עדן כהן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4847/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4847/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט א' שהם המערער: עדן כהן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 26.2.2012, בת"פ 52174-12-10, שניתנה על-ידי כב' השופט א' כהן תאריך הישיבה: ט"ז באדר התשע"ג (26.2.2013) בשם המערער: עו"ד דוד הלוי בשם המשיבה: עו"ד אייל כהן פסק-דין השופט א' שהם: פתח דבר 1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שניתנה ביום 26.2.2012, בת"פ 52174-12-10, על-ידי כב' השופט א' כהן. המערער, שהיה הנאשם 1 בכתב אישום מתוקן שהוגש נגד שני נאשמים, הורשע, לאחר משפט הוכחות, בשתי עבירות של גניבה בידי עובד ציבור, לפי סעיף 390 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בשתי עבירות של ייצור וסחר בנשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין; בעבירה של סחר בנשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין; בעבירה של החזקת נשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין; ובארבע עבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין. ביום 7.5.2012, נגזר דינו של המערער, והושתו עליו 54 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו 9.12.2010, וכן 24 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור, בתוך שנתיים מיום שחרורו מהכלא, עבירות בהן הורשע בתיק זה. הערעור שלפנינו נסב על הרשעתו של המערער באישום השני בלבד, מתוך ארבעה אישומים שיוחסו לו, בגדרו הורשע המערער בעבירות של ייצור וסחר בנשק, וכן מרמה והפרת אמונים. לעניין העונש נטען על-ידי המערער, כי אם יתקבל ערעורו והוא יזוכה מהעבירות הכלולות באישום השני, כי אז יש להקל בעונשו באופן יחסי. עובדות כתב האישום המתוקן 2. בחלק הכללי של כתב האישום נטען כי בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, שימש המערער כשוטר סדיר במשמר הגבול, ביחידה, שמקום מושבה בסיס משמר הגבול בבית אל. במהלך שירותו של המערער במג"ב, החל מחודש דצמבר 2008, הוא גנב אמצעי לחימה שונים שהגיעו לרשותו, הן בבסיס יחידתו והן במסגרת פעילויות מבצעיות, בהן נטל חלק. בין היתר, כך נטען, גנב המערער כ- 100 רימוני הלם אותם מכר לאחרים. לצורך מכירת הרימונים, הכיר המערער אדם בשם פרץ נפתלייב (להלן: נפתלייב), באמצעות הנאשם 2 בכתב האישום, ליאור זריהן, וזה רכש מהמערער רימוני הלם תמורת 250 ₪ לרימון. עוד נטען בכתב האישום, כי המערער גנב כדורי רובה 5.56 מ"מ, וכדורים חסרי קליע. כמו כן, הכין המערער מטעני חבלה ומכרם, בין היתר, לגורמים עברייניים, בשיתוף פעולה עם הנאשם 2. בנוסף, כך נטען, החזיק המערער בביתו אמצעי לחימה שונים, כמפורט באישום הרביעי. 3. באישום הראשון, נטען כי במספר מועדים, שאינם ידועים במדוייק למאשימה, גנב המערער כ- 70 רימונים מהבסיס או במסגרת פעילויות מבצעיות, בהן הוא נטל חלק. המערער הביא את הרימונים לביתו ושייף, באמצעות מקדחה, את המספר הסידורי הטבוע ברימונים, על מנת להסתיר את זהותם. עוד נטען, כי הנאשם 2 הכיר למערער את נפתלייב לצורך מכירת הרימונים, והמערער מכר לנפתלייב כ- 70 רימונים תמורת 250 ₪, עבור כל רימון. במסגרת האישום הראשון ייוחסו למערער עבירות של גניבה בידי עובד ציבור, סחר בנשק, ומרמה והפרת אמונים. 4. באישום השני, שכזכור עליו בלבד נסב הערעור, נטען כי המערער הכין מטעני חבלה בביתו, בתיאום עם הנאשם 2. תפקידו של המערער היה להכין את המטענים ואילו הנאשם 2 "היה דואג להשיג 'לקוחות' לרכישת המטענים". נטען בנוסף, כי שני הנאשמים מכרו מטענים, בכמות שאינה ידועה למאשימה, לגורמים עברייניים, שזהותם אינה ידועה. בגדר האישום השני, ייוחסו למערער עבירות של ייצור וסחר בנשק וכן מרמה והפרת אמונים. 5. באישום השלישי טוענת המאשימה, כי הנאשמים קשרו קשר להכין מטען חבלה ולמוכרו לגורם עברייני, שזהותו אינה ידועה. לשם מימוש תכנית הקשר, החזיק המערער בביתו, ביום 9.12.2010, מטען חבלה מאולתר, אותו ייצר באמצעות גליל מתכת שלתוכו הוכנסו אבק שריפה, ברגים ואומים ממתכת, סוללה, מוליכים חשמליים ומפסק. המטען שהוכן על-ידי המערער, הוזמן מראש על-ידי אותו גורם עברייני שיצר קשר עם המערער, בתיווכו של הנאשם 2. עוד נטען, כי המערער מכר לאותו גורם עברייני רימונים "במספר הזדמנויות שאינן ידועות למאשימה". למערער ייוחסו עבירות של ייצור וסחר בנשק וכן מרמה והפרת אמונים. 6. האישום הרביעי עניינו באמצעי לחימה רבים שנגנבו על-ידי המערער, ואשר הוחזקו בביתו. כמפורט באישום זה, מדובר באמצעי לחימה אלו: 27 רימוני הלם; אקדח מאולתר, אותו ייצר המערער ובו כדור אחד; 138 קליעים בקוטר 5.56 מ"מ; 133 תרמילים; 39 כדורים חסרי קליע; 15 כדורים חסרי קליע במחסנית אחת; כ- 133 גרם אבקת שריפה; 8 כדורי גומי; מנוף של רימון גז ושתי נצרות של רימון יד. נטען בכתב האישום כי המערער גנב את אמצעי הלחימה, שהגיעו אליו במסגרת שירותו במג"ב, והחזיקם בביתו ללא רשות כדין. במסגרת האישום הרביעי ייוחסו למערער עבירות של גניבה בידי עובד ציבור, החזקת נשק, וכן מרמה והפרת אמונים. יצויין, כי באישום החמישי הנוגע לנאשם 2 בלבד, יוחסה לנאשם זה עבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק העונשין. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי 7. בפתח הכרעת הדין, ציין בית משפט קמא כי המערער הודה במיוחס לו באישום הראשון, הגם שטען כי אין מדובר ב- 70 רימוני הלם אלא "בעשרות רימונים", שנמכרו לנפתלייב, תמורת 250 ₪ לרימון. כמו כן, הודה המערער בהחזקת אמצעי הלחימה שנתפסו בביתו, כמתואר באישום הרביעי, אך כפר בכך שייצר אקדח מאולתר, והמאשימה חזרה בה מעניין זה. המערער כפר בעובדות האישום השני, ולגבי האישום השלישי הכחיש המערער כי קשר קשר עם הנאשם 2 להכין מטען חבלה עבור גורם עברייני, אך אישר כי החזיק בביתו גליל ובו אבק שריפה ומספר ברגים, כאשר לטענתו אין מדובר במטען חבלה. כמו כן, הכחיש המערער כי סחר ברימונים עם מזמין המטען. במסגרת פרשת התביעה העידו שלושה מדובבים, שהוכנסו לתא המעצר של המערער, ועדי תביעה נוספים, ברובם אנשי משטרה אשר תפסו את המוצגים ואנשי מז"פ. בית משפט קמא פתח את הדיון, במסגרת הכרעת הדין, בשאלת קבילות אמרותיו של המערער בפני המדובבים. המערער טען בבית משפט קמא כי אמרות אלה אינן קבילות ולחילופין, יש להעניק להן משקל אפסי. לטענת המערער, המדובבים היו אקטיביים והתנהגו כעבריינים, כאשר פעולת הדיבוב פגעה בזכות ההיוועצות העומדת לו ובזכות השתיקה. המערער, בהיותו שוטר, ניסה להתחבב על המדובבים, שמבחינתו היו עבריינים, ולפיכך התרברב בפניהם במעשים שלא ביצע כשמטרתו היתה "שלא יתעסקו אתו" ושלא ייפגעו בו. עוד נטען על-ידי המערער, כי המדובבים הלחיצו אותו והוא חש עצמו מאויים על-ידם. לאחר עיון בחומר ובחינת טענותיו של המערער, קבע בית משפט קמא כי הודאתו של המערער בפני המדובבים "ניתנה חופשית ומרצון ואמרותיו הושגו כדין". לגישתו של בית משפט קמא, התנהלות המדובבים לא חרגה מגבולותיה הסבירים והמקובלים של חקירה לגיטימית, ולא ננקטו על-ידם אמצעים פסולים, אשר חתרו תחת זכויותיו הבסיסיות של המערער. בית משפט קמא התייחס לכל מדובב בנפרד, בציינו כי עדותו של המדובב סער נמצאה מהימנה בעיניו. סער הכחיש בעדותו כי הופעל לחץ מסוג כלשהו על המערער, וכי הוא השמיע דברי איום כלפי המערער. לדברי סער, הוא לא צעק על המערער ולא ניסה לשכנעו כי יודה במיוחס לו, גם אם השתמש בשפה שאינה "שפה של הפקולטה", כלשונו. גם לגבי המדובב איתי נקבע כי עדותו הותירה על בית המשפט רושם מהימן, וכי הוא לא הפעיל לחץ כלשהו על המערער. המערער עצמו הסביר לאיתי כי אינו "שוטר רגיל" אלא שוטר מג"ב, ולכן המדובבים הסמויים אינם צריכים לחשוש מפניו. המערער טען בפני איתי כי המכונה סער נבהל ממנו בשל היותו שוטר, ועל כך העיר איתי למערער "שאם הוא לוחם זה בסדר". בית משפט קמא הסיק מחילופי דברים אלה, כי לא היתה למערער כל סיבה להתרברב בפני סער ואיתי, ועולה משיחות אלה "כי האווירה ביניהם הייתה חברית ונינוחה". המערער סיפר לאיתי על בני משפחתו, התייעץ אתו בנושאים שונים וניכר עליו כי "מצא באיתי אוזן קשבת". גם לגבי המדובב אריאל נקבע, על סמך עדותו, כי האווירה בתא המעצר היתה חברית. לדברי אריאל "...מדובר על בחור די מחושב שרוצה לענות על שאלה מסויימת הוא חושב לפני כן, הוא לא נתן שמות ונתן כינויים לאנשים מסויימים" (עמ' 69 לפרוטוקול, ש' 29-28). 8. בית משפט קמא ציין כי הוצגו בפניו ראיות מחזקות, "המצביעות על כך שאמירותיו של [המערער] נאמרו מבחירתו החופשית, ומבלי שהופעל עליו לחץ". בין היתר, הצביע בית משפט קמא על דוח פעולה של איתי (ת/3) ממנו עולה כי המערער נזהר בדבריו, והוא אף טען כי "הוא חושש לדבר כיוון שיש מצלמות והקלטות בתא ומפחד לדבר לפני המשפט". איתי ציין, בהקשר זה, כי השיחה עם המערער התנהלה בלחש, כיוון שהמערער "חשד בתא", לגבי המטען שנתפס ברשות המערער, מסר הלה "שזה היה המזל שלו שהמטען לא היה מוכן". המערער גם אמר לאיתי כי מוזר בעיניו שסער אינו מכיר את קרוביו העבריינים "שחלקם מהצפון וחלקם מהדרום", והוא הוסיף כי "הוא טיפה חושד בו כמדובב". על יסוד האמור לעיל, קבע בית משפט קמא כי המערער "ברר את מילותיו בקפידה, לקח בחשבון את האפשרות שמצוטטים לתאו ואף שיתף בכך את המדובבים עצמם וביקש כי ידברו בשקט, [המערער] אף חשד בסער, כי הוא מדובב. אולם, על אף כל אלו, בחר [המערער] לשתף את המדובבים ולספר להם את סיפורו". 9. בית משפט קמא התייחס גם לטענת "ההתרברבות" שהעלה המערער, בהצביעו על מספר עובדות בהן הודה, אשר, לפי הטענה, "נבדקו ונשללו". בין היתר, מדובר בכך שהמערער אמר למדובבים כי יש ברשותו רימונים מכל הסוגים, בעוד שנמצאו אצלו רימוני הלם בלבד. לטענת המערער, הוא הודה בהמצאותם של רימונים באופן כללי, למרות שידע כי הדבר אינו נכון, ובלשונו "לקחתי דברים קיימים כביכול בשווי שלהם והרחבתי אותם כמו מגדלים...אז יכולתי פה להתרברב ולהגיד מכל הסוגים וזה הוכחה שזה לא נכון, נתפס אך ורק רימון הלם, ואני אמרתי להם מכל הסוגים" (עמ' 139 לפרוטוקול, ש' 10-1). הודאה שקרית נוספת, עליה הצביע המערער, נוגעת לנשקו האישי ולטענה כי הוא סוחר גם בנשק זה, שמוסתר אצלו מתחת למיטה. עוד נטען, כי המערער שיקר למדובבים באומרו כי ברשותו קטנוע, בעוד "שהיה לו קטנוע רק כשהיה בן 16". כמו כן, טען המערער כי התרברב בפני המדובבים בכך שטען כי שותפו ירה ברגלי אנשים משום שאלה לא שילמו את חובותיהם. לטענתו, הוא מסר דברים שקריים בנושאים אלה ואחרים על מנת שהמדובבים לא יתנשאו מעליו וינסו לפגוע בו. לדבריו, נועד הדבר "ליצור את הרושם שיש לי שותפים ושותף שהוא עבריין באמת כבד ומישהו שיהיה מאחורי ואתי" (עמ' 141 לפרוטוקול, ש' 19-17). בית משפט קמא דחה את גרסתו של המערער, לפיה "דבריו נאמרו מתוך 'התרברבות' פחד וחשש לחייו". בית המשפט ציין, לעניין זה, כי המערער יכול היה להסתפק בהתרברבות הנוגעת למעמדם העברייני של קרוביו, ולא היתה לו כל סיבה להתרברב במעשיו שלו, והוא היה יכול "להמשיך ולשמור על זכות השתיקה בעניינו, ולכל הפחות, להכחיש את האישומים נגדו". בית משפט קמא קבע כי המערער "הינו אדם מתוחכם ומחושב, שבוחר מתי ובפני מי לדבר או לא" וכי הוא "ניסה לתחום ולצמצם את מעשיו, בהתאם לחומר הראיות העומד נגדו ותוך חשיבה מעמיקה". בהתייחסו לטענות המערער בדבר "הבדלים באמירותיו... שמעידים לטענתו, על נסיונותיו להתרברב בפני המדובבים במעשים שלמעשה, לא היו ולא נבראו", קבע בית משפט קמא כי מדובר בהבדלים "מינוריים", שאין בכוחם לפגוע באמיתות הדברים. חלק מהפרטים שמסר המערער למדובבים לא נשלל בראיות פוזיטיביות, וגם אם הוא הגזים בחלק מסיפוריו "אין בכוחן של ההגזמות אלו כדי לפגום ביתר אמירותיו". לסיכום, קבע בית משפט קמא כי דבריו של המערער בפני המדובבים נאמרו מרצונו הטוב והחופשי, ומבלי שנפגעה זכות השתיקה שלו. בנוסף, גם לא נפגעה זכות ההיוועצות העומדת לו, שכן המדובבים הדגישו את חשיבות ההיוועצות בעורך דין, והם לא התיימרו לייעץ לו בעניינים משפטיים. 10. יצוין, כי חלק נכבד מהכרעת הדין מוקדש לעניינו של הנאשם 2, אשר זוכה בסופו של דבר, מחמת הספק, מהאישומים שיוחסו לו, ואינני רואה צורך להרחיב על כך, מאחר שהדבר אינו נוגע לענייננו. לאחר התייחסות כללית לנושא המדובבים, פנה בית משפט קמא לבחון את השאלה, האם הוכחו האשמות המיוחסות למערער. אשר לאישום הראשון, המערער הורשע, בהתאם להודאתו, לפיה הוא מכר עשרות רימוני הלם שגנב מהבסיס בו שירת לנפתלייב, בתמורה ל- 250 ₪ לכל רימון. בית המשפט החליט להרשיע את המערער גם במיוחס לו באישום השלישי, לאחר שהוכח כי המערער ייצר מטען חבלה, הגם שהוא לא "השלים את כל הפעולות לצורך בניית המטען בשלמותו". עוד נקבע כי המערער ייצר את המטען על-מנת למכרו לגורם עברייני, שעמו גם סחר ברימוני יד, במספר הזדמנויות. אשר לאישום הרביעי, בית משפט קמא הרשיע את המערער בהתאם להודאתו בהמצאות אמצעי הלחימה המפורטים בכתב האישום, בביתו. זאת, בכפוף להשמטת נושא האקדח המאולתר, והבהרה כי נצרות הרימון שנתפסו בבית הן נצרות של רימון הלם ולא של רימון רסס. 11. ומכאן להכרעת הדין בנושא האישום השני, עליו נסב, כאמור, ערעורו של המערער. כזכור, מדובר, במסגרת אישום זה, בהכנת מטעני חבלה ומכירתם ל"לקוחות". בית משפט קמא ציין כי חומר הראיות באישום השני מבוסס, בעיקרו של דבר, על הודאותיו של המערער בפני המדובבים. המדובב איתי מסר בעדותו כי המערער התיישב לידו וסיפר לו, מבלי שנשאל דבר, כי הוא עצור בגין החזקת אמל"ח והוסיף כי מצאו את האמל"ח בביתו מתחת למיטה. המערער הוסיף ואמר לאיתי כי "אין לו בעיה להישפט על מה שנתפס בבית, זה כלום לעומת מה שיש באמת" (עמ' 58 לפרוטוקול, ש' 13-12). כמו כן, סיפר המערער לאיתי כי הוא בונה אקדחים "ומכין מטענים", והוא מסתיר את הפריטים בבית. לשאלתו של איתי האם אינו פוחד, "אמר [המערער] שהוא שוטר מג"ב לכן לא פחד שיחשדו בו" (עמ' 58 לפרוטוקול, ש' 10-9). לדברי איתי, המערער הודה בפניו כי הוא זה שהכין את המטענים ואת אמצעי הלחימה, ואילו שותפו (הכוונה לנאשם 2 – א.ש.) "היה מחלק ונותן לאנשים". רוב רובם של אמצעי הלחימה נמכרו לנפתלייב (שכונה על-ידי המערער "הקווקזי"), אך המערער הוסיף כי הוא נהג למכור אמל"ח גם לדודיו, ולדבריו הוא אינו חושש שהם ילשינו עליו "כי הם עבריינים כבדים, משפחה גדולה". בית משפט קמא ציין כי מטעני החבלה, שבייצורם ובמכירתם הודה המערער בפני המדובבים, ובעיקר בפני איתי, לא נתפסו, פרט למטען אחד, מושא האישום השלישי. בחקירתו במשטרה, הביע המערער את נכונותו להודות רק במכירת רימוני ההלם, והכחיש כי ייצר ומכר מטעני חבלה. לגישת בית המשפט, עמדתו זו של המערער תואמת את שאמר למדובבים, כי הוא יודה רק במה שנתפס ברשותו, וכן בדברים שבהם יש ברשות המשטרה ראיות מפלילות נגדו, ויכחיש את היתר. במזכר (ת/53) צויין כי בשלב מסויים של החקירה, ביקש המערער לשוחח עם החוקרים מבלי שדבריו יירשמו. בדבריו לחוקרים, הוא אישר כי ערך חיפוש באינטרנט, על-מנת ללמוד כיצד לייצר מטעני חבלה, ובאופן זה הוא ידע כיצד להרכיב את המטען שנתפס בביתו. עוד צויין במזכר כי המערער "אמר כי המטען שנתפס בביתו והאקדח המאולתר שימשו כ'תצוגת תכלית' או לדבריו כפי שמניחים בחנות דברים בחלון ראווה כדי לעודד מכירה. הנ"ל אמר כי לא מכר מטעני חבלה ואקדחים מאולתרים אלא רק רימונים". המערער הסביר, בנוסף, כי החל בפעילותו בתחום האמל"ח עקב בעיות כלכליות. 12. בית משפט קמא ציין כי המערער הכחיש, בעדותו בבית המשפט, כי הכין מטעני חבלה וסחר בהם, ואף הכחיש כי נטל רימונים ואמצעי לחימה שהגיעו לרשותו במסגרת פעילות מבצעית, למרות שהודה בכך בתגובתו לכתב האישום ובחקירתו במשטרה. בהתייחס להודאתו בפני המדובבים אמר המערער בעדותו "אני גם למדובבים אני אמרתי שהם היה שיא ההתרברבות, גם להם אני אמרתי שאם כבר מכרתי מטענים זה רק לדודים שלי, גם למדובבים אמרתי את זה, למרות שזה לא נכון אבל גם אם את הולכת למקסימום הניפוחים, גם למדובבים עצמם אמרתי שמכרתי מטענים אך ורק לדודים שלי" (עמ' 150 לפרוטוקול, ש' 7-3). בית המשפט דחה את טענת הסנגור כי המערער התרברב בפני המדובבים, ולדידו של בית משפט קמא "הזמן היחיד בו אמר [המערער] את האמת לגבי מעשיו, היה כאשר חשב שחקירותיו אינן מוקלטות". בית המשפט לא נתן אמון בהכחשתו הכבושה והמאוחרת של המערער את הדברים שנשמעו מפיו בתא המעצר, ולעניין זה קבע בית משפט קמא כי "עדותו של [המערער] הייתה בעייתית ולא הותירה רושם מהימן. [המערער] ניסה לחזור על גרסתו הכבושה, במהלך העדות, אולם נפל קורבן לשקריו שלו". אשר לתוספת הראייתית הנדרשת להודאתו של המערער בפני המדובבים, ציין בית משפט קמא כי נדרשת תוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף". עם זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי נמצאו ראיות חיזוק "למעלה מדרישה זו". בין יתר ראיות החיזוק, מנה בית משפט קמא את אלו: שקריו של המערער בהודעתו הראשונה במח"ש מיום 9.12.2010, עת הכחיש כי מכר עשרות רימונים לנפתלייב וטען כי נטל רימונים כדי להשליכם לים; שתיקתו, בהמשך חקירתו במח"ש, כעולה מהודעותיו ת/35 עד ת/39; תיקייה שנתפסה במחשבו של המערער שכותרתה "סוגי רימונים" ובה תצלומי אמל"ח ובכלל זה רימונים מסוגים שונים; מסרונים שנתפסו במכשיר הנייד של המערער המופנים אל חברתו ליאת "אשר רמזו לעולם הפשע והרימונים"; שקריו והתחמקויותיו של המערער בעדותו בבית המשפט; ולבסוף, אמצעי הלחימה והמטען שנתפסו ברשות המערער "גם הם מהווים תוספת ראייתית לאישום זה". בנוסף, ציין בית משפט קמא כי נמצא אימות לדבריו של המערער, לפיהם הוא מחק את פרטי הזיהוי של הרימונים באמצעות מקדחה, שכן ברימונים שנתפסו ועל מנגנוניהם "אובחנו סימני השחזה", ובביתו של המערער "נמצאה מקדחה עם ראש של משחזת". לאור כל האמור, החליט בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירות של ייצור וסחר בנשק, וכן בעבירה של מרמה והפרת אמונים, כמיוחס לו באישום השני. הנאשם 2 זוכה מאישום זה מחמת הספק. הערעור 13. בהודעת הערעור נטען על-ידי המערער כי לבית משפט קמא הוצגו "שלושה סוגי אמרות של המערער". המדובר באמרותיו של המערער בחקירתו במח"ש, שם שמר על זכות השתיקה; באמרותיו בפני המדובבים; ובאמרות שהוקלטו ללא ידיעתו במהלך שיחות בלתי פורמליות עם חוקריו. הרשעתו של המערער בעבירות המיוחסות לו באישום השני מבוססות, כך נטען, אך ורק על אמרותיו בפני המדובבים, ולנוכח הפגמים שנפלו בהתנהלות המדובבים, הרי שאין לייחס להם כל משקל. עיקר טיעונו של המערער, הוא כי דברים רבים שמסר למדובבים "נבדקו והתבררו כחסרי אחיזה במציאות", ולכן היה "מקום לתת משקל אפסי לאותן אמרות". עוד נטען, כי ניתן היה לבסס את הרשעת המערער על אותן אמרות "רק אם היה קיים ביחס אליהן חיזוק חיצוני משמעותי וקונקרטי בעל משקל עצמאי, דבר שלא התקיים במקרה הזה". לגישתו של המערער, לא זו בלבד שלא נמצאו חיזוקים חיצוניים לאמרותיו, אלא שהמערער מסר למדובבים פרטים לא נכונים על אודות מעורבותו בפלילים, כך שניתן היה, לכאורה, להרשיעו במעשים אותם לא ביצע כלל. עוד נטען, כי המדובבים פעלו באורח אקטיבי, הציגו את עצמם כעבריינים ופגעו באורח חמור בזכות השתיקה ובזכות ההיוועצות של המערער עם עורך דינו, אשר ייעץ לו "לעשות שימוש בזכות השתיקה". היותו של המערער "שוטר טעון הגנה" העמידה אותו בעמדת נחיתות אל מול המדובבים, אשר הפעילו עליו "לחץ פסיכולוגי כבד". במצב דברים זה, היה חייב המערער, כך נטען, "לנכס לעצמו חשדות במעשים חמורים ובכך לצייר עצמו כאדם החשוד במעשים חמורים, שיש לו משפחה עבריינית וקשרים עם גורמים עברייניים שונים". "לצורך המחשה" פרט המערער "מספר פרטים שמסר המערער למדובבים ולאחר בדיקה נמצא כי אין להם אחיזה במציאות": טענת המערער כי בביתו נמצאו רימוני רסס וכי הוא עוסק בכל סוגי הרימונים, בעוד שבביתו נמצאו רימוני הלם בלבד; טענתו כי נשקו האישי הוא למעשה נשק שקיבל מדודיו, בדרום שאותו היה אמור להעביר לדודיו בצפון, בעוד שמדובר בנשק שנמסר לו כדין מתוקף תפקידו במג"ב; טענת המערער כי רכש קטנוע בכסף שקיבל, וכן קנה מתנות לחברתו ו"כיסה" את חובותיו בבנק "נתונים שנבדקו והתבררו כלא נכונים"; לא נמצאו תימוכין לטענתו כי שותפו עוסק בגביית חובות ויורה ברגליהם של חייבים שלא שילמו את חובם; טענתו כי לדודו בשם יוחאי כתובת קעקע מסויימת בעוד שהסתבר כי "אין ולא היה לו קעקוע מהסוג הזה"; דבריו של המערער כי שותפו מסוכסך עם אנשים אשר ירו לעברו, וכן כי ברשות השותף רכב מסוג ב.מ.וו. x5, נמצאו חסרי יסוד. בשל דבריו הכוזבים של המערער למדובבים, אין מקום להרשיעו, כך לטענת המערער, בשל אמירות שלא "נמצא להם עוגן חיצוני משמעותי וישיר", שכן קיים "חשש להודאת שווא בדברים שלא ביצע". לעניין זה, ציין המערער כי גם בית משפט קמא הסכים כי הוא הפריז בדבריו בפני המדובב, ואין כל אפשרות לדעת היכן הפריז המערער והיכן הודה בדברים שכלל לא ביצע. 14. אשר לחיזוקים שאותם מנה בית משפט קמא, סבור המערער כי אלה "אינם יכולים להועיל", שכן הם מתייחסים למעשים שעליהם אין מחלוקת והם אינם נוגעים למעשים המיוחסים למערער, בגדר האישום השני. החיזוקים מלמדים כי המערער אינו אדם תמים וכי "יש לו מעורבות פלילית מסויימת", אך אין בכך משום "תמיכה חיצונית ממשית וישירה לנטען באמרות בפני המדובבים בהתייחס לאישום השני". חיזוקים מעין אלה אינם בנמצא, חרף נסיונם של החוקרים לאתר חיזוקים כאלה, דבר המוביל למסקנה כי "המעשים המדוברים כלל לא בוצעו". המערער טוען בנוסף, כי זיכויו של הנאשם 2 מהאשמות שיוחסו לו, חרף הפללתו על-ידי המערער, מלמד על כי "כל הפרטים שמסר המערער אינם תואמים לנתונים העובדתיים המתייחסים [לנאשם 2]". לפיכך, כך נטען, זיכויו של הנאשם 2 "תומך במסקנה שלפיה אין לסמוך על אמרותיו של המערער בפני המדובבים באופן מלא, אלא אם כן הן נתמכות בראיות חיצוניות שאינן בנמצא". לאור האמור, מבקש המערער לזכותו מהאשמות המיוחסות לו במסגרת האישום השני, וכפועל יוצא מכך "להפחית מעונש המאסר שנגזר עליו את החלק היחסי של העונש שקיבל בעטיו של אישום זה". תגובת המשיבה 15. המשיבה, באמצעות בא כוחה עו"ד אייל כהן, טענה כי מדובר בערעור על ממצאי מהימנות וקביעות שבעובדה, אשר נעשו על-ידי הערכאה הדיונית. המערער לא הצביע על חריג כלשהו, החל בענייננו, לכלל אי ההתערבות של ערכאת ערעור, ולפיכך יש לדחות את הערעור, מטעם זה בלבד. אשר לטענות שהועלו נגד המדובבים, נטען על-ידי המשיבה כי בית משפט קמא קבע כי מדובר בעדים מהימנים, אשר לא הפעילו כל לחץ על המערער, והשיחות עימו התנהלו באווירה טובה. המערער עצמו היה זהיר בדבריו, ונמנע מלמסור את שמות שותפיו והסתפק בכינויים בלבד. עוד נטען, כי במהלך חקירותיו של המערער במח"ש הוא שמר על זכות השתיקה, ורק כאשר הבין כי אחד המעורבים "פתח עליו", הוא החליט לשנות את גרסתו, בהתאם. לגישת המשיבה, יש ליתן את מלוא המשקל להודאתו של המערער בפני המדובבים, אשר נמצאו לה לפחות שבעה חיזוקים שונים. לפיכך, מבקשת המשיבה לדחות את הערעור על הרשעתו של המערער באישום השני. דיון והכרעה 16. מאחר שאין מחלוקת על כי הרשעתו של המערער, בגדר האישום השני, מבוססת על דברים שנמסרו על-ידו למדובבים, אשר הוכנסו לתאו, מן הראוי לפתוח בשאלת קבילותה ומשקלה של אמרה הנמסרת למדובב, בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה. כפי שנקבע בע"פ 3817/09 אזברגה נ. מדינת ישראל (16.9.2010) (להלן: עניין אזברגה): "הסתייעות במדובבים על מנת להציל מפי חשוד דברים שאותם הסתיר בחקירתו, הינה תחבולה לגיטימית, בבחינת הכרח בל יגונה הנדרש לצורך לחימה יעילה בפשיעה... השימוש במדובבים הוא לעצמו, אין בו אפוא כדי להפר את זכותו של החשוד לאי הפללה עצמית והוא אינו מוביל לפסילת קבילותה של ההודאה... אולם, על מנת שהודאה אותה מסר הנאשם בפני מדובב תהיה קבילה יש להציג עדות בדבר הנסיבות שבהן ניתנה ועל בית המשפט להשתכנע כי היא נמסרה 'חופשית ומרצון', כמצוות סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, וכן עליו להשתכנע כי לא נפגעה זכותו של החשוד להליך הוגן... משעברה ההודאה את 'מחסום' הקבילות, ניתן לבסס הרשעה על-פיה אם היא עומדת במבחן סימני האמת הפנימיים של ההודאה ('המבחן הפנימי') וככל שקיים 'דבר מה נוסף' לאימות תוכנה ('המבחן החיצוני')" (שם, בפסקה 9 וראו גם, ע"פ 1301/06 עזבון המנוח יוני אלזם ז"ל נ. מדינת ישראל (22.6.2209); ע"פ 4577/98 דיין נ. מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 405 (2001); ע"פ 2831/95 מדינת ישראל נ' אלבה, פ"ד נ(5) 221 (1996); ע"פ 378/03 פלוני נ' מדינת ישראל (21.4.2005); ע"פ 6977/03 סארה נ' מדינת ישראל (20.7.2009) (להלן: עניין סארה)). ועוד נקבע כי "יש להכיר בשימוש במדובבים ואף בדיבוב אקטיבי כפעולת חקירה לגיטימית ומותרת ואין בהפעלה שכזו כשלעצמה כדי לפגוע בזכויות החשוד" (ע"פ 8743/09 מנקין נ' מדינת ישראל (13.2.2013) בפסקה 13; וראו גם, ע"פ 476/79 בולוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 785 (1980); ע"פ 854/12 אדרי נ' מדינת ישראל (25.3.2002)). 17. בעניין סארה חזר בית משפט זה וקבע כי "הפסיקה הישראלית הכירה בהפעלתם של סוכני משטרה על מנת לדובב חשודים כתחבולה חקירתית לגיטימית, וראתה בכך אמצעי בל יגונה למלחמה בפשיעה... הלגיטימיות של הפעלת מדובב הוכרה לא רק באשר למדובב פאסיבי, העוקב אחר מהלכיו של החשוד ומגיב לפניותיו, אלא גם באשר למדובב אקטיבי, הפועל בדרכים שונות ויוזם מהלכים על מנת לדלות מידע מפיו של החשוד" (שם, בפסקה 14). על בית המשפט להשתכנע כי ההודאה, אשר נמסרה למדובב, היתה "חופשית ומרצון", וכן כי היא עומדת בקריטריונים שנקבעו בפסיקה בנושא פסילה של ראיות, ובכלל זה הודאת נאשם "אם נוכח [בית המשפט] לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וקבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לגדריה של פסקת ההגבלה" (ע"פ 5212/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (4.5.2006) בפסקה 76; וראו גם, ע"פ 645/05 זליגר נ' מדינת ישראל (5.12.2006)). הודאה בפני מדובב, כשלעצמה, אינה מספקת ולצורך הרשעה נדרשת, על פי ההלכה הפסוקה, תוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף", כראיה מאמתת. בעניין סארה נקבע בהקשר זה, כי: "הראציונל העומד ביסוד הדרישה לתוספת ראייתית מסוג 'דבר מה נוסף' מקום בו הודה נאשם בביצוע עבירה, עיקרו בצורך להפיג באמצעות מבחן חיצוני את החשש כי הנאשם ייחס לעצמו בהודאתו מעשה שלא ביצע... לעניין זה די ככלל בראיה 'המאשרת במידת-מה את תוכן ההודאה, אך, לאו דווקא במה שנוגע לזהות הנאשם כמבצע העבירה... אם כי קיימים יחסי גומלין בין משקלה ומידת מהימנותה של ההודאה ובין משקלו ואופיו של 'הדבר מה' הנדרש כתוספת ראייתית לה במובן זה ש 'ככל שמשקלה העצמי של ההודאה הוא גדול יותר, כן קטן הצורך להיזקק למבחן החיצוני של ה'דבר מה'. לעומת זאת, ככל שמשקלה העצמי של ההודאה הוא קטן יותר, כן גדול הצורך להיזקק לאמת מידה חיצונית לבחינת אמת שבהודאה' (ע"פ 774/78 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 228, 234 (1979))" (שם, בפסקה 19, וראו גם, עניין אזברגה בפסקה 13; ע"פ 8274/11 אדז'רסקי נ. מדינת ישראל (21.1.2013)). בע"פ 8620/10 פלוני נ' מדינת ישראל (16.1.2013), הובהר כי, "הדרישה ל'דבר מה נוסף' לצורך הרשעת נאשם על יסוד הודאה שמסר, מתייחסת לקיומה של ראיה חיצונית שתסייע באימות חלקים בהודאתו של הנאשם אשר תפיג את החשש מהודאת שקר, ואינה כדרישת הסיוע לפיה יש להציג ראיות המסבכות את הנאשם בביצוע העבירה" (שם, בפסקה 20). ומן הכלל אל הפרט 18. בענייננו, נתן בית משפט קמא אמון מלא בעדותם של המדובבים וקבע כי הם לא הפעילו לחץ כלשהו על המערער, הם לא השמיעו דברי איום או הפחדה ולא התיימרו ליתן לו ייעוץ משפטי. ואכן, מעיון בדו"חות הפעולה שהגישו המדובבים עולה, כי המערער הוא שביקש את קרבתם וברוב רובם של המקרים, הוא זה שיזם את השיחה, שבה התייחס לחשדות המופנים כלפיו ושיתף את המדובבים במעשים הפליליים שביצע, לכאורה, בפרשה זו. ניתן להתרשם כי המערער לא חשש מהמדובבים ולא היתה לו כל סיבה להאדיר את מעמדו בעיניהם, וליצור את הרושם כי הוא "עבריין כבד", שיש מאחוריו חבורה גדולה של עבריינים. בנסיבות המקרה דנן, לא נפגעה זכות השתיקה של המערער, כיוון שהוא לא אולץ לומר דברים שיש בהם כדי להפלילו, והוא היה יכול- לו רצה בכך- שלא להזכיר כלל את חלקו בפרשה, ולהכחיש כל מעורבות בפלילים. כמו כן, לא נפגעה זכות ההיוועצות של המערער, מאחר שלא נאמר לו שלא להיוועץ בעורך דינו, וכעולה מהשיחה עם המדובב איתי, אף הומלץ למערער להיעזר בעורך דין, בשל חשיבותו של הייצוג המשפטי. בנוסף, אין מחלוקת כי המדובבים לא ייעצו למערער להודות באשמה כלשהי או התיימרו ליתן לו עצות, בעלות אופי משפטי. לאור האמור, יש לדחות את טענות המערער לעניין קבילותה של ההודאה, וכפי שיובהר להלן, דעתי היא כי אין מקום גם להפחית ממשקלה הראייתי. 19. עיקר הטענה הנוגעת למשקלה של הראיה, נעוץ בגרסתו של המערער, לפיה הוא התרברב בפני המדובבים וקיבל על עצמו אחריות למעשים פליליים, אשר הוכח כי לא ביצע. סבורני, כי צדק בית משפט קמא בדחותו את הטענה, ובקובעו כי גם אם יש "הבדלים באמירותיו" של המערער, אין בהם כדי לבסס את טענת ההתרברבות. ואכן, עיון ברשימת "ההבדלים" אותם מנה בא כוחו של המערער, אינו תומך בטענת ההתרברבות, ובגרסתו של המערער, לפיה הוא ביקש להציג עצמו כ"עבריין כבד". במרבית הנושאים, מדובר בעניינים "מינוריים", כהגדרתו של בית משפט קמא, כגון: סוג הקעקוע של דודו של המערער בשם יוחאי; אמירתו כי רכש, בכספים שקיבל, קטנוע ודבריו לפיהם הוא העתיר מתנות נדיבות על חברתו; התבטאותו בדבר מעלליו של שותפו, וכיוצא באלה דברים. אשר לאמירתו של המערער, לפיה הוא הוציא מיחידתו "רימונים מכל הסוגים" וכי קיבל כלי נשק מדודיו, ייתכן שמדובר בהפרזה מסויימת, הגם שלא הוכח פוזיטיבית כי הדברים לא התרחשו במציאות, אך מכאן ועד לקבלת טענתו של המערער, כי שיקר למדובבים במטרה להרשימם ולהאדיר את שמו, המרחק רב ביותר. אין חולק, כי החלק הארי של דברי המערער הוכח כאמת לאמיתה, ולפיכך אינני סבור כי, במקרה דנן, יש מקום לקבל את טענת בא כוחו של המערער, כי משקלה של הודיית המערער הינו אפסי, או כי יש להפחית משמעותית ממשקלה הראייתי של ההודייה. 20. ומכאן נעבור לשאלת התוספת הראייתית הנדרשת להודייתו של המערער. בית משפט קמא מנה שבעה חיזוקים ממשיים לאמרתו של המערער, כתוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף". לשיטתו של המערער, אין להסתפק בכך, ויש לדרוש, במקרה זה, ראיות חיצוניות לאמרה, שהם בגדר, "חיזוק חיצוני משמעותי וקונקרטי בעל משקל עצמאי". סבורני, כי אין לקבל את גישתו זו של בא כוח המערער, שלא להסתפק בראיות מאמתות אלא שיש לדרוש ראיות חיצוניות ומסבכות. דרישת הסנגור משמעה, כי תוצג במקרה דנן ראיה מסוג "סיוע", ולטעמו אין להסתפק בתוספת ראייתית מסוג "דבר מה נוסף". משנקבע כי יש ליתן משקל מלא לאמרתו של המערער בפני המדובבים, אין טעם מבורר לדרוש תוספת ראייתית בעלת "מעמד" גבוה יותר, וניתן להסתפק, כפי שסבר גם בית משפט קמא, בראיה מאמתת בדמות "דבר מה נוסף". בית משפט קמא מנה ראיות חיזוק מאמתות למכביר, ונציג להלן את העיקריות שבהן: העובדה כי נתפסו ברשותו של המערער אמצעי לחימה רבים, שעליהם שוחח עם המדובבים, מהווה ראיית "דבר מה נוסף" משמעותית ביותר; מבין הפריטים הרבים שנתפסו, חשובה תפיסתו של מטען חבלה (גם אם לא מושלם), דבר שיש בו כדי לאמת את דברי המערער כי ייצר וסחר במטעני חבלה; העובדה כי מחק את פרטי הזיהוי של הרימונים אשר הוציא מיחידתו, אומתה בסימני ההשחזה שנמצאו על גבי הרימונים ובהמצאות מקדחה בעלת ראש משחזת, ברשותו; שתיקתו בחקירתו במח"ש יש בה כדי לחזק את ראיות התביעה וכן הדבר לגבי שקריו של המערער באשר למעורבותו בפרשה, והכחשתו השקרית כי מכר רימונים לנפתלייב. בכל אלה, ובראיות נוספות, יש כדי להוות "דבר מה נוסף" די והותר, לאמרתו של המערער, וכפי שסבר בית משפט קמא נמצאו בענייננו ראיות חיזוק אף "למעלה מדרישה זו". 21. לאור האמור, הנני סבור כי הוכחו, מעבר לספק סביר, העובדות הנטענות באישום השני, ויש לדחות את הערעור על הרשעתו של המערער, בעבירות שיוחסו לו במסגרת אישום זה, וכך אציע לחבריי לעשות. משנדחה הערעור על הרשעתו של המערער באישום השני, אין מקום להתערב בעונש שנגזר עליו, ונזכיר כי המערער עצמו ביקש להקל בעונשו, רק במידה שיתקבל ערעורו על הכרעת הדין. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏ד' בתמוז התשע"ג (‏12.6.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12048470_I03.doc עפ+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il