רע"א 4826-12
טרם נותח
מדינת ישראל נ. פלוני
סוג הליך
רשות ערעור אזרחי (רע"א)
פסק הדין המלא
-
החלטה בתיק רע"א 4826/12
בבית המשפט העליון
רע"א 4826/12
לפני:
כבוד השופט צ' זילברטל
המבקשת:
מדינת ישראל – משרד הביטחון
נ ג ד
המשיבים:
1. פלוני
2. פלונית
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל- אביב-יפו בת"א 41876-01-12, שניתנה ביום 20.05.2012 על ידי כב' השופטת ד' גנות
בשם המבקשת: עו"ד ד"ר חיה זנדברג; עו"ד נעמי זמרת
בשם המשיבים: עו"ד אפרים נוה; עו"ד הילה בודיק קוכמן
פסק דין
1. בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מתבררת תביעת המשיבים, בעל ואישה, נגד המבקשת. המשיב 1 (להלן: המשיב) שירת בתפקידים ביטחוניים שונים בצה"ל והתביעה מתייחסת לנושאים הקשורים לשירות זה. כיום מועסק המשיב על-ידי משטרת ישראל. המשיבים טוענים בתביעתם, כי המבקשת נהגה כלפי המשיב שלא כדין וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקים שונים וכבדים. בין היתר נטען, כי המבקשת לא גוננה על המשיב כאשר התפרסמו בתקשורת ידיעות שפגעו בו ובמשפחתו ו"הפקירה" אותו, כי המשיב הועבר שלא כדין מתפקידו בצה"ל וכי סוכלו ניסיונותיו להשתלב בתפקידים אחרים בצבא. לטענת המשיב, כתוצאה ממעשיה ומחדליה של המבקשת נגרמו לו ולמשיבה נזקים רבים הכוללים אבדן השתכרות; פגיעה בשם הטוב ובמוניטין עקב פרסומים שיש בהם לשון הרע; הוצאות שמירה ואבטחה, שהמשיבים נאלצו להוציא לאחר שהמבקשת העמידה אותם בסכנת חיים, ועוגמת נפש עקב הסתרת ראיה מהותית ביותר על ידי המבקשת באופן שפגע קשות ביכולתו של המשיב להתגונן בפני החשדות וההאשמות שהופנו כלפיו. לתביעה צורפה חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של המשיב, בה נאמר כי הוא סובל מנכות נפשית כתוצאה מהאירועים הנטענים בכתב התביעה. על-פי כתב התביעה המקורי, סכומי הנזק המיוחד מגיעים כדי שישה מיליון ש"ח.
2. בירור התובענה מצוי בשלבים מקדמיים. במסגרת פעולות איסוף החומר הנעשות על ידי שני הצדדים, לרבות הליכי הגילוי המוקדם, הגישו המשיבים לבית המשפט "בקשה למתן הוראות", שההחלטה בה היא נושא בקשת רשות הערעור דנא.
בבקשה האמורה נאמר, כי נודע למשיב שהמבקשת מתכוונת "לעשות שימוש לרעה בסמכותה כריבון", בעוד שלצורך התובענה היא "בעל דין ככל בעל דין אחר". הדברים אמורים בזימון של מפקדו הנוכחי של המשיב במשטרת ישראל, המעסיקה את המשיב כיועץ מאז שנת 2003, ל"בירור" בעניינים הנוגעים למשיב ולמתן דיווח על תפקודו ועבודתו במשטרה. בבקשה נטען, כי המבקשת חרגה מסמכויותיה ועושה בהן שימוש לרעה. בעל דין רגיל לא היה יכול לזמן את האחראי על התובע במקום עבודתו ולכפות עליו למסור דין וחשבון מפורט אודותיו, אלא במסגרת עדות בבית משפט. בניגוד לכך, המבקשת מנצלת את עובדת היותה ריבון ובעלת סמכויות שונות ומפעילה אותן, שלא כדין, במסגרת הליך בו היא "בעל דין ככל בעל דין אחר". בבקשה נטען עוד, כי זימונו של מפקדו של המשיב נועד גם "להרתיע את התובע ולהתנכל לו ואולי אף להעביר מסר ברור לזה הנקרא למתן הדיווח, בקשר עם התנהלותו מול התובע".
3. בית המשפט המחוזי זימן את בעלי הדין לדיון בבקשה האמורה, לאחר שהמבקשת הגיבה לה בכתב. בתגובה נטען, כי המבקשת, נציגיה ובאי כוחה, רשאים, כמו בכל תביעה אחרת, לברר את מכלול הטענות הנטענות בכתב התביעה ולאסוף חומר לניהול ההגנה. בתשובה נטען, כי דבר לא "נכפה" על מפקדו של המשיב, שמדובר בפגישה של באי כוח המבקשת עם גורם רלוונטי לצורך בירור טענות המשיבים והכנת ההגנה. המבקשת מזכירה, כי המשיב טוען בתביעתו טענות שונות בענין קשייו לתפקד בעבודה נוכח התנהלות המבקשת, וגם במסגרת חוות הדעת הפסיכיאטרית מועלות טענות הנוגעות למישור התפקודי של המשיב. לטענת המבקשת, הדבר אינו שונה מכל תביעת נזיקין אחרת שבגדרה עורך הנתבע, או בא כוחו, בירורים באשר להתנהלות התובע, ובכללם פגישות עם מעסיקו הישיר.
4. לאחר שביום 20.5.2012 התקיים דיון בבקשה, החליט בית המשפט לקבלה. בהחלטתו, שניתנה על אתר, קבע בית המשפט, בין היתר, כדלהלן:
"5. ... אין לי כל ספק שזימונו של [מפקדו של המשיב, צ.ז.] מהווה פעולה כוחנית ופסולה של מדינת ישראל, אשר מנצלת את 'זכויותיה' כריבון, ומזמנת את [ה]מפקד ... לשיחה עימה על מנת לדון בתפקודו של התובע. ודוק: דינו של [ה]מפקד ... כדינו של כל מעביד אחר, ולא שמעתי שנתבעים מזמנים לפגישה מעבידים של תובעים, על מנת לדון עמם בתפקודם של התובעים. נהפוך הוא, המקובל הוא שנתבעים מפעילים חקירה על מנת להתחקות אחר רמת התפקוד של תובע, ולכל היותר, מזמנים את מעבידו לחקירה בבית המשפט על מנת לדון עימו בשאלת רמת תפקודו של תובע.
...
6. ... הנני סבורה כי זימונו של ... מפקדו הישיר של התובע לשיחת הבהרה בפרקליטות הינה התנהלות פסולה, כוחנית ומן הראוי היה למדינת ישראל להימנע מהתנהלות זו שאיננה מכבדת את הפרקליטות ופוגעת בהיגיינה הציבורית ובניהול תיק זה.
7. יש להצר על כי הנני נדרשת ליתן החלטה בענין זה, ויש להצר על ניסיונה של הפרקליטות ושל המדינה להשיג ראיות אשר ישרתו את מטרותיה בדרך לא דרך, ולמעשה, בדרך פסולה.
...
8. ... יובהר הבהר היטב כי הנני מצפה לביטול הפגישה בין הפרקליטות ו/או מי מנציגיה לבין [ה]מפקד ... , ומכל מקום יובהר נוכח הדברים שציינתי, כי כל מידע שיתקבל במסגרת פגישה זו יקבל את הערך הראייתי הראוי בהתחשב בעובדה ש[ה]מפקד ... אינו יכול לסרב לזימון לפגישה בפרקליטות מטעם מדינת ישראל, שהוא עובדה.
9. מעבר לצורך אציין הפרקליטות ו/או מי מטעמה אינם רשאים בשום פנים ואופן לקבל תיעוד כלשהו המתייחס לתובע, לרבות תיקים אישיים ו/או כל תיעוד אחר, אלא לאחר הגשת בקשה לבית המשפט וקבלת החלטה בענין".
לאחר מתן ההחלטה הנ"ל, הוסיף בית המשפט והבהיר, כי ככל שמדובר בתיעוד רפואי, לגביו ניתן או יינתן כתב ויתור על סודיות רפואית, אין כל מניעה באיסוף החומר על ידי המבקשת, אך אם מדובר בתיקים אישיים שאינם רפואיים: "מדובר בתקלה חמורה ובהתנהלות בניגוד לדין".
על ההחלטה הנ"ל מבקשת המבקשת כי תינתן לה רשות ערעור.
5. בבקשת רשות הערעור טוענת המבקשת, כי החלטת בית משפט קמא מונעת ממנה לאסוף חומר ולהיערך לצורך גיבוש הגנתה, ולפיכך קיימת הצדקה ליתן רשות ערעור על החלטת הביניים האמורה ואין מקום להמתין לסיום ההליכים בבית משפט קמא.
לגוף העניין נטען, כי הפרקליטות לא "זימנה" את מפקדו של המשיב לפגישה, אלא הפרקליט המטפל בענין פנה כמקובל, באמצעות הייעוץ המשפטי של המשטרה, לראש לשכתו של אותו מפקד כדי לתאם פגישה במשרדו. הפגישה נועדה לקבל התייחסות לאמור בכתב התביעה בכל הנוגע לפגיעה בתפקודו של המשיב בעבודתו כיום, בנוגע לטענותיו כי הוא מאוים ובנוגע לטענות נוספות. לטענת המבקשת, אין בכוחו של המשיב למנוע מבעדה לברר את טענותיו עם הממונה הישיר עליו, בוודאי כאשר המשיב מועסק גם כיום על ידי אחת מזרועותיה של המדינה. לגרסת המבקשת, בית המשפט המחוזי לא הניח כל תשתית נורמטיבית שעל יסודה ניתן היה להורות לה להימנע מלפנות לכל מי שהיא, כנתבעת, סבורה שיכול לסייע לה בבדיקת טענות המשיב, לרבות פניה למעסיקו של המשיב, קל וחומר כאשר המבקשת עצמה היא מעסיקתו של המשיב בעבר ובהווה. המבקשת מלינה על כך שבית המשפט הפנה אותה למסלול של הפעלת גוף חקירה פרטי כדי להתחקות אחר רמת תפקודו של המשיב, המועסק על ידי אחת מרשויות המדינה. טענה נוספת בפי המבקשת נוגעת להוראת בית משפט קמא, לפיה נאסר עליה לאסוף חומר ותיעוד הנוגעים למשיב, הוראה שניתנה אף מבלי שהוגשה בקשה בענין זה ומבלי שניתנה לה זכות טיעון. בהקשר זה מזכירה המבקשת, כי חלק משמעותי מהנושאים שהועלו בכתב התביעה מתייחס למערכת היחסים שבין המשיב לבין המבקשת בתקופות השונות בהן היה מועסק על ידי זרועות שונות של המדינה ולפיכך יש להניח שבתיקיו האישיים של המשיב מצוי חומר רלוונטי לבירור התובענה. למבקשת, כמעסיקתו של המשיב, הזכות לעיין בכל מסמך המצוי ברשותה ואין מקום למנוע ממנה לעשות כן.
6. בפתח תשובת המשיבים לבקשת רשות הערעור נטען, כי המבקשת "אינה בוחלת בשימוש באקרובטיקה משפטית ונקיטה בהליכים מהליכים שונים, שכל תכליתם למנוע בירור התובענה לגופה, לשלול מהמשיב את זכויותיו ולרפות את ידיו ...".
בפי המשיבים טענת סף, לפיה מדובר בהחלטה שלא תינתן עליה רשות ערעור נוכח הוראות צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט). כל זאת כיוון שמדובר בהחלטה שעניינה מתן עדות והעדת עדים, שאלות המוצגות לעדים, אופן הגשת עדויות, חשיפת ראיות וגילוי ועיון במסמכים. מעבר לכך נטען, כי בכל מקרה מדובר בהחלטה שעניינה סדרי דין, ענין שמסור לשיקול דעת רחב של הערכאה הדיונית ושערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בו.
המשיבים מדגישים בתשובתם, כי זכותה של המבקשת לנהל משפט הוגן לא תפגע אם לא יותר לה להיפגש עם מפקדו של המשיב או לעיין בתיקיו האישיים "זאת משום שבפני המבקשת מצוי חומר רב בעניינו של המשיב, אשר נצבר אצלה במשך שנים רבות, כגון תיקיו האישיים של המשיב בצה"ל, מלוא חומר החקירה בפרשת חקירת המחבל דיראני, לרבות עדויות אשר מסרו המשיב עצמו וחבריו ליחידה, חקירת מצ"ח, פרוטוקולי החקירה וממצאיה וכו'" (פסקה 54 לתשובה).
המשיבים סבורים, כי בכובעה של המבקשת כנתבעת בתביעה אזרחית היא אינה מעסיקתו של המשיב כיום. לשיטתם, המבקשת "מערבת ומערבבת" בין סמכויותיה כריבון, השולט בין היתר על משטרת ישראל, לבין סמכויותיה כבעל דין "לכל דבר ועניין".
לשיטת המשיבים, בעל דין "רגיל" לא היה רשאי לזמן את מפקדו במשטרת ישראל "ולכפות" עליו ליתן דין וחשבון בנוגע למשיב, אלא במסגרת עדות בבית משפט. המשיבים מדגישים, כי המבקשת אינה בעל דין רגיל וחלות עליה חובות מכוח המשפט הציבורי.
באשר לתיקיו האישיים של המשיב במשטרת ישראל נטען, כי המידע האצור בהם הוא פנימי וסודי והמבקשת אינה רשאית לעיין בהם, מה גם שאין מדובר בעניינים הרלוונטיים לתביעה.
דיון והכרעה
7. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה ראיתי את הבקשה כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. דין הערעור להתקבל.
8. תחילה אציין, כי אין בהוראות צו בתי המשפט כדי למנוע הגשת בקשת רשות הערעור דנא. החלטת בית משפט קמא אינה נמנית על הנושאים המפורטים בצו, אלא עניינה במתן הוראות למבקשת, מדינת ישראל, באשר לאיסוף מידע הדרוש לה להגנתה, מידע המצוי בידי רשות מרשויות המדינה. גם יש הצדקה ליתן רשות ערעור במקרה דנן, שכן ההכרעה בסוגיה נדרשת כבר עתה, שהרי מדובר בהטלת מגבלות על היקף יכולתה של המבקשת לערוך את הגנתה מפני תביעת המשיבים, וההחלטה יוצרת מצב בלתי הפיך שלא מעשי יהיה להידרש אליו רק לאחר מתן פסק הדין בתובענת המשיבים.
9. נקודת המוצא של בית משפט קמא היא, כי אין זהות בין המבקשת כנתבעת בתביעתם של המשיבים, וליתר דיוק כ"משרד הביטחון", לבין משטרת ישראל. בית משפט קמא הבהיר עמדתו זו בהחלטה נוספת שניתנה על-ידו בעניין התיקים האישיים של המשיב במשטרה (החלטה מיום 1.7.2012), החלטה שבעלי הדין כלל לא הזכירו בטיעוניהם בבקשת רשות הערעור. בהחלטה האמורה נפסק כי:
"המדינה פנים רבות לה וכובעים שונים. מדינת ישראל מתנהלת באמצעות גופים רבים ושונים, כאשר כל אחד מהגופים האמורים הינו ישות עצמאית, וביתר דיוק: משרד הביטחון, או צבא הגנה לישראל, הינם ישות שונה לחלוטין מאשר משטרת ישראל" (פסקה 16).
בית המשפט הוסיף ופסק, כי משרד הביטחון (וצה"ל), שהעסיק את המשיב במועדים הרלוונטים לתביעה, הוא "ישות אוטונומית" שונה בתכלית ממשטרת ישראל, בה מועסק המשיב כיום. הפרקליטות מייצגת בתובענה הנדונה את "המדינה בכובעה כמשרד הביטחון", ולכן "חל עליה איסור מפורש ומוחלט להיזקק למאגרי מידע המצויים בידי גופים אחרים של המדינה, והיא אינה רשאית לעשות שימוש באותם מאגרים נוספים, אלא ברשות בית המשפט ... " (פסקה 16 להחלטה מיום 1.7.2012).
10. תפיסתי בנדון שונה. ככל שמדובר במעמד המדינה כבעל דין בהליך אזרחי, נקבע בסעיף 11 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), התשי"ח-1958 (להלן: החוק), כי "לעניין חוק זה, דין מוסד המדינה שאינו תאגיד כדין המדינה"; ואילו כאשר "המדינה" היא צד להליך, הוא יתנהל נגד "מדינת ישראל" כתובעת או נתבעת (סעיף 3 לחוק). דהיינו – לא נגד רשות מרשויותיה שאינה תאגיד עצמאי (כגון "משרד הביטחון" או "משטרת ישראל"), אלא נגד "מדינת ישראל". נמצא, כי דין משטרת ישראל, או צבא הגנה לישראל, או משרד ממשרדי הממשלה, שכולם מוסדות מדינה שאינם תאגידים, כדין מדינת ישראל ואין מדובר בישויות אוטונומיות נפרדות. עמד על כך השופט א' רובינשטיין בהחלטתו בבג"ץ 6017/10 אדם טבע ודין נ' שר התשתיות הלאומיות (לא פורסם, 3.7.2012) במילים אלה: " ... כידוע יש מדינת ישראל אחת, וממשלה אחת, ויועץ משפטי לממשלה אחד, ופרקליטות מדינה אחת שמייצגים את כל גופי המדינה". דברים אלה נאמרו לעניין בקשה לתיקון עתירה בדרך של הוספת משרד ממשלתי מסוים כמשיב נוסף. נפסק שמהלך זה מיותר, שכן די בכך שמשרד ממשלתי אחר הוא משיב לעתירה.
האבחנה בין רשויות שונות, שכולן מוסדות ממוסדות המדינה ואינן בעלות אישיות משפטית נפרדת מהמדינה, נדחתה במפורש, למצער כשעסקינן במעמדן כבעלות דין בהליכים אזרחיים, כבענייננו. כך, למשל, כאשר עובד משרד הביטחון נפגע במהלך עבודתו על-ידי רכבת (בטרם שרכבת ישראל נעשתה לתאגיד עצמאי), נדחתה טענתו שהוא נפגע על-ידי צד שלישי שאינו מעסיקו, ונפסק כי: "מחלקה ממשלתית או שלוחת המדינה לא נעשתה לאישיות עצמאית אלא אם ניתן לגלות בחיקוק המסדיר את ענייניה סממנים של ישות נפרדת, כגון הכושר להחזיק רכוש בשמו ולא בשם המדינה, להתקשר בחוזים, לתבוע ולהיתבע לדין וכיוצא בזה זכויות אחרות המאפיינות תאגיד" (ע"א 552/71 כהן נ' ולד פ"ד כז(1) 201, 206 (1973)). בדומה לכך נפסק, כי מינהלת נמל יפו ומשרד הביטחון הם "רק זרועות של אישיות משפטית אחת: מדינת ישראל" (ע"א 23/64 הסנה בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד יח(2) 523, 526 (1964)). ובפרשה אחרת צויין, כי כיוון שמינהל מקרקעי ישראל אינו תאגיד עצמאי אלא חלק מהמדינה, הרי שהוא ורשם המקרקעין "הם למעשה אותו צד – קרי 'המדינה'" (ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין פ"ד מד(2) 576, 580 (1990)). ראו גם האמור בספרו של פרופ' י' זמיר הסמכות המינהלית מהדורה שנייה 2010, כרך ראשון, עמ' 401-397.
נמצא, שמשרד הביטחון ומשטרת ישראל, ששניהם זרועות של הרשות המבצעת ואין למי מהם אישיות משפטית עצמאית, הם בגדר "מדינת ישראל", לפחות לענייני המשפט הפרטי ומעמדם כבעלי דין בהליכים אזרחיים (בתחום המשפט הציבורי האבחנות מעט שונות, נוכח הסמכת רשויות לבצע פעולות שלטוניות), ואין לראות בכל אחד מהם ישות אוטונומית נפרדת. פרקליטות המדינה מייצגת את "מדינת ישראל" ואין להבחין בין ייצוג משטרת ישראל על-ידי הפרקליטות לבין ייצוג משרד הביטחון (או צה"ל) על ידה. מבחינה זו, כשהפרקליטות פונה לעובדי המדינה, באשר הם, היא עושה זאת כמייצגת את כל גופי המדינה, ועל פי עקרונות מינהל תקין עובדי המדינה אמורים לסייע לה בייצוג המדינה בבית המשפט.
11. מבחינה מסוימת ניתן לדמות את המדינה, הנתבעת בהליך אזרחי, לארגון עיסקי רב זרועות וסניפים. כאשר עובד בסניף פלוני נפגע במהלך עבודתו שם, ולאחר מכן הוא מועסק באותו ארגון בסניף אחר, הרי שלא אמורה להיות מניעה שפרקליטי הארגון ישוחחו עם מנהליו הנוכחיים של העובד כדי להכין את הגנת הארגון מפני תביעת הנזיקין של העובד. כאותו ארגון עיסקי, אף המדינה, על מוסדותיה והגופים המהווים חלק ממנה, היא ישות משפטית אחת. אלא שכפי שהודגש בפתח הדברים, ההשוואה האמורה אינה נקייה מקשיים והיא תקפה רק "מבחינה מסוימת". הדבר נובע מכך שבידי רשויות המדינה נאגרים נתונים מתוקף מילוי תפקידן והפעלת סמכויותיהן, שחשיפתם עלולה לגרור אחריה פגיעה בפרטיות או פגיעה בביטחון המדינה וכיוצ"ב. בית משפט קמא הדגיש היבט זה של הסיטואציה והתייחס אליו במיוחד בהחלטה מיום 1.7.2012, שאינה עומדת לדיון במסגרת הבקשה הנוכחית. אלא שבעלי הדין כלל לא טענו בפניי בכל הנוגע להיבט זה של הסוגיה, והעניין גם לא נדון בהחלטה נושא הבקשה לרשות ערעור. אכן, כשמדובר במדינה, על מוסדותיה, רשויותיה וזרועותיה, אך מובן הוא שלא בכל מצב ניתן יהיה לאפשר לרשות אחת לקבל מידע שנאסף על-ידי רשות אחרת. אלא שבהתחשב בעובדה שמדובר באותו בעל דין ("המדינה"), נקודת המוצא צריכה להיות שמעבר מידע מרשות אחת לרשות שניה, כששתיהן נמנות על מוסדות המדינה ואין להן אישיות משפטית נפרדת, יכול להיחסם רק על-פי הוראת דין. המשיבים לא הצביעו על הוראת דין שמכוחה נמנעת קבלת מידע מהמשטרה לבקשת הפרקליטות.
מעבר לדרוש אציין, כי סוגיית "זרימת המידע" בין משרדי ממשלה שונים הוסדרה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, ולכאורה נראה כי הוראת סעיף 23ג(2) לאותו חוק מבססת את סמכות הפרקליטות לקבל מידע על המשיב ממשטרת ישראל, במסגרת מילוי תפקידה כמי שמייצגת את המבקשת בהליך המשפטי (ראו הנחיית המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מיום 16.3.2006 בנושא "העברת מידע בין גופים ציבוריים").
12. בהינתן מסקנתי, לפיה, בהקשר הנדון כאן, אין להפריד בין משרד הביטחון לבין משטרת ישראל, כששני גופים אלה אינם בעלי מעמד נפרד, אלא הם שתי זרועות של אותו בעל דין שנקרא "מדינת ישראל", בעל דין אחד, המיוצג - על כל זרועותיו ושלוחותיו - על-ידי פרקליטות המדינה, הרי שלא נפל כל פגם בפניית הפרקליטות למפקדו הנוכחי של המשיב במשטרת ישראל ובבקשתה לקבל את תיקיו האישיים של המשיב במשטרה, ובלבד שעניין אחרון זה נעשה במסגרת הוראות חוק הגנת הפרטיות והמנגנונים שהם יצרו (נושא שאיני מכריע בו שכן הצדדים לא טענו לגביו) ואינו נוגד הוראת דין כלשהי (שלא הצביעו עליה). אינני סבור שיש מקום למנוע מהמדינה את האפשרות לעשות שימוש במידע ובמסמכים המצויים בידי אחת מרשויותיה כדי להתגונן בפני תביעה אזרחית ללא קבלת אישור מבית המשפט, והכול בכפוף להוראות הדין העוסקות בהעברת מידע ממשרד ממשלתי אחד למשרד ממשלתי אחר. לענייננו איני רואה משמעות לכך שהתביעה הוגשה בגין אירועים שהתרחשו כשהמשיב הועסק במסגרת פעילות משרד הביטחון ואילו המידע המבוקש נאסף במהלך העסקת המשיב במשטרת ישראל.
ודוק – המשיבים לא טענו שמדובר במידע חסוי או כי קיימת הוראת דין ספציפית המונעת חשיפתו. לכאורה גם מדובר במידע רלוונטי, נוכח טענות המשיב על פגיעה בתפקודו. מכאן שגם לא ייגרם עיוות דין אם הפרקליטות תיחשף למידע זה, שנראה כי ממילא היה נחשף במהלך ההתדיינות.
13. התוצאה היא שהערעור מתקבל והחלטת בית משפט קמא מבוטלת. המשיבים יישאו בשכר טרחת המבקשת בסך 10,000 ש"ח.
ניתן היום, י"ט באב התשע"ב (7.8.2012).
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12048260_L02.doc סח
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il