצדדים לו עורך דין רב ניסיון מכאן ומנהל מחלקת התביעות וסמנכ"ל חברת הביטוח משם. 5. מוסיף המערער וטוען, כי אמנם נוסחו ולשונו של הסכם המחוזי אינם מוצלחים ובהירים כדבעי. אולם מאז שנפסקה הלכת ע"א 4623/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (פ"ד מט(2) 265) – מה לי לשון בני אדם ומה לי לשון משפטנים. זו גם זו בטלות ומבוטלות אל מול "אומד דעתם של הצדדים". ואומד דעת זה יילמד בראש וראש מכוונתם האמיתית של הצדדים המתקשרים, גם במנותק מלשון הכתוב, ממשמעותו ומתוכנו. ההסכם נכרת, כך המערער, בינו לבין כפתורי. הוא עצמו מעיד ומצהיר כי במילים "סכום שיוחזר" התכוון לכל חלק מסכום התביעה שלא יפסק כנגד המשיבה הנתבעת. אך לא רק הוא מעיד כך, אלא ברוח דברים זו הצהיר והעיד מטעמו גם כפתורי עצמו, כדלהלן: "אני הסברתי לו (למערער – י"א) שהכוונה של שנינו היתה, מכל סכום שייחסך אתה זכאי לקבל 7.5%. אם מנורה תשלם פחות משני מיליון דולר אתה זכאי לקבל עוד 5% ובסך הכל 12.5%. זה היה הקו, זה היה המוטו" (עמ' 28 לפרו' 3.7.03). בתצהיר עדותו הראשית (מטעם המערער) הצהיר כפתורי כי תמך בפרשנות המערער את ההסכם לפיו שכר טרחתו אמור להיות בשיעור 12.5% מהתביעה: "חד וחלק בתוספת זר ענק, כי לזאת היתה הכוונה ולכך היתה ההסכמה בינינו ... לנגד עיני עמדה מטרה אחת, והיא שמנורה תשלם כמה שפחות, ואם מנורה תשלם פחות מ-2 מיליון דולר "בין מן היקב ובין מן הגורן", יהיה עו"ד קפלנסקי זכאי לבונוס בשיעור 5% נוסף ל-7.5%". לתצהירו של כפתורי מצורף מכתב שכתב למערער ב-28.6.00 (לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ובטרם ניתן פסק הדין בערעור). יצויין, כי אותה שעה הוא כבר פרש מעבודתו במנורה. בסעיף 4 לאותו המכתב כותב כפתורי למערער: "סירובה של 'מנורה' לשלם את המגיע לך בגין עמל של חמש שנות עבודה אינה מובנת לי כלל וכלל (יצויין, כי בינתיים קיבל כבר המערער ממנורה 275,000 דולר על פי הסכם המחוזי, וסכום נוסף של 500,000 דולר בהתאם ל'הסכם העליון' – י"א). נכון שמסמכי שכר הטרחה נוסחו באופן לא ברור ופעמים גם 'אומלל', אולם אין כל ספק כי סוכם עמך ובהסכמת עו"ד שבת לוי כי שכר טרחתך (בצירוף הבונוס) יהיה 12.5% מהסכום שתחסוך ל'מנורה' בתביעתה זו, בתוספת שכר הטרחה שסוכם עליו (סכום קבוע של 275,000 דולר – י"א)". עו"ד שבת לוי כיהן בתקופה הרלבנטית כיועץ המשפטי של מנורה, ותצהירו הוגש לבית המשפט קמא מטעמה. וכך מצהיר עו"ד ש' לוי לעניין הסכם המחוזי: "5. במסגרת השיחות בעניין שכר טרחתו (של המערער – י"א) בתביעת נסנר, בהן לקחתי חלק, סוכם כי בגין טיפולו בהדיפת התביעה יהיה עו"ד קפלנסקי זכאי לשכר קבוע אשר אינו תלוי בתוצאות ההליך בסך השווה ל-275,000 דולר, אשר ישולמו לו בשני חלקים שווים, הראשון מיידית והשני בתום התביעה. 6. כמו כן סוכם, כי עו"ד קפלנסקי יהיה זכאי לקבל 7.5% מכל סכום שיוחזר למנורה במסגרת הודעות צד ג' ומנורה תהיה זכאית ל-92.5% מהחזרים אלה. 7. זכור לי כי נוהל מו"מ על שכרו של עו"ד קפלנסקי, וסוכם עמו כי יהיה זכאי לבונוס נוסף על פיו אם הסכומים שיוחזרו למנורה במסגרת הודעות צד ג' יביאו למצב בו סך כל התשלומים בתביעת נסנר יהיו פחותים משני מיליון דולר, יוענק לעו"ד קפלנסקי בונוס בשיעור 5% מכל הסכומים שיוחזרו למנורה במסגרת הודעות צד ג'. בכל מקרה עו"ד קפלנסקי לא יהיה זכאי לכל סכום בנוסף לסכום הקבוע המפורט בסעיף 5 לעיל (275,000 דולר – י"א) במקרה בו לא יתקבלו סכומים במסגרת ההודעות צד ג' אלא התביעה תדחה" (ההדגשות שלי – י"א). שני המצהירים, הסותרים זה את זה, נחקרו נגדית על תצהיריהם. בית המשפט קמא סיכם התרשמותו מעדות כפתורי כדלהלן: "... מכל מקום ההתרשמות הינה כי מר כפתורי שיתף פעולה עם המבקש (המערער – י"א) ועשה כפי יכולתו כדי לעזור לו. כן ניתן להפנות למכתב שנשלח למר כפתורי על ידי המבקש בטרם ישיבת הסיכום, שבעקבותיו נפגשו השניים ונוסח חדש ומתוקן (של מכתב המערער – י"א) נשלח למר כפתורי, כשלכאורה נראה כי הדברים נועדו להכשיר את הקרקע לקראת הגשת התביעה (של המערער נגד מנורה – י"א). יתר על כן, במהלך חקירתו הנגדית של מר כפתורי נתגלה קשר עסקי בין השניים. כפי שהוברר, המבקש (המערער) מייצג חברה שבשליטת כפתורי, עובדה שהוסתרה על ידי המבקש (המערער) ועל ידי מר כפתורי בתצהיריהם ובעדויותיהם". בטענותיו בערעור ביקש אותנו המערער להתערב בממצא מובהק זה של מהימנות, ולקבוע כי דוקא עדותו של עו"ד ש' לוי היא שאינה ראויה לאימון. לא מצאנו מקום, סיבה או טעם שיהיה בהם להצדיק התערבות ערכאת הערעור בממצאים כה מובהקים של מהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית ששמעה את העדים והתרשמה ישירות מעדותם וממידת מהימנותם. 6. אך לא בזאת העיקר. תצהיריהם ועדויותיהם של המערער ושל כפתורי בדבר כוונותיהם הנסתרות בניסוח הסכם שכר הטרחה – מנוגדות בעליל לנוסחו של ההסכם, לכתבו וללשונו. כפי שקבע בית המשפט קמא, גירסאותיהם אלה מנוגדות גם לכל היגיון כלכלי מסחרי או משפטי. על פי הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא, נקבע כי המערער העריך בפני לקוחתו המשיבה כי הסיכון המירבי שהיא נחשפה לו בתביעת נסנר הסתכם בכשלושה מיליון דולר. סכום התביעה בעת הגשתה היה כ-33,000,000 ש"ח, ולצורך חישוב דרישתו לשכר הטרחה שיערך המערער סכום זה ליום פסק הדין לכ-70,000,000 ש"ח. נניח, לצורך הטיעון, כי התביעה היתה מתקבלת. נוסיף ונניח, כי התובעת היתה זוכה בתביעה בסכום של 50,000,000 ש"ח, פי ארבעה ומעלה מהסיכון הריאלי המירבי של מנורה, כפי שזה הוערך ע"י עורך דינה המערער. כשלון קטסטרופלי לכל הדעות. על אף זאת, גם במקרה שכזה, על פי גרסתם ופרשנותם של המערער וכפתורי את ההסכם, זכאי היה המערער לבונוס ותמריץ על שכר טרחתו הקבוע (275,000 דולר) בשיעור 7.5% מ"הסכום הנחסך" כביכול, דהיינו 1,500,000 ש"ח. אם התובעת היתה זוכה בתביעה ב-2,000,000 דולר, דהיינו שני שלישים מגובה הסיכון המירבי המקסימלי – או אז לשיטת המערער וכפתורי היה זכאי המערער לבונוס ותמרוץ בשיעור 12.5% מ"הסכום הנחסך", דהיינו 7,750,000 ש"ח (!). הטענה כי זה היה "אומד דעתם" של סמנכ"ל חברת הביטוח ושל עורך דינה, מופרכת במקרה הטוב ומטרידה ומקוממת במקרה הפחות טוב. גם אם היינו מקבלים את הצעתו הפרשנית של המערער, משליכים מאחורי גוונו את הפרשנות הבסיסית המילולית והטקסטואלית של ההסכם ("כל סכום שיוחזר"), ופונים לפרשנות הקונסטרוקטיבית המתחקה אחר "אומד דעתם של הצדדים" – אין ולא היה בסיס כלשהו לאותה הפרשנות המוצעת על ידי המערער וכפתורי, שכן פרשנות זו ו"אומדן דעת" שכזה מנוגדים לכל הגיון מסחרי ולכל נוהג משפטי. הדעת אינה נותנת כי חברת ביטוח תיתן תמריצים ובונוסים בסכומי עתק לעורך דינה גם במקרה בו תחוייב בדין בסכומים העולים פי שניים פי שלושה ופי ארבעה על סכום הסיכון המירבי שנחשפה לו מלכתחילה כפי שזה הוערך על ידי אותו הפרקליט. בהלכת אפרופים, עליה מבקש המערער לסמוך יתדותיו לעניין "אומד הדעת" הנטען על ידו, מצינו בין היתר את הדברים הבאים יוצאים מפורש מפי הנשיא א' ברק: "התכלית האובייקטיבית של החוזה היא המטרות, האינטרסים והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים. התכלית האובייקטיבית מוסקת מתוך 'אופיה ומהותה של העיסקה שנקשרה בין הצדדים...', זהו 'שכל ישר של אנשי עסקים סבירים והגונים' ... זהו מבחן אובייקטיבי. הוא מושפע מעיקרון תום הלב וממערכת הערכים שהוא מבטא. הוא נגזר משיקולים של הגיון ... כאשר החוזה הוא בעל מטרה כלכלית או מסחרית, נקבעת התכלית האובייקטיבית על פי 'ההיגיון הכלכלי' או 'ההיגיון המסחרי' ... התכלית האובייקטיבית נקבעת על פי שיקולים של סבירות ... בגיבוש התכלית האובייקטיבית יש להתחשב ביעילות עסקית וכיוצא באלה שיקולים כפי שצדדים הוגנים, המגינים על האינטרסים הטיפוסיים מעצבים אותה. זוהי תכלית שצדדים סבירים והוגנים היו שואפים להשיג" (שם, בעמ' 313). זוהי תמצית המבחנים שנקבעה בהלכת אפרופים לקביעת תכליתו האובייקטיבית של ההסכם, שמכוחה יאתר הפרשן את "אומד דעתם" של הצדדים. לענייננו, די אם נציין, כי הפרשנות המוצעת להסכם שכר הטרחה דנן על ידי המערער רחוקה ת"ק על ת"ק פרסה מקצה קיצם של מבחנים אלה. 7. וגם זאת. הקונסטרוקציה הפרשנית להסכם לה טוען ועליה מעיד המערער, מציעה את ההנחה כי התמריץ (7.5%) והבונוס (5%) ייגזרו מ"הסכום שנחסך" לחברת הביטוח בפסק הדין. "סכום שנחסך" – משמע ההפרש שבין הסיכון בפניו עמדה חברת הביטוח נוכח התביעה שהוגשה נגדה לבין הסכום שנפסק בסופו של דבר בפסק הדין. ברי ונהיר גם לכל קדם מתמחה, כי לא הרי "הסיכון" כהרי סכום התביעה. ואמנם המערער עצמו, כפרקליטה של חברת הביטוח, העריך מלכתחילה את הסיכון שנחשפה לו בתביעה בסכום של שלושה מיליון דולר, שעה שהתובעת נקבה את סכום התביעה המצטבר (על פי החישוב שערך המערער) בסכום העולה למעלה מפי חמישה מכך. כיצד ניתן איפוא להלום, גם לשיטת המערער, את הנוסחה בה בחר לחישוב "הסכום שנחסך" בפסק הדין? 8. נסכם ונאמר, כי פרשנותו של המערער את ההסכם נוגדת את לשונו ואת מובנו בשפת בני אדם. היא נוגדת את ההגיון המסחרי והכלכלי הנוהג בין צדדים הגונים להסכמים שכאלה. אין לה ולא כלום עם "אומד דעתם" של צדדים הנוהגים להתקשר בהסכמים שכאלה. אדרבא, ההסכם אינו סתום, ניסוחו אינו אומלל ופרשנותו האובייקטיבית, הסובייקטיבית והתכליתית פשוטה וברורה, כדלהלן. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגיש המערער בשמה של מנורה הודעות צד שלישי למספר צדדים. אילו היתה מתקבלת תביעתה של נסנר נגד מנורה, כולה או חלקה, ובמקביל היו מתקבלות תביעות מנורה בהודעות הצדדים השלישיים, או אז היו אותם צדדים שלישיים מחזירים למנורה את הסכומים שהיו נקבעים לעניין זה בפסק הדין. למקרה שכזה נועדו הוראות סעיפים 2 ו-3 להסכם שכר הטרחה. אם כך היה קורה – כי אז זכאי היה המערער, על פי ההסכם, למרכיבים הבאים של שכר הטרחה: א. סכום קבוע מראש של 275,000 דולר (סעיף 1); ב. סכום בשיעור 7.5% "מכל סכום שיוחזר למנורה בתביעה הנ"ל", דהיינו מאותם סכומים שנפסקו נגד מנורה לזכות התובעת (נסנר), אך יוחזרו לידיה על ידי הצדדים השלישיים (סעיף 2 להסכם); ג. היה והסכום הסופי שתשלם מנורה לתובעת, לאחר ניכוי הסכומים שיוחזרו לה על ידי הצדדים השלישיים, יפחת משני מיליון דולר, כי אז ישולם למערער בונוס בשיעור 5% מאותם סכומים שהוחזרו למנורה (סעיף 3 להסכם). זו היתה כוונת הצדדים להסכם כפי שהעיד עליה היועץ המשפטי של מנורה, אשר ליווה את המהלכים לקראת עריכת ההסכם. זו היא הפרשנות המילולית של לשון ההסכם. זה הוא הגיונו המסחרי של ההסכם. כיוון שכך, נשמטת מניה וביה עילה תביעתו של המערער כפי שקבעה השופטת קמא, ודין ערעורו על כך להידחות. 9. משמצאנו כי בדין נדחתה פרשנותו הנטענת של המערער להסכם המחוזי, מתייתר הצורך להוסיף ולבחון את השלב ההסכמי הנוסף שנערך בין הצדדים לקראת ייצוג המשיבה על ידי המערער בערעור נסנר בבית המשפט העליון. שכן, עדות וטענת המערער היו, כי הסכם זה – לפיו קיבל כאמור סכום נוסף של מיליון דולר (!) – התייחס אך ורק לתשלום שכרו עבור הליכי הערעור. מצאנו בכל זאת להתייחס בקיצור רב גם לעניין זה. "הסכם העליון" לא נערך בכתב, אלא בסיכום בעל פה אליו הגיעו הצדדים בתיווכו של עו"ד י' ארנון. לאחר מספר פגישות שקיימו ביניהם הצדדים, רשם לעצמו עו"ד ארנון פתק ובו הסיכום דלהלן: "1. 500,000 ניהול הערעור 500,000 בונוס עבור זכיה בעליון הפסדנו בעליון – 250,000 לניהול התיק למטה". עו"ד י' ארנון בתצהירו ובחקירתו הנגדית העיד כי סיכום הדברים התייחס לחיסול כל תביעות המערער לשכר טרחה. יתירה מזו, כל מטרת השיחות והמו"מ שנוהלו בין הצדדים נועדו מלכתחילה אך ורק למטרה זו. הסכומים המופלגים שפורטו באותה התרשומת לא היו מוצעים כלל למערער ולא היו משולמים לו, אלמלא כללו בתוכם גם תביעותיו של המערער ביחס לייצוג המשיבה בבית המשפט המחוזי. על כך התנהל המו"מ, וזה היה הסיכום. גירסתו זו מתאשרת בתצהירו ובעדותו של מנכ"ל המשיבה. המערער לעומתם העיד וטען, כי המו"מ והסיכום שנערכו בתיווכו של עו"ד י' ארנון התייחסו אך ורק לשכר שישולם לו עבור ייצוגו את המשיבה בהליכי הערעור (שטרם החלו אותה שעה), תוך שהוא שומר על כל תביעותיו וטענותיו לשכר הטרחה עבור הייצוג בבית המשפט המחוזי. במחלוקת גירסאות זו העדיף בית המשפט קמא, ולחלוטין, את עדותו של עו"ד י' ארנון על פני עדות וגירסת המערער. מסקנתו זו התבססה הן מתוך ממצאי המהימנות שקבע על פי התרשמותו מהעדים שהעידו בפניו והן מתוך חוסר הסתברותה של גירסת המערער. נימוקי הערעור לעניין זה מתמצים כולם בתקיפת ממצאי המהימנות והעובדה האמורים שקבע בית המשפט המחוזי. כמפורט לעיל, נוכח מסקנתנו לעניין "הסכם המחוזי", התייתר הצורך לדון בטענות המערער לעניין זה של "הסכם העליון". למעלה מן הצורך נוסיף, כי לא מצאנו ממש בטענות המערער לעניין זה, ולא נמצא לנו נימוק או טעם שיצדיקו התערבותנו במסקנות בית המשפט קמא גם לעניין טיבו של "הסכם העליון", הנסיבות בהן נערך והיקף הנושאים שהוסדר בו בין הצדדים להסכם. 10. והערה בטרם סיום. התובענה ופרשת הדברים נשוא ערעור זה עניינם בהסכמי שכר טרחה בין פרקליט מכובד לבין חברת ביטוח מכובדת אף היא. כל אחד מהם נושא על גבו חובות משפטיות, ציבוריות ואתיות מעבר לחובותיהם של מתדיינים מן השורה. עורך דין בישראל אמור ואמון להיות קצין בית המשפט, וחב הוא בחובת נאמנות מוקפדת ביותר ללקוחותיו. חברת ביטוח חבה בכל החובות המוקפדות ובכל כללי הרגולציה המוטלים עליה בתור שכזו, מכוח הוראות הדין השונות שעניינן עיסוק בביטוח. המבטח הינו נאמן של ציבור המבוטחים ששם בו את מבטחו, ומתוך כך גם את כספו. עדויות המערער וסמנכ"ל המשיבה (לשעבר) כפתורי בדבר התוכן הנטען על ידם של הסכם המחוזי, מותירות טעם מר ומעלות הרהורים נוגים בדבר תום הלב, שלא לומר תום הלב המוגבר, להם אמרנו לצפות בהסכם שכזה שאלו הם הצדדים לו. גם סכומי העתק שסוכמו בשלב "הסכם העליון" מוסיפים הרהור על אותם ההרהורים. המערער לא נרתע מהגשת תובענה, לפיה על המשיבה לשלם לו שכר טרחה המסתכם לטענתו בלמעלה משלושה וחצי מיליון דולר. זאת, עבור ייצוגו אותה בתובענה שמידת הסיכון בה הוערכה על ידו, כפרקליט המשיבה, בסכום של כשלושה מיליון דולר. סמנכ"ל המשיבה, בעת עריכת הסכם המחוזי, סייע למערער ושיתף עמו פעולה מראשית ועד אחריות. סכומים אלה נתבעו מחברת ביטוח שכספיה והונה מקורם בתשלומי הפרמיות של רבבות מבוטחים. הקלות הבלתי נסבלת בה מסוכמים הדברים, שיתופי האינטרסים הסמויים והגלויים וסכומי העתק המתגלגלים בכל אלה כלאחר יד – הם שהובילו אותנו לאותם הרהורים נוגים. מצטרף אני גם לדברי חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה, המכוונים לעניין זה. 11. סוף דבר – מכל הנימוקים האמורים לעיל, אציע לחברי למותב כי נדחה את הערעור, ונחייב את המערער בהוצאות המשיבה בערעור זה בסכום של 150,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מצטרפת לניתוחו של חברי, השופט אלון, את הסכם שכר הטרחה שנקשר בין המערער לבין המשיבה ואת התוצאה אליה הגיע. אבקש להוסיף ולומר: הפרשה שנחשפה לעינינו בהליך זה מעיקה הרבה מעבר למקרה הפרטני, ותורמים לה לא רק המערער, עורך דין ותיק ומנוסה, אלא, לא פחות מכך, גם חברת הביטוח עצמה. הכל מודעים למאמץ הרב שעל עורך דין להשקיע במתן ייצוג הולם ללקוח, וחברת ביטוח בכלל זה, במשפט רב מורכבות ובעל היקף כספי ניכר. הכל מסכימים כי על השקעה ניכרת של מאמץ מקצועי, ועל רקע שנות נסיון וותק מקצועי רב, יש לשלם שכר טרחה ראוי והולם עבור שירות משפטי שניתן, אשר עליו לתת ביטוי הן להשקעה והן לכישורים שאיש המקצוע העניק ללקוחו. אין אף חולק כי לתוצאות ההתדיינות עשויה להיות השלכה סבירה על גובה השכר הראוי הניתן עבור הייצוג. עם זאת, הדעת נותנת, כי לעולם על שכר הטרחה המשולם עבור שירות משפטי להיות מידתי וראוי, ואל לו לחרוג אל מעבר למסגרות מקובלות, תקינות וסבירות של פיצוי על שירות שניתן ועל מאמץ שהושקע. הדבר נכון ביחס לכל סוג של קשר מקצועי בין עורך דין ללקוח, ובכלל זה, בין לקוח פרטי לפרקליטו. אולם הוא נכון שבעתיים, כאשר מדובר בלקוח שהוא גוף בעל אופי ציבורי או מעין ציבורי, שמקור משאביו נובע מכספי הציבור. כאלה הן חברות הביטוח בישראל, אשר עיקר הונן נשאב מכספי המבוטחים, אשר כלפיהם חבות המבטחות את חיוביהן הן על פי חוק ועל פי חוזי הביטוח. הסכמי שכר טרחה החורגים מאמות מידה הוגנות וסבירות, אפילו הם נתונים לאוטונומיה של רצון הפרט כשמדובר בלקוח פרטי, אינם קבילים כשמדובר בגופים מפוקחים, בעלי אופי ציבורי, אשר מקורותיהם הכספיים באים מהציבור הרחב. סכומי שכר הטרחה מרקיעי השחקים להם נחשפנו בהליך שלפנינו – לרבות ההסכם המכונה "הסכם העליון" - חורגים מכל אמת מידה של מידתיות מאוזנת, גם בהנחה שלחברת הביטוח בענייננו היה ענין מיוחד בייצוגו של המערער את ענייניה. היד הקלה בקביעת תשלומי שכר הטרחה, הנובעים בעיקרם מכספי הפרמיות של ציבור המבוטחים במדינה, אינה יכולה להתקבל כפרקטיקה ראויה ותקינה שיש להסכין עימה. התחייבות חברת הביטוח "מנורה" לשלם מליון דולר "בהסכם העליון", בין היתר, כדי להביא לחיסול דרישותיו המופלגות, וחסרות כל תשתית עובדתית ומשפטית של המערער, מעוררת, כשלעצמה, תהיות ביחס למידת עירנותה של חברת הביטוח לחובתה להקפיד על כספי לקוחותיה, ולהיזהר בהוצאתם, תוך העמדת גבולות ומשורה. הליך זה ותוצאתו צריכים לשמש תמרור אזהרה לא רק לעורכי הדין המייצגים לקוחות בהיקף דרישותיהם לשכר טרחה, אלא, לא פחות מכך, גם לחברות הביטוח בהיערכותן להסכמי שכר טרחה עם פרקליטיהן לצורך ייצוגן בתביעות משפטיות הנוגעות להן. קו מנחה בהיערכות זו צריכה לשמש ההנחה הבסיסית כי עיקר הונה של חברת הביטוח לא בא לה מכיסה הפרטי, אלא בהון הציבור מדובר, ויש להקפיד בהון זה כפי שנאמן על כספים של הזולת נזהר בו. ראוי בעיני כי עותקים מפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ושל בית משפט זה בהליך הנדון יועברו לעיונו של המפקח על הביטוח, כדי שיתן את דעתו לשאלה האם יש מקום לנקוט בצעדי פיקוח כל שהם בתחום הנוגע לאופיים ומהותם של הסכמי שכר טרחה, הנקשרים בין חברות ביטוח לעורכי דין המתבקשים לייצגן. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, י"ט באדר א' התשס"ח (25.2.2008). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06048490_A02.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il