בבית המשפט העליון בירושלים
רע"א 4841/94
רע"א 4919/94
ע"א 2419/92
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כב'
השופט י' גולדברג
רע"א 4841/94:
המבקשת: רבקה ריינהולד
נגד
המשיבים: 1. עו"ד
ראובן רייף
2.
עו"ד כתריאל בארי
3.
ABN Amro Bank N.V.
4.
אהרון ריינהולד
5.
Her Majesty The Queen In Right Of Canada
6.
שלדון ג. אדלסון
7.
סמואל ובנימין כהן
רע"א
4919/94:
המבקש: שלדון
ג. אדלסון
נ
ג ד
המשיבים: 1.
אהרון ריינהולד
2.
רבקה ריינהולד
3.
עו"ד ראובן רייף
4.
עו"ד כתריאל בארי
5.
ABN Amro Bank N.V.
בקשות לרשות-ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 20.6.94 ומיום 11.8.94
בתיק אזרחי 1465/86 שניתנו על ידי
כבוד
השופט א' שטרוזמן, ובקשה להבהרת ולתיקון פסק-דינו של בית המשפט העליון
בע"א
2419/92.
תאריך
הישיבה: כ"ב באלול
התשנ"ז (24.09.97)
בשם
המבקשת ברע"א 4841/94: עו"ד זאב הרטבי, עו"ד אמיר
לבונטין
ובע"א
2419/92
(המשיבה
מס' 2 ברע"א 4919/94)
והמשיבים
בשם
המשיב 6: עו"ד דוד לשם
(המבקש
ברע"א 4919/94)
בשם
המשיבה 5: עו"ד מאיר ראסל
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
עניינן של בקשות רשות הערעור שלפנינו
(רע"א 4841/94 ו4919/94-) בספיחי המחלוקת שבין בני הזוג רבקה ואהרון ריינהולד
לבין שלדון אדלסון, שכל עיקריה - בין בעלי-דין אלה וכן בינם לבין בעלי-דין נוספים
- הוכרעו בפסק-דין שניתן בבית-משפט זה ביום 1.7.93 (רע"א 2077/92 אדלסון נ'
רייף, פ"ד מז(3) 485 - להלן: פסק הדין העיקרי). בגדר ע"א
2419/92, שנמנה עם ההליכים המאוחדים בהם ניתן פסק הדין העיקרי, הוגשה בקשה
להבהרתו, ולחלופין - לתיקונו, של פסק הדין העיקרי.
2. אשוב ואפרט את עיקרי העובדות שעודן צריכות
לדיון בבקשות:
(א) בני הזוג ריינהולד (להלן, לחוד, רבקה
או אהרון) היו הבעלים, בחלקים שווים, של חלקת קרקע ועליה בית-מגורים ברחוב
גלי התכלת בהרצליה פיתוח. בשנת 1986 נקלע אהרון לקשיים כספיים. ביום 14.4.86 נרשמה
על הנכס משכנתא לזכות בנק המזרחי המאוחד בע"מ (להלן: בנק המזרחי).
המשכנתא נועדה לשמש כבטוחה לחובו של אהרון, אך בהסכמתה של רבקה היא הוטלה על הנכס
כולו. על-פי תנאי שטר המשכנתא התיר הבנק לבני הזוג להשכיר את הבית לממשלת קנדה,
לתקופה של חמש שנים, על מנת שדמי השכירות יועברו לבנק וייזקפו על חשבון סילוק חובו
של אהרון. אך בהסכם נפרד שערכו הצדדים, ואשר לא נרשם בפנקס המקרקעין, נקבע, כי רק
40% מדמי השכירות יועברו לבנק המזרחי על חשבון פרעון החוב.
(ב) ביום 13.5.86 השכירו בני הזוג ריינהולד את
הבית לממשלת קנדה, ומכאן ואילך שימש הבית כמעונו של שגריר קנדה בישראל. בחוזה
הותנה כי השכירות לא תהיה מוגנת ותארך חמש שנים. אך בפועל, ותוך שנאחזה
ב"זכות-סירוב" ראשונה לרכישת הנכס, שלטענתה הוענקה לה במסגרת הסכם
השכירות, הוסיפה ממשלת קנדה להחזיק בבית, למורת רוחם של יתר בעלי הדין, גם לאחר
תום תקופת השכירות; והחזקתה בו נמשכה לפחות עד (וכנראה גם לאחר) מכירת הנכס, מכוח
ההוראות שנכללו בפסק הדין העיקרי, לבעליו החדשים.
(ג) במאי 1986 הוגשה נגד אהרון לבית המשפט
המחוזי בתל-אביב, על-ידי הבנק ההולנדי ABN Amro Bank N.V.
(להלן: אמרו-בנק), תביעה לתשלום חוב בסך של כ3.75- מיליון דולר ארצות הברית.
לימים הגיעו אהרון ואמרו-בנק להסכם פשרה כתוב וחתום ליישוב החוב נשוא התביעה.
בהסכם (להלן: הסכם הפשרה) הותנה, כי חלקו של אהרון בנכס יימכר; שמן התמורה
יסולק החוב לבנק המזרחי ותיפדה המשכנתא הרובצת על הנכס; וכי יתרת התמורה, לאחר
ניכוי הוצאות ומסים החלים על מכירת הנכס, תועבר במלואה לאמרו-בנק ותהווה (מבלי
לקבוע את סכום החוב) סילוק מלוא חובו של אהרון לאמרו-בנק. ביום 23.12.88, לבקשתם
המשותפת של הצדדים, נתן בית המשפט להסכם הפשרה תוקף של פסק-דין, ומינה (אף זאת
לבקשת הצדדים) את עורכי הדין של הצדדים ככונסי נכסים משותפים להבטחת ביצועו של
הסכם הפשרה.
(ד) שלדון אדלסון נכנס לתמונה בשנת
1990. הוא גילה עניין ברכישת הנכס מריינהולד, ולאחר שמגעיו עם בני הזוג לא הניבו
הסכם, פנה לבנק המזרחי ולאמרו-בנק - שני נושיו של אהרון שהנכס נועד להבטיחם -
וביקש לרכוש מהם את זכויותיהם. ביום 18.7.90 הסכים אמרו-בנק להעניק לאדלסון
זכות-קדימה ("אופציה") לרכישת זכויותיו לפי הסכם הפשרה, עד יום 17.7.91,
במחיר מוסכם מראש של 465,000 דולר. וביום 27.7.90 - ימים אחדים לאחר השגת האופציה
מאמרו-בנק - כרת אדלסון הסכם עם בנק המזרחי; ותמורת סך 409,777 דולר, ששילם לבנק
לסילוק יתרת חובו של אהרון, קיבל בהעברה מבנק המזרחי את שטר המשכנתא בגין הנכס.
(ה) המועד הקבוע לגמר סילוקה של המשכנתא חל
באמצע שנת 1991 ובני הזוג ריינהולד חששו, כי בהגיע זמן הפרעון יבקש אדלסון לממש את
המשכנתא בהליכי הוצאה לפועל. ביום 13.1.91, ובמטרה למנוע התפתחות כה בלתי-רצויה,
התקשרו בני הזוג בחוזה, לפיו התחייבו למכור את הנכס בשלמותו לה"ה סמואל כהן
ובנימין כהן (להלן: כהן). על-פי תנאי החוזה קיבלו ריינהולד מכהן, על חשבון
המחיר המוסכם, סך 450,000 דולר. מכסף זה שילמו לאדלסון (ביום 19.6.91) את יתרת
חובם לבנק המזרחי, שלעת הזאת הסתכמה בסך 435,000 דולר לערך, ופדו את המשכנתא.
(ו) עתה פנה אדלסון למימוש האופציה נשוא ההסכם
עם אמרו-בנק. תוקף האופציה שהוענקה לו היה, כזכור, לשנה אחת, אך תמורת סך 45,000
דולר, ששילם אדלסון לאמרו-בנק, נאות האחרון להאריך את תוקפה של האופציה לשנה נוספת
(היינו עד ליום 17.7.92). ביום 9.7.92 מימש אדלסון את האופציה: שילם לאמרו-בנק את
המחיר המוסכם (465,000 דולר) ובתמורה הומחו לו כל זכויותיו של אמרו-בנק לפי הסכם
הפשרה.
3. בפסק הדין העיקרי נדרש בית-משפט זה למכלול
המחלוקות שהציבו בפניו בעלי הדין השונים. ביחס לנושאים שעודם דרושים לחילוקיהם של
בעלי הדין שלפנינו, נכללו בפסק הדין העיקרי שתי קביעות מרכזיות: האחת, כי ביחס
לחלקו של אהרון בנכס נתונות לאדלסון רק אותן זכויות שהוקנו בהסכם הפשרה לאמרו-בנק;
והשניה, כי רבקה - מכוח קניינה הנפרד - הינה בת-חורין להחליט, אם ולמי למכור את
חלקה בנכס. כמתחייב מקביעות אלו נפסק, כי לאדלסון נתונה זכות לממש את חלקו של
אהרון בנכס במחיר הגבוה האפשרי, אך אין בידו לחייב את רבקה למכור את חלקה, או
למנוע ממנה למכרו לקונה ובמחיר שיהיו מקובלים עליה. בהתייחסו לעיסקה שבגדרה מכרו
בני הזוג ריינהולד את הנכס בשלמותו לכהן, עמד בית המשפט בפסק הדין העיקרי על
היתרונות שבמכירת הבית בשלמות. עם זאת קבע, כי לאור הזכות העומדת לאדלסון, שחלקו
של אהרון יימכר במחיר הגבוה האפשרי, אין כהן זכאים לדרוש שהנכס (בשלמותו) יימכר
להם, במחיר שעליו הוסכם עמהם, וכי אם רצונם לרכוש את הנכס בשלמותו, עליהם להתחרות
על רכישתו עם מציעים אחרים. יצוין כי לקביעה אחרונה זו הגיע בית המשפט תוך שנמנע
(על דעת שניים משופטי ההרכב) מלנקוט עמדה בדבר תוקפו של הסכם המכר ביחסים שבין כהן
לבין רבקה.
בחלקו האופראטיווי של פסק הדין העיקרי הורה
בית המשפט להחזיר את ההליך לבית המשפט המחוזי לשם מכירת הנכס בפיקוח ובאישור בית
המשפט. על רבקה הוטל להודיע לבית המשפט המחוזי, בתוך חמישה-עשר ימים, אם היא
מסכימה שהנכס יימכר בשלמות; שאם תסכים לכך, יימכר הנכס כולו, ואם תמאן, יועמד
למכירה רק חלקו של אהרון. ביחס להשבה המגיעה לכהן - אם הנכס, בסופו של דבר, לא
יימכר להם - הורה בית המשפט לכונסי הנכסים לאמור:
"מכספי
התמורה שתתקבל, אם יימכר הבית בשלמות, יבצעו כונסי הנכסים השבה לה"ה כהן, בסך
השווה ל450- אלף דולר ארה"ב (ששולמו על-ידיהם בגין הבית), בצירוף ריבית כחוק,
לפי השער היציג ביום ההשבה בפועל.
"אם
יימכר, בבית המשפט, רק חלקו של אהרון ריינהולד בבית, תבוצע השבה חלקית, באופן
יחסי, בסך השווה ל225- אלף דולר ארה"ב, בצירוף ריבית כחוק, לפי השער היציג
ביום ההשבה בפועל".
ולהלן, בשולי ההכרעה, נכללה בפסק הדין העיקרי
גם ההנחיה הבאה:
"ככל
שתתעוררנה שאלות שבמחלוקת, אשר תחייבנה הבהרה או הכרעה, הקשורות במכירה
ובהשלכותיה, יחליט (בהן) בית המשפט בדרגה הראשונה, במסגרת סמכותו הנ"ל".
4. הודעת רבקה על הסכמתה למכירת חלקה בנכס,
שאמורה היתה להימסר תוך חמישה-עשר ימים מיום מתן פסק הדין העיקרי, נמסרה לבית
המשפט המחוזי רק ביום 23.2.94, היינו באיחור של כשבעה חודשים. בשל כך, ובשל
מחלוקות אשר שבו ונתגלעו בין בעלי הדין, השתהתה מכירתו של הנכס; ורק ביום 20.6.94
עלה בידי בית המשפט לקיים את הליך המכירה. הנכס (בשלמותו) נמכר לתאגיד זר, שהצעתו
היתה הטובה ביותר, וכונסי הנכסים חילקו את דמי המכר, חלק כחלק, בין רבקה לבין
אדלסון.
ביחס לשני עניינים נותרו הצדדים חלוקים: האחד,
בשאלת הזכות ליטול את דמי השכירות ששולמו על-ידי ממשלת קנדה, למן היום שבו נסתיימה
תקופת השכירות החוזית ועד ליום מכירת הנכס, ושלנוכח המחלוקת גבי הזכות לקבלם (בין
בני הזוג ריינהולד לבין אדלסון) נותרו מופקדים בידי כונסי הנכסים; והשני,
בשאלת זכותה של רבקה להשיב לעצמה, מתוך חלקו של אדלסון בדמי המכר, את חלקה בדמי
פדיון המשכנתא. בית המשפט המחוזי (השופט א' שטרוזמן) פסק, כי הדין ביחס לעניין
הראשון הוא עם בני הזוג ריינהולד, ואילו ביחס לעניין השני הדין הוא עם אדלסון.
5. בבקשתו למתן רשות ערעור (רע"א 4919/94)
מבקש אדלסון להשיג על צדקת החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין הזכאות לדמי
השכירות; ואילו בבקשתה לרשות ערעור (רע"א 4841/94) מבקשת רבקה להשיג על צדקת
החלטתו של בית המשפט המחוזי, שלא לחייב את אדלסון להשיב לה מחצית מן הסכום ששולם
לו תמורת פדיון המשכנתא.
במקביל לבקשת רשות הערעור מטעמה של רבקה הוגשה
לנו - והפעם מטעמם של רבקה ושל כהן יחדיו (בע"א 2419/92) - בקשה
ל"הבהרתו", ולחלופין ל"תיקונו", של פסק הדין העיקרי, בנושא
ההשבה המגיעה לכהן. ייאמר מיד, כי לבקשה זו אין רגליים להתייצב עליהן: לא זה בלבד,
שבקשה זו הוגשה יותר משנה לאחר מתן פסק הדין העיקרי, אלא שגם על-פי תוכנה אין בה
אלא משום ניסיון להשיג, בעקיפין ותוך הטלת דופי של "אי בהירות" או של
"טעות" בפסק הדין, את אשר לא עלה בידי רבקה להשיג בבית המשפט המחוזי,
בדבר זכאותה הנטענת להשבת מחצית הסכום ששולם לאדלסון תמורת פדיון המשכנתא אותה רכש
מבנק המזרחי. הצטרפותם של כהן לבקשה זו היא תמוהה. עצם והיקף זכאותם להשבה נקבעו
בפסק הדין העיקרי. בהליכים שהתקיימו לאחר מכירת הנכס, בין ריינהולד לבין אדלסון,
לפני בית המשפט המחוזי, לא נטלו כהן כל חלק; ואיש מן המתדיינים בהליכים אלה לא
חלק על זכאותם של כהן להשבת המיקדמה ששילמו תמורת הנכס בצירוף ריבית, כאמור בפסק
הדין העיקרי.
לא זו אף זו: במסגרת סיכומי טענותיהם בכתב,
בבקשות למתן רשות ערעור, הפליגו פרקליטי הצדדים גם לבקשת סעדים שלא נתבקשו ולא
נדונו בפני בית המשפט המחוזי. יובהר איפוא מראש, כי לטענות מן הסוג הזה אין בדעתי
להידרש כלל.
6. בכך הגעתי לגופן של הבקשות לרשות-ערעור ואדון,
תחילה, בבקשתו של אדלסון.
אדלסון לא חלק, כי רבקה (בהתאם לחלקה בזכות
הבעלות) היתה זכאית ליטול מחצית מדמי השכירות. אך טענתו לפני בית המשפט המחוזי
היתה, כי מכוח רכישת זכויותיו של אמרו-בנק לפי הסכם הפשרה עם אהרון, קמה לו הזכות
ליטול את חלקו של אהרון בדמי השכירות, למצער בגין התקופה שלאחר תום השכירות
החוזית. בית המשפט המחוזי דחה טיעון זה. בהחלטתו נקבע, כי אהרון לא העביר
לאמרו-בנק את זכותו הקניינית בנכס. בעת כריתת הסכם הפשרה עם אמרו-בנק הנכס כבר היה
מושכר. אמרו-בנק ידע אודות השכירות, אך בהסכם הפשרה לא נקבע כי הזכות ליטול את דמי
השכירות, בגין חלקו של אהרון, תעבור לאמרו-בנק, מיד או לאחר זמן. כיון שעד
למכירתו, נותר הנכס בבעלותם של בני הזוג ריינהולד, אף הזכות ליטול את דמי השכרתו
נותרה שלהם בלבד.
בבקשתו שלפנינו טוען אדלסון, כי אף שבהסכם
הפשרה לא הותנה במפורש כי במועד כלשהו תפקע זכותו של אהרון לקבלת דמי השכירות,
ושהזכות לכך תוקנה לאמרו-בנק, קיומו של תנאי כאמור מתחייב מפרשנות הוראותיו של
הסכם הפשרה על-פי תכליתו. הכיצד? הסכם הפשרה נועד לאפשר לאמרו-בנק לגבות את חובו
מתוך דמי-מכרו של הנכס; ומשלא נאמר בו, עד מתי מוטל על אהרון, או על כונסי הנכסים,
למכור את הנכס, חלה על אהרון חובה לעשות כן תוך זמן סביר. כיון שאהרון, לטענת
אדלסון, לא עשה את המוטל עליו למכירת הנכס בתוך זמן מתקבל על הדעת, יש לפרש את
תנאי הסכם הפשרה כמפקיעים את זכותו, ממועד מסוים ואילך, להוסיף וליהנות מפירותיו
של הנכס. על כל פנים, הוסיף אדלסון וטען, כי בהמשך הנאתו של אהרון מדמי השכירות יש
משום עשיית עושר ולא במשפט. לטענת אדלסון, זכותו של אהרון ליטול את דמי השכירות
פקעה, לכל היאוחר, ביום 31.5.91, שבו הסתיימה תקופת השכירות החוזית ופקע גם תוקף
ההסדרים בנושא דמי השכירות, בין בנק המזרחי לבין בני הזוג ריינהולד, עליהם הוסכם
במסגרת תנאי שטר המשכנתא וההסכם הנילווה.
7. דין בקשתו של אדלסון להידחות. ההכרעה בדבר
זכויותיהם של ריינהולד ואדלסון, בנכס נשוא המחלוקת, נפלה בפסק הדין העיקרי.
בהוראות שנכללו בפסק הדין העיקרי אמנם נאמר, כי ב"שאלות שבמחלוקת, אשר
תחייבנה הבהרה או הכרעה, הקשורות במכירה ובהשלכותיה", יחליט בית המשפט
המחוזי. אך הוראה זו, שמטרתה המוגבלת היתה לאפשר בירור והכרעה במחלוקות "הקשורות
במכירה ובהשלכותיה", איננה פתח להעמדתן לבירור של עילות תובענה חדשות אשר
לא נדונו בהליכים הקודמים שהתקיימו בין הצדדים.
אכן, אילו נקבע בפסק הדין העיקרי, כי רכישת
זכויותיו של אמרו-בנק לפי הסכם הפשרה הקימה לאדלסון זכות-קניינית בחלקו של אהרון
בנכס, כי אז יכול אדלסון לטעון, שהמחלוקת בדבר זכאותו ליטול את חלקו של אהרןן בדמי
השכירות, מעוררת שאלה הקשורה במכירה ובהשלכותיה. אלא שבפסק הדין העיקרי לא נקבע כי
אדלסון רכש זכות קניין בנכס; ונראה שהוא עצמו אף לא היה מעוניין בקביעה כזאת (ראו,
בהקשר זה, בעמ' 508 לפסק הדין העיקרי, את ההנמקה לדחיית טענתם המשותפת של ריינהולד
וכהן, כי הסכם הפשרה היווה "הסכם מישכון"). ואמנם, דרישת אדלסון לקבלת
חלקו של אהרון בדמי השכירות (לפחות כפי שנומקה בבקשתו למתן רשות-ערעור) אינה נסמכת
על זכות כלשהי בנכס גופו, אלא על עילה משפטית אחרת: הפרת הסכם הפשרה על-ידי אהרון,
או, לחלופין, עשיית עושר ולא במשפט על-ידיו. אף בהנחה שאדלסון צודק בפירושו המוצע
לחובתו של אהרון לפי הסכם הפשרה, לא היה בכך כדי לזכותו בדמי השכירות. בהסכם הפשרה
לא נכלל תנאי המקנה לאמרו-בנק זכות כזאת; ומיתר תניות ההסכם, או מנסיבות כריתתו,
אין להעלות קיום תנאי-מכללא בנושא זה. גם אילו הוכיח אדלסון, כי יש לראות את אהרון
כמי שהפר את החובה שהוטלה עליו בהסכם הפשרה, ושהפרה זו הסבה לו נזק - ודומה שלאף
אחד מיסודות אלה לא הובאה ראיה - כל שיכול אדלסון לתבוע הוא סעד של פיצויים. ואף
לקבלת סעד זה היה עליו להגיש תובענה, ולא היה רשאי לדרוש סעד זה במסגרת הליך
שעניינו "במחלוקות הקשורות במכירה ובהשלכותיה". אך דרישת אדלסון לקבלת
דמי השכירות, לפי מהותה וכסיווגה המשפטי הנכון, אינה אלא בגדר תביעה להשבה בעילה
של עשיית עושר ולא במשפט (ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297,
318). לתביעה כזאת, שאדלסון לא העמידה לבירור בהליכים הקודמים, לא היתה כל
התייחסות בפסק הדיו העיקרי. בשאלה אם לאדלסון עומדת עילת השבה מעין זו נגד אהרון
אינני נדרש להביע דעה, שכן לדחיית בקשתו שלפנינו די לקבוע, כי שאלת זכאותו לקבלת
סעד זה אינה ממין השאלות "הקשורות במכירה ובהשלכותיה", שהיה בידי בית
המשפט המחוזי לענות ולהכריע בהן על-פי ההנחיות שנכללו בפסק הדין העיקרי.
8. אפנה לבקשתה של רבקה.
בפסק הדין העיקרי נכללה הוראה בדבר ההשבה
שתגיע לכהן מתמורת מכירתו של הנכס. ההוראה, ככתבה וכלשונה, הובאה לעיל (בפיסקה 3).
בדבר שיעור ההשבה, שהחובה לבצעה הוטלה על כונסי הנכסים, הבחין פסק הדין העיקרי בין
המקרה בו יימכר הנכס בשלמותו לבין המקרה בו יימכר רק חלקו של אהרון בנכס. משנמכר
הנכס בשלמותו חל חלקה הראשון של ההוראה; ועל כונסי הנכסים הוטל להשיב לכהן את מלוא
הסכום (450 אלף דולר), ששילמו לריינהולד על חשבון מחיר הנכס, בצירוף ריבית כחוק.
הצדדים נחלקו בשאלה, אם השבה זו יש לבצע מחלקו של אהרון (קרי: של אדלסון) בלבד, או
גם מחלקה של רבקה.
9. למחלוקת זו התייחס בית המשפט המחוזי בשתי
החלטות עוקבות. בהחלטתו הראשונה (מיום 20.6.94), בה דחה את תביעת אדלסון לקבלת
חלקו של אהרון בדמי השכירות, העיר השופט שטרוזמן, כי זכותם של בני הזוג ריינהולד
"לראות בדמי השכירות, במלואם או בחלקם, תשלום על חשבון השבת הסכום ששילמו
לפדיון המשכנתא", אינה טעונה עוד בירור, שכן, "השבת דמי המשכנתא תיעשה
למעשה על-פי פסיקת בית המשפט העליון מחלקו של המבקש (קרי: אדלסון) בתמורת הנכס על-ידי
השבת המקדמה לה"ה כהן". אדלסון טען, כי באמירתו האחרונה של השופט נפלה
טעות סופר ודרש לתקנה. בהחלטתו השניה (מיום 11.8.94), שניתנה לאחר שמיעת טענות
ומענות, קיבל השופט את עמדתו של אדלסון. תחילה העמיד השופט על מכונו את פירוש
הוראת ההשבה שנכללה בפסק הדין העיקרי:
"בית
המשפט העליון החליט ...על השבה לה"ה כהן מכספי התמורה שתתקבל עבור מכירת הבית
וציין ש'אם יימכר, בבית המשפט, רק חלקו של אהרון ריינהולד בבית תבוצע השבה חלקית,
באופן יחסי, בסך השווה ל225,000- דולר ארה"ב בצירוף ריבית כחוק, לפי השער
היציג ביום ההשבה בפועל'.
"משמעות
פסיקתו של בית המשפט העליון היא הוראה לכונסי הנכסים להשיב לה"ה כהן את הסכום
450,000 דולר בצירוף ריבית כחוק מהתמורה שתתקבל עבור כל אחד מחלקי הנכס, כלומר
מחצית מחלקו של מר ריינהולד ומחצית מחלקה של גב' ריינהולד.
"בהחלטתי
מיום 20.6.94 לא התכוונתי לסטות מפסיקת בית המשפט העליון ונראה שלא דייקתי בהחלטתי
בסיכום הפסיקה המתייחסת להשבת המקדמה לה"ה כהן".
ולהלן הוסיף השופט טעמים להצדקת המסקנה הפרשנית האמורה גם
לגופה:
"הדעת
נותנת שדמי הקדימה של ה"ה כהן אשר שולמו עבור מלוא הנכס יוחזרו להם ע"י
שניהם (קרי: בני הזוג - א' מ') בחלקים שווים.
"המקדמה
נוצלה ע"י המבקשים (בני הזוג - א' מ') לפדיון משכנתא שהיתה על מלוא הנכס
ולכן, גם אם החוב בגינו נוצר הצורך ברישום המשכנתא היה בגלל התחייבויותיו של מר
ריינהולד, אין הגב' ריינהולד פטורה מתוצאת המשכנתא, כי היא הסכימה לרישומה גם על
חלקה בנכס ולפדיונה מתוך דמי הקדימה שקיבלה עבור חלקה בנכס. על כן אין תמיהה שבית
המשפט העליון הורה על השבת דמי המקדמה גם מתוך חלקה של גב' ריינהולד בנכס".
לנוכח מסקנה זו, הורה השופט לכונסי הנכסים,
להשיב לכהן 225 אלף דולר בצירוף ריבית מתמורת מחצית הנכס של אהרון, שנתקבלה
על-ידם, ואילו על רבקה הוטל להשיב לכהן, מחלקה בתמורת המכר, סכום נוסף של 225 אלף
דולר בצירוף ריבית.
10. בבקשתה לרשות-ערעור תוקפת רבקה הן את מסקנת
השופט שטרוזמן לעניין פרשנות הוראותיו של פסק הדין העיקרי בנושא חיובה להשתתף,
מחלקה בתמורת המכר, במחצית סכום ההשבה לכהן, והן את טעמיו של השופט להצדקת מסקנתו
הפרשנית לגופה. ביחס לפרשנותה של הוראת ההשבה שבפסק הדין העיקרי טוענת רבקה,
שעל-פי תנאי הסכם הפשרה, שבין אמרו-בנק לבין אהרון, דמי פדיון המשכנתא של בנק
המזרחי אמורים היו להיגרע במלואם מתמורת חלקו של אהרון בנכס, שרק הוא הועמד
למכירה. לאדלסון, כחליפו של אמרו-בנק, נתונות ביחס לנכס רק אותן זכויות שהיו
לאמרו-בנק. בפסק הדין העיקרי אמנם הובחן, בין מכירת הנכס בשלמותו לבין מכירת חלקו
של אהרון; ומן ההוראה שבמקרה האחרון חלה חובה להשבה יחסית, מחלקו של אהרון בלבד,
אכן ניתן להסיק כי במקרה הראשון חלה חובת ההשבה, חלק כחלק, על שני בני הזוג. אך
הוראה זו, לטענת רבקה, יש לפרש כחלה רק במישור היחסים שבין ריינהולד לבין כהן,
ומכאן שאדלסון אינו זכאי להיבנות ממנה. להלן מוסיפה רבקה וטוענת, כי בהסכמתה שהמשכנתא
לטובת בנק המזרחי תוטל גם על חלקה בנכס, ובכך שהשתמשה במחצית המיקדמה ששולמה
על-ידי כהן לפדיון חלקה במשכנתא, אין כדי להוסיף לאדלסון זכות כלשהי; שכן אילוצה
לפדות גם את חלקה שלה במשכנתא נבע רק מן החשש שאדלסון יבקש לממש את הנכס בהליכי
הוצאה לפועל.
11. על רקע כלל עובדות הפרשה, ומתוך שסברנו כי
בהשגת מידה של רצון טוב מצדו של אדלסון, ניתן להגיע לאיזון צודק יותר במערכת
היחסים הכספיים שבינו לבין רבקה, הצענו לבעלי הדין, בתום שמיעת הטיעון המשלים
לפנינו, שההכרעה במחלוקת תיעשה במסגרת פסק-דין בפשרה לפי סעיף 79(א) לחוק בתי
המשפט [נוסח משולב]. אך להצעה זו קיבלנו הסכמה רק מבא-כוחה של רבקה. אלמלא נדחתה
הצעתנו על-ידי בא-כוחו של אדלסון, נוטה הייתי לחייב את אדלסון להשיב לרבקה חלק
(ואכן, רק חלק) מסכום ההשבה בו חויבה כלפי כהן. אך משדחה אדלסון את הצעתנו,
עלינו להכריע במחלוקת על-פי שורת הדין בלבד.
12. משחזרתי ובחנתי את הסוגיה, מנקודת-מבטו של
הדין, נחה דעתי כי דין בקשתה של רבקה להידחות. מקובלת עליי קביעת בית המשפט
המחוזי, כי על-פי פרשנות הוראת ההשבה שבפסק הדין העיקרי, חלה על רבקה חובה להשיב
לכהן מחצית מסכום המיקדמה, מתוך חלקה בתמורת מכירתו של הנכס. טענתה של רבקה, כי
להוראה זו אין כל נגיעה לתנאי הסכם הפשרה, וכי היא חלה רק במישור היחסים שבינה
לבין כהן, אינה יכולה להתקבל. אילו לכך כיוון פסק הדין העיקרי, חובת ביצועה של
הוראת ההשבה לא היתה מוטלת על כונסי הנכסים; שהלוא אלה מונו לביצועו של הסכם
הפשרה, ולא להסדרת היחסים שבין בני הזוג ריינהולד לבין כהן. יתר על כן: אילו סבר
בית המשפט שהשבת המיקדמה לכהן - באשר זו שימשה לפדיון המשכנתא - צריכה לחול, ברוח
תנאיו של הסכם הפשרה, על חלקו של אהרון בלבד, חזקה עליו שהיה מורה לכונסי הנכסים,
בפסק הדין העיקרי, כי בין במכירת הנכס בשלמותו ובין במכירת חלקו של אהרון בלבד, את
ההשבה לכהן (כולה, או מחציתה, לפי העניין) יש ליטול מתוך חלקו בתמורה של אהרון
בלבד.
כן מקובל עליי הטעם, שניתן על-ידי השופט
שטרוזמן לתמיכת מסקנתו הפרשנית האמורה. אכן, על-פי תנאי הסכם הפשרה לא היה על רבקה
לשאת בנטל של פדיון המשכנתא. אך משרכש אדלסון את זכויותיו של בנק המזרחי לפי שטר
המשכנתא, קמה לו עילה לתבוע את החוב המובטח גם מרבקה, שכן המשכנתא רבצה גם על חלקה
בנכס. הווי אומר: משרכש מבנק המזרחי את זכויותיו של הבנק לפי שטר המשכנתא, הפך אדלסון
מבעל-דינו של אהרון בלבד - מכוח הסכם הפשרה - לבעל-דינם של שני בני הזוג ריינהולד.
בצדק דימה בא-כוחה של רבקה את אדלסון למי שמבקש להתהדר, בעת ובעונה אחת, בשני
כובעים: כובעו של אמרו-בנק וכובעו של בנק המזרחי: אלא שאדלסון, כפי שנוכחנו, רכש
את שני הכובעים, ובידו הזכות להתהדר בשניהם.
13. התוצאה היא שהבקשות, מזה ומזה, נדחות. בנסיבות
אלו יישאו בעלי הדין איש איש בהוצאותיו.
ש ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' גולדברג:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.
ניתן היום, ו' בחשון תשנ"ח (6.11.97).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
94048410.F02