פסק-דין בתיק בג"ץ 4841/04
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
4841/04 - ג'
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופטת א' חיות
העותרים:
1. מחמוד בן
מחמוד מחג'אנה
2. ראיד בן סלאח מחג'אנה
3. תאופיק בן עבד אל לטיף מחג'אנה
4. נאצר בן חאלד אגבריה
5. סלימאן בן אחמד אגבריה
6. חברת אלאגאת'ה אל אינסאניה בעמ
7. ועדת ההצלה ההומניטרית
נ ג ד
המשיבים:
1. בית המשפט
המחוזי בחיפה –
כב' הנשיא מ' לינדנשטראוס
2. מדינת ישראל
עתירה למתן צו על-תנאי
תאריך הישיבה:
י"א בסיון תשס"ד
(31.5.04)
בשם העותרים:
עו"ד אביגדור פלדמן
עו"ד מיכאל ספרד
בשם המשיבים:
עו"ד חני אופק
עו"ד דודי זכריה
עו"ד מעיין צור
פסק-דין
השופט י' טירקל:
רקע
1. על העותרים מס' 1 – 5 הוגש בבית המשפט
המחוזי בחיפה כתב אישום המייחס להם קשירת קשר להקמת מוסדות של הפלג הצפוני של
התנועה האיסלאמית בישראל במטרה לגייס כספים מארגוני החמא"ס בחוץ לארץ על מנת
להעבירם לארגוני צדקה של החמא"ס ביהודה, שומרון ורצועת עזה, למוסדות התנועה
האיסלאמית בישראל וכן לאסירים ולעצורים שהיו מעורבים בעבירות בטחוניות ובפעילויות טרור.
גיוס הכספים והעברתם נעשו באמצעות העותרת מס' 6, שהיא חברה שהוקמה על ידי העותר
מס' 2, ובאמצעות העותרת מס' 7, שהיא עמותה שאותה ניהל העותר מס' 1. אחרי שנפתח
הדיון במשפטם של העותרים ביקשה המדינה כי עדויותיהם של חוקרי שירות הבטחון הכללי
(להלן – "שב"כ") שחקרו את העותר מס' 1 ישמעו בדלתיים סגורות. אחרי
ששמע בית המשפט המחוזי את טענות באי כוח בעלי הדין, לענין גביית עדותו של חוקר
שב"כ המכונה "מרטין" בדלתיים סגורות, החליט, ביום 1.3.04, כי:
"אכן, ככלל מן הדין לקיים משפטים בדלתיים פתוחות אך במקרה זה
נראה כי שמיעת העד בדלתיים פתוחות תפגע בבטחון המדינה הן בשל חשיפת תכני העד והן
בשל חשיפת זהותו של החוקר. אנו מורים אפוא - - - על שמיעת העד בדלתיים סגורות.
יצוין כי בגמר עדותו של העד מרטין נהיה מוכנים לשקול שוב את עמדתינו לעדות אנשי
השב"כ שנתבקשנו לשמוע את עדותם בדלתיים סגורות. - - - סוף דבר, עדות החוקר
מרטין תישמע בנוכחות כל הנאשמים, באי כוחם והתובעים בלבד".
משנסתיימה עדותו של העד, נתבקשה העדתו של
חוקר שב"כ נוסף המכונה "אריה". המדינה ביקשה כי גם עדותו של חוקר
זה תישמע בדלתיים סגורות. אחרי ששמע את טענותיהם של באי כוח בעלי
הדין, החליט בית המשפט המחוזי, ביום 22.3.04, כי:
"בהמשך להחלטתנו מיום 1.3.04 שהתייחסה לעד 'מרטין' ולאחר ששמענו
את טיעוני ב"כ הצדדים, עיינו בחוות דעת מסווגת - - - וכן בחוות דעת שהוגשה
לנו בישיבה קודמת, הגענו למסקנה כי גם בעדות העד המכונה 'אריה', עלול להחשף מידע,
שהשמעתו בדלתיים פתוחות תפגע בבטחון המדינה. יתר על כן, גם חשיפת זהותו של העד
המכונה 'אריה' עלולה לפגוע בבטחונו. לאחר שהעברנו לנגד עינינו את עדותו של המכונה
'מרטין' נראה כי יש טעם בעמדת התביעה לפיה במהלך העדות נחשפו יכולות של קהילת
המודיעין, וכי במהלך העדות עלו נושאים שהם על הגבול הדק שבין המותר להתייחסות העד
לבין האסור מטעמיה של תעודת החסיון. אי לכך, - - - החלטנו לשמוע גם את עדותו של
העד 'אריה' וכן את עדויותיהם של כל חוקרי השב"כ שחקרו ביחס לאישום השישי,
בדלתיים סגורות, שעניינו, מגע עם מי שנטען שהוא סוכן זר מטעמו של המודיעין
האיראני".
בעתירתם שלפנינו עותרים העותרים נגד
ההחלטה לשמוע את עדויותיהם של חוקרי השב"כ בדלתיים סגורות. לדבריהם,
"בתיק הפלילי נשוא עתירה זו נאשמים ראשי התנועה האיסלמית בישראל שמאות אלפי
אזרחים מהמגזר הערבי בישראל רואים בהם מנהיגים רוחניים ופוליטיים ועל-כן עוקבים הם
בדריכות אחרי ההתפתחויות במשפט זה. - - - ציבור זה, ועימו הנאשמים [העותרים – י'
ט'] רואים במשפט משפט פוליטי שכתב האישום בו הוגש בשל מניעים פוליטיים שעיקרם מאבק
של הממסד כנגד התגברות כוחה של התנועה האיסלמית - - - ההחלטה להרחיק את הציבור
מהשלב המרכזי של המשפט יוצרת תחושה מאוד לא נוחה של נסיון לנהל משפט במחשכים (משפט
שלמכתחילה חשוד בעיני ציבור גדול של מיעוט לאומי בישראל כנובע מרדיפה פוליטית)
ופוגעת לא רק בציבור ובנאשמים [העותרים – י' ט'] אלא גם ביוקרתה של מערכת המשפט -
- - אינטרס של מערכת המשפט עצמה, בתיק מסוג זה, להקפיד בעקרון פומביות הדיון באורח
דווקני ובלתי מתפשר".
דיון
תקיפת החלטת ביניים בהליך פלילי
כללי
2. החלטתו של בית המשפט המחוזי המורה כי
חוקרי השב"כ יעידו בדלתיים סגורות היא החלטת ביניים בהליך פלילי. כידוע, הכלל
הוא שאין ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי; וכלל זה לא ניתן לעקוף על דרך של
הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (ראו: בג"ץ 398/83 אביטן נ' הרכב של שלושה שופטים, פ"ד לז(3) 467, 471; בג"ץ
5537/91 אפרתי נ' אוסטפלד ואח', פ"ד מו(3) 501; בג"ץ
4318/95 מדינת ישראל נ' השופט פיזם,
פ"ד מט(3) 702, 704
;בג"ץ 2485/96 ח"כ א' דרעי נ'
כבוד השופט צמח ואחרים (לא פורסם); בג"ץ 1657/01 בריק נ' השופטת אבידע (טרם
פורסם); בג"ץ 6876/01 רם ברלאי נ' השופטת ז'
הדסי-הרמן, תקדין עליון 2001(3) 340, 341 ;בג"ץ
4686/02 דב פיכמן נ' בית המשפט המחוזי חיפה ואח', תקדין
עליון 2002(2) 2812; דברַי בבג"ץ 10146/03 אליהו אברמוב נ' כב' השופט יצחק כהן, תקדין עליון 2003(4) 1536; מ'
שלגי וצ' כהן סדר הדין הפלילי (מהדורה שניה,
תשס"א) 473 – 474; י' קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק
שלישי, תשס"ג) 1327, 1330 – 1331, 1333 – 1339, 1411 - 1413). אכן, לכלל
חריגים, כמו במקרה של חריגה ממשית מסמכות (בג"ץ 398/83 הנ"ל; בג"ץ
1657/01 הנ"ל; דנג"ץ 779/97 סולימאן נ' מדינת
ישראל, תקדין עליון 1997(2) 972), או כאשר "מתגלית תופעה קיצונית של
שרירות בתחום שהוא מינהלי טהור" (בג"ץ 583/87 הלפרין נ' סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, פ"ד מא(4)
683, 702).
תקיפת החלטת ביניים שענינה שמיעת עדות בדלתיים
סגורות
3. לפי סעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח
משולב), התשמ"ד – 1984 (להלן – "חוק בתי המשפט"):
"68 (א) בית משפט ידון בפומבי.
(ב) בית משפט רשאי לדון בענין
מסויים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך באחת מאלה:
(1) לשם שמירה על
בטחון המדינה;
-
- - ".
כאמור לעיל החליט בית המשפט המחוזי,
בהחלטתו שהיא נשוא העתירה, כי עדויותיהם של חוקרי השב"כ ישמעו בדלתיים סגורות
מכוח הוראת סעיף 68(ב)(1) לחוק בתי המשפט. על תקיפתן של החלטות כאלה נאמר בסעיף 74
("סופיותן של החלטות") לחוק בתי המשפט כי:
"74. בלי למעט מן האמור בסעיף 72(ב) [שענינו בטול או שינוי של
עונש שהוטל בשל הפרעה לדיונים – י' ט'], החלטות בית משפט לפי סעיפים 68, 69 ו-72
אין אחריהן ולא כלום".
הוראת סופיות זאת פורשה כחלה על החלטה להעתר לבקשה לקיים דיון בדלתיים סגורות – שאותה אין לתקוף – אך לא על
החלטה הדוחה בקשה לקיים את הדיון כך, שאותה ניתן
לתקוף. על פרשנות זאת נאמר כי:
"הפירוש על דרך הצמצום כמבואר מתבקש מהכוונה המונחת ביסודו.
דוגמא להוראה (ולו גם בתחום אחר) החלה רק במקרה שההחלטה שניתנה בבקשה פלונית היא מסוימת ואינה חלה כאשר ההחלטה
היא הפוכה,
ניתן למצוא בתקנה 409 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 לפיה 'החלטה המרשה
לערער, אינה ניתנת לערעור'. עינינו הרואות שגם בדוגמא זו לא טיב הבקשה הוא הקובע את התוצאה
הדיונית אלא טיב ההחלטה. גם לעניננו דעתי היא שטיב ההחלטה הניתנת במסגרת בקשה
לסגור את דלתות בית המשפט מאחד הטעמים המפורטים בסעיף 68 לחוק הוא הקובע, ולא טיב הבקשה. אם ההחלטה מתירה
לסגור את הדלתות, אין לתקוף אותה והיא הופכת לסופית [ההדגשה של המילים האחרונות שלי
– י' ט'], אך אם הבקשה נדחית - ניתן גם ניתן לתקוף אותה" (דברי המשנה לנשיא
מ' בן פורת בר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ(2) 497, 500. ראו
גם י' קדמי על סדר הדין בפלילים (חלק שני, תשס"ג) 811 (להלן – "קדמי")).
תקיפת החלטתו של בית המשפט המחוזי
4. החלטתו של בית המשפט המחוזי
המורה כי חוקרי השב"כ יעידו בדלתיים סגורות היא החלטת ביניים בהליך פלילי שאיננה
באה בגדר החריגים לכלל שאין ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי; כלל שאותו לא ניתן
לעקוף על דרך של הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. יתר על כן, בהחלטה
זאת נעתר בית המשפט לבקשה לקיים
דיון בדלתיים סגורות ולפיכך חלה עליה הוראת הסופיות שבסעיף 74 לחוק בתי
המשפט, כאמור לעיל, ואין היא ניתנת לתקיפה. אולם, אפילו היה טעם טוב לפתוח פתח
לתקיפת החלטה כזאת, למרות הוראת סעיף 74 לחוק בתי המשפט, אין מקום לכך כאן. כאמור,
הורה בית המשפט המחוזי "כי בגמר עדותו של העד מרטין נהיה מוכנים לשקול שוב את
עמדתינו לעדות אנשי השב"כ שנתבקשנו לשמוע את עדותם בדלתיים סגורות".
נראה שלא נחסמה, אפוא, דרכם של העותרים לנסות ולשכנע את בית המשפט המחוזי – למרות
החלטתו מיום 22.3.04 – שיש לשמוע עדות של חוקר שב"כ פלוני בדלתיים פתוחות.
מכל מקום, בית המשפט "ריכך" את פגיעתה של ההחלטה, מיום 1.3.04, בכך
שהורה כי "עדות החוקר מרטין תישמע בנוכחות כל הנאשמים, באי כוחם והתובעים
בלבד"; ונראה שבכך התכוון להורות שגם עדויותיהם של חוקרי השב"כ הנוספים
שישמעו בדלתיים סגורות ישמעו בנוכחות העותרים ובאי כוחם. למותר לציין כי העותרים
יהיו רשאים לערער על החלטתו של בית המשפט בגדר הערעור על פסק דינו בתום המשפט אם
יחליט להרשיעם בדין; וגם בכך פתח – אמנם צר – לתקיפתה של ההחלטה. יוער – מבלי
לחוות דעה – כי בערעורם יהיו העותרים רשאים לטעון שאין משקלה של עדות שנשמעה
בדלתיים פתוחות כמשקלה של עדות שנשמעה בדלתיים סגורות. די בטעמים אלה כדי לדחות את
העתירה.
אף על פי כן, בשל החשיבות העצומה של
עקרון פומביות הדיון וחשיבות ההגנה עליו, יש מקום לבדוק אם הפגיעה בעקרון בנסיבות
הפרשה שלפנינו מצדיקה התערבות בהחלטתו של בית המשפט.
עקרון פומביות הדיון
הדין
5. עקרון פומביות הדיון, החקוק עלי ספר בסעיף
3 לחוק יסוד: השפיטה ("בית משפט ידון בפומבי, זולת אם נקבע אחרת בחוק או אם
בית המשפט הורה אחרת לפי חוק") ובסעיף 68 לחוק בתי המשפט ("בית משפט
ידון בפומבי". ראו גם סעיף 324(א) לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 וסעיף
41(א) לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963), הוא מן העקרונות החוקתיים
המרכזיים שביסוד שיטת המשפט הישראלית. הוא מעיקרי היסוד של שפיטה ראויה (דברי
ההסבר להצעת חוק יסוד: בתי המשפט, ה"ח 1348) ושל עשיית משפט צדק, ועל כך נאמר
ש"הבורח מפומביות הדיון מוטב שהפומביות תרדוף אחריו" (דברי השופט צ'
ברנזון בע"א 550/75 רפאל ומרים מורלי נ' דוד
בגון, פ"ד ל(2) 309, 314). בשמירתו טמונה אחת הערובות העיקריות
לתקינותו של ההליך השיפוטי, הן בתחום עשיית משפט הצדק ובירור האמת, הלכה למעשה,
והן בתחום מראית פני הצדק קבל עם ועדה (דברי השופט (כתוארו אז) א' מצא בע"פ
353/88 גניה וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד
מה(2) 444, 450 – 451. ראו גם ע"פ 334/81 הגינזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 827, 832 והאסמכתאות
שם; בג"ץ 6005/93 ד"ר משה עליאש נ' השופט שמואל
צור ואח', פ"ד מט(1) 160; ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 341-340; רע"א
3614/976 דן אבי יצחק עו"ד נ' חברת החדשות
הישראלית, פ"ד נג(1) 26; ע"א 2800/97 נתן ליפסון ואח' נ' זרח גהל ואח', פ"ד נג(3) 714; בש"פ
2794/00 ארבל אלוני ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד
נד(3) 363; רע"א 3007/02 יואב יצחק ואח' נ' ארנון
מוזס ואח', פ"ד נו(6) 592; ת' מוסקוביץ "ההגנה על
הפרטיות בפרסומי בתי המשפט – האם ראוי לפרסם שמות בפסקי דין" משפטים יח (תשמ"ט) 431, 436 – 439; חיים ה' כהן המשפט (תשנ"ב) 443 – 452 (להלן – "חיים כהן");
ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות
יסוד (תשנ"ט) 64 – 65; קדמי, בעמ'
795 - 799).
כבר נאמר ש"אור השמש הוא המחטא הטוב
ביותר ואור המנורה הוא השוטר הטוב מכולם"; ובלשונו של שופט בית המשפט העליון
האמריקאי, Louis Brandeis, "Sun light
is said to be the best of disinfectants; electric light is the most efficient policeman" (L. Brandeis, Other People's Money and How the Bankers Use It (New
York: Stokes, 1914) ch. 15).
עשיית משפט צדק אינה יכולה להיעשות במחשכים; וכמו ש"חוק נסתר" אינו חוק
(סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח – 1948), כך "משפט נסתר"
אינו משפט. הצדק צריך לא רק להיעשות כי אם גם להיראות קבל עם ועדה (חיים כהן, בעמ' 443). אם אינו נראֶה יש לחשוש שגם אינו נעשֶה.
משום כך עקרון פומביות הדיון הוא "גורם בלעדיו אין לאמון, שרוחש הציבור לרשות
השופטת" (דברי המשנה לנשיא מ' בן פורת, בר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ(2) 497, 499) והוא "תנאי חיוני
לתשתיתה הדמוקרטית של מדינת ישראל" (דברי הנשיא א' ברק, בב"ש 678/82 טייר נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 386, 387). זכות
הציבור לעקוב אחרי מהלכיו של משפט, שמימושה מותנה בפומביות הדיון, גם כרוכה
בכיבודה של הזכות היסודית לחופש הביטוי (דברי השופט (כתוארו אז) א' מצא בע"פ
353/88 הנ"ל; ע"פ 696/81 אזולאי נ' מדינת ישראל,
פ"ד לז(2) 565). הפומביות היא גם גורם המחנך את הציבור ביחס למהותם של
ההליכים השיפוטיים (ראו מ' דויטש עוולות מסחריות וסודות
מסחר (תשס"ב) 803).
למעט עניינים מיוחדים, שלגביהם הורה
המחוקק במפורש כי יידונו בדלתיים סגורות (ראו, בין היתר, סעיף 154(ג) לפקודת מס
הכנסה (נוסח חדש); סעיף 9 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול),
תשל"א-1971; סעיף 9 לחוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), תשל"ט-1971; וסעיף
21(א) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981), פרישתו של עקרון פומביות הדיון היא
רחבה וכללית ומגיעה אל כל קצוי תחומי השיפוט ואל כל ההליכים. אכן, הפרישה איננה
מוחלטת ואין היא בלתי מוגבלת, אלא היא כפופה לסמכות שניתנה בידי בית המשפט להורות
על סגירת דלתותיו, אם ראה צורך בכך, בשל אחת משבע העילות המנויות בסעיף 68(ב) לחוק
בתי המשפט. עם זאת אין לעשות שימוש בסמכות זאת אלא "משכלו כל הקיצין"
(סנהדרין צז, ב) ורק כאשר אין מנוס מכך. יש לזכור שאין לראות בעקרון פומביות הדיון
עקרון מוחלט אלא עקרון יחסי שעליו לסגת לעיתים מפני זכויות ואינטרסים נוגדים (דברי
הנשיא א' ברק בבג"ץ 1435/03 פלונית נ' בית הדין
למשמעת של עובדי המדינה, תקדין עליון 2003(2) 11). משום כך כשמתבקש בית משפט
להורות על סגירת הדלתיים הריהו ניצב, לא רק בפני הצורך להכריע בדבר קיומה של עילה
העשויה, לכאורה, להוות בסיס לבקשה, אלא גם בדבר משקלם היחסי של שיקולים ואינטרסים
שונים וסותרים, מהם של בעלי הדין המתדיינים בפניו ומהם של כלל הציבור (דברי השופט
(כתוארו אז) א' מצא בע"פ 353/88 הנ"ל. ראו גם בג"ץ 559/82 יפת נ' בית המשפט ואח', פ"ד לו(4) 642; ר"ע 176/86
הנ"ל; בג"ץ 103/92 ג'ואד בולוס נ' הוועד
המייעץ, פ"ד מו(1) 466; ע"א 2907/90 אריאל מירלמן נ' שלמה זיו ואח', פ"ד מו(4) 725; בג"ץ
3064/97 עו"ד יעקב דרור-משרד מבקר נ'
עו"ד גרא כהן, תקדין עליון 1997(2) 119; רע"א 9365/01 ד"ר יעקב ריכטר נ' Boston Scientific
Corporation
ואח', תקדין עליון 2002(1) 373; ע"א 4825/97 גהל נ' פקיד השומה למפעלים גדולים, פ"ד נה(2) 433).
משפט עברי
6. עקרון פומביות הדיון מתנוסס במקורות המשפט
העברי מקדמת דנא:
"האלמנה שתבעה את יבמה לדין עלתה 'השערה אל הזקנים' (דברים כה,
ז); 'ובועז עלה השער' וקנה את כל אשר לאלימלך ולקח לו את רות המואביה לאשה לפני
'כל העם אשר בשער והזקנים' (רות ד, א ו-יא). השופטים (והשוטרים) צווו להימצא 'בכל
שעריך' (דברים טז, יח), ואת הבן הסורר הביאו לדין 'אל זקני עירו ואל שער מקומו'
(שם כא, יט). עזרא קרא את בית דינו להיאסף 'ברחוב בית האלקים' תחת כיפת השמים
(עזרא י, ט) והסנהדרין ישבה בלשכת הגזית שבבית המקדש, שעה שישבה בהרכבה המלא של
שבעים ואחד; אבל בהרכבה של עשרים ושלושה, כשישבה לדון בדיני נפשות, ישבה 'על פתח
הר הבית' או 'על פתח העזרה' (סנהדרין פח, ב), מקום שהיה פתוח לפני כל העם, שהעזרה
היתה 'מלאה מישראל' (יומא א, ח)" (חיים כהן, בעמ' 443).
על חשיבותו של העקרון ניתן ללמוד גם מן
הציווי: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (במדבר לב, כב), שממנו למדו
חז"ל "שצריך אדם לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום"
(ירושלמי שקלים ג, ב; יומא לח, א). משום כך היו שומרי משמרת הקודש במקדש נמנעים
מכל מעשה - ואפילו כשר שבכשרים - שהיה עלול להטיל בהם אבק חשד של מעילה באמונו של
הציבור (דברַי בע"פ 884/80 מדינת ישראל נ' יצחק
גרוסמן, פ"ד לו(1) 405). וכך שימש משה רבינו בכל שבעת ימי המילואים –
אותם ימים שבהם נחנך המשכן אחרי שהוקם - בחלוק לבן "שאין לו אימרא";
ופירש רש"י על אתר:
"שפה מתרגמינן אימרא, כלומר, תחוב היה מחוט אחד כל החלוק, ולא
כבגדים שלנו שבתי הידיים מדובקין בבגד הגוף בתפירה, כדי שלא יחשדהו
שמא באותה שפה הוציא מעות הקודש, משום שנאמר 'והייתם נקיים מה' ומישראל'" (ההדגשה שלי – י'
ט') (רש"י תענית יא, ב).
אכן, הציווי "והייתם נקיים מה'
ומישראל" לא נועד מלכתחילה כהדרכה לשופט דווקא, אך נתפרש במקורות המשפט העברי
כמקור לעקרון שלפיו מוטלת חובה על כל אדם, ובמיוחד על נושאי תפקידים שיפוטיים
וציבוריים, להסיר מעליהם כל חשד העלול לדבוק בהם (ראו א' שוחטמן "חובת ההנמקה
במשפט העברי", שנתון המשפט העברי ו-ז
(תשל"ט-תש"ם) 319, 336, 386; א' שוחטמן סדר הדין (תשמ"ח) 194 – 197 (להלן – "שוחטמן")). פגיעה בפומביות הדיון עלולה להחשיד את השופט
היושב בדין בהטיית הדין ומכאן שעל השופט לנהל את הדיון בפומבי כדי למנוע חשד זה (שוחטמן, בעמ' 194). מאלף לציין שגם במקורות המשפט העברי הוכר
עקרון פומביות הדיון כעקרון יחסי, הנסוג, לעיתים, מפני זכויות ואינטרסים נוגדים,
כמו חשש להפרעה במהלך הדיון או חשש לפגיעה בפרטיות בעלי הדין בענייני אישות (שוחטמן, בעמ' 195 – 197 והאסמכתאות שם; בין היתר, טור,
חו"מ, יז, ד; שו"ת מהר"ם מרוטנברג (דפוס פראג) סימן שלג; שו"ת
רדב"ז ח"ב, סימן תשנ"ג; ש' אסף "לסדרי בתי הדין באשכנז" המשפט העברי א (תרפ"ו) 105, 113). החשאיות עלולה להיות מסתור
למעשים אשר לא ייעשו. לפיכך חייב הדיון להתנהל בגלוי ולעין השמש, אלא אם כן יש
טעמים המכריעים את הכלל.
עקרון פומביות הדיון – והחלטתו של בית המשפט המחוזי
7. כפי שראינו אין העותרים טוענים כי שמיעת
עדויותיהם של חוקרי השב"כ בדלתיים סגורות פוגעת ביכולתם להתגונן כראוי, אלא
טוענים הם שהיא פוגעת בעקרון פומביות הדיון, ומכאן הפגיעה באמון הציבור הערבי
בישראל בבית המשפט משום שעקב כך רואה הוא "במשפט משפט פוליטי". טענה זאת
יש לדחות. החשש לפגיעה באמון של הציבור הערבי בבית המשפט – חשש המוטל בספק – אינו
יכול לדחות מפניו את העילה שמכוחה ניתן לדון בדלתיים סגורות, לפי סעיף 68(ב)(1)
לחוק בתי המשפט שהיא שמירה על בטחון המדינה. כנגד החשש המוטל בספק עומד החשש הממשי
כי ייחשפו שיטות פעולה, עבודה, לרבות דרכי איסוף מידע וחקירה של השב"כ (ראו
סעיפים 7, 8 ו-19(א)(2) לחוק שירות הביטחון הכללי, תשס"ב-2002 (להלן –
"חוק שירות הביטחון הכללי")), וכן תיחשף זהותם של חוקרי שב"כ
וייגרם סיכון חמור לשלומם (ראו סעיף 19(א)(1) לחוק שירות הביטחון הכללי).
העותרים הצהירו שאינם מתנגדים שחוקרי
השב"כ "יעידו בתחפושת או כאשר פרגוד מפריד בינם לבין הקהל"
וש"מקום בו יש תעודת חסיון תמנע התביעה כל עדות בנושא". בית המשפט
המחוזי בחן הצעות אלה, ובהחלטתו מיום 22.3.04, בענינו של חוקר השב"כ המכונה
"אריה", קבע כי:
"לאחר שהעברנו לנגד עינינו את עדותו של המכונה 'מרטין' נראה כי
יש טעם בעמדת התביעה לפיה במהלך העדות נחשפו יכולות של קהילת המודיעין, וכי במהלך
העדות עלו נושאים שהם על הגבול הדק שבין המותר להתייחסות העד לבין האסור מטעמיה של
תעודת החסיון".
החלטה זאת מאזנת כראוי בין האינטרסים
והעקרונות הנאבקים. חיזוק למסקנה זאת מצוי בעיון שעיין בית המשפט בחומר החסוי שהיה
לנגד עיניו, שבו עיינו גם אנו, בהסכמת באי כוח בעלי הדין. יתר על כן, כאמור בסעיף
4 דלעיל, פתח בית המשפט פתח לעיון מחדש בהחלטתו ואף "ריכך" אותה על ידי
התרת נוכחותם של העותרים ובאי כוחם בזמן גביית אותן עדויות. עוד יודגש כי מתשובת
המדינה, מיום 30.5.04, עולה כי בית המשפט יתיר לפרסם את הפרוטוקולים של הדיונים,
כולם או חלקם, אחרי שבאי כוח המדינה וכן בית המשפט יבדקו אותם (השוו בג"ץ
950/02 ועד הרוגי אוקטובר נ' ועדת החקירה,
תקדין עליון 2002(1) 3). די באלה כדי לקבוע שצדק בית המשפט המחוזי בהחלטתו.
8. בשולי תשובתה טענו באי כוח המדינה
שהעותרים השתהו בהגשת העתירה, בכך שהעתירה הוגשה רק ביום 23.5.04, חדשיים ימים
אחרי ההחלטה מיום 22.3.04 וימים ספורים לפני המשך שמיעתן של ההוכחות בבית המשפט
המחוזי. כידוע, כאשר באים לבחון טענת שיהוי יש לבדוק את טיב התנהגותם של העותרים
ואם מלמד חלוף הזמן שויתרו על זכויותיהם (ה"שיהוי הסובייקטיבי"); את
שינוי המצב והפגיעה באינטרסים ראויים שנגרמת בעקבות האיחור בהגשת העתירה
("השיהוי האובייקטיבי") וכן את חומרת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה בעתירה
(ראו, בין היתר, בג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית
קרית גת, פ"ד מב(1) 678, 694 - 695; בג"ץ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב, פ"ד מח(5) 630; בג"ץ
2632/94 דגניה א', אגודה חקלאית שיתופית נ' שר
החקלאות, פ"ד נ(2) 715, 741 – 744; בג"ץ 7053/96 אמקור נ' שר הפנים, פ"ד נג(1) 193; דברי השופטת ד' ביניש בעע"ם
7142/01 הועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה נ'
החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3) 673, 678 – 679). לכאורה יש ממש בטענת
באי כוח המדינה אלא שלאור התוצאה שאליה הגענו אין צורך להכריע בה.
סוף דבר
9. לאור מצוותו המפורשת של המחוקק בסעיף 74
לחוק בתי המשפט אין לעתירה מקום. אפילו היה לה מקום – אין היא מגלה עילה להתערבות
בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. ואפילו היתה עילה כזאת הרי שלעצם הענין דינה להדחות.
לפיכך אני מציע לדחות את העתירה.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים לפסק-דינו של חברי, השופט י'
טירקל. גם לדעתי, לא נמצא מקום להתערבותנו בהחלטת בית המשפט המחוזי לשמוע את
עדויות חוקרי שירות הביטחון הכללי (שב"כ) בדלתיים סגורות. העותרים העלו את
החשש לפיו עדי השב"כ לא יעידו לעולם בדלתיים פתוחות בלא קשר לתוכן העדות
ולמהותה. לחשש זה אין יסוד. החלטתנו זו מיוחדת לנסיבות המקרה שלפנינו, והיא מבוססת
על שיקולים המיוחדים לו שהוצגו במהלך הדיון בפני בית משפט זה. אין בכך כדי לייתר
את הצורך לאזן את עיקרון פומביות הדיון שהוא עיקרון יסוד חוקתי (ראו סעיף 3 לחוק
יסוד: השפיטה) עם שיקולים נוגדים, כגון שיקולי הביטחון, במקרים אחרים.
ה נ ש י א
השופטת א' חיות:
אני מסכימה לפסק
דינו של חברי השופט י' טירקל, ולהערותיו של חברי הנשיא.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י'
טירקל.
ניתן היום, ה' בתמוז תשס"ד
(24.6.04).
ה נ ש י א ש
ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04048410_M04.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il