שולמית בכור נ. מרדכי (מוטי) ששון-ראש עיריית חולון

פסק-דין בתיק עע"ם 4848/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 4848/04 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ד' חשין המערערים: 1. שולמית בכור 2. יחזקאל בכור 3. חיים בכור 4. לירון בכור נ ג ד המשיב: מרדכי (מוטי) ששון - ראש עיריית חולון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 22.4.2004, בתיק עת"מ 1170/03, שניתן על ידי כבוד השופט א' טל תאריך הישיבה: ח' בכסלו התשס"ז (29.11.2006) בשם המערערים: עו"ד יונית זורניצר בשם המשיב: עו"ד דניאלה גז פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט א' טל) מיום 22.4.04, במסגרתו נדחתה עתירתם של המערערים, בה ביקשו ליתן למערערת 1 (להלן: המערערת) רישיון רוכלות לדוכן פירות וירקות המצוי בפינת הרחובות ארלוזורוב ושנקר בחולון (להלן: הדוכן). עיקרי העובדות והטענות 1. בעלה המנוח של המערערת, עובד בכור (להלן: עובד או המנוח) הפעיל במשך כעשרים שנה דוכן פירות וירקות מכוח רישיון רוכלות, אשר ניתן לו על מנת לסייע בשיקומו הנפשי והכלכלי ולסייע לו בפרנסת משפחתו, רשיון אשר חודש מדי שנה. עובד נפטר ביום 19.8.99, ועקב פטירתו הודיעה מחלקת רישוי עסקים בעיריית חולון למערערת כי רישיון הרוכלות הינו אישי, וכי עם פטירתו של המנוח פקע הרישיון. פעמיים הגישה המערערת בקשה לחידוש רישיון הרוכלות על שמה (ביום 18.10.99 וביום 26.12.02), כאשר לגישתה היה על המשיב לבחון את בקשתה כבקשה לחידוש רישיון קיים, ולא למתן רישיון חדש. בתשובה לבקשתה הראשונה הובהר למערערת כי בקשתה נשקלה כבקשה למתן רישיון חדש, מאחר שרישיון עסק הוא אישי ולא ניתן להעברה. הבקשה סורבה לאחר שנדונה לפי הקריטריונים המקובלים, ובהם מדיניות העירייה והמשטרה למעט במתן רישיונות לרוכלות, ובהתחשב בנתוני המערערת מבחינה סוציאלית וחברתית. בקשתה השניה של המערערת סורבה מהטעם שרוכלות היא מטבעה ניידת ואין מאשרים רוכלות נייחת, וכן מאחר שהרחוב בו היה מוצב הדוכן הוא אחד הרחובות האסורים ברוכלות. עקב דחיית הבקשה השניה הוגשה העתירה נשוא הערעור שבפנינו. 2. בית המשפט קמא דחה על הסף את עתירתם של המערערים 2-4, ילדיו של המנוח, שכן הללו מעולם לא ביקשו רישיון עסק לעבוד בדוכן, ומשכך ממילא לא סורבה בקשתם. באשר לעתירתה של המערערת קבע בית המשפט כי רישיון העסק הקנה אמנם למנוח זכות קניינית, אולם מאחר שמדובר ברישיון אישי, אשר פקע לאחר מותו של בעל הרישיון, זכות זו אינה עוברת לאחר מותו ליורשיו. את מסקנתו כי רישיון לניהול עסק הינו רישיון אישי, השמור לבעליו בלבד, ביסס בית המשפט על תקנה 33 לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות), תשס"א-2000 (להלן: תקנות רישוי עסקים), לפיה רישיון עסק יפקע בתוך שנה מפטירת בעליו, או במועד בו היה אמור לפקוע אלמלא נפטר בעליו, לפי המוקדם; וכן על סעיף 4א לחוק עזר לחולון (רוכלות), תשל"ט-1978 (להלן: חוק עזר לחולון), לפיו רישיון לרוכלות לא ניתן להעברה, והוא יפקע עם הפסקת העיסוק ברוכלות או עם פטירת בעליו. כן הסתמך בית המשפט על העובדה שהמנוח קיבל את הרישיון בשל מצבו הגופני ובמסגרת שיקומית, לאחר שנגמל מסמים קשים. נוכח דברים אלה קבע בית המשפט כי בדין התייחס המשיב לבקשות המערערת כבקשות לקבלת רישיון עסק חדש, ולא כבקשות לחידוש רישיון קיים. באשר להחלטת המשיב לסרב לבקשה ליתן למערערת רישיון עסק חדש, קבע בית המשפט כי הנימוקים שהועלו על ידי המשיב היו נימוקים ענייניים וסבירים, אשר נמצאים בתחום סמכותו של המשיב, ואשר נועדו להגשים את מטרתה הלגיטימית של העירייה לצמצם את מספר הרוכלים בעיר, על מנת להתגבר על קשיים תברואתיים ותעבורתיים שנגרמים על ידיהם. בית המשפט לא מצא ממש בטענה שהעלתה המערערת כי השוני בין הנימוקים שהועלו על ידי המשיב בתגובתו לכל אחד משתי הבקשות שהוגשו על ידה מעיד על חוסר תום לב מצידו. 3. בערעור שבפנינו חוזרים המערערים על עיקר הטענות שהעלו בפני בית המשפט קמא. טענתם העיקרית של המערערים הינה כי מכוח חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951 ועקרון השיתוף בנכסים, קמה למערערת הזכות להיות שותפה ברישיון העסק של בעלה, ומשכך זכאית היא כי רישיון העסק ימשיך להיות מחודש ויוסב על שמה. טענה נוספת אשר מעלים המערערים הינה כי מדיניותה של העירייה, לפיה יש לצמצם את הרוכלות בעיר, נוגדת את חוק יסוד: חופש העיסוק ואת הוראות חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים), אשר מכיר ברוכלות כעיסוק לגיטימי. כן טוענים המערערים כי נוכח העובדה שאבי המשפחה המנוח היה בעל רישיון עסק למעלה מעשרים שנה, היה על המשיב לבחון את הבקשה לפי אמות מידה של חידוש רישיון תקופתי, ולא של מתן רישיון עסק חדש. לשיטתם, החלטתו של המשיב שלא ליתן למערערת רישיון עסק הינה בלתי סבירה, נוכח העובדה ששלילת רישיון העסק תשבור את מטה לחמם של המערערים ותותירם נזקקים לחסדי הציבור. מנגד, סומך המשיב ידיו על פסק הדין של בית המשפט קמא. המשיב חוזר וטוען כי למערערים 2-4 אין כל מעמד בפני בית המשפט, מאחר שמעולם לא ביקשו ולא אחזו ברישיון רוכלות. באשר לזכותה של המערערת לקבלת רישיון, מדגיש המשיב כי המחוקק גילה דעתו במפורש כי רישיון הניתן מכוח חוק רישוי עסקים הינו אישי ואינו ניתן להעברה. באשר לטענה בדבר פגיעה בחופש העיסוק, טוען המשיב כי המחוקק ראה לנכון להגביל את העיסוק ברוכלות, וזאת במטרה לאזן בין חופש העיסוק ובין אינטרסים ציבוריים שונים. לגישת המשיב, ההחלטה שלא ליתן רישיון עסק למערערת ניתנה בסמכות, כדין ובהסתמך על שיקולים עניינים, והיא תואמת את מדיניות העירייה והמשטרה בדבר צמצום מספר הרוכלים בעיר. 4. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 29.11.06, ומתוך רצון להתחשב בקשייה של המערערת, המלצנו למשיב לקיים מגעים עם המערערת, במטרה למצוא פתרון חלופי, אשר יהיה מקובל על שני הצדדים. נוכח מדיניותה של העירייה שלא להתיר רוכלות נייחת, הוצעו למערערת מספר אפשרויות להשכרת נכס מהעירייה בדמי שכירות סמליים, על מנת שניתן יהיה להפעיל בו עסק של פירות וירקות. המערערת דחתה את ההצעות שהוצעו לה, מאחר שלשיטתה, מקומות אלה אינם מהווים אלטרנטיבה ראויה, שכן אין הם עומדים בקריטריונים בהם עמד הדוכן שפונה, בכך שהם אינם ממוקמים באזור ראשי, ובכך שהעירייה אינה מוכנה ליתן למערערת לעשות בהם שימוש ללא תשלום דמי שכירות. משהמגעים בין הצדדים לא עלו יפה, ולאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להדחות. דיון 5. טענתה העיקרית של המערערת בערעור, כמו גם בעתירה, הינה כי עומדת לה זכות ברישיונו של בעלה המנוח, מכוח הלכת השיתוף בנכסים. המשיב טוען מנגד כי הרישיון אשר ניתן למנוח, בהיותו רישיון רוכלות, היווה על פי טיבו ועל פי תנאיו זכות אישית, השמורה לבעליה בלבד (ראו: ע"א 350/75 נסים נ' פאשה, פ"ד ל(1) 99, 105-106 (להלן: עניין פאשה); בג"ץ 180/57 נחיסי נ' ראש מועצת הרצליה, פ"ד יב(1) 272, 276; שמואל רויטל דיני רישוי עסקים (2005) 131-132, 159). טענתו העקרונית של המשיב מעוגנת בלשון החוק בכל הנוגע לרישיון רוכלות. סעיף 2א(א) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק רישוי עסקים), המסדיר את עסקי הרוכלות, קובע בזו הלשון: "עסקי רוכלות 2א. (א) בעסק של רוכלות תהא רשות הרישוי שלו לפי חוק זה רשאית להשתמש בסמכותה גם לעניינים אלה: (1) איסור רוכלות באזורים מסויימים, הגבלת מספר הרשיונות לרוכלות בהם, איסור סוגים מסויימים של רוכלות או הגבלת מספר הרשיונות בסוגי רוכלות מסויימים, הכל באופן קבוע או מזמן לזמן, לשם מניעת פגיעה בפרנסתם של רוכלים ובעלי עסקים אחרים, או מתוך התחשבות בצרכי הסדר הציבורי; (2) ייחוד סוגי רוכלות מסויימים והקצאת מספר מסויים של רשיונות בכל סוגי רוכלות, לאנשים הזקוקים לשיקום או לסעד מכוח חוק...". כאמור בסעיף קטן (2) לעיל, רשאית רשות הרישוי להקצות רישיונות רוכלות "לאנשים הזקוקים לשיקום או לסעד מכוח החוק". בהתאם לכך, מתן רישיונות רוכלות מהווה כיום חלק ממדיניות הרווחה של הרשויות המקומיות, כאמצעי המסייע לאנשים בעלי צרכים מיוחדים בתחום העיסוק. על רקע זה, ככלל, בהחליטה ליתן רישיון רוכלות, להבדיל מרישיון עסק אחר, שוקלת העירייה, בין היתר, קריטריונים אישיים וסוציאליים. כך למשל, למנוח ניתן רישיון הרוכלות במסגרת שיקומית, עקב גמילתו מסמים, ואף בגדר שקילת בקשתה של המערערת למתן רישיון נשקלו נתוניה הסוציאליים והחברתיים. מדובר ברישיון אישי, אשר הזכות להחזיק בו נבחנת, בין היתר, על פי מאפיינים אינדיבידואלים, ותכליותיו שונות מאלה של רישיון עסק אחר. מסיבה זו, בין היתר, ניתן לזכות ברישיון הרוכלות רק על פי החלטת הרשות הרלוונטית (ראו עניין פאשה, בעמ' 106-107). משכך, צודק המשיב בטענתו כי אין רישיון הרוכלות מתאים להוות זכות קניינית מוגנת מכוח הלכת השיתוף. 6. בשאלה אם יורשיו של בעל עסק שנפטר קונים זכות כלשהי ברישיון העסק, או שמא מדובר בזכות אישית מובהקת אשר אינה עוברת ליורשים, נחלקו דעותינו. לאחר שבא בפני פסק דינו של חברי, השופט ד' חשין, ראיתי להרחיב מעט בשאלה זו. חברי מסכים כי קיים קושי בקבלת טענת המערערת לפיה היא קנתה זכות ברישיונו של המנוח מכוח הלכת השיתוף בנכסים; עם זאת, מגיע הוא למסקנה כי יש לראות את יורשיו של בעל עסק כבעלי רישיון זמני, וזאת מכוח פרשנותה של תקנה 33 לתקנות רישוי עסקים. בהתאם לכך, קובע חברי כי יש לבחון את בקשתם של יורשים אלה לקבל רישיון עסק כבקשה לחידוש רישיון, ולא כבקשה לקבלת רישיון חדש. עמדתי בעניין זה שונה. לגישתי, רישיון הרוכלות הינו רישיון אישי, שאינו ניתן להעברה, והזכות בו עמדה למנוח בלבד. לזכות זו נלוותה אמנם האפשרות להעביר את הרישיון לאחר מותו ליורשיו לתקופה מוגבלת, אך אין היורשים קונים מכוח העברה זו זכות עצמאית ברישיון. משכך, בתום התקופה הזמנית הקבועה בתקנות רישוי עסקים, יש לבחון את בקשתם לקבלת רישיון עסק כבקשה לקבלת רישיון חדש, ולא כבקשה לחידוש רישיון. על פי תקנה 30 לתקנות רישוי עסקים, כל שינוי בעלות טעון רישיון חדש. ממשיכה תקנה 30 ומבהירה כי "שינוי בעלות" הינו "כל שינוי בזהות הבעלים הרשומים ברישיון העסק...". באשר לסיטואציה בה שינוי הבעלות נובע מפטירתו של בעל העסק, קובעת תקנה 33 הסדר מיוחד, כדלקמן: "היה שינוי בעלות בעסק, עקב פטירה של בעל העסק, והעברתו לידי בן זוגו, הוריו או צאצאיו של הנפטר, יראו את תוקף הרישיון הקודם, על אף האמור בתקנה 30, כנמשך עד היום שבו היה פג תוקפו אלמלא נפטר בעל העסק, או בתום שנה מיום הפטירה, לפי המוקדם". חברי, השופט ד' חשין, סבור כי יש לראות בתקנה 33 חריג להסדר שבתקנה 30. לשיטתו, שינוי בעלות שנגרם עקב פטירת בעל עסק משמעו העברת הרישיון ליורשיו לתקופה נוספת, אשר בסופה יידרשו יורשיו לחדש את הרישיון. דעתי היא כי ככל שמדובר ברישיון רוכלות, הרי נוכח לשונה, תכליתה וסביבתה החקיקתית של תקנה 33, לא ניתן לגזור ממנה את המסקנה האמורה. יתכן כי המסקנה עשויה להשתנות במקום בו הרישיון המתבקש הינו רישיון עסק רגיל, להבדיל מרישיון רוכלות, אולם שאלה זו אינה דורשת הכרעה בנסיבות המקרה שלפנינו. 7. תכליתה של תקנה 33 הינה תכלית סוציאלית, מטרתה לאפשר למשפחה, אשר אחד ממפרנסיה נפטר תקופת הסתגלות, ולמנוע מצב בו במקביל לאובדנו של קרוב המשפחה, תאבד המשפחה באחת גם את מקור פרנסתה. תכלית זו, במהותה, נועדה לאפשר לבן המשפחה להפעיל את העסק רק באופן זמני. ככל שמדובר ברישיון רוכלות, אשר הינו, כאמור, בעל מאפיינים אישיים מובהקים, אין להסיק מתכלית זו כי במהלך תקופה ההסתגלות האמורה קונים בני המשפחה זכות ברישיון האמור, אשר מאפשרת להם לשמר את הרישיון בידיהם בהליך של חידוש רישיון. יתרה מזו, קבלתה של פרשנות מעין זו עלולה אף להביא לתוצאות לא רצויות; כפי שצוין לעיל, כיום מתן רישיונות רוכלות מהווה חלק ממדיניות הרווחה של רשויות מקומיות, כאמצעי המסייע לשיקום אנשים בעלי צרכים מיוחדים בתחום העיסוק, כפי שאף היה המקרה שבפנינו. בנותנן רישיון עסק כחלק מהליך שיקום, מביאות הרשויות בחשבון כי רישיון זה ישמר בידי בעל העסק עד לפקיעתו או לימי חייו, בכפוף לשיקולים הרלוונטיים לחידוש הרישיון. קביעה לפיה פטירת בעל העסק אינה מביאה לפקיעת הרישיון, אלא שהרישיון ממשיך לעבור לבן זוגו, לילדיו, לנכדיו וכך הלאה, עלולה להביא לתוצאה לפיה מלכתחילה תימנע הרשות, או למצער תמעט, במתן רישיונות עסק מסוג רישיונות רוכלות במסגרת שיקומית. תוצאה זו אינה רצויה. גם מבחינת לשונה של תקנה 33 עולה כי בתום פרק הזמן הקבוע בתקנה, נדרשים בני המשפחה, אם רוצים הם להמשיך להחזיק בעסק, להגיש בקשה לרישיון חדש ולא לחידוש רישיון קיים. התקנה מתייחסת להעברת בעלות בעסק לבן משפחה של בעל עסק שנפטר, בתום פרק הזמן הקבוע בתקנה, כ"שינוי בעלות". כאמור, על פי תקנה 30, כל שינוי בעלות טעון רישיון חדש. להבנתי, התיבה "על אף האמור בתקנה 30" מתייחסת אך למועד בו יידרשו היורשים לקבל רישיון חדש, ולא לעצם הדרישה לפיה כל שינוי בעלות מחייב הוצאת רישיון עסק חדש. מסקנה דומה עולה גם מסעיף 4א לחוק עזר לחולון, אשר קובע כי "רישיון לרוכלות אינו ניתן להעברה, והוא יפקע עם הפסקת העסוק ברוכלות או עם פטירת בעל הרישיון". חברי אינו נדרש לפרשנותו של סעיף זה, מאחר שלשיטתו, סעיף זה ממילא כפוף לסייג שבתקנה 33. מוסכם אף עלי כי סעיף 4א לחוק העזר כפוף לתקנה 33, אולם הנני בדעה כי השפעתה של תקנה 33 על סעיף 4א הנ"ל הינה אך באשר למועד פקיעת הרישיון, ולא לעצם פקיעתו עקב פטירת בעליו. בבוחנו את סביבתה החקיקתית של תקנה 33, מתייחס חברי, השופט ד' חשין, ליחס בין תקנה זו לבין תקנה 32. תקנה 32 קובעת כי כאשר בעל עסק חדש הגיש בקשה לרישיון או להיתר זמני, יראו אותו כבעל היתר זמני במהלך התקופה שעד למתן החלטת רשות הרישוי בבקשתו, אך בכל מקרה לתקופה שאינה עולה על תשעים ימים או על שנה, בהתאם לנסיבות. לשיטת חברי, פרשנות לפיה תקנה 33 מחייבת, בתום התקופה הקבועה בה, הוצאת רישיון חדש, תרוקן את ההבחנה בין שתי התקנות מתוכנה. מסקנה זו אינה מקובלת עלי. ראשית, תכליתן של שתי התקנות שונה היא. בעוד שהתכלית העומדת מאחורי תקנה 33 הינה, כאמור, תכלית סוציאלית, הרי שהתכלית העומדת מאחורי תקנה 32 הינה תכלית כלכלית בעיקרה. מטרתה לשמר את המשכיותו ורציפותו של העסק לאחר שינוי בעלות בו, וזאת כל עוד לא התקבלה החלטה שלא ליתן לבעל העסק החדש רישיון עסק. שנית, תקנה 32 צופה פני עתיד, וההיתר הזמני אותו היא מקנה יינתן רק במקום שהוגשה על-ידי בעל העסק החדש בקשה לרישיון עסק או להיתר זמני. לעומת זאת, תקנה 33 צופה פני עבר, בהאריכה את רישיונו של בעל העסק שנפטר, במטרה לאפשר למשפחתו תקופת התאוששות, וזאת ללא תלות בהגשתה של בקשה חדשה לרישיון עסק. שלישית, אף התקופות בהן עוסקות שתי התקנות הינן שונות. תקנה 33 קובעת כי יש לראות את הרישיון הקודם כנמשך עד היום בו היה פג תוקפו אלמלא נפטר בעל העסק, או בתום שנה מיום הפטירה, לפי המוקדם. לעומת זאת, תקנה 32 מעניקה היתר זמני לתקופה שלא תעלה על תשעים ימים או על שנה, כתלויה בנסיבות, ובכל מקרה ההיתר על פיה יפקע עם מתן החלטת רשות הרישוי בבקשה לרישיון או להיתר זמני. בנסיבות אלה, אין בחינת סביבתה החקיקתית של תקנה 33 מחייבת, לטעמי, את המסקנה אליה הגיע השופט ד' חשין. זאת ועוד; בכל הנוגע לרישיון רוכלות, בניגוד לרישיון עסק אחר, מתקשה אני לקבל את מסקנת חברי לפיה מתקנה 32 ניתן ללמוד כי המחוקק מייחס חשיבות מועטה למימד האישי שברישיון העסק, בעומדו אל מול האינטרס שבהמשכיות העסק. כאמור לעיל, לרישיון הרוכלות תפקיד במסגרת מדיניות הרווחה של העירייה, בשמשו, בין היתר, לשיקום אנשים בעלי צרכים מיוחדים, כפי שהיה אף בנסיבות המקרה שבפנינו. שיקול זה הינו שיקול אינדיבידואלי וסוציאלי מובהק, אשר נוגע ישירות לבעל העסק, ומקנה לרישיונו של בעל עסק זה אופי אישי. באשר לתקנה 32, הרי שמטרתה לאפשר את המשכיות העסק עד למתן החלטת רשות הרישוי בבקשה לרישיון חדש, בקשה אשר במסגרתה ממילא ייבחנו, ככל הנראה, בין היתר, מאפייניו האישיים והסוציאליים של מבקש הרישיון. 8. אעיר עוד כי בעיני, העובדה שרישיון העסק ממשיך לכאורה להתקיים, לתקופה מוגבלת, לאחר פטירתו של בעל העסק, אינה מחייבת את המסקנה כי עם מותו של בעל העסק ניתן רישיון זמני לבן המשפחה, כך שרשאי הוא לחדשו. לשיטתי, זכותו של בן המשפחה הנובעת מתקנה 33, הינה זכות הנלווית לתנאי רישיונו של בעל העסק שנפטר (כפי שאף עולה מנוסח התקנה המתייחסת לתוקפו של "הרישיון הקודם"). אמנם, בעל העסק אינו יכול להחזיק, לאחר מותו, ברישיון עסק, אולם מלכתחילה לזכותו ברישיון נלוותה, מכוח תקנה 33, גם הזכות להוריש רישיון זה לתקופה מוגבלת. זכותו זו של בעל העסק שנפטר, מאפשרת לבן משפחתו להפעיל, לתקופה מוגבלת, את העסק, ובכך מקנה לבן המשפחה זכות אשר באופיה מהווה מעין היתר זמני. אין בכך כדי לשנות מהדרישה כי בתום התקופה, משחל שינוי בעלות, יידרש בן המשפחה להגיש בקשה למתן רישיון חדש. זאת ועוד, כשלעצמי, איני סבורה כי יש להעדיף את הפרשנות לפיה בתום התקופה הקבועה בתקנה 33 יידרש חידוש רישיון ולא הוצאת רישיון חדש, מהטעם שפרשנות זו מקדמת את חופש העיסוק. אכן, עצם הדרישה למתן רישיון עסק פוגעת, במהותה, בזכות לחופש עיסוק, אשר הינה זכות יסוד חוקתית בשיטתנו. עם זאת, הזכות לחופש עיסוק הינה זכות יחסית ויש לאזנה אל מול זכויות ואינטרסים אחרים, אשר עומדים ביסוד הצורך בהסדרת עסקים ברישיונות, במיוחד כאשר מדובר בעסק מסוג רוכלות. כך למשל, הדרישה למתן רישיון מקדמת אינטרסים ציבוריים שונים, כגון פיקוח על עסקים והסדרתם (השוו: סעיף 1 לחוק רישוי עסקים). יתרה מזאת; כאשר מדובר ברישיון רוכלות, אשר הוא נשוא העתירה שבפנינו, יש לרישיון העסק מאפיינים ייחודיים נוספים, אשר גם בהם יש כדי להצדיק הטלת הגבלות על חופש העיסוק לשם הגנה על אינטרסים ציבוריים, כגון הצורך למנוע מפגעים תברואתיים, תעבורתיים ובטיחותיים (ראו סעיף 2א(א) לחוק רישוי עסקים אשר צוטט לעיל). קביעה לפיה במקום בו רישיון עסק מועבר לבן משפחה בשל פטירת בעל העסק יש ליתן משקל יתר לזכות לחופש העיסוק ביחס למקרים אחרים בהם נבחן מתן רישיון עסק, מניחה, לטעמי, את המבוקש. מן הטעמים שהובהרו לעיל, עמדתי הינה כי בכל הנוגע לרישיון רוכלות, מדובר ברישיון אישי שאינו ניתן להעברה, וכי העברת הרישיון ליורשי המנוח לתקופה מוגבלת לפי תקנה 33 אינה מקנה להם זכות עצמאית ברישיון. לפיכך, אין בזכותם של היורשים לחופש עיסוק, כשלעצמה, כדי לשנות מהפרשנות המתחייבת לפי לשונה ותכליתה של תקנה 33 ואין בה כדי להקנות ליורשים זכות לחידוש רישיון, להבדיל מהאפשרות להגיש בקשה לקבלת רישיון חדש. 9. יצוין כי מהאמור לעיל אין ללמוד כי העובדה שמבקש רישיון העסק הינו בן משפחה של בעל העסק שנפטר הינה חסרת משקל. לגישתי, המקום לבחינתה של עובדה זו הינו במסגרת שיקולי הרשות אם ליתן למבקש רישיון עסק חדש. כך, בבוחנה בקשה למתן רישיון רוכלות חדש, נדרשת הרשות לבחון, בין היתר, את טיב זיקתו של מבקש הרישיון לעסק. טיב הזיקה יושפע, בין היתר, ממספר השנים בהן היה העסק בידי המשפחה; מידת מעורבותו של בן המשפחה בתפעול העסק; היות העסק מקור פרנסה יחיד או עיקרי של המשפחה וכיוצא באלה גורמים. כמובן ששיקול זה הינו אחד מבין מגוון השיקולים אשר על הרשות לקחת בחשבון בהחליטה אם ליתן רישיון חדש, ובהם אופיו הארעי של עסק הרוכלות (אשר בא לידי ביטוי בעובדה שהעסק אינו מנוהל במבנה קבע ובדרישה לחידוש הרישיון מדי שנה); המדיניות העירונית בדבר צמצום הרוכלות; נתוניו הסוציאליים של מבקש הרישיון ועוד. בסיום הדברים, אני רואה לציין כי השיקול בדבר הקירבה המשפחתית יהיה כבד משקל אף יותר במקום בו אין מדובר בבקשת בן משפחה של בעל עסק שנפטר לרישיון רוכלות, אלא בבקשה לרישיון עסק רגיל, וזאת בשל מספר סיבות. ראשית, כאשר מדובר בבקשה למתן רישיון עסק רגיל, שיקולי המדיניות בדבר הצורך בצמצום רוכלות או הגבלתה אינם ניצבים אל מול השיקול בדבר היות מבקש הרישיון בן משפחה של בעל העסק שנפטר; שנית, כפי שהבהרנו לעיל, משקלו של הפן האישי חזק הרבה יותר ברישיון רוכלות מאשר ברישיון עסק רגיל. בכל הנוגע לרישיון עסק רגיל, מקובלת עלי עמדתו של חברי השופט ד' חשין, כי פן אישי זה אינו משמעותי ביותר, ומשכך ככלל, הנטייה למתן רישיון עסק לבן משפחה של בעל העסק שנפטר תהיה רבה יותר; שלישית, עסק רגיל, מטבעו, אינו ארעי כעסק של רוכלות, ולפיכך מידת ההסתמכות של משפחת בעל העסק על עסק זה לשם פרנסת המשפחה הינה גדולה יותר. ככלל, רבים מהשיקולים אותם שוקלת הרשות בבוחנה בקשה למתן רישיון לעסק של רוכלות לאחר פטירתו של בעל העסק, נוגעים לעצם המשך קיומו של עסק הרוכלות, בנוסף לשיקולים הנוגעים לנתוניו האישיים של מבקש הרישיון. לעומת זאת, כאשר מדובר ברישיון עסק רגיל, ההנחה הינה כי העסק עצמו ימשיך לפעול, בין אם בידיו של בן משפחת בעל העסק שנפטר ובין אם בידיו של אחר. בנסיבות אלה יש, בדרך כלל, עדיפות ברורה לבן משפחתו של בעל העסק שנפטר בקבלת רישיון העסק החדש. המסקנה מהאמור הינה כי בנסיבות בהן קרוב משפחתו של בעל עסק שנפטר מבקש לקבל רישיון לעסק, תהא קרבתו המשפחתית בעלת משקל רב בהחלטה אם להיענות לבקשה. חשיבותו של שיקול זה תביא לכך שככלל, בהיעדר נימוק מיוחד אשר מצדיק סירוב לבקשה למתן רישיון עסק, תיענה הבקשה בחיוב. אכן, יתכן כי הלכה למעשה, בנסיבות בהן בן משפחתו של בעל עסק שנפטר מבקש לקבל רישיון לעסק אשר איננו עסק רוכלות, לא יהא שוני מהותי בין אופן בחינתה של בקשתו לקבלת רישיון חדש לבין אופן בחינתה של בקשה לחידוש רישיון. מכל מקום, השאלה האם בקשת בן משפחה לרישיון עסק שאינו רוכלות לאחר פטירת בעל העסק מהווה מבחינה פרוצדוראלית בקשה לחידוש רישיון או בקשה לרישיון חדש, והשאלה בדבר השיקולים למתן רישיון כאמור, לא התעוררו בנסיבות המקרה שבפנינו, ולפיכך אין אני נדרשת להכריע בשאלות אלה. עם זאת, רואה אני להוסיף כי כיום, עם חיזוק מעמדו של חופש העיסוק בשיטתנו המשפטית, מיטשטשת, לטעמי, במקרים רבים ההבחנה המסורתית בין חידוש רישיון עסק לבין מתן רישיון עסק חדש. אמנם, כפי שפירט חברי השופט ד' חשין בפסק דינו, השיקולים אותם שוקלת הרשות בבוחנה בקשה למתן רישיון חדש עשויים להיות שונים ורחבים מאלה אותם לוקחת הרשות בחשבון בבוחנה בקשה לחידוש רישיון (ראו: בג"ץ 631/90 שני נ' חירם, פ"ד מד(2) 826, 829; בג"ץ 575/76 פזכים בע"מ נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד לא(2) 438, 444). כך למשל, בבוחנה בקשה למתן רישיון חדש, בודקת הרשות את כשירותו של המבקש לקבלת רישיון, בדיקות אשר יתכן כי לא תידרש להן בבוחנה בקשה לחידוש רישיון (ראו בג"ץ 779/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה, תש"ט-1949, פ"ד לו(1) 317, 323). מנגד, בבואה להחליט אם לחדש רישיון עסק נדרשת הרשות להתחשב בהסתמכותו של בעל העסק על רישיונו, שיקול אשר חשיבותו פחותה כשמדובר בבקשה למתן רישיון חדש (ראו בג"ץ 171/78 אשכר בע"מ נ' שר העבודה והרווחה החברתית, פ"ד לו(3) 141, 148). עם זאת, נוכח המעמד הרם אשר קנה לו חופש העיסוק במשפטנו, ככלל מצופה כי בהיעדר טעם של ממש המונע זאת, תיעתר הרשות לבקשה לקבלת רישיון עסק חדש. בנסיבות אלה, כאמור, האבחנה החדה בין בקשה למתן רישיון חדש ובין בקשה לחידוש רישיון מתקהה במעט. מן הכלל אל הפרט 10. משהגעתי למסקנה כי צדק המשיב בכך שבחן את בקשת המערערת כבקשה למתן רישיון רוכלות חדש, איני רואה מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט קמא, כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב לסרב לבקשת המערערת. הנימוקים שהעלה המשיב בסרבו לשתי הבקשות שהגישה המערערת היו כי אין מאשרים עוד רוכלות נייחת; כי הרחוב בו היה ממוקם הדוכן הינו רחוב אסור ברוכלות; כי מדיניות העירייה והמשטרה הינה למעט במתן רישיונות לרוכלות; וכי נתוניה הסוציאליים והחברתיים של המערערת אינם מצדיקים מתן רישיון. נימוקים אלה הינם נימוקים ענייניים וסבירים. אמנם, נראה כי במקרה דנן קיימת זיקה לא מבוטלת בין המערערת לבין הנכס נשוא הבקשה, אשר שימש לפרנסת המשפחה במשך 20 שנה, ועל הרשות לקחת בחשבון זיקה זו בהחליטה בבקשה למתן רישיון חדש. עם זאת, הוברר במסגרת הדיון כי המשיב הציע למערערת מספר חלופות לשכירת נכס מהעירייה לשם ניהול עסק של פירות וירקות, הצעות אשר מאזנות כראוי בין זיקתה של המערערת לעסק מחד גיסא, ובין מדיניות העירייה בעניין צמצום הרוכלות מאידך גיסא. משדחתה המערערת את הצעות המשיב, הרי שהחלטתו שלא ליתן לה רישיון רוכלות הינה החלטה סבירה, בהתחשב באינטרסים הציבוריים המחייבים את הגבלתה של הרוכלות. נוכח כל האמור לעיל, אם דעתי תישמע – הערעור ידחה. יש להניח כי גם לאחר מתן פסק דיננו תיאות העירייה לאפשר למערערת לשכור את אחד הנכסים שהוצעו לה כפתרון חלופי, ככל שהמערערת תהיה מעוניינת בכך. בנסיבות העניין, איננו רואים לעשות צו להוצאות. ה נ ש י א ה השופט ד' חשין: קראתי את פסק דינה של חברתי, הנשיאה ביניש, וחוששני כי דעותינו נחלקות. 1. תקנה 33 לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות), התשס"א-2000 (להלן – התקנות) קובעת הסדר למקרה של שינוי בעלות בעסק עקב פטירה של בעליו. לדידי, משמעותו של הסדר זה היא, כי עם פטירת בעל הרשיון מקבלים בני המשפחה המצויינים בתקנה רשיון זמני, שתקופת תוקפו בהתאם לאמור בתקנה, ולקראת תום תקופה זו יש לקיים הליך של חידוש הרשיון, ולא הליך של בקשה לרשיון חדש. המסגרת הנורמטיבית 2. חוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן – החוק) מסמיך את שר הפנים לקבוע כי עסקים מסוג מסוים יהיו טעוני רישוי, וזאת לשם הגנה על אינטרסים ציבוריים המנויים בסעיף 1(א) לחוק. לגבי רוכלות (פעילות מסחרית שאינה במבנה קבע – סעיף 2א(ה) לחוק), כמו גם לגבי מספר סוגי עסקים אחרים המנויים בחוק, נותן החוק בידי "רשות הרישוי" את הסמכות להביא בחשבון שיקולים רחבים יותר מהרגיל. כך נאמר בסעיף 2א(א): "(א) בעסק של רוכלות תהא רשות הרישוי שלו לפי חוק זה רשאית להשתמש בסמכותה גם לענינים אלה: (1) איסור רוכלות באזורים מסויימים, הגבלת מספר הרשיונות לרוכלות בהם, איסור סוגים מסויימים של רוכלות קבוע או מזמן לזמן, לשם מניעת פגיעה בפרנסתם של רוכלים ובעלי עסקים אחרים, או מתוך התחשבות בצרכי הסדר הציבורי; (2) ייחוד סוגי רוכלות מסויימים והקצאת מספר מסויים של רשיונות בכל סוגי רוכלות לאנשים הזקוקים לשיקום או לסעד מכוח חוק". הנה כי כן, כשמדובר ברוכלות, הרשות רשאית לשקול שיקולים של תחרות מסחרית; שיקולים של צרכי הסדר הציבורי; וכן תכליות סוציאליות של שיקום (ראו גם ש' רויטל רישוי עסקים (2005), בעמ' 130-128). ככלל, רשיון עסק יינתן לתקופה בלתי מוגבלת מראש (סעיף 7א(א)). תוקפו יהא החל מהמועד שנקבע בו, וכל עוד לא ביטלה אותו רשות הרישוי (סעיף 7ג). עם זאת, ישנם סוגי עסקים שבהם, אם קבע כך שר הפנים, יינתן "רשיון תקופתי", שכוחו יפה לתקופה מסוימת, ובלבד שזו לא תפחת משנה (סעיף 7א(ב)(1)). כמו כן, רשאית רשות הרישוי ליתן "היתר זמני", לתקופה שאורכה לא יעלה על שנה (סעיף 7ב לחוק). 3. התקנות מפרטות סוגים שונים של רשיונות והיתרים, הנבדלים זה מזה על ציר הזמן. "רשיון לצמיתות" (תקנה 20) יינתן לכל העסקים המפורטים בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995. "רשיון תקופתי" (תקנה 21) מתייחס לעסקים המפורטים בתוספת הראשונה לתקנות, אשר להם יינתן רשיון לתקופות של שנה אחת, שלוש שנים או חמש שנים, כקבוע שם. "רשיון זמני" (תקנה 22) הוא כזה הניתן לעסק לתקופה קצרה יותר מזו הקבועה בתקנות 20 ו-21, ובלבד שזו לא תהא קצרה משנה אחת. ל"עסק שהוא זמני מטבעו" רשאית הרשות ליתן "רשיון זמני", שתקופת תוקפו יכולה להיות קצרה משנה (תקנה 23). "היתר זמני", כפי שנקבע בתקנות, הינו היתר לעסוק בעסק הטעון רישוי, אף לפני שניתן לו רשיון, לתקופה שלא תעלה על שנה (תקנה 1). רשיון לרוכלות – והוא הרלוונטי לענייננו – הינו בגדר "רשיון תקופתי", שתוקפו למשך שנה אחת (מספר סידורי 6.9 בתוספת הראשונה לתקנות). בהתקרב המועד לתום תקופת תוקפו של הרשיון התקופתי או הזמני, על רשות הרישוי להחליט אם לחדשו אם לאו (תקנות 29-28). אי חידוש רשיון אל מול סירוב לתיתו מלכתחילה 4. המערערת טוענת כי ההליך המתאים בעניינה היה כזה של חידוש רשיון קיים, ולא הליך של הגשת בקשה לרשיון חדש. אכן, אי חידוש רשיון, שונה הוא מאי-נתינתו מלכתחילה. זאת, הן במישור הפרוצדוראלי והן באשר לשיקולים שעל הרשות לשקול בכל אחד מהמקרים. פעמים רבות, מי שבידו רשיון עסק מתכנן ומנהל את חייו סביב העסק. הוא משקיע זמן, מרץ וממון בפיתוחו. מרכז חייו ייקבע לרוב על פי מקום עסקו. ככל שעוברות השנים, כך עולה מידת הסתמכותו של בעל הרשיון ושל משפחתו על פירותיו של הרשיון. הסתמכות זו, היא שביסוד השוני בהתייחסות בין מצב בו מתבקשת הרשות לחדש רשיון לבין מצב בו מתבקש הרשיון בפעם הראשונה. אכן, עוד בראשית הדרך קבע בית משפט זה כי בעל רשיון זכאי לצפות כי רישיונו יחודש, אלא אם קיים טעם מיוחד שלא לעשות כן (בג"ץ 24/56 רוטשטיין נ' המועצה המקומית הרצליה, פ"ד י 1205). הטעם לכך הוא זה: "... מתן ההיתר הקודם מעורר ציפיות בלבו של מקבל ההיתר, ועל סמך ציפיות אלה הוא מכלכל את צעדיו ומשקיע את אמצעיו בהקמת עסקו ובניהולו. אי-חידוש ההיתר עלול לגרום לו נזק כלכלי חמור. משום כך אין לסרב חידוש ההיתר, אלא אם קיים טעם מיוחד, המצדיק זאת" (בג"ץ 171/78 אשכר בע"מ נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד לו(3) 141, 148, מפי הנשיא לנדוי; ראו גם בג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי, פ"ד לו(1) 317, פיסקה 1, מפי השופט ברק; בג"צ 575/76 פזכים בע"מ נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד לא(2) 438, מפי השופט אשר). לאור זאת, מערך השיקולים שתשקול הרשות בעת שהיא נדרשת להחליט בדבר חידוש רשיון, יהיה שונה מאלו שיהיו בפניה בבואה להחליט על מתן רשיון לראשונה: "השיקולים הענייניים בחידוש רשיון אינם זהים לשיקולים הענייניים במתן רשיון; משקל השיקולים עשוי להיות שונה; ולכן המאזן בחידוש רשיון קיים נוטה לצד האזרח, כדי להגן על הזכות שהרשיון הקנה לו, יותר מבמתן רשיון חדש ... ההחלטה בשאלה אם מצב הדברים מצדיק ביטול רשיון, או סירוב לחדש רשיון, היא פועל יוצא של איזון האינטרסים בנסיבות המקרה, ובעיקר האיזון בין האינטרס של בעל הרשיון לבין האינטרס של הציבור הרחב, שהרשות המינהלית מייצגת אותו" (בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב(1) 289, פיסקה 15, מפי השופט זמיר). עם זאת, אין להחמיר יתר על המידה ולגזור דין שווה בין החלטה שלא לחדש רשיון, בתום תקופת תוקפו, לבין החלטתה לבטל רשיון בעודו בתוקף, שהיא החלטה פוגעת יותר: "סבורני, כי החלטה לבטל רשיון, שהוא עדיין בר-תוקף, הינה חמורה יותר מהחלטה שלא לחדש רשיון, כאשר חידוש זה דרוש על-פי החוק ... הדרישה לעיון מחדש באישור הרשיון בתום כל שנה לא נקבעה, מן הסתם, כהכבדה ביורוקראטית, ואין הרשות מחויבת לתת את האישור המחודש באופן אוטומאטי, כחותמת גומי ... אמנם ... אי-חידוש רשיון הוא דבר חמור, שרק מידע רציני ומשמעותי יכול להצדיקו. אולם, עם כל זאת סבורני, כי המידע, העשוי להצדיק החלטה של אי-חידוש רשיון אינו צריך להשתוות בחומרתו ובמשקלו לחומרתן ולמשקלן של הידיעות, המאפשרות ביטולו של רשיון תקף" (בג"ץ 237/81 דעבול נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד לו(3) 365, פיסקה 6, מפי השופט בך). פירושה של תקנה 33 5. בעמדנו על נפקות ההבחנה, הטומנת בחובה משמעויות מהותיות, בין חידוש רשיון לנתינתו בפעם הראשונה, אפנה עתה לבחון את הדין החל במקרים כגון זה שלפנינו. כזכור, המערערת מבקשת שייקבע כי ההליך המתאים בעניינה הוא הליך של חידוש רשיון, ואילו המשיב גורס כי המסלול הראוי הוא דווקא הגשת בקשה לרשיון חדש. הדינים הרלוונטיים לשאלה זו מצויים בפרק ט' לתקנות, שעניינו בשינוי בעלות בעסק טעון-רשיון. בתקנה 30 נקבע כי עסק, שלהפעלתו נדרש רשיון, טעון רשיון חדש עם שינוי בעלות בו. עוד נקבע בתקנה זו כי "שינוי בעלות" משמעו "כל שינוי בזהות הבעלים הרשומים ברשיון העסק". נקודת המוצא היא אפוא כי מחוקק המשנה ראה להגביל את עבירותו של רשיון העסק (וכך גם המחוקק הראשי – ע "א 350/75 נסים נ' פאשה, פ"ד ל(1) 99; להלן – עניין פאשה). עם זאת, נקבעו בתקנות הוראות המבטיחות המשכיות בהפעלת העסק גם מקום בו הבעלות שונתה. תקנה 33 היא אחת מאותן הוראות. וזו לשונה של התקנה, העוסקת במצב כמו זה שלפנינו: "היה שינוי בעלות בעסק, עקב פטירה של בעל העסק, והעברתו לידי בן זוגו, הוריו או צאצאיו של הנפטר, יראו את תוקף הרשיון הקודם, על אף האמור בתקנה 30, כנמשך עד היום שבו היה פג תוקפו אלמלא נפטר בעל העסק, או בתום שנה מיום הפטירה, לפי המוקדם". במקרה דנן חל גם סעיף 4א לחוק עזר לחולון (רוכלים), תשל"ט-1978 (להלן – חוק העזר), שזו לשונו: "רשיון לרוכלות אינו ניתן להעברה והוא יפקע עם הפסקת העיסוק ברוכלות או עם פטירת בעל הרשיון". המשיב מסכים, למעשה, כי האמור בסעיף 4א לחוק העזר כפוף אף הוא לסייג שבתקנה 33 (סעיף 25 לסיכומיו). לכן, איננו נדרשים לדון בשאלת היחס בין התקנה הזו לחוק העזר. השאלה הצריכה לפנים היא אפוא פרשנותה של תקנה 33 אל מול האמור בתקנה 30. האם מהאמור בתקנה 30, לפיו שינוי בעלות בעסק טעון רשיון חדש, ניתן ללמוד כי גם שינוי בעלות עקב פטירה מצריך רשיון חדש בתום התקופה הקבועה בתקנה 33 (להלן – התקופה הנוספת); או שמא פרשנות ראויה תביאנו למסקנה כי תקנה 33 קובעת דווקא חריג להסדר שבתקנה 30, ולפיו שינוי בעלות שנגרם עקב פטירה משמעו העברת הרשיון לשאריו לתקופה נוספת, שבסיומה יידרשו לחידושו של הרשיון. כדי להשיב על שאלה זו, יש לעמוד על משמעותו של הדיבור "יראו את תוקף הרשיון הקודם כנמשך עד היום שבו היה פג תוקפו אלמלא נפטר בעל העסק, או בתום שנה מיום הפטירה". האם מדובר במתן רשיון לבני המשפחה, לתקופה קצובה, או שמא מדובר בהשהיית פקיעתו של רישיונו של המנוח, השהיה שבסופה מתרחש "שינוי בעלות" המצריך הוצאת רישיון חדש? 6. בבואנו לפרש דבר חקיקה, עלינו ליתן את הדעת לתכליתו הסובייקטיבית, שהיא התכלית הספציפית אותה שאף המחוקק להגשים דרכו (ראו א' ברק פרשנות תכליתית במשפט (תשס"ג), עמ' 400; להלן – פרשנות תכליתית). לשונו של החוק היא מקור מרכזי, אך לא יחיד, להבנת תכליתו הסובייקטיבית של דבר החקיקה. בבחינתה של לשון החוק, יש לבחון את הסעיף הנתון לפרשנות לאור הוראותיו של דבר החקיקה כולו (שם, עמ' 403-402). דבר חקיקה יש לפרש גם לאור התכלית האובייקטיבית שלו: "התכלית האובייקטיבית של החוק היא האינטרסים, המטרות, הערכים, היעדים, המדיניות, והפונקציות אשר החוק נועד להגשים בחברה דמוקרטית. תכלית זו – כפי ששמה מעיד עליה – נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, כלומר מחוץ לרצון הסובייקטיבי של המחוקק. אכן, התכלית האובייקטיבית אינה ניחוש או השערה באשר לרצונו של המחוקק. היא אף אינה חזקה באשר לרצונו הסובייקטיבי של המחוקק. התכלית האובייקטיבית עומדת על רגליה היא. היא חלה גם כאשר ברור שלא ייתכן שהמחוקק ראה אותה לנגד עיניו. אכן, התכלית האובייקטיבית של החוק משקפת ערכים ועקרונות אשר חוק נועד להגשים בחברה דמוקרטית" (שם, בעמ' 410; ראו גם, למשל, בג"צ 10980/04 איגוד הממונים על בטיחות ברשויות המקומיות נ' שרת החינוך, ניתן ביום 23.1.07, פיסקה 12, מפי השופטת ארבל; ע"פ 2597/04 רויטמן נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 20.11.06, פיסקה 7, מפי השופטת פרוקצ'יה). הוא הדין גם בבואנו לפרש חקיקת משנה (ראו רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ"ד נז(3) 220, פיסקה 14, מפי השופטת שטרסברג-כהן). עם זאת, בפרשנות חקיקת משנה יש ליתן יתר חשיבות לתכליתה של החקיקה הראשית מכוחה הותקנה, משום שפרשנות אחרת עלולה להביא לבטלותה של חקיקת המשנה. על כן, חזקה כי תכליתה של חקיקת המשנה היא לפעול במסגרת ההסמכה שנקבעה בחקיקה הראשית (ראו בג"ץ 8233/99 בן צוק נ' שר התחבורה, פ"ד נה(2) 311, פסקה 4, מפי הנשיא ברק). 7. תכליתה הסובייקטיבית של תקנה 33 ברורה לעיני כל. תקנה זו נועדה למנוע מצב בלתי מתקבל על הדעת, שהיה קיים בעבר, ובו ביום בו נפטר בעל העסק, נגדע באחת מטה לחמה של משפחתו, בשל פקיעת רשיון העסק עם פטירתו. מצב זה נמנע כשמתאפשר לבן המשפחה להחזיק ברשיון למשך התקופה הנוספת. תקנה זו נותנת אף ביטוי למציאות הרווחת, שבה עסקים רבים מנוהלים, בפועל, כעסקים משפחתיים. ענייננו, אם כן, בשאלה מהו מעמדו של בן המשפחה בתום התקופה הנוספת שנקבעה בתקנה. בעניין זה, ובהפנותו לפרשת פאשה, טען המשיב כך: "... אין ולא הייתה למערערת כל זכות שבדין ברשיון הרוכלות של בעלה המנוח, באשר על פי הדין רשיון רוכלות הינו אישי ואינו ניתן להעברה ועל אף העובדה כי הוא מהווה לבעליו זכות קניינית, הרי הוא אינו שונה במהותו מרשיון נהיגה, רשיון עריכת דין, רשיון לעסוק ברפואה, רשיון לראיית חשבון וכיוב' רישיונות אישיים המקנים לבעליהם הרשות והזכות לעסוק בעיסוק שנקבע בהם והם פוקעים מאליהם עם מותו של בעל הרשיון" (סעיף 26 לסיכומיו). על כן, לדידו, הרשיון פקע עם מותו של הבעל, ולכן נדרשה המערערת להגיש בקשה לרשיון חדש. לאור תכליתה של תקנה 33, כפי שעמדתי עליה לעיל, סבורני כי קריאת התקנות מובילה דווקא לדרך הפרשנית שהמערערת מציעה. מסקנה זו עולה מקריאתו של פרק ט' לתקנות כמקשה אחת. 8. תקנה 32, שעניינה "היתר זמני בעקבות שינוי בעלות", עוסקת במצבים בהם לאחר שינוי בעלות, מגיש בעל העסק החדש בקשה לרשיון או להיתר זמני. במצב זה, קובעת התקנה, יראו את בעל העסק החדש כבעל "היתר זמני", לתקופה שתנוע בן 90 ימים לשנה, לפי הנסיבות הקבועות בתקנה. האמור בתקנה 32 אוצר בחובו שתי משמעויות, המבהירות את תכליתן הסובייקטיבית של התקנות העוסקות בהשפעת שינוי הבעלות על רשיון העסק. ראשית, בהקשר למימדו "האישי" של רשיון לניהול עסק: מההסדר הקבוע בתקנה 32, למדים אנו כי המימד האישי אותו מייחס מחוקק המשנה לרשיון העסק אינו מן החזקים, בהתייצבו אל מול האינטרס לאפשר את המשכיותו של העסק. כך, ההסדר מאפשר לבעל העסק החדש להמשיך ולהפעיל את העסק מכוח היתר זמני, וזאת אף בטרם התקיים כל דיון בבקשתו לרשיון ועוד לפני שרשות כלשהי עמדה על קנקנו. המשיב, כאמור לעיל, מדגיש את המימד האישי הקיים לטענתו ברשיון העסק. נראה כי הגדרתו של רשיון עסק כ"אישי", באופן הזהה לרשיון הניתן לעוסקים ברפואה או עריכת דין, הינה הגדרה שאינה יורדת לדקותם של דברים. הבחנה ראויה יותר היא בין "רישיונות הניתנים על בסיס מאפיינים אישיים", שהם רישיונות הניתנים לאדם בשל כישורים מיוחדים הטמונים בו, לבין רישיונות שניתנים לעסק, בהנחה שזה עומד בקריטריונים שבדין, ללא תלות מהותית במאפייני בעל העסק (ראו בעניין זה את דבריו של כבוד השופט ממן בעת"מ (נצרת) 127/01 גשש ז.א בע"מ נ' עיריית נצרת עילית, ניתן ביום 31.1.02, פסקה 20). הבחנה זו עולה מההסדר שבתקנה 32. כלום יעלה על הדעת שבעל רשיון לעסוק בעריכת דין, או ברפואה, יעביר את עסקו לאחר, שיקבל בינתיים "היתר זמני"? ברי שהתשובה שלילית. תקנה 32, לעומת זאת, מאפשרת את הדבר. מכאן למדים אנו על המעמד החלש שניתן בתקנות לפן ה"אישי" שברשיון העסק. שנית, ההרשאה לניהול העסק שניתנת מכוח תקנה 32 מוגדרת כ"היתר זמני", ואילו ההרשאה הניתנת לבן המשפחה מכוח תקנה 33 מכונה "רשיון". רשיון זה ניתן לתקופה מסוימת – עד ליום בו היה פג תוקפו של רישיון המנוח, או למשך שנה – המועד הקצר מביניהם. ככזה, הרשיון הניתן מכוח תקנה 33 הינו מקרה מיוחד, משום שתוקפו יכול שיהיה פחות משנה. משכך הוא אינו נופל במדויק להגדרתו של "רשיון זמני" שבתקנה 22. מכל מקום, במהותו אין להגדירו אלא כ"זמני", מכוח מגבלת הזמן שהושתה עליו. יש לצאת מן ההנחה כי לא בכדי הבחין מחוקק המשנה בין ההיתר הזמני הניתן לאדם המקבל לידו עסק מבעל רשיון, לבין הרשיון הזמני שניתן לבן משפחה לאחר פטירת בעל העסק. ברי, כי עם פקיעתו של ההיתר זמני נדרשים הליכים של הוצאת רשיון חדש. אם נקבל את פרשנותו של המשיב, לפיה תקנה 33 מחייבת את בן המשפחה (בתום התקופה הנוספת) לנהוג אף הוא באותה דרך, הרי שנעמיד את בעל הרשיון באותו מצב בו נמצא בעל ההיתר הזמני, ובכך נרוקן את ההבחנה מתוכנה. בנוסף, פרשנותו של המשיב גם אינה מתיישבת עם האמור בפרק ח' לתקנות, העוסק בחידוש רשיונות. בפרק זה לא מוזכרת אפשרות בה פלוני מנהל עסק ברשיון, ולאחר פקיעתו יידרש להגיש בקשה לרשיון חדש. 9. לטעמי, אין לראות בהסדר שבתקנה 33 השהיה של פקיעת רשיונו של המנוח. טענה זו מניחה כי עם פטירת המנוח, זכות הרשיון עודנה בבעלותו, אך מכוח תקנה 33 מתאפשר לבן משפחתו לעשות בה שימוש. סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962, קובע כי כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו. עם מותו של אדם, חדל הוא מלשאת זכויות כלשהן. מכאן, שלא ניתן לראות ברשיון הזמני שניתן לבן המשפחה מכוח תקנה 33 כהארכת תוקפו של רשיונו של המנוח לתקופה האמורה, שבסיומה יש לפעול להוצאת חדש. פרשנות זו כמוה כקביעה כי המנוח ממשיך לשאת בזכויות. הפרשנות היחידה האפשרית היא אפוא כי עם מותו של בעל הרשיון ניתן רשיון זמני חדש לבן המשפחה, ומשזה ניתן, הרי שלאחר פקיעתו רשאי בן המשפחה לבקש לחדשו, כאמור בסעיף ח' לתקנות. לאור האמור, דומני כי אין מנוס מהקביעה שתכליתן הסובייקטיבית של התקנות היא, כי בתום התקופה הנוספת ינקוט בן המשפחה בהליכי חידוש הרשיון. פרשנות זו אינה שוללת מכל וכל את הפן ה"אישי", חלש ככל שיהיה, של רשיון העסק. פן זה בא לידי ביטוי בכך שתקנה 33 עשויה לקצר את תקופת תוקף הרשיון שניתן לבן המשפחה, ביחס לזה שהיה בידי המנוח (כמו במקרה של רשיון תקופתי הניתן לתקופה העולה על שנה). 10. יכול הייתי להסתפק בכך. עם זאת, ראיתי להוסיף כי תוצאה זו עשויה להתקבל גם מכוח עקרונות כלליים, אותם יש לקרוא לתוך תכליתם האובייקטיבית של הסדרי רישוי העסקים. את הסדרי רישוי העסקים יש לפרש לאור מעמדה של הזכות לחופש העיסוק בשיטתנו, וכשעסקינן בבני זוגם של נפטרים, גם לאור המעמד המיוחד הניתן לתכלית של קידום השוויון בין בני זוג. המערערת טוענת, כי רשיון מהווה זכות קניינית לבעליו. על כן, לטענתה, מכוח חוק שיווי זכויות האישה, תשי"א-1951, ומכוח עיקרון השיתוף בנכסים, קיימת לה זכות ברשיון הרוכלות שהיה בידי המנוח. בשאלת מהותו ה"קניינית" של רשיון, וההגנה החוקתית החלה עליו מכוח מהות זו, טרם נתגבשה עמדה חד משמעית בפסיקה. שאלה זו היא חלק מסוגייה רחבה יותר, העוסקת במהותן של זכויות שמקורן ברשות שלטונית, כגון רישיונות, קצבאות וזכיונות (ראו א' ברק "החוקה הכלכלית של ישראל" משפט וממשל ד (תשנ"ח), 357, בעמ' 368). יש הרואים בפגיעה ברשיון שבידי אדם, פגיעה בזכותו הקניינית. לשיטתם, פגיעה בטובת הנאה או בזכות בעלת ערך כלכלי, שמקורן ברשויות השלטון, הינה פגיעה ב"קניין החדש" (ראו C.A. Reich, "The New Property", 73 Yale L.J. (1964) 733). את ההצדקה להכרה בזכויות שמקורן ברשויות השלטון כ"קניין", לצורך הגנה חוקתית, היטיב להבהיר השופט טירקל (בדעת יחיד בעניין זה): "דומה שלא ניתן להתעלם עוד מהשינויים שחלו באופי הקנין הפרטי של ימינו. עם התגברות מעורבותה של המדינה בכל תחומי החיים נראה שקנינו של אדם מורכב יותר ויותר דווקא מזכויות ממין זה, שמקורן במדינה ... ופחות מזכויות של קנין פרטי הנסחר בין האזרחים ואשר "זכות השליטה" לגביו נתונה אך ורק לבעל הקניין. כפי שאמר פרופ' י' זמיר: 'המינהל הציבורי מלווה את האדם בכל יום מחייו, משעה שהוא קם ממיטתו, שעה אחר שעה. החשמל שהוא מדליק, הרדיו לו הוא מאזין, המים בהם הוא מתרחץ, הלחם שהוא אוכל, בית הספר אליו הוא שולח את ילדו, המכונית הממתינה לו ברחוב, הכביש בו הוא נוסע - על כל אחד מאלה, ועל מוצרים ושירותים אחרים המלווים אותו בשגרת יומו, טבוע תו של המינהל הציבורי: המינהל הציבורי יכול, במחי יד, לפתוח או לחסום בפני אדם את הדרך לעסק ולעושר...'. מטעמים אלה - אם חפצים אנו באמת להגן על קניינו של הפרט, אזרח המדינה המודרנית - עלינו לכלול גם את הזכות הנדונה במסגרת 'קניינו של אדם' המוגן על ידי סעיף 3 לחוק היסוד" (ע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה נ' הועדה המיוחדת פ"ד נא(2), 822, פיסקה 11; להלן – פרשת בן יקר גת). נראה, אם כן, כי גישת "הקניין החדש" לא נשללה מעיקרא בפסיקה, אף שעד עתה נמנע בית משפט זה מלקבלה בבירור. מחד, הנשיא ברק היה סבור, בדעת יחיד, כי ההגנה החוקתית על קניין חלה על קצבת זקנה (בג"ץ 5578/02 מנור נ' שר האוצר, פ"ד נט(1) 729, פיסקה 11). ובמקום אחר, אמר השופט ברק כך: "רשיון שניתן הריהו חלק מרכושו של בעליו. אין הרשות המינהלית רשאית לפגוע ברכוש זה ולבטלו, אלא אם יש טעם ראוי לכך (מבחינה מהותית) ואלא אם כן ננקטו ההליכים הראויים לכך (מבחינה דיונית)" (בג"ץ 475/81DEAK & CO. INC נ' נגיד בנק ישראל, פ"ד לו(1) 803, פסקה 10) אף המשיב בסיכומיו (בסעיף 29), מסכים בשפה רפה כי הרשיון "מהווה לבעליו זכות קניינית" (ההדגשה במקור – ד' ח'). מאידך, בפרשת בן יקר גת, נמנעו השופטים אור ושטרסברג-כהן מלהצטרף לדברי השופט טירקל המובאים לעיל. גם בפרשות אחרות נמנע בית משפט זה מלהכריע בסוגייה זו (ראו מנחם נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, פיסקה 22, מפי השופטת ביניש; בג"צ 7200/02 די.בי.אס. שירותי לוויין (1998) בע"מ נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין, פ"ד נט(6) 21 פיסקה 25, מפי השופט גרוניס). 11. אף אני איני רואה לקבוע מסמרות בעניין. לטעמי, החשיבות שבהגדרת הרשיון כ"קניין" או כ"מעין קניין" במישור החוקתי, אף שאפשר שתהא לה חשיבות במקרים מסויימים (ראו, למשל י' ויסמן "הגנה חוקתית לקניין" הפרקליט מב 258, 267), אינה הכרחית לשם ההגנה על בעל הרשיון מפני מעשי שרירות של הרשות. לדידי, האכסניה המתאימה ביותר להגנה על הפרט הניצב מול השלטון, בהקשר של רישוי העסקים, אינה הזכות להגנה על הקניין, אלא דווקא הזכות לחופש העיסוק, המעוגנת בחוק יסוד: חופש העיסוק (להלן – חוק היסוד). סבורני כי יש לדייק ולהבהיר, כי מעצם התניית עיסוק כלשהו ברשיון, אין לקבוע כי ההיתר לעסוק במשלח היד הוא "זכות שמקורה בשלטון", שהוא מושג בסיסי בתורת "הקניין החדש". ככלל, הדרישה לרשיון עסק, לאחר חקיקת חוק היסוד, היא בראש ובראשונה פגיעה בזכות קיימת מלכתחילה לחופש העיסוק (ראו א' ברק פרשנות חוקתית (כרך שלישי, תשנ"ה), בעמ' 596, 613; בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, פיסקה 14, מפי הנשיא ברק, להלן – מנהלי ההשקעות). המסקנה המתחייבת מכך היא, כי אי-חידוש רשיון, ביטולו או כל שינוי לרעה במעמדו של בעל רשיון, מהווה פגיעה בחופש העיסוק, באותו אופן ממש שעצם הדרישה לרשיון מהווה פגיעה בחופש העיסוק. כמובן, שאין בכך כדי לקבוע כי שינוי לרעה במצבו של בעל הרשיון אינו לגיטימי; שהרי מן המפורסמות היא כי הזכות לחופש העיסוק, כמו זכויות חוקתיות אחרות, אינה מוחלטת, וכי יהיו מצבים בהם הזכות תיסוג מפני ערכים אחרים. כך, דבר חקיקה הפוגע בזכות לחופש העיסוק ייבחן לאור "פסקת ההגבלה" הקבועה בסעיף 4 לחוק היסוד (ראו, כדוגמה, עע"מ 4436/02 תשעים הכדורים – מסעדה, מועדון חברים נ' עיריית חיפה – המחלקה לרישוי עסקים, פ"ד נח(3) 782, פיסקה 18, מפי השופט גרוניס; מנהלי ההשקעות, פיסקה 15, מפי הנשיא ברק). 12. המחלוקת בענייננו אינה האם הוראות החוק או התקנות עומדות במבחני פסקת ההגבלה אם לאו. השאלה היא, האם הפרשנות שהמשיב רואה ליתן לאמור בתקנות עולה בקנה אחד עם עקרונות חופש העיסוק. אכן, תכליתו הסובייקטיבית של החוק, והתקנות מכוחו, היא פיקוח על פעילות מסחרית העלולה, בהעדר פיקוח, לפגוע באינטרסים ציבוריים (ראו רע"פ 4270/03 מדינת ישראל נ' תנובה – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נט(3) 673, פסקאות 16-15). עם זאת, כאמור, דבר חקיקה יפורש גם לאור תכליותיו האובייקטיביות. תכליתו זו של ההסדר הקבוע בתקנה 33 – כמו ההסדרים שבחוק מכוחם הוא נקבע – היא, בין היתר, לקדם את הזכות לחופש העיסוק. אין ספק, כי פרשנות שתובילנו למסקנה שלאחר תום התקופה הקבועה בתקנה 33 יידרש הליך להוצאת רשיון חדש, כמו גם פרשנות (אותה שללתי) לפיה ההסדר שבתקנה, מהותית, מותיר את הרשיון בידי המנוח, הינה פרשנות הפוגעת באופן קשה יותר בזכות לחופש העיסוק מאשר פרשנות לפיה בתום התקופה יידרש חידוש הרשיון בלבד. בהעדר טעם מיוחד לכך, ולאור החשיבות המועטה המיוחסת לפן ה"אישי" של רשיון העסק, לא ראיתי לקבל פרשנות זו דווקא. 13. כאמור, ההכרה ברשיון מכוח תקנה 33 כרשיון בר-קיימא לכל דבר, שבתום התקופה הקבועה נדרש חידושו, מתחייבת גם מכוח המעמד המיוחד שניתן לבן או בת הזוג בשיטתנו. ודוק: אין כוונתי כי מכוח מעמד זה ייווצר רשיון "יש מאין"; מצויים אנו בספירה הפרשנית, במצב בו כבר נקבע כי ניתן "רשיון" כלשהו, וכל שעלינו לעשות הוא לקבוע את משמעותו. מבלי לקבוע מסמרות בעניין, אומר כי קיימים קשיים לקבל את טענת המערערת כי מכוח הלכת השיתוף, הרשיון שהיה בידי המנוח היה גם בידיה. הלכת השיתוף מבוססת על הסכמתם המשתמעת או המפורשת של בני הזוג, לפיה הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים יהא בבעלותם המשותפת (רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו בע"מ, ניתן ביום 13.12.06, פיסקה 12; להלן – פרשת שלם). אין מחלוקת, כי תחולתה של הלכת השיתוף רחבה. היא חלה גם על נכסים עסקיים, היינו, על בית העסק עצמו (ע"א 122/83 בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ(1) 287). כן חלה היא על זכויות אובליגטוריות, זכויות סוציאליות כלפי מעביד וזכויות ביטוחיות (ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1) 602; בע"מ 1146/06 גוזנר נ' גוזנר, ניתן ביום 27.12.06, פיסקה י'). שונים הם הדברים כשעסקינן ברשיון העסק (במובחן מבית העסק עצמו). במצב זה, אף אם נניח כי המנוח התכוון לשתף את המערערת ברשיון, הרי שלא היה בידו הכוח לעשות כן. אין מחלוקת, כי רשיון העסק, אף אם אינו "אישי" ברמה המהותית, עדיין עבירותו מוגבלת. משכך, למערכת היחסים בין המנוח והמערערת נדחק גורם שלישי, היא הרשות. הרשות עמדה בין המנוח והמערערת, וכל שיתוף ברשיון ביניהם צריך היה לעבור דרכה. עם זאת, בל נשכח כי הלכת השיתוף, כמו גם דינים אחרים נועדו לקדם מטרות כלל חברתיות החורגות מיחסים בין בני הזוג הספציפיים (כגון חוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951; ראו גם את סעיף 23 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, המורה על העברת הדיירות המוגנת בבית עסק לידי בן הזוג שנותר בחיים). אכן, עניינה של הלכת השיתוף אינו מתמצה בהסדרת היחסים הרכושיים בין בני הזוג במישור המשפט הפרטי. אחת מתכליותיה המרכזיות היא קידום השוויון בין בני הזוג (בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2) 221, פיסקה 3, מפי המשנה לנשיא ברק; פרשת שלם, פיסקה 8). קידום השוויון בין בני זוג הינו תכלית כללית, שמיישומה הרחב במסגרת הלכת השיתוף אנו למדים על חשיבותה. תכלית זו ראויה שתהא לנגד עיניו בבואנו לפרש את האמור בתקנה 33. גם היא מובילה למסקנה כי מעמדו של הרשיון שמוענק מכוחה למערערת, מבחינה מהותית, זהה לרשיון שהיה למנוח, ובסוף התקופה הנוספת, הרי יש לפנות להליכי חידושו. 14. סיכומו של דבר, באתי למסקנה כי המסגרת המתאימה לבחון את עניינה של המערערת היה בהליך של חידוש רשיון זמני שתוקפו פג. ראיתי להוסיף, כי לא נעלמו מעיניי המאפיינים הייחודיים של העיסוק ברוכלות. בהיותה עיסוק שמתנהל במרחב הציבורי, עשויה הרוכלות להיות מוגבלת יותר מעיסוקים אחרים. בהתאם לכך, כאמור, סעיף 2א(א) לחוק מסמיך את הרשות לקבוע כי אזורים מסויימים יהיו אסורים לרוכלות. לכן, קביעה כזו, כחלק משינוי מדיניות, עשויה בהחלט להוות שיקול לגיטימי לאי-חידושו של רשיון. כמו כן, מקובל עליי כי בבואה להחליט בשאלת חידושו של רשיון רוכלות, מצבו האישי של המבקש יהא שיקול רלוונטי, כפי שיתחייב מנסיבות העניין (השוו בג"ץ 59/83 כהן נ' ראש עירית ירושלים, פ"ד לז(3) 318, פסקה 2, מפי מ"מ הנשיא שמגר). דעתי היא אפוא שיש לקבל את הערעור, במובן זה שעניינה של המערערת יוחזר למשיב כדי שיידון בו מחדש כבקשה לחידוש הרשיון. הייתי מציע כי ההוצאות ושכר טרחת עורך דין שהוטלו על המערערים בבית המשפט קמא יבוטלו, וכי לא יעשה צו להוצאות בערעור. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: 1. במחלוקת שנפלה בין חברי הנכבדים, דעתי היא כדעת הנשיאה ד' ביניש. הנימוקים המשמשים בפסק-דינה של חברתי מקובלים עלי במלואם, ואוסיף ואחדד אך זאת: סעיף 2א לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 מעמיד אכסניה לשני סוגים של אינטרסים. אחד הוא ענינו האישי של בעל הרישיון בהטבה הכרוכה בהיתר שניתן לו, ופירושה לא רק מתן אפשרות להתפרנס כי אם גם הושטת יד מחלצת ממעגל קשה של מצוקה בו היה נתון; שני הוא האינטרס החברתי, אשר מאֲזן הערכים הנערך בגדרו משמיע נכונות לבכר שיקומו של אדם נזקק על-פני דרישותיו של הסדר הציבורי המבקשות, דרך כלל, להגביל עיסוק ברוכלות. הצטלבותם של אינטרסים אלה היא שיצרה לכתחילה את הבסיס להענקתו של הרישיון. 2. עם פטירתו של בעל הרישיון, נוצרת מציאות חדשה. המסגרת הנורמטיבית משנה את פניה. הבעלות בבית-העסק שונתה. ענינו האישי של בעל הרישיון חדל מלהתקיים. את מקומו תופסים כעת יסודות של ציפייה או הסתמכות מצד קרוביו. יסודות אלה - מקורם אחר. אין הם באים בנעליו של אותו אינטרס. אין הם מגשימים את אותו הצורך. קיומם משרת תכלית שונה. גם האינטרס הציבורי אינו כשהיה. אמנם, אין הוא מציב לו למטרה את שבירת מטה לחמם של התלויים במקור הפרנסה. ברם, אפשר ושוב אין הוא נכון לקביעות או לויתורים שנערכו בראשית הדרך. דרושה, אפוא, נקודת איזון חדשה. זו תימצא מתוך קיומו של הליך חדש. לכך ניתן ביטוי בפרק ט' לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות), התשס"א-2000. בכך עוסקת תקנה 30 לתקנות, הקושרת את שינוי הבעלות עם החובה לעתור מחדש לקבלת רישיון. לכך נוגעות גם תקנות 32 ו-33, שקריאתן כפשוטן מלמדת על הנכונות להתחשב, עד להכרעה באותה עתירה, באינטרס הציפייה וההסתמכות, וזאת באמצעות התליה זמנית של פקיעת הרישיון הישן. 3. הרישיון החדש יוענק, או שלא יוענק, על יסודו של מערך שיקולים עדכני. שוב אין ההכרעה באשר לו שואבת מתמונת העבר לבדה. כפופה היא לצורכי השעה. נגזרת היא מן המדיניות התקפה בעת ההחלטה. קשובה היא לצרכיו של העותר החדש. כל אלה, כמוסבר בידי חברתי, לא תמכו במקרה שבפנינו בהענקת רישיון. בדין, אפוא, לא ראתה הערכאה הראשונה עילה להתערב בהחלטת המשיב. על יסוד כך מצרף אני את קולי לזה של חברתי הנשיאה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה ד' ביניש. ניתן היום, ח' בתשרי התשס"ח (20.9.2007). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04048480_N19.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il