מחול מחול נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4834/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4834/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: מחול מחול נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (מימים 29.3.2012 ו-22.5.2012 בהתאמה) בת"פ 39511-06-10, שניתנו על ידי כב' השופטת צ' קינן תאריך הישיבה: כ"ח בסיון התשע"ג (06.06.13) בשם המערער: עו"ד תמי אולמן בשם המשיבה: עו"ד ארז בן ארויה פסק-דין השופטת א' חיות: ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת צ' קינן) מיום 29.3.2012 ומיום 22.5.2012, שהרשיע את המערער בעבירות של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות ושל גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וגזר עליו שלושים חודשי מאסר בפועל (בניכוי תקופת מעצרו), שנים עשר חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור כל עבירת אלימות מסוג פשע וכן חייב אותו בפיצוי המתלוננת בסך 40 אלף ש"ח. הרקע העובדתי 1. המערער, יליד 1962, ואשתו (להלן: המתלוננת) נישאו בשנת 1997, והתגוררו יחד עם בתם המשותפת, ילידת שנת 2000 (להלן: הבת), בביתם שבכפר ג'דיידה. המערער, וכמוהו המתלוננת, היו נשואים בעבר לבני זוג אחרים. בכתב אישום מתוקן שהוגש נגד המערער ביום 11.10.2010 יוחסה לו עבירה של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות (בהזדמנויות רבות), לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), עבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, וכן עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א1) לחוק העונשין. על פי כתב האישום, המערער נהג להכות את אשתו לעתים תכופות מאז נישאו, אך האירוע אשר הוליד בסופו של דבר את כתב האישום נגדו התרחש ביום 14.6.2010. באותו היום בשעות הערב ובעקבות ויכוח בין בני הזוג, שפרטיו יובאו להלן, היכה המערער את המתלוננת בחוזקה בפניה. כתוצאה מכך נגרמו לה סחרחורות וחוסר שיווי משקל ולמחרת היום התברר מבדיקה רפואית שעברה בבית החולים כי כתוצאה מאותה המכה אף נגרם לה דימום פנימי באוזן השמאלית, נקב בעור התוף וליקוי עצבי-תחושתי (להלן: האירוע מיוני 2010). בכתב האישום יוחס למערער אירוע אלימות נוסף כלפי המתלוננת שהתרחש כחודשיים קודם לכן, באפריל 2010, במהלכו עיקם המערער את ידיה של המתלוננת וסובב אותן אל מאחורי גבה ולאחר שברחה מפניו אל חדר השינה רדף אחריה וסטר לה על פניה. לבסוף הואשם המערער גם בכך שבחודש פברואר 2010 איים על המתלוננת כי יהרוג אותה ואת בתם. הכרעת הדין 2. לאחר שמיעת הוכחות הרשיע בית המשפט המחוזי בחיפה את המערער, כאמור, בעבירות של תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות ובעבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וזיכה אותו מחמת הספק מעבירת האיומים. בית המשפט קיבל את גרסתה של המתלוננת, אשר שטחה בפניו סיפור עגום על חייה המשותפים עם המערער. לדבריה, התאפיינו חיי הנישואים שלהם כבר מראשיתם באירועי אלימות תכופים, אשר התרחשו "כל חודש, כל שבועיים, לפי מצב הרוח שלו", בין היתר על רקע העובדה שהמערער נהג לשתות לשוכרה. לדברי המתלוננת היא הבליגה לאורך שנים על התנהגותו זו של המערער כדי לשמור על שלמות התא המשפחתי ולפיכך נמנעה מלדווח על האלימות שהייתה מנת חלקה גם לרופאים שטיפלו בה בעקבות מעשיו. ביחס לאירוע מיוני 2010 טענה המתלוננת כי לאחר ויכוח בינה לבין הנאשם ביקש הנאשם בנוכחות בתם לשכב עמה, אך היא סירבה ובעקבות כך הוא החל להכותה והמשיך לעשות כן גם לאחר שהמתלוננת יצאה מחדר השינה אל הסלון. באותו שלב הצליחה המתלוננת לצאת את הבית יחד עם בתה ולברוח אל המתחם המשפחתי בו מצויים בית אמו של המערער ובית אחיו הבכור, אליאס (להלן: אליאס). בהיותה בחצר המתחם התקשרה המתלוננת למשטרה ולאחר שיג ושיח עם בשארה, אחיינו של המערער (להלן: בשארה), סייע לה בשארה להסתתר בחדר האמבטיה שבבית האם. המערער שרדף אחרי המתלוננת מצא אותה לבסוף בחדר שבו הסתתרה ושם היכה אותה בחוזקה על פניה ובאוזנה השמאלית. באותו שלב נסו המתלוננת ובתה מפני המערער אל ביתו של אליאס ולשם הגיעה המשטרה, שכאמור הוזעקה למקום על ידי המתלוננת. אך משנשאלה המתלוננת על ידי השוטרים בנוכחות בני משפחתו של המערער על אירועי האלימות שהתרחשו באותו ערב, הכחישה המתלוננת שהתקיימו. בית המשפט לא סבר כי יש לזקוף הכחשה זו לחובת המתלוננת וקיבל בהקשר זה את ההסבר שמסרה בחקירתה מיום 17.6.2010 (מוצג נ/4 למוצגי התביעה בבית המשפט קמא (להלן: ההודעה בבית החולים)), כי חששה לשלומה ולשלום בתה כמי שביקשה באותה שלב מחסה בביתו של אליאס, אחי המערער. למחרת יום האירוע חשה המתלוננת ברע ופנתה לטיפול רפואי שם סיפרה, לראשונה, לרופא שטיפל בה, ד"ר יחיא מוברשם (להלן: רופא המשפחה) כי הפגיעות הן תוצאה של אלימות מצד בעלה. הרופא אבחן דימום באוזנה והפנה אותה לרופא אף-אוזן-גרון בבית החולים לגליל המערבי נהריה, ד"ר רוחי פלאח, שאיבחן נקב בעור התוף (להלן: הרופא המומחה). שני הרופאים העידו מטעם התביעה ואישרו את גרסת המתלוננת בעניין זה. הרופא המומחה אף ציין בעדותו כי הנקב שאבחן אצל המתלוננת בעור התוף הוא תוצאה של חבלה. 3. בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה לוקה גרסת המתלוננת בחוסר מהימנות בשל סתירות רבות שעלו ממנה, לגישתו, ובשל "התפתחות" הגרסה במהלך חקירותיה במשטרה. בית המשפט לא התעלם מאי דיוקים וסתירות מסוימות שאכן עלו בגרסת המתלוננת, בין היתר בנוגע למועדים שבהם התרחשו אירועי אלימות נוספים, בנוגע לקיומם של עדים נוספים שידעו על היותה אישה מוכה ובנוגע לטיפולים הרפואיים שנזקקה להם, לדבריה, בעקבות אירועי האלימות. אך ציין כי: "התמונה המתקבלת בסופו של יום מניתוח עדותה של המתלוננת, תוך בחינתה ביחס לכל מארג הראיות, היא בעיני תמונה אמינה, שעל אף סתירות בלתי נמנעות ועל אף תמיהות כאלה ואחרות שעלו ממנה, לא עורער בסיסה. אכן, עדות המתלוננת אינה מושלמת אך אין פירוש הדבר שהיא אינה שלמה, וככל שנותרו בה ליקויים ופגמים, אין הם פוגעים בגרעין האמת המוצק שבגרסתה." בית המשפט הוסיף וציין כי חקירותיה של המתלוננת במשטרה נערכו זמן קצר לאחר האירוע מחודש יוני 2010, בהיותה נתונה בסערת רגשות בשל אותו אירוע, ומטבע הדברים, כך הוסיף בית המשפט וקבע, מיקדה היא תחילה את דבריה באותו האירוע ולא בכל מה שאירע במהלך שנות נישואיה למערער. אך האירועים הנוספים פורטו על ידה בחקירות שבאו לאחר מכן. בית המשפט קמא אף עמד על כך שעדות המתלוננת לא הייתה מגמתית והיא ציינה לזכותו של המערער תקופות שבהן נהג בה באהבה ואף הבהירה כי מעולם לא פגע בבתם. 4. פרט לעדות המתלוננת והרופאים, הציגה התביעה באמצעות חוקר ילדים את העדות שמסרה הבת, שהייתה באותה העת כבת עשר שנים. חוקר הילדים התרשם כי הבת אכן חוותה את האירועים שתיארה בפניו, אך בית המשפט בחר לנקוט משנה זהירות לגבי עדות זו בשל החשש שהבת הושפעה מדברים ששמעה מאמהּ. בית המשפט ציין כי הבת ידעה לספר על אירועים שלא נכחה בהם ואף על אירועים שהתרחשו טרם בואה לעולם ולפיכך קבע כי יש "לאמץ את דבריה רק כאשר עלה באופן חד משמעי, שהיא הייתה עדת ראיה או שמיעה לאירועים אותם תיארה", והוסיף וקבע כי "עדות הבת, ככל שיתבקש חיזוק לגרסת התביעה, תבחן אפוא עם קב חומטין". 5. מטעם ההגנה העידו המערער, אחיו אליאס ואחיינו בשארה. המערער הכחיש באופן מוחלט את גרסת המתלוננת וטען כי הוא בעל אוהב ומסור שמעולם לא פגע מאשתו וכי שררה הרמוניה בתא המשפחתי. בית המשפט לא האמין למערער והעדיף, כאמור, את גרסת המתלוננת. בין היתר ציין בית המשפט כי התיאור האידילי העולה מעדות המערער באשר ליחסי בני הזוג אינו מתיישב עם דברים שהמערער עצמו אמר בעדותו. בית המשפט הפנה בהקשר זה לאמירותיו של המערער כי אשתו "שיגעה אותו" והוא "סבל" ממנה וכי "יש הרבה צעקות [...] לא מכינה אוכל בזמן, לא מכבסת לי בזמן" (ראו עמוד 2 שורה 7 להודעתו של המערער מיום 21.6.2010, מוצג ת/2 למוצגי התביעה בבית המשפט קמא (להלן: הודעתו השנייה של המערער); וכן עמוד 76 שורות 11-10 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא מיום 11.9.2011). בית המשפט ציין כי מעדותו זו של המערער עולה כי בינו ובין המתלוננת היו מתחים רבים ומצטיירת תמונה שונה לחלוטין מזו שתיאר המערער ביחס למערכת היחסים ביניהם. בית המשפט הוסיף וציין כי גרסתו של המערער בכל הנוגע לאירוע מחודש יוני 2010 אינה אמינה עליו בקובעו כי אין לקבל את דברי המערער כי היא יצאה מהבית עם הבת בלא סיבה מיוחדת ובלא שקדמה לכך כל אלימות מצדו כלפיה. בית המשפט הדגיש כי אלמלא היכה המערער את המתלוננת לא הייתה כל סיבה שתצא מהבית בחיפזון ובשעת לילה מאוחרת, יחד עם הבת, ותתחבא בבית קרובי המשפחה אשר סייעו לה להסתתר מפניו ונתנו לה מחסה והגנה. עוד קבע בית המשפט כי הגרסה שמסר המערער אינה מתיישבת עם כך שהמערער עצמו היה נתון בסערת רגשות ואף ירק על המתלוננת כדבריו. פרכה נוספת בעדות המערער מצא בית המשפט בכך שהמערער מסר בהודעותיו במשטרה כי לא ידע על אשפוזה של המתלוננת. בית המשפט סבר כי אין ממש בגרסה זו נוכח העובדה שהמתלוננת שהתה בביתו של אליאס עד מעצרו של המערער וכן נוכח העובדה כי לוותה לטיפול הרפואי על ידי אשתו של אליאס. כמו כן קבע בית המשפט כי טענותיו של המערער כאילו הפגיעה באוזנה של המתלוננת נגרמה מבעיות רפואיות ומניתוח שעברה באפה, משוללות יסוד נוכח עדות הרופאים שטיפלו בה. 6. אליאס, אחיו של המערער, הכחיש בעדותו את גרסת המתלוננת ביחס לאירועים, אך בית המשפט ציין כי לא היה בפיו של אליאס הסבר מדוע ביקשה המתלוננת להישאר בביתו לאחר האירוע שעליו סיפרה ועד פנייתה לבית החולים. עוד ציין בית המשפט כי הגם שאליאס נמנע מלהפליל את אחיו ניתן ללמוד מעדותו כי היה מודע לאלימות מצד המערער כלפי אשתו. בית המשפט הוסיף וקבע כי האופן שבו תיאר אליאס את המפגש עם השוטרים בביתו תומך בגרסת המתלוננת כי חששה לדווח לשוטרים באותו מעמד על האלימות מצד המערער כלפיה, בשל היותה מוקפת בבני משפחתו. בשארה הכחיש אף הוא בעדותו את גרסת המתלוננת ככל שהדבר נוגע לחלקו באירועים וכן הכחיש את טענתה כי החביא אותה וסירב לגלות למערער היכן היא נמצאת. אך בית המשפט קבע כי עדותו זו של בשארה סותרת את עדות המערער עצמו, שסיפר בחקירתו: "שאלתי אותו [את בשארה] איפה אישתי שאדיה [המתלוננת] שיקר לי ענה לי לא כאן" (שורות 50-49 להודעתו השנייה של המערער). עוד קבע כי טענתו של בשארה כאילו לא ניסה להניא את המתלוננת מהגשת תלונה, סותרת את דברי הבת שסיפרה לחוקר הילדים כי בשארה "לקח אותה [את המתלוננת] למטבח והתחיל להגיד לה [...] לא, אל תכלאי אותו" (עמ' 13, שורות 22-19 לחקירת הבת מיום 21.6.2010, מוצג ת/8 למוצגי התביעה בבית המשפט קמא (להלן: חקירת הבת)). 7. לאחר שבחן וניתח את מכלול העדויות קבע בית המשפט קמא עוד כי שאיפתה של המתלוננת לשמור על שלמות התא המשפחתי מסבירה את הימנעותה מלספר ולדווח על אירועי האלימות שחוותה לאורך השנים. כמו כן ציין בית המשפט כי הימנעות מדיווח מאפיינת את התנהגותן של נשים מוכות במקרים רבים וכי מעדותה שוכנע כי אירועי אלימות נוספים אכן היו מנת חלקה בעבר, בציינו כי התנהגותם של אליאס ובשארה באירוע תומכת במסקנה זו ומלמדת כי הם היו מודעים לכך. בית המשפט הוסיף וקבע עם זאת כי נוכח משך התקופה ובהיעדר פרטים מספקים, יש קושי לקבוע מתי התרחשו אותם אירועים, אך קיבל את טענת המתלוננת כי אירוע אלימות נוסף אחד לפחות קדם לאירוע מחודש יוני 2010 ובו עיקם המערער את ידיה אל מאחורי גבה וגרם לה כאב עז. לעומת זאת, ככל שהדבר נוגע לעבירת האיומים סבר בית המשפט כי אין בפניו די ראיות לביסוס האשמה ועל כן החליט לזכות את המערער מעבירה זו. גזר הדין 8. בעקבות הרשעתו בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ושל תקיפת בן זוג בנסיבות מחמירות, גזר בית המשפט המחוזי על המערער שלושים חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו (התקופה שמיום 17.6.2010 ועד יום 26.8.2010); שנים עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע; ופיצוי למתלוננת בסך של 40 אלף ש"ח. בית המשפט ציין כי יש לגזור על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה משמעותית, אשר יבטא את שאט הנפש ממעשיו ויעביר מסר הרתעתי ברור. במסגרת השיקולים לחומרה מנה בית המשפט, בין היתר, את הצורך להחמיר עם אלה המבצעים מעשי אלימות בתוך המשפחה; את הפגיעות הנפשיות והפיזיות הנגרמות לנפגעות כתוצאה מאירועים כאלה; ואת הקושי להשתקם מהן. בית המשפט הוסיף וקבע כי במקרה דנן נגרם למתלוננת נזק פיזי ניכר, וכי המערער לא הביע כל חרטה או מודעות לחומרת מעשיו. שיקול נוסף לחומרה מצא בית המשפט בעובדה שבתם הקטינה של בני הזוג הייתה עדה לחלק מהאירועים. מנגד, שקל בית המשפט לזכות המערער את העובדה כי עברו הפלילי של המערער מתמצה בעבירה אחת על חוקי התכנון והבנייה; את תקופת מעצרו ואת העובדה שבמשך כשנה וחצי שהה במעצר בית מלא. טענות הצדדים 9. הערעור שבפנינו מופנה הן כנגד הכרעת הדין המרשיעה הן כנגד חומרת העונש. לטענת המערער נפלו פגמים בחקירת המשטרה, אשר התנהלה באופן מגמתי ובלא שבוצעו בדיקות שיכולות היו לאשש את טענותיו ולחזק את גרסתו. כמו כן טוען המערער כי בגרסתה של המתלוננת נפלו סתירות ואי דיוקים רבים, אך בית המשפט לא ייחס להם את המשמעות המתחייבת. עוד טוען המערער כי לא ניתן היה לבסס על עדותה הכללית של המתלוננת את התרחשותם של אירועי תקיפה נוספים, והוא מציין בהקשר זה כי המתלוננת לא ידעה לנקוב במועדים שבהם התרחשו אירועים אלה וציינה תאריכים סותרים שאף מנוגדים לנטען בכתב האישום. המערער מוסיף וטוען כי יש לזקוף לחובת המתלוננת את ההבדלים בין הודעותיה השונות במשטרה; את חוסר נכונותה לקיים עמו עימות; ואת הימנעותה מלדווח למשטרה או לרופאים שטיפלו בה על אירועי האלימות שייחסה לו. כמו כן מציין המערער כי איש מבני משפחתה של המתלוננת לא העיד, למרות שעל פי הגרסה אותה העלתה לראשונה בבית המשפט בני משפחתה ידעו על האלימות ממנה היא סובלת. אשר לעדויות הרופאים טוען המערער כי עדותו של רופא המשפחה אינה מוכיחה כי הנזק שנגרם למתלוננת נגרם בהכרח כתוצאה מחבלה, וכי הרופא המומחה לא היה בעת הרלוונטית מומחה בתחום. לפיכך לטענת המערער ייתכן שהפגיעה באוזנה של המתלוננת נגרמה כתוצאה מסיבה אחרת. בנוגע לעדות הבת טוען המערער כי בצדק קבע בית המשפט שיש לעשות שימוש זהיר בעדותה, ועל כן לא היה מקום למצוא בה חיזוק לגרסת המתלוננת. המערער מוסיף וטוען בהקשר זה כי מחקירת הבת עולה כי המתלוננת תדרכה אותה לקראת עדותה, ולפיכך עדותה הושפעה מדברי האם ואינה מהימנה. ביחס לעדותו של אליאס טוען המערער כי לא ניתן היה להסיק ממנה כי הוא מודע לאלימות מצדו ולטענתו אף חקירתו הנגדית לא התייחסה לכך. בנסיבות אלה, כך טוען המערער, לא היה מקום להעדיף את עדותה של המתלוננת על פני עדותו שלו ולא היה מקום להרשיעו בעבירות שבהן הורשע. טענה נוספת שמעלה המערער בערעורו היא כי בית המשפט קמא חרג מסמכותו העניינית, משום שעל פי עדות המתלוננת המערער אנס אותה. על כן, כך הטענה, היה צורך לקיים את הדיון בהרכב שלושה, בהתאם להוראות סעיף 37(א)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), ומשהתקיים הדיון בפני דן יחיד יש להורות על ביטול כתב האישום ופסק הדין שניתן. יצוין כבר עתה כי במהלך הדיון בערעור שהתקיים בפנינו ביום 6.6.2013 חזרה בה הסנגורית, בהמלצתנו, מטענה אחרונה זו וטוב עשתה, שכן עבירת האינוס לא נכללה בכתב האישום שהוגש נגד המערער וממילא אין מדובר ב"משפטים בשל עבירה שעונשה מוות או מאסר עשר שנים או יותר", כהוראת סעיף 37(א)(1) לחוק בתי המשפט. אשר לחומרת העונש טוען המערער כי יש להקל בעונשו בציינו כי בית המשפט קמא לא ייחס משקל ראוי לנסיבותיו האישיות; לתקופת מעצר הבית הממושכת שבה היה נתון; לעברו הפלילי שאינו מכביד כלל ואינו מתייחס לעבירות אלימות; ולכך שהמסוכנות הנשקפת ממנו כלפי אשתו היא נמוכה ביותר, בהינתן העובדה כי לא ניסה למנוע את גירושיהם וכן בהינתן העובדה כי שהה במחיצת אשתו בעת שבתם עברה ניתוח בבית חולים ולא פגע בה לרעה. לבסוף טוען המערער כי לא ניתן משקל ראוי לקשר בינו ובין בתו ולכך שהפרידה ביניהם עקב מאסרו תכביד עליו מאוד. 10. מנגד טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור על שני ראשיו בציינה כי מדובר בערעור על קביעות עובדתיות ועל ממצאי מהימנות שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. לגופו של עניין טוענת המשיבה כי עדות המתלוננת לא שימשה בסיס יחיד להרשעת המערער, ונמצאו לה חיזוקים רבים ובהם החבלה שנגרמה לה ועדויות הרופאים, וכן עדויות ההגנה מהן עולה כי בני משפחת המערער היו מודעים לאלימות שנקט המערער כלפיה ואף הסתירו אותה מפניו. עוד טוענת המשיבה כי עדותו של המערער אינה אמינה ואין בה הסברים להתנהגות המתלוננת ולבריחתה מן הבית. אשר לעדות הבת טוענת המשיבה כי היא נבחנה בזהירות על ידי בית המשפט קמא, כמפורט בהכרעת הדין, ולא התקבלה במלואה אלא רק מקום שבו מצא בית המשפט קמא כי ניתן לסמוך עליה. אשר לחומרת העונש טוענת המשיבה כי יש לראות בחומרה יתרה עבירות של אלימות בתוך המשפחה וכי בנסיבות דומות ערכאת הערעור אף החמירה בעונשם של מבצעי עבירות כאלה. דיון 11. הכרעת הדין במקרה דנן אכן טובלת כולה בקביעות שבעובדה ובממצאי מהימנות לאחר שבית המשפט המחוזי ניתח באופן ממצה ויסודי את מכלול העדויות שבאו בפניו ובחר להעדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסת המערער, אותה מצא בלתי אמינה. בצדק מפנה המשיבה אל ההלכה לפיה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים ובממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, המבוססים על התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מן העדויות ששמעה (ראו: ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625, 633-632 (2004); ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (18.11.2009)). חרף הטענות שהעלה המערער לא מצאתי כי המקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן אשר בהם יש לסטות מהלכה זו. בית המשפט קמא בחן את גרסת המתלוננת לפרטיה ולא נעלמו מעיניו אי דיוקים ותמיהות מסוימות שעלו ממנה, אך הוא סבר כי אלה אינם פוגעים "בגרעין האמת המוצק שבגרסתה". בית המשפט עמד בהקשר זה על הקושי לדייק בפירוט אירועים שהתרחשו לפני זמן רב, וכן התייחס לסערת הרגשות שהמתלוננת הייתה נתונה בה בעת מסירת הודעתה בבית החולים. בנסיבות אלה, מקובלת עלי מסקנתו כי העובדה שאירועי האלימות אשר קדמו לאירוע מחודש יוני 2010 פורטו על ידי המתלוננת רק בהודעתה האחרונה מיום 19.6.2010 (מוצג נ/5 למוצגי התביעה בבית המשפט קמא, להלן: ההודעה האחרונה של המתלוננת), אינה פוגמת במהימנותה. כמו כן מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט לפיה אין לזקוף לחובת המתלוננת את העובדה שכבשה את גרסתה ביחס לאירוע מחודש יוני בעת שהמשטרה, שהוזעקה למקום על ידי המתלוננת, הגיעה לביתו של אליאס ובאמצו בהקשר זה את ההסבר שניתן על ידי המתלוננת (ראו הודעתה האחרונה, שורה 36: "מה אני יכולה להגיד למשטרה שהגיסות שלי לידי ככה"). מקובלת עלי גם הקביעה כי רצונה של המתלוננת לשמור על שלמות התא המשפחתי הוא שגרם לה, בדומה לנשים מוכות אחרות, להבליג ולהימנע לאורך שנים מלדווח ולהתלונן על מעשיו של המערער, עד לאירוע מחודש יוני, וכי אירוע זה שהיה חריג בחומרתו לעומת האירועים הקודמים שחוותה, לפחות מבחינת תוצאותיו, הוא שגרם לה לבסוף לאזור כוח על מנת לעצור את מעגל האלימות מצד המערער כלפיה (ראו שורות 19-17 לעמוד השני בהודעתה בבית החולים). הדרך הזהירה אשר בה נסמך בית המשפט על חלקים מעדותה של הבת בהם מצא חיזוק ותמיכה לגרסת האם, אף היא מקובלת עלי בייחוד בכל הנוגע לתיאורים המפורטים שמסרה לגבי האירוע מחודש יוני (ראו למשל עמ' 12 ו-14 לחקירת הבת). אשר לעדויות הרופאים, לא מצאתי ממש בטענות שהעלה המערער כנגד אימוץ עדויות אלה על ידי בית המשפט קמא. עדותו של רופא המשפחה נסמכה על רישום רפואי שערך למחרת האירוע מחודש יוני 2010 בעקבות בדיקת המתלוננת (מוצג ת/18 למוצגי התביעה בבית המשפט קמא), במהלכה הבחין בסימני דימום באוזנה והפנה אותה לרופא מומחה. הרופא המומחה הסביר מצידו (ראו הודעתו במשטרה מיום 21.6.2010, מוצג ת/11א למוצגי התביעה בבית המשפט קמא), כי אין לו כל ספק שהנקב באוזנה של המתלוננת (אשר הצריך את אשפוזה למשך יומיים לצורך טיפול), נבע מחבלה בציינו כי צורתו שונה מנקב שהיה יכול להיגרם עקב דלקת כרונית (ראו שם, עמוד 1, שורות 22-5). עוד מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט קמא לפיה ניתן למצוא בדבריהם של עדי ההגנה תמיכה לגרסת המתלוננת כי סבלה מאלימות מתמשכת מצד המערער, ולא ראיתי כל עילה להתערב בה. כמו כן לא ראיתי כל עילה להתערב במסקנתו המנומקת היטב של בית המשפט קמא לפיה לא ניתן לייחס אמון לגרסת המערער. הנה כי כן ממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט המחוזי, בהם אין מקום כי נתערב, מבססים היטב את המסקנה המרשיעה שאליה הגיע. משכך יש להותיר על כנה את הרשעתו של המערער בעבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ותקיפת בן זוג בנסיבות מחמירות, והערעור המופנה כלפי ההרשעה דינו להידחות. 12. העונש שנגזר על המערער אף הוא אינו מצדיק התערבות. הלכה פסוקה היא כי אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בעונש שגזרה הערכאה הדיונית אלא באותם המקרים אשר בהם קיימת סטייה של ממש מרמת הענישה הראויה או שנפלה טעות קשה אחרת בגזר הדין (ראו: ע"פ 6453/12 שווקי נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (13.5.2013); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.1.2009)). במקרה דנן העונש שנגזר על המערער הינו מתון ומאוזן והולם את המעשים שבהם הורשע ומגזר הדין עולה כי בית המשפט בחן ושקל לחומרה ולקולה את כל השיקולים הצריכים לעניין. על החומרה היתרה שיש לייחס לעבירות של אלימות במשפחה עמד בית משפט זה לא פעם. באחת הפרשות ציין בית המשפט מפי השופטת א' פרוקצ'יה לעניין זה כי: "במסגרת המשפחה, מופעלת האלימות על פי רוב בידי החזק כלפי החלש. פערי הכוחות הם גדולים כשמדובר באלימות כלפי קטינים או כלפי בת זוג; באלימות במשפחה, נגישותם של קרבנות העבירה למערכת המשטרתית או למערכות הסיוע האחרות היא ענין מרוכב וקשה, הטעון רגשות חזקים, פחדים ואימה. הבושה, והרצון לשמור על שלמות המשפחה הופך לא אחת את התלונה על אלימות במשפחה למהלך קשה וטעון. לא אחת, קיימת תלות כלכלית ורגשית של בן הזוג המוכה בבן הזוג המכה, ותלות זו גם היא מקשה על חשיפת הפגיעה. גורמים אלה ואחרים בשילובם, משווים מימד מחמיר לעבירות אלימות במשפחה. נפוצותן של עבירות אלה, והצורך להגן על קרבנות האלימות שהם על פי רוב חסרי ישע, תורמים אף הם להחמרה הנדרשת בענישה בעבירות אלה." (ע"פ 6758/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (11.10.2007)) דברים אלה יפים לענייננו ובצדק ציין בית המשפט המחוזי כי העובדה שהמערער לא הביע עד כה חרטה על מעשיו וכן העובדה כי בתם של בני הזוג נחשפה לאלימות אותה הפנה כלפי המתלוננת, כל אלה יש בהם כדי להוסיף נופך של חומרה למעשיו. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, י"ח בתמוז התשע"ג (‏26.6.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12048340_V01.doc גד מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il