יוסף עוזיירי נ. קצין התגמולים

פסק-דין בתיק רע"א 4830/04 בבית המשפט העליון רע"א 4830/04 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט י' אלון המבקש: יוסף עוזיירי נ ג ד המשיב: קצין התגמולים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתיק ע"א 1152/03 שניתן ביום 29.4.04 על ידי כבוד השופטים ו' מרוז, נ' הנדל וש' דברת תאריך הישיבה: ד' באייר התשס"ז (22.04.07) בשם המבקש: עו"ד יונתן גליק בשם המשיב: עו"ד חיה זנדברג פסק-דין השופט י' אלון: העובדות וההליכים הקודמים 1. בשנת 1980 (או סמוך לכך) הגיש המבקש למשיב (קצין התגמולים) בקשה להכיר בנכות שסבל ממנה עקב מחלה וניתוח שעבר בעקבותיה (במהלך שירותו הצבאי) כנכות שנגרמה עקב שרותו, והמזכה אותו בזכויות הקבועות לעניין זה בחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: החוק). תשובת המשיב לאותה בקשה, במכתבו מיום 4.2.1981, נוסחה ככתב חידה בלתי מפוצח שתחילתו סותרת לכאורה את סופו. להלן עיקרי נוסח המכתב הנ"ל כלשון כותבו (ההדגשות שלי): "הנדון: תביעתך להכרת זכות נכה – החלטה כוללת הריני להודיעך כי לאחר עיון בתביעתך, הגעתי למסקנה כי מצב אחרי ניתוח בחזה אירעה בתקופת שרותך הצבאי, עקב שירותך הצבאי. הוועדה הרפואית קבעה בתאריך 8.12.80 את דרגת נכותך ל-0%. ... בהתאם לדרגת הנכות שנקבעה לך, אינך זכאי לתגמול חודשי. באשר לטיפול רפואי, במידה ותזקק, תוכל לפנות ללשכתנו המחוזית ... הריני להודיעך בזה, כי תביעתך הנ"ל נדחתה בגלל הסיבות הבאות: בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות הדעת הרפואית מיום 12.11.80, לפיה הגעתי למסקנה כי לא אירעה לך נכות בתקופת ועקב שירותך הצבאי. המחלה ממנה הינך סובל לא נגרמה ואף לא הוחמרה עקב שירותך הצבאי. מדובר כאן בגורמים מולדים או תורשתיים שאינם קשורים לתנאי שירותך הצבאי. הינך רשאי לערער על ההחלטה האמורה בפני ועדת הערעורים תוך 30 יום ..." בטרם נמשיך בתיאור ההליכים שמאז 1981 ועד עתה, נציין כבר עתה כי בא כוחו הנוכחי של המבקש טוען, כי משמעותו ונפקותו של אותו המכתב (להלן: המכתב הראשון) הינה הכרת המשיב באותה הנכות כ"נכות מזכה", לאמור נכות שאירעה במהלך שירותי הצבאי של המבקש ועקב אותו השירות, שכן כך נאמר במפורש בפתיחת המכתב. המשיב לעומתו טוען – להד"מ, שכן כך נכתב ברחל בתך הקטנה במהלך המכתב ובסיומו. כאמור במכתב, קדמה ועדה רפואית לפי החוק שקבעה (ביום 8.12.80) את שיעור נכותו של המבקש ל-0%. ונחזור לשנת 1981. המבקש ערער לוועדה הרפואית העליונה, ובפרוטוקול מיום 12.5.81 הוחלט על ידה: "הוועדה משנה את החלטת הוועדה הקודמת, וקובעת 10% - לא על חשבון השירות" (להלן: פרוטוקול הוועדה העליונה). פרוטוקול זה לא נשלח למבקש אלא נשלח לו מכתב משרד אגף השיקום מיום 19.7.81, שנוסחו כדלהלן: "הריני להודיעך, כי הוועדה הרפואית העליונה בישיבתה מתאריך 12.5.81 אישרה את קביעת הוועדה הרפואית מתאריך 18.12.80. דרגת נכותך נקבעה איפוא ל-0% (אפס). הקביעה תישאר בתוקפה לצמיתות. הערות: נכות כוללת 10%". 2. בא כוחו של המבקש, אותה השעה, ניצב תוהה ונבוך מול הסתירה שבין הרישא למכתב המשיב (מ-4.2.81) לסיפא לאותו המכתב, ובין הודעת הוועדה הרפואית העליונה לפיה מחד גיסא דרגת הנכות שנקבעה למבקש נותרה 0% אולם בהערות נאמר "נכות כוללת 10%". פנה הוא איפוא למשיב במכתב מיום 17.8.81, שטח בפניו את מקבץ הסתירות האמור וביקשו להודיעו כדלקמן: "1. לפרש את הסתירה המצויה במכתבכם מיום 4.2.81. 2. לפרש את הנאמר במכתבכם מיום 19.7.81 ולפרט את זכויות מרשי הנובעים מתביעתכם זו – נכות כוללת של 10%. 3. אבקשכם לפרט בתשובתכם את מצבו הכולל של מרשי מבחינת זכויותיו, בפרוטרוט". חלפה למעלה משנה, וביום 29.11.82 השיב המשיב לבא כוחו דאז של המבקש (לאחר הסבר והתנצלות על האיחור בתשובה), כדלהלן: "לגופו של עניין, הכוונה בהחלטתנו מיום 4.2.81 הינה בכך שהמחלה הבסיסית ממנה סובל הנ"ל (המבקש – י"א) הינה על רקע גורמים מולדים או תורשתיים, לא אירעה ואף לא החמירה עקב השירות הצבאי. יחד עם זאת, נותח הנ"ל בתקופת השירות, ובעקבות הניתוח נותרו שלוש צלקות באיזור החזה, ופגיעה זו הוכרה כקשורה בשירות. היות שכאמור לעיל המחלה הבסיסית לא הוכרה, אין להעניק למרשך את הנכות הכוללת בגין המחלה אשר הוערכה על ידי הוועדה הרפואית ב-10%. הנ"ל זכאי לטיפול רפואי בלבד בתוצאות הניתוח, דהיינו בצלקת, באם יהיה צורך בטיפול כלשהו בגין פגיעה זו". 3. נראה, כי מכתבו זה של המשיב (מ-29.11.82) הניח את דעתם של המשיב ובא כוחו אותה השעה, שכן חלפו להן עשרים שנים תמימות(!) בהן השלימו עם הדברים ובמהלכן לא הוגש על ידם ערעור לועדת הערעורים לפי החוק. משך תקופה זו של עשרים שנה לא זכה המבקש ולא קיבל הטבות או תגמולים בגין אותה הנכות. חלפו, כאמור, עשרים שנים, והנה ביום 20.5.2001 יצא מכתב מבא כוחו הנוכחי של המבקש אל המשיב. במכתבו שב בא כוח המבקש וסוקר את "מכתב פיתרון החידה" מ-29.11.82 ואת פרוטוקול הוועדה הרפואית העליונה שבינתיים, ומודיע למשיב כי "... נפלה מלפניו טעות במכתבו מיום 29.11.82, טעות אשר גררה אחריה קיפוח זכויות של (המבקש) שחלק זה במכתבי בא על מנת לתקנה". טעותו של המשיב, אליבא דב"כ המבקש במכתבו האמור, הינה בכך ש: "החלטת קצין התגמולים מיום 4.2.81 (ההחלטה הראשונה – י"א) הקובעת כי 'מצב אחרי ניתוח בחזה אירע בתקופת שירותך הצבאי עקב שירותך הצבאי', דינה החלטה אחרונה בעניין זה, שלא הוגש עליה ערעור ומחייבת היא את קצין התגמולים ... אין החלטת קצין התגמולים מייחדת את דברה דווקא לצלקת, ומשמעותה היחידה של ההחלטה שמצבו של (המבקש) בעקבות הניתוח וכתוצאה ממנו, יש להכיר בו כמצב שנגרם עקב ותוך שירותו הצבאי ... אעיר, כי הוועדה הרפואית העליונה מיום 12.5.81 לא היתה מוסמכת לקבוע דבר לעניין הקשר הסיבתי, וממילא קביעתה בעניין זה הינה VOID". נוכח טענותיו אלה, ביקש בא כוח המבקש את המשיב במכתבו הנ"ל (מ-20.5.01): "לעשות לאלתר לתיקון הקיפוח שקופח (המבקש) לקיים ההחלטה מיום 4.2.81 (המכתב הראשון – י"א) כלשונה וככתבה, תוך העמדת דרגת נכותו, בשלב זה, על 10% נכות בכל הקשור למצבו לאחר הניתוח". 4. בתגובה למכתבו האמור של ב"כ המבקש (20.5.01) זימן המשיב את המבקש לוועדה רפואית בספטמבר 2002. לאחר בדיקות הוועדה הרפואית ודיוניה, השיב קצין התגמולים למבקש במכתבו מיום 21.11.02 כדלהלן: "הריני להודיעך כי לאחר עיון נוסף בתביעתך ובהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות דעת הוועדה הרפואית בישיבתה בתאריכים 10.9.02, 15.10.02 ו-20.11.02 – לפיה הגעתי למסקנה כי הנכות הנובעת מהניתוח (משנת 1981, בחזה המבקש – י"א) נגרמה עקב תנאי שירותך הצבאי. הוועדה הרפואית בישיבתה בתאריכים הנ"ל קבעה את דרגת נכותך עבור מצב אחרי ניתוח בית החזה, ------ הגורמים לסימפטומים ל-10%...". בנוסף לכך קבע המשיב, כי זכאותו של המבקש להטבות החוק בגין נכות זו תתחיל ביום 20.5.00, דהיינו שנה אחת בטרם פנה בא כוח המבקש אל המשיב במכתבו האחרון. כנגד מרכיב אחרון זה של החלטת המשיב (דהיינו, קביעת התאריך 20.5.00 כמועד תחילת מירוץ זכויותיו של המבקש על פי החוק), הגיש המבקש ערעור לועדת הערעורים על פי החוק שליד בית משפט השלום בבאר שבע. הערעור נדחה על ידי הוועדה, ועל כך ערער המבקש בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע. ערעורו זה נדחה ביום 29.4.04 על ידי בית המשפט המחוזי, וכנגד פסק דין זה מבקש הוא בפנינו רשות לערער. 5. עיקרי טענותיו של המבקש בועדת הערעורים ובבית המשפט המחוזי היו כדלהלן: א. משכתב קצין התגמולים בפתח מכתבו הראשון (מיום 4.2.81) כי "לאחר עיון בתביעתך הגעתי למסקנה כי מצב אחרי ניתוח חזה אירעה בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותך הצבאי", מהווה אותו המכתב החלטה סופית של קצין התגמולים לעניין קיום הקשר הסיבתי בין אותה הנכות לבין שירותו הצבאי של המבקש. לאור זאת, זכאי המבקש לכל הטבות החוק החל מיום תביעתו נשוא אותה ההחלטה (בשנת 1980 או סמוך לה). ב. משקבעה הוועדה הרפואית העליונה בהחלטתה מיום 12.5.81 כי נכותו הכללית של המבקש הינה 10%, לא היה זה כלל מסמכותה לשלול הקשר הסיבתי בין דרגת נכות זו לשירותו הצבאי של המבקש, שכן הסמכות לקביעת הקשר הסיבתי נתונה על פי החוק לקצין התגמולים, ולו בלבד, והוא כאמור, לטענת בא כוח המבקש, קבע כבר קיומו של קשר סיבתי זה. סמכות הוועדה הרפואית לעומת זאת הינה אך ורק לקביעת דרגת הנכות, וזאת לאחר שקצין התגמולים קבע את קיום הקשר הסיבתי כאמור. ג. קצין התגמולים לא היה מוסמך "לפרש" או לסייג את החלטתו הראשונה (מ-4.12.81) במכתבו הנוסף מ-29.11.82, שכן סמכות שכזו אינה נתונה כלל בידו אלא אך ורק בידי ועדת הערעורים. ד. פניית בא כוחו הנוכחי של המבקש אל המשיב (במכתבו מ-20.5.01) לא היתה, לטענתו, בקשה ל"עיון מחדש" בהחלטתו מ-1981 וגם לא בקשה להבאת ראיות חדשות בפני קצין התגמולים, כמובנה על פי סעיף 35(א) סיפא לחוק. מהות הפניה לא היתה אלא להסב תשומת ליבו של המשיב לטעויות האמורות שנפלו לפניו החל משנת 1981 ולתקן העיוות למבקש שנגרם עקב כך. אשר על כן, התיחסותו של המשיב אל אותה הפניה כאל בקשה ל"עיון מחדש" על דרך הבאת "ראיות חדשות" – כמובן הדברים בסעיף 35(א) סיפא לחוק – אינה כדין, ומגבלות הזמנים הקבועות לצורך מתן ההטבות על פי החוק בס"ק 35(ב) לחוק (מקסימום שנה אחת בטרם הבקשה) אינה ממין העניין. ה. נוכח כל אלה, כך טען המבקש בפני ועדת הערעורים ובערעורו על החלטתה בפני בית המשפט המחוזי, דין הוא שזכאותו להטבות על פי החוק תחל רטרואקטיבית מ-1981 ושהמשיב ישלם לו למפרע את כל ההטבות מני אז ועד עתה. 6. הארכנו בתיאור המעשים, העובדות וההליכים, שכן סאגה מתמשכת זו, הנפרשת על פני מחצית היובל, הורתה וראשיתה בהחלטות מלאות סתירות כרימון שיצאו תחת עטו של המשיב. גם משהגיעו הדברים לועדת הערעורים ולאחר מכן לבית המשפט המחוזי, לא פורטו בהחלטת הוועדה ובפסק דינו של בית המשפט ההתייחסויות הנדרשות לחלק נכבד מטענות המבקש, ובהנמקת בית המשפט קמא בפסק הדין הדוחה את ערעור המבקש על החלטת הוועדה נפלה סתירה פנימית, המוצגת בתגובת המשיב לבקשה זו כ"טעות סופר". על מנת שלא תוארך הסאגה דנן בפרקים נוספים, החלטנו איפוא לדון בבקשה כבערעור, כאילו ניתנה הרשות לכך, ולדון במסגרתו בטענות המבקש לגופן ולפרטיהן. בחינת טענות המבקש לגופן 1. כמפורט לעיל, השגותיו של המבקש נסמכות בתשתיתן על שני רכיבים מצטברים: האחד – כי מכתב קצין התגמולים מ-4.2.81 מהווה את החלטתו היחידה בעניין תביעת המבקש, ולפיה נכותו (נשוא ניתוח החזה בשנת 1980 או בסמוך לכך) נגרמה במהלך ועקב שירותו הצבאי. השני – לא היה זה מסמכותה של הוועדה הרפואית העליונה (בהחלטתה מ-12.5.81) לשלול קיומו של הקשר הסיבתי בדבר נכות המבקש כפי שנקבעה (לטענתו) בהחלטת 4.2.81. היה ונמצא כי צודק המשיב בשני רכיבים אלה של תשתית טענותיו, תיסלל בכך הדרך לבחינת תוקפה או היעדר תוקפה של החלטת המשיב מיום 21.11.02 בדבר פניתו המחודשת של המבקש בטענותיו שבפנינו, ואשר עליה נסוב הליך זה שבפנינו (בגלגולו השלישי). 2. נפתח במכתב המשיב אל המבקש מיום 4.2.81, שצוטט, כמעט במלואו, בפתח פסק דין זה לעיל. אכן, ניסוחו של המכתב לוקה על פניו בסתירה שלכאורה אינה ניתנת לישוב או לפתרון. שכן, מחד גיסא המכתב פותח במשפט "הריני להודיעך כי לאחר עיון בתביעתך הגעתי למסקנה כי מצב אחרי ניתוח בחזה אירעה בתקופת שירותך הצבאי, עקב שירותך הצבאי"; ברם, ומאידך גיסא, בהמשך אותו המכתב מפרט קצין התגמולים אחד לאחד את הנימוקים בעטיים החליט לדחות את תביעתו של המבקש, וזאת כדלהלן: "הריני להודיעך בזה, כי תביעתך הנ"ל נדחתה בגלל הסיבות הבאות: א. בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות הדעת הרפואית מיום 12.11.80, לפיה הגעתי למסקנה כי לא אירעה לך נכות בתקופת ועקב שירותך הצבאי. ב. המחלה ממנה הינך סובל לא נגרמה ואף לא הוחמרה עקב שירותך הצבאי. ג. מדובר כאן בגורמים מולדים או תורשתיים שאינם קשורים לתנאי שירותך הצבאי". על אף תחושת חוסר הנחת הקשה העולה מהתנסחות זו שבמכתב הרשות, ברור הוא כי טענת המבקש, לפיה המסקנה היחידה המתבקשת ממכתב זה הינה קבלת תביעתו על ידי המשיב, אין לה אחיזה. למצער, ניתן היה להבין טענה מצידו לפיה המכתב נושא בחובו סתירה מניה וביה הדורשת את יישובה המיידי על ידי בעל סמכות ההחלטה, הלא הוא המשיב. ואכן, כן עשה, ובדרך ראויה ונכונה, בא כוחו הקודם של המבקש, שעה שפנה אל המשיב בבקשת הבהרת הסתירה האמורה, וזאת במכתבו אליו מיום 17.8.81. אותה שעה פתוחה היתה בפני המבקש הדרך הנוספת להשיג על "מכתב הסתירות", וזאת בהגשת ערעור לועדת הערעורים שלפי החוק, שכן "השורה האחרונה" שבמכתב המשיב הסתכמה בדחיית תביעתו להכרה בנכותו כנכות שנגרמה עקב שירותו הצבאי. בא כוח המבקש בחר כאמור בדרך בקשת ההבהרה, וטוב שעשה כך. משקיבל את תשובת המשיב (מיום 29.11.82) והבהרתו, לפיה החלטתו היתה מעיקרה החלטה הדוחה את בקשת המבקש להכרה בנכותו, עדיין פתוחה היתה בפניו הדרך (בשלהי 1982) לערער על "ההחלטה המובהרת" ועל "ההחלטה המבהירה" כאחת בפני ועדת הערעורים על פי החוק. המבקש לא עשה כן ולא פנה בערעור על החלטת המבקש (משנת 1981) עד עצם היום הזה. תחת זאת, בחר בא כוחו (הנוכחי) של המבקש לשוב אל המשיב בשנת 2001 במכתבו שפורט לעיל. אך מובן הוא, כי בחלוף עשרים שנים תמימות מההחלטה הראשונה של המשיב (4.2.81) ומההחלטה השניה והמבהירה (29.11.82), הפכו אותן החלטות לסופיות במובן זה שאינן ניתנות יותר לערעור בפני ועדת הערעורים על פי המועדים הקבועים לעניין זה בחוק ובתקנותיו. 3. ומכאן ל"טענת התשתית" השניה של המבקש, לפיה מנוע היה המשיב מ"הבהרת" ההחלטה הראשונה – במכתבו השני – שכן אותה הבהרה נסמכת לטענתו על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, בה נשלל הקשר הסיבתי בין נכותו הכללית של המבקש (10%) לבין שירותו הצבאי. אכן, החוק דנן מקים שני מנגנוני בירור והכרעה מקבילים ונפרדים. האחד – קביעת הקשר הסיבתי בין הנכות לבין השירות הצבאי. הסמכות לעניין זה נתייחדה כל כולה לקצין התגמולים (סעיף 31). השני – קביעת דרגת הנכות. סמכות זו נתייחדה לועדה הרפואית ולועדה הרפואית העליונה (סעיפים 10 ו-12). וראה דברים שנאמרו לעניין זה ברע"א 2907/02 גוטסדינר נ' קצין התגמולים, פ"ד נח(2), פיסקה 5 לפסק הדין. אולם, מטבע הדברים לצורך הפעלת סמכותו להחליט בדבר קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין הנכות לבין השרות הצבאי, יזדקק קצין התגמולים במקרים רבים לחוות דעת רפואית מקצועית. הדברים אמורים כמובן בעיקר בנכות שאינה תוצאה ישירה של חבלה חיצונית, תוך כדי שרות, אלא בנכות שמקורה במחלה זו או אחרת שספק אם השרות הצבאי הוא שגרם לפריצתה או החמרתה. לשם כך, קבע המחוקק בסעיף 28א'(א) לחוק את הדברים הבאים: "ביקש קצין התגמולים מועדה רפואית חוות דעת בדבר הקשר הסיבתי בין שירותו הצבאי של החייל המשוחרר או החייל בשירות קבע, לבין החבלה, מחלה או החמרת המחלה שגרמו, לפי טענתו, לנכות, רשאי הוא להורות לועדה הרפואית כי תקבע גם דרגת נכותו של אותו חייל משוחרר או חייל בשירות קבע בצירוף חוות דעת על הקשר הסיבתי". ולעניין זה נקבע ברע"א 140/89 קצין התגמולים נ' גולומבן, פ"ד מה(3) 23, 28 כדלהלן (מפי הנשיא מ' שמגר): "כאשר הוועדה הרפואית מגישה חוות דעת בנוגע לקשר הסיבתי (על פי סעיף 28א' – י"א), אין זו אלא המלצה והיא עדיין זקוקה להכרה ולגושפנקא רשמית מצד קצין התגמולים. אם ניתנה הכרה כזו, ההחלטה הופכת להיות החלטה של קצין התגמולים, וערעור עליה ייעשה במסלול של סעיף 33, קרי – לועדת הערעורים". 4. מעיון ב"מכתב ההבהרה" של קצין התגמולים (מיום 29.11.82) עולה בבירור, כי ההחלטה שלא להכיר בקשר הסיבתי בין נכותו של המערער לבין שירותו הצבאי, הינה החלטתו של קצין התגמולים, תוך שהוא מסתמך לעניין זה על ההמלצה וחוות הדעת של הוועדה הרפואית. הקריאה שמבקש בא כוח המבקש לקרוא את החלטת הוועדות הרפואיות, כאילו הן שקבעו את שלילת הקשר הסיבתי (ולא קצין התגמולים), אין לה על מה שתסמוך, ומנוגדת היא לדברים הברורים והמפורשים שנכתבו לעניין זה במכתבו של קצין התגמולים מ-29.11.82. טענה זו עומדת גם בניגוד למפורט בהחלטה הראשונה. אמנם משפט הפתיחה של אותו המכתב עומד בסתירה לגוף הדברים, הנימוקים וההחלטה המפורטים בהמשכו, ברם אותו מכתב החלטה יש לקוראו כאחד עם מכתב בא כוח המבקש להבהרות ועם המכתב המבהיר. 5. סיכומם של דברים, המשיב לא הכיר בהחלטת 4.2.81 בנכות המבקש כקשורה בשירותו הצבאי, ולא קבע נכות זאת כמזכה את המבקש בזכויות על פי החוק. המבקש לא ערער על אותה ההחלטה במועד הקבוע לכך בחוק, וגם לא במועד מאוחר כלשהו במהלך עשרים ושש השנים שחלפו מאז. על כן, ערעורו לערכאות קמא על החלטת המשיב מנובמבר 2002 – ככל שעניינו הפרשנות הנטענת על ידי המבקש להחלטות 1981 ו-1982 – אין בו כמפורט לעיל כל ממש. הגענו איפוא לפניית המבקש אל המשיב במכתבו ממאי 2001. ודוק, אין המבקש משיג במכתב זה על החלטות המשיב מ-1981 ו-1982. אלה, כפי שקבענו לעיל, נותרו בעינן, ולפיהן לא הוכרה נכותו של המבקש כנכות על פי החוק. תוצאת הדברים הינה, כי בהחלטת המשיב להתייחס לפניה האמורה של המבקש כאילו היתה בקשה ל"עיון מחדש" ולהבאת "ראיות חדשות" בעניין אותה נכות נושנה של המבקש, אחז הוא במידה של לפני ולפנים משורת הדין עם המבקש. שכן, אלמלא נקט בגישה מקילה ומתחשבת זו באותה הבקשה (משנת 2001), ניצב היה המבקש בפני דלתיים נעולות במסגר ובריח בדמות ההחלטות מ-1981 ומ-1982 שנותרו מאז על עומדן מבלי שהוגש ערעור כנגדן. רוצה לאמר, חייל התובע הכרה בנכותו על פי החוק ותביעתו נדחתה על ידי קצין התגמולים מבלי שערער על כך ומשכלו כל קצי תקופות הערעור האפשריות (ובענייננו – למעלה מעשרים שנים), הדרך היחידה הקיימת על פי דין ועל פי החוק לבחינה מחודשת של זכאותו בגין אותה הנכות הינה על דרך הבאת הראיות החדשות, כקבוע בסעיף 35(א) סיפא לחוק. המשיב פנה לדרך זו, על אף שלא נתבקש לכך בפניית בא כוח המבקש, ובכך היטיב עם המבקש ויצא לקראתו לפני ולפנים משורת הדין. אך מובן הוא, כי משפתח המשיב פתח זה בפני המבקש, כבולה תביעתו על פי סעיף 35(א) סיפא לחוק להוראת סעיף 35(ב), ולפיה: "ניתנה החלטה חדשה המזכה נכה בתשלום תגמולים או תגמולים מוגדלים, ישולמו התגמולים או התגמולים המוגדלים החל מהמועד של הגשת הראיות החדשות שעל פיהן ניתנה ההחלטה החדשה. אולם, רשאי קצין התגמולים להורות שישולמו החל ממועד מוקדם יותר, ובלבד שלא יקדם יותר משנה אחת להגשת הראיות החדשות". נמצא, איפוא, כי גם לעניין מועד תחולת ההטבות להן זכאי היה המבקש החליט המשיב לקבוע את המועד המוקדם ביותר האפשרי על פי הוראות החוק, לאמור שנה בטרם הוגשה הבקשה לעיון מחדש בראיות החדשות (כפי שסווגה הבקשה על ידי המשיב וכמפורט לעיל). הגיונה ותכליתה של מגבלת זמן זו מתבקשת מאליה, מתוך ההשלכות התקציביות העלולות להיווצר מפתיחה רטרואקטיבית של תובענות לזכאות על פי החוק, ואך מובן הוא שאין המשיב בן חורין לחרוג ממגבלות אלה ואין למבקש עילה שכדין לדרוש חריגה שכזו. 6. אציע איפוא לחברי, כי נדחה את הערעור, ובנסיבות העניין והמבקש, נימנע מלעשות צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלון. ניתן היום, כ"ז בסיון התשס"ז (13.6.2007). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04048300_A04.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il