נועם אלרון נ. קיבוץ עינת

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4845/01 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: נועם אלרון נגד המשיב: קיבוץ עינת ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 10.6.2001 בת.א. 891/94 שניתנה על ידי כבוד השופט נ' ישעיה בשם המערער: עו"ד דן צימרמן בשם המשיב: עו"ד אפרת צ'רבוניץ פסק-דין ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט נ' ישעיה) מיום 10.6.01, לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בת.א. 891/94. 1. בשנת 1994 הגיש המערער תביעה נגד המשיב לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לו בתאונה שארעה במהלך עבודתו אצל המשיב. ביום 3.5.98 קבע בית המשפט (כב' השופטת ה' שטיין) כי הדיון בתיק יפוצל לשאלת האחריות ולשאלת הנזק. מסיבות מינהליות, הועבר התיק לדיון בפני כב' השופט נ' ישעיה. ביום 10.12.00 נשמעו עדי התביעה והתיק נקבע לשמיעת עדי ההגנה מטעם המשיב ליום 22.4.01. בישיבה זו, נחקר המומחה מטעם המשיב על חוות דעתו. עם סיום חקירת המומחה, דחה בית המשפט את המשך שמיעת עדי ההגנה בתיק ליום 11.9.01. ב"כ המערער מחה על דחיית מועד הדיון, וביקש כי בית המשפט ימשיך בשמיעת העדים, אך בית המשפט דחה את הבקשה בקובעו כי סדר יומו אינו מאפשר להיענות לבקשה. בעקבות דחיית מועד הדיון, פנה ב"כ המערער במכתב לנשיא בית המשפט המחוזי, בו הביא את מחאתו בעניין זה. נשיא בית המשפט המחוזי השיב לב"כ המערער כי קיבל מהשופט הסבר מניח את הדעת, ולפיכך החליט שלא לנקוט בשום צעד נוסף בנדון. 2. עקב השתלשלות העניינים המתוארת, זימן כב' השופט את באי כוח הצדדים ללשכתו ביום 10.6.01, והודיע להם כי נוכח הגשת התלונה על ידי בא כוח המערער, בכוונתו לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתיק. ב"כ המערער ביקש מהשופט שלא לפסול עצמו, אך השופט הודיע כי ייתן את החלטתו בעניין. בהחלטתו מיום 12.6.00, החליט בית המשפט לפסול עצמו מלדון בתיק. בית המשפט קבע כי הוא סבור כי לא יוכל להמשיך ולדון בתיק, שכן כל תוצאה אליה יגיע עלולה להתפרש על ידי מי מהצדדים ככזו שהושפעה מהתלונה שהגיש ב"כ המערער. כדי למנוע כל לזות שפתיים בעניין זה ובעיקר למנוע מהמערער תחושה שעניינו עלול להיפגע מהתלונה שהוגשה על ידי בא כוחו, סבר בית המשפט כי מן הדין שיפסול עצמו. 3. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערער טוען כי קיימת חשיבות רבה שבית המשפט אשר יכריע בתובענה ישמע בעצמו את עדי התביעה, ולפיכך אם יועבר התיק לשופט אחר, יהא עליו לשמוע עדויות אלה מחדש, אחרת יקופחו זכויותיו של המערער. שמיעת העדויות מחדש תביא להתארכות ההליכים, דבר אשר יגרום נזק כבד למערער שהינו נכה בכסא גלגלים. כן טוען המערער, כי פניית בא כוחו לנשיא בית המשפט המחוזי אינה מעלה חשש למשוא פנים, וחזקה על בית המשפט שלא ייתן לפנייה זו להשפיע על פסיקתו. המשיב, בתשובתו לערעור, הודיע כי הוא משאיר את ההחלטה בעניין זה לשיקול דעת בית המשפט. יצוין, כי בעקבות החלטת הפסילה, נקבע התיק להוכחות בפני כב' השופטת אליעז ליום 30.6.02. 4. לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל. אכן, המדובר במקרה של פסילת עצמית. במצב דברים זה, יש לתת ללא ספק, משקל להערכתו העצמית של השופט את המצב, שכן לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון במשפט, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן (ע"א 4160/96 אורי שחר נ' יצחק מושונוב (לא פורסם)). עם זאת, להתחשבות בעמדת השופט יש גבולות. הם נקבעים על-פי אמת המידה הידועה והמקובלת של חשש ממשי למשוא פנים. בסופו של דבר, הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן. עמדתי על כך בעבר בקובעי כי: "שופט אינו חופשי לפסול עצמו בכל מקרה שסובייקטיבית הוא סבור כי אין זה ראוי לו לשבת בדין. התחושה הסובייקטיבית צריכה להיות מלווה בנתונים אובייקטיביים, שיש בהם כדי להצביע על אפשרות ממשית למשוא פנים. אכן, כשם שחובה על שופט לפסול עצמו מקום שהתנאים מחייבים זאת, כן חובה עליו שלא לפסול עצמו מקום שהתנאים לפסילה אינם קיימים. חובת השיפוט היא חובת השופט." (ע"פ 5756/95 עדנאן עתאמנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ראו גם ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן דוד, פ"ד נא(4) 673; ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי, פ"ד מה(1) 39, 43; ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה, פ"ד מה(3) 790). השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגעת בהגינות המשפט, באמון הציבור וגוררת אחריה עיוות דין, באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו ממנו (ראו: ע"פ 4160/96 הנ"ל). 5. בחינת העובדות במקרה זה מלמדת כי בנסיבות העניין לא התקיימה התשתית העובדתית הנדרשת כדי להעלות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. לא אחת נקבע כי אין בהגשת תלונה על שופט - כשלעצמה - כדי לבסס עילת פסלות (ראו: ע"א 107/01 נרקיס נ' בנק לאומי לישראל (טרם פורסם); ע"א 5714/97 משה מזור נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); ע"פ 7472/96 טלמור נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4744/99 סארי שיבלי נ' הועדה לתכנון ולבניה גליל מזרחי (לא פורסם)). אמת, תהיינה נסיבות בהן עצם הגשת התלונה - ובעיקר תוכן התלונה - תהיה מרכיב בתשתית הראייתית המניחה חשש ממשי למשוא פנים. כך, למשל, אם הארועים שביסוד התלונה מבססים לכשעצמם עילת פסלות של בית המשפט. אולם, אין זה המקרה דנן. עיקרה של התלונה הוא בהחלטה דיונית שניתנה על ידי בית המשפט. בנסיבות אלה, אין בעצם הגשתה משום עילה לפסלותו של בית המשפט. אכן, השאלה אותה יש לשאול היא, כאמור, אם יש חשש ממשי כי השופט מנוע מלשפוט את ההליך הנוכחי של המערער ללא משוא פנים. לכך לא הונחה כל תשתית ראייתית המבססת חשש אובייקטיבי. זאת ועוד: כעולה מדברי בית המשפט בהחלטת הפסילה, החליט הוא לפסול עצמו על מנת למנוע לזות שפתיים מצד בעלי הדין בעניין זה. מכאן, שאף בית המשפט עצמו לא סבר כי מתקיים חשש אובייקטיבי למשוא פנים, כי אם חשש סובייקטיבי בלבד מצד בעלי הדין, ובנסיבות אלה הרי שלא כדין פסל את עצמו. 6. יתר על כן, במקרה זה נסתיימה שמיעת עדי התביעה ובית המשפט החל בשמיעת עדי ההגנה. בנסיבות אלו בהן מדובר בתביעה שהוגשה בשנת 1994 והעברת הדיון עלולה להביא להתמשכות ההליכים עוד תקופה ממושכת, אין זה ראוי שהשופט יפסול עצמו, תוך גרימת נזק בלתי ראוי למערער (ראו: ע"פ 4160/96 הנ"ל). לפיכך, הערעור מתקבל. התיק יוחזר לכב' השופט ישעיה להמשך דיון. אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ח בתמוז התשס"א (19.7.2001). ה נ ש י א _________________ העתק מתאים למקור 01048450.A01 /דז/ נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444