פלוני נ. מדינת ישראל

14 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4824/19 ע"פ 5850/19 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערער בע"פ 4824/19 והמשיב בע"פ 5850/19: פלוני נ ג ד המשיבה בע"פ 4824/19 והמערערת בע"פ 5850/19: מדינת ישראל ערעורים על הכרעת הדין מיום 22.10.2018 ועל גזר הדין מיום 4.6.2019 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפ"ח 10058-06-15 שניתנו על-ידי כבוד השופטים: א' ואגו, א' אינפלד וא' חזק תאריך הישיבה: י"ב באדר ב' התשפ"ב (15.3.2022) בשם המערער בע"פ 4824/19 והמשיב בע"פ 5850/19: עו"ד טלי גוטליב בשם המשיבה בע"פ 4824/19 והמערערת בע"פ 5850/19: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט נ' סולברג: ערעור על הכרעת הדין מיום 22.10.2018, וערעורים מזה ומזה על גזר הדין מיום 4.6.2019, שניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים א' ואגו, א' אינפלד, ו-א' חזק), בתפ"ח 10058-06-15. במסגרת זו, המערער בע"פ 8424/19 (הוא המשיב בע"פ 5850/19; להלן: המערער) הורשע פה אחד, בביצוע שורה של עבירות מין ב-3 קטינים, בני משפחה אחת, ונגזרו עליו 20 שנות מאסר בפועל, לבד מעונשים נלווים נוספים. עיקרי כתב האישום והכרעת הדין המסכת העובדתית המתוארת בכתב האישום – קשה מנשוא. היא מגוללת סיפור של ניצול מיני נורא, שנמשך שנים רבות, של ילדים רכים ולמודי סבל, מידי אדם הנחזה לאיש אמון וסוד – דמות אב ואח גדול גם יחד. המתלוננים, כולם בני משפחה אחת, מרובת ילדים. ההורים נפרדו זה מזו, האב עזב את הבית, והותיר אחריו משפחה קשת יום, במצוקה גדולה. אל תוך החלל הזה נכנס המערער, דמות מרכזית ורבת פעלים באזור. עד מהרה הפך המערער לעמוד התווך בבית, לגורם יציב ותומך, הן לאם הן לילדים – מבחינה כלכלית, נפשית וחברתית. מערכת יחסים צמודה זו, נמשכה שנים רבות, גם לאחר שהמשפחה התיקה את מקום מגוריה. במשך כל אותה תקופה, היה המערער בן-בית של ממש במשפחת המתלוננים. הוא התארח תדיר בביתם; אירח את ילדי המשפחה בביתו; והוציא את הילדים לאתרי בילוי ואטרקציות שונות. למרבה הצער, לאורך אותה תקופה ממושכת, בצד העזרה והתמיכה, הסתתר גם צד אפל. במשך כל אותן שנים, ביצע המערער במתלוננים עבירות מין רבות; מעשים מגונים, מעשי סדום, גרם מעשי סדום, ואף מעשי אינוס. נגד המערער הצטברו תלונות של 6 מילדי המשפחה, על עבירות מין שביצע בהם. ביחס לטענות שהעלו שניים מהמתלוננים, חלה התיישנות, ועל כן עדויותיהם הובאו כעדות שיטה בלבד. לדאבון הלב, מתלונן נוסף נטל נפשו בכפו סמוך לאחר הגשת כתב האישום, והאישומים שנסמכו על עדותו – נמחקו. נותרו אפוא 3 אישומים: (-) האישום הראשון, נסוב סביב מעשים שביצע המערער, לכאורה, בבת המשפחה, כשהיתה בת 15-10. במסגרת אישום זה, הורשע המערער בביצוע עבירות של מעשים מגונים וניסיון אינוס. יש לציין, כי במרוצת השנים, הקשר בין השניים נשא אופי רומנטי, וסמוך לאחר הגיעה לגיל בגרות, אף הוכרו השניים ברבים כבני זוג. (-) האישום השני, נסוב סביב מעשים שביצע המערער, לכאורה, בבת הזקונים של המשפחה, כשהיתה כבת 12-6. באישום זה הורשע המערער בביצוע עבירות של מעשים מגונים, מעשה סדום ואינוס. (-) האישום השלישי, נסוב סביב מעשים שביצע המערער, לכאורה, בבן המשפחה, כשהיה כבן 15.5-10. במסגרת אישום זה, הורשע המערער בביצוע עבירות של מעשים מגונים, מעשה סדום וגרם מעשה סדום. במהלך חקירותיו במשטרה, ולאורך ההליך הממושך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי, הכחיש המערער את הטענות שהועלו נגדו, מכל וכל. לטענתו, מסיבה שאיננה מבוררת עד תום, בחרו בני המשפחה, שלה נטה חסד שנים רבות, להעליל עליו עלילות שווא. בפרט, ציין המערער, כי מעדויות בני המשפחה עולה כי הם תיאמו ביניהם, ודרבנו אלה את אלה לפנות ולהתלונן נגדו, כדי 'לעבות' את התיק הפלילי; אולי לשם השגת פיצוי כספי בהליך אזרחי נלווה. עוד טען המערער, כי לאחר התאבדותו של המתלונן הנ"ל, שב אחיו (המתגורר בחו"ל) לארץ, על מנת להגיש תלונה נוספת. עובדה זו, כך המערער, מעידה בבירור על מוטיבציה של 'נקמה' בעקבות פטירת האח. לשיטת המערער, בהעדר ראיות חיצוניות, מדובר במקרה של 'מילה נגד מילה', ולכן, מחמת אי-דיוקים וקשיים מסוימים שקיימים לשיטתו בגרסת המתלוננים – לא ניתן לבסס את הרשעתו מעבר לספק סביר. בפרט, התייחס המערער לדבריה של המתלוננת הנ"ל, אשר כאמור ניהלה עם המערער קשר רומנטי גם בגיל בגרות. לטענתו, מערכת היחסים ביניהם היתה גלויה והדדית; לא נבעה מכפיה או תלות. כראיה לכך, הגיש המערער מכתבי אהבה רבים, שכתבה לו המתלוננת הזאת במרוצת השנים, והוא מתאר גם את אופן סיום הקשר ביניהם, השולל לטענתו טענה לתלות וניצול. ביום 22.10.2018, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט ציין, כי הוא מוצא את גרסאות המתלוננים כולם – אמינות ומשכנעות: "הוכחה זו היא ברמה גבוהה במיוחד, הרבה מעל ומעבר לכל ספק סביר. המשקל העצמי של עדות כל מתלונן בפני עצמה, גדול עד מאוד. למעשה, כל עדות בפני עצמה, בשילוב עם הראיות החיצוניות אודות אופן התפתחות הגשת התלונות, מספיקה כדי להוכיח את מעשי הנאשם באותו מתלונן, מעבר לספק סביר". לצד זאת, התגלעה מחלוקת בין שופטי בית המשפט המחוזי, לגבי המשקל שיש לייחס לגרסתה של המתלוננת הנ"ל, ביחס לקשר שניהלה עם המערער בהיותה בגירה, בפרט נוכח גילוי מכתבי האהבה הרבים ששלחה למערער. השופט חזק, ציין כי מעדותה עולה כי "לאחר שניסיונותיה להתנתק מן הנאשם לא צלחו בחרה [...] בחולשתה לנסות וליצור עמו מערכת זוגיות מתוך יצר של הישרדות". משמע, הקשר הזוגי הנטען לא היה הדדי כלל ועיקר, אלא "קשר של תלות ורצון לרצות [...] מדובר בקשר הדומה לקשר המוכר לנו בין אישה מוכה לבעל מכה". לעומתו, השופט אינפלד סבר אחרת – ואליו הצטרף גם השופט ואגו. לדבריו, מהחומר שהוצג עולה, כי מערכת היחסים הבוגרת בין השניים עשויה להעיד על אהבה זוגית של ממש. על כן, "הרושם המתקבל הוא כי הכעס של המתלוננת על מעשי הנאשם בילדותה (אשר טיבם ואופיים אולי הובנו על ידה באופן מלא רק לאחר פרידתם) גורם לה, סובייקטיבית, לצבוע בצבע שחור גם תקופה אחרת. תקופה, שאפשר שבזמן אמת לא הייתה כל כך שחורה". לצד זאת, הדגיש השופט אינפלד, כי "אהבה אינה סותרת ניצול, ולעתים משמשת ככלי לניצול [...] בוודאי שאין אהבה בשלב מאוחר סותרת מעשים של ניצול בשלב מוקדם יותר של החיים, עם הרגש השלילי המתלווה לכך". חרף הבחנה זו, הסכימו גם השופטים אינפלד וואגו, כי אין בכך כדי לפגום בעדותה של מתלוננת זו, משום שיש לחלק את עדותה, 'פלגינן דיבורא', בין "מעשים קונקרטיים ועובדות מעשיות", לבין "ההיבטים הרגשיים, הנזילים יותר בחווייתו של אדם ובזכרונו"; ובין עדותה על ימי בגרותה, לבין עדותה על המעשים שנעשו בה בילדותה – עדות הזוכה לחיזוק באמצעות עדויות השיטה של אחֶיה ואחיותיה. המערער הורשע אפוא, בעבירות שיוחסו לו בשלושת האישומים, כמפורט לעיל. עיקרי גזר הדין של בית המשפט המחוזי ביום 4.6.2019, גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המערער. בית המשפט קבע, כי כל אישום הוא 'אירוע' עצמאי העומד על רגליו-שלו, ועל כן, על-פי הוראות סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, נדרש לקבוע מתחם ענישה נפרד ביחס לכל אישום ואישום. לשם כך, על מנת לקבוע את מתחם הענישה ההולם לכל מקרה ומקרה, עמד בית המשפט המחוזי על נסיבות ביצוע העבירות, ובתוך כך בחן את הערכים המוגנים שנפגעו, את מידת הפגיעה בהם, את מדיניות הענישה הנוהגת, כפי שזו עולה מפסקי דין קודמים, ואת הנסיבות הנוגעות לביצוע העבירות. בפרט, ניתן משקל לגילם הצעיר של המתלוננים בעת קרות האירועים; ליחסי הקרבה והתלות ה'מעין משפחתיים' שהתקיימו בין המערער לבני המשפחה; ואת הימשכות האירועים לאורך תקופה ארוכה. לאחר ששקל את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, העמיד בית המשפט המחוזי את מתחם העונש ההולם באישום הראשון על 10-3 שנות מאסר בפועל לצד עונשים נלווים; באישום השני על 15-8 שנות מאסר בפועל לצד עונשים נלווים; ובאישום השלישי על 17-11 שנות מאסר בפועל לצד עונשים נלווים. משנקבע מתחם העונש ההולם, ומשלא נמצא מקום לסטות ממנו, פנה בית המשפט המחוזי לגזור את עונשו של המערער בתוככי המתחם. שיקולים לחומרא: המערער לא נטל אחריות על מעשיו, וממילא לא נמצא זכאי "להתחשבות כמי שהודה בתחילת המשפט, הביע חרטה וחסך זמן שיפוטי יקר ועוגמת נפש מן המתלוננים"; הצורך בהרתעה מפני עבירות כגון דא; והעובדה שבשנים שחלפו מאז ביצוע העבירות, הואשם המערער – והורשע על-פי הודאתו – בביצוע עבירת מין נוספת, גם היא בקטין שהיה נתון לפיקוחו; זאת הפעם כמורה ומדריך. עובדה זו, כך ציין בית המשפט המחוזי, מלמדת על כך שהמערער לא ניסה לשוב למוטב. שיקולים לקולא: "בהיבטים אחרים של חייו [המערער] ניהל אורח חיים נורמטיבי"; עדי האופי שהעידו על תרומתו הרבה לחברה; חלוף הזמן מאז ביצוע המעשים; ומידת הפגיעה של עונש המאסר בו ובמשפחתו. לצד זאת, בית המשפט המחוזי נתן דעתו על כך שתקופת המעצר היתה במקביל למאסרו של המערער בגין הרשעה אחרת, ועל כן הוא "לא זכה לקבלת התנאים אותם מקבלים אסירים כגון חופשות, במיוחד בשים לב לכך שתקופה זו לא תנוכה". במכלול השיקולים, ראה בית המשפט לקבוע עונש אחד על כלל האישומים, "כאשר עצם ההחלטה שלא לקבל עונש נפרד בגין שלושת האירועים מבטאת מתן משקל של ממש לשיקולים לקולא". על המערער נגזרו 20 שנות מאסר בפועל; 24 חודשי מאסר על-תנאי; והוא חוייב בתשלום פיצוי כספי למתלוננים, בסך כולל של 250,000 ₪. מכאן הערעור שלפנינו. עיקרי טענות המערער מרבית טענות המערער מופנות כלפי הכרעת הדין. בפתח דבריו טוען המערער, כי מדובר כאן במקרה קלאסי של 'מילה נגד מילה', כאשר הרשעתו נקבעה אך ורק מחמת התרשמות בית המשפט המחוזי, באופן בלתי אמצעי, ממהימנות העדים, מבלי שניתן כל משקל לגורמים אובייקטיביים, חיצוניים. לדבריו, "המשקל שניתן לייחס להתרשמות בלתי אמצעית מקום בו נטענת טענה של עלילה מתואמת הנו זניח עד אפסי [...] ההתרשמות הבלתי אמצעית מן העדים הנה מסוכנת. היא סובייקטיבית ובעיני המתבונן בלבד". במקרה זה, טוען המערער, כי מורכבות זו מקבלת משנה תוקף, מכמה וכמה נימוקים: (-) ראשית, מבקש המערער להיבנות מהערות השופט אינפלד, שאליהן הצטרף גם השופט ואגו. בניגוד לשופט חזק, אשר נוכח התרשמותו ממהימנות עדותה של המתלוננת באישום הראשון, נתן לדבריה את מלוא המשקל הראייתי – לדעת השופט אינפלד, תוכנם של מכתבי האהבה שהוצגו "אינו הולם את עדותה של [...] והיא לא הצליחה להסביר את תוכן המכתבים האלה באופן המניח לגמרי את הדעת". לטענת המערער, די בכך כדי ללמד כי השופט חזק, "מרגע שהתרשם לחיוב מעדות המתלוננת בחר להתעלם, ולמצער – לא לתת כל משקל, לראיות חיצוניות כבדות משקל המטילות צל כבד על עיקרי עדותה של המתלוננת". בנסיבות אלה, כך המערער, "מוטט כבוד השופט אינפלד את מגדל הקלפים המפואר שבנה כבוד השופט חזק בעמל רב עד כי לא נותר ממנו זכר". בנוסף, על אף שהמערער מעלה על נס את ניתוחו של השופט אינפלד, יש בפיו טענות קשות כלפי מסקנותיו: "לצערנו הרב, כבוד השופט אינפלד נמנע מלהוציא מדבריו את המסקנות הנדרשות והמתבקשות מאליהן ובכך שגה". לטענת המערער, ההבחנה שביקש השופט אינפלד לעשות בין דבריה של המתלוננת בתיאור העובדתי, לבין דבריה ביחס לרגשותיה וחווייתה – "כמוה כיריית החץ וסימון המטרה סביבו". (-) שנית, המערער מצביע על כך שבית המשפט המחוזי נתן משקל רב לדמיון בין העדויות. אמנם כן, "עדויות חמשת האחים דומות זו לזו. דומות עד מאוד. דומות להפליא". אך יחד עם זאת, בהתחשב כך שטענת הסנגוריה היא שהאחים רקמו יחדיו עלילת שווא מתואמת – נטען כי הדמיון הרב דווקא פוגע במהימנות העדויות. "לטענתנו, נזכיר, חמשת האחים תיאמו ביניהם את תוכן עדותם. על כן, אין כל פליאה או רבותא בכך שעדויותיהם כל כך דומות. נהפוך הוא – היא הנותנת!". (-) שלישית, המערער טוען כי אי-התרשמותו של בית המשפט המחוזי ממהימנותו-שלו, נובעת בעיקר מכך שבמסגרת ניהול ההליך, נחשפו השופטים להרשעה קודמת שלו בביצוע עבירות מין בקטין שהיה בקשר קרוב עמו. פרסומה של פרשיה זו בתקשורת, הוא שהניע את בני המשפחה להגיש את תלונותיהם, ועל כן היא שזורה בחוט דק אל תוך עדויות המתלוננים כולם. לדברי המערער, "כתב האישום בתיק הנוסף, ולאחר מכן – הרשעת המערער בו – נחשפו לפני בית המשפט הנכבד קמא פעם אחר פעם, והיוו מעין 'פיל' שניצב באולם המשפט, שלמרות שהצדדים כביכול נמנעו מלהתייחס אליו במפורש בסיכומיהם ובהכרעת הדין – סבורים אנו שהיה לו תפקיד מרכזי בהרשעת המערער". לא זו אף זו: חרף ההשפעה שעלולה להיות למידע זה על בית המשפט, "בשום מקום בהכרעת הדין אין התייחסות של בית המשפט הנכבד קמא למשמעות המשפטית של חשיפתו לעובדה דרמטית זו, ולו בדרך של 'אזהרה עצמית' שיש להתעלם מהראיה הבלתי קבילה אליה נחשף". (-) לבסוף, טוען המערער, כי בניגוד לרושם העולה מהכרעת הדין, שלפיו עדויות המתלוננים מוצקות ומהימנות, ועדותו של המערער אינה כזו – הרי שעיון מעמיק מלמד כי "מדובר בדרך ניתוח בעייתית, מגמתית וטאוטולוגית. היא יוצאת פעם אחר פעם מנקודת ההנחה של הטעון הוכחה [...] פעם אחר פעם מציין בית המשפט הנכבד קמא עובדות אובייקטיביות [...] ומציג אותן באור מפליל. בטון חשוד. בקונוטציה שלילית. ואולם, אם בוחנים בדיוק את אותן עובדות באופן אובייקטיבי, לאחר ש'מחליפים דיסקט', קרי, מתוך הנחה של חפות [...] או אז העובדות 'מחליפות צבע', ולעיתים מחזקות דווקא את גרסתו". כך למשל, המערער מציין כי בית המשפט המחוזי בחר לזקוף לחובתו את העובדה שלא סיפק מניע מוצדק לעלילת השקר; את העובדה שמעשים בלתי-הגיוניים שעליהם העידו המתלוננים נתפסו דווקא כמחזקים את עדויותיהם; ואת המשקל הפחוּת שניתן לעובדה כי חלק מהאחים כלל לא טעו כי נפגעו ממנו. לחלופין טוען המערער, כי גם אם ידחו טענותיו בנוגע להכרעת הדין – הרי שיש להפחית מן העונש החמור שנגזר עליו. לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע מתחם ענישה נפרד לכל אישום ואישום, ולא קבע מתחם אחד משותף לכלל האישומים. לדבריו, קביעה זו "השפיעה באופן ישיר ולחומרה על עונשו". בנוסף, המערער טוען כי בבוחנו את מדיניות הענישה הנוהגת, הסתמך בית המשפט המחוזי בעיקר על פסקי דין שעסקו בעבירות מין בקטינים בתוך המשפחה. פסקי דין אלו, כך המערער, אינם נוגעים לעניין דנן, שכן על אף הקִרבה והאמון ששררו בינו לבין המתלוננים, לא ניתן להגדירו כבן משפחתם. לטענתו, "לעובדה שהעבירות בוצעו על-ידי אדם מוכר, קרוב ואהוב שני פנים: האחד – מחמיר עם הנאשם, השני – מקל עמו. בית המשפט הנכבד קמא עסק רק בפן המחמיר – ניצול יחסי הקרבה [...] היה מקום ליתן משקל גם לפן המקל, זה שעניינו פגיעה וטראומה פחותות בקרבנות (בהשוואה לאלו שנגרמות עקב פגיעה על-ידי תוקף זר מזדמן)". לבסוף, טוען המערער כי היה מקום לנכות מעונשו את ימי מעצרו. בית המשפט המחוזי נמנע מכך, בנימוק שהמערער, שהה ממילא במאסר בתקופה זו, בגין הרשעתו בהליך אחר. לטענתו, עובדת היותו עציר גרמה להחמרה קשה בתנאי מאסרו, ועל כן ראוי לנכות תקופה זו מעונשו, חרף ריצוי עונש מאסר אחר במקביל. עוד טוען המערער, כי עונשו הוחמר יתר על המידה, משום ש"נשקלה הרשעתו [...] בתיק הנוסף משל היתה עבר פלילי". עיקרי טענות המשיבה בתגובתה לערעור, מבקשת המשיבה לדחות את כל טענות המערער לגבי הכרעת הדין. לדבריה, התרשמותו הבלתי-אמצעית של בית המשפט מן העדים, ממהימנותם, ומאותות האמת שעלו מעדויותיהם – היא דרך המלך שקבע המחוקק ביחס לבחינת משקלה של ראיה. עוד טוענת המשיבה, כי בהתאם להלכה הפסוקה, הסתייגות לגבי חלק מסוים מעדותה של המתלוננת באישום השני – אינו פוגם בהכרח בעדותה כולה; ודאי שאין בה כדי לגרוע מעדויות אחֶיה. המשיבה מוסיפה, כי התיאור שמסרה החוקרת, באשר לאופן גביית העדויות מהמתלוננים, בצירוף התנהגותם של אלה על דוכן העדים – מלמדים היטב כי המתלוננים לא תיאמו ביניהם את גרסאותיהם. על כן, הדמיון הרב שנמצא בין העדויות מעניק להן משנה תוקף. לבסוף, המשיבה מדגישה, כי בניגוד לרושם העולה מדברי המערער, בא-כוחו-שלו, הוא הוא שחשף לפני בית המשפט המחוזי את דבר הרשעתו בתיק אחר; חרף אזהרות בית המשפט וב"כ המאשימה. בעקבות זאת, בית המשפט המחוזי נדרש לעניין, והבהיר בהכרעת הדין, באופן ברור ומפורש, כי לא נתן כל משקל למידע בלתי-קביל שהגיע לפתחו – ודי בכך. בערעור שהגישה המשיבה על קולת העונש שנגזר על המערער, ציינה, נוכח מתחמי הענישה הנפרדים שקבע בית המשפט המחוזי לאישומים השונים, כי העונש שנקבע לבסוף, ממוקם בחלקו התחתון של המתחם. בית המשפט המחוזי נימק זאת בכך שנתן "משקל של ממש לשיקולים לקולא", אך לטענת המשיבה, לא ניתן כל משקל לשיקולים לחומרא; ביניהם "מסוכנותו המופלגת של המשיב", והעובדה כי על אף חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, לא שב המערער מדרכו הרעה, והמשיך "'לשחר טרף' באותו דפוס פעולה בדיוק, עד שמצא נער שהתגורר במשפחת אומנה [...] וגם אותו הפך לכלי לסיפוק יצריו החולניים". עוד טוענת המשיבה, כי תקופת המאסר שנקבעה למערער, בסופו של דבר, שאינה עולה על העונש המקסימלי הקבוע לעבירת מין אחת – "אינה הולמת את חומרת מכלול מעשיו של המשיב, ואין בה כדי לבטא את ההכרה שכל מתלונן ומתלונן הוא עולם שלם בפני עצמו". דיון והכרעה לאחר שלמדתי את הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי, ונתתי דעתי על טענות הצדדים מזה ומזה, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעורים שניהם – להידחות, וכך אציע לחברותי כי נעשה. הערעור על הכרעת הדין מרבית טענות המערער, מופנות כלפי ממצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. הלכה פסוקה היא, כי "אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב במימצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, וקל וחומר במימצאי מהימנות" (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 625 (2004)) – על אחת כמה וכמה מקום בו עסקינן בעבירות מין (ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (10.11.2011)). המערער מדגיש, כי אינו חולק על ממצא זה או אחר; קצפו יצא על עצם השימוש שנעשה בממצאי מהימנות במקרים כגון דא. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שהבהירה המשיבה, התרשמות השופט באופן בלתי-אמצעי ממהימנות העדים שהובאו לפניו, והרשעה על-פיה, איננה אפשרות דחוקה ומאולצת, שהשימוש בה יֵעשה רק 'כמוצא אחרון'. דרך זו, היא למעשה 'דרך המלך', והיא נקבעה במפורש בסעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971: "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין שעל בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". אמת נכון הדבר, 'אותות האמת' – אינם מדע מדויק. שופטים כבני אדם, והם בשר ודם, ומוזהרים להקפיד שלא ליפול קרבן להטיות והטעיות. אולם זו שיטתנו המשפטית, כפי שעוצבה ונקבעה על-ידי המחוקק – ואין בלתה. יפים לעניין זה דברי הרמב"ם: "שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו ונאמר כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב" (משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה ז, ז). הכרעת בית המשפט המחוזי ניתנה פה אחד, לאחר שכלל שופטי ההרכב התרשמו לחיוב מדברי המתלוננים, מהתנהגותם, ממכלול נסיבות העניין, ומאותות האמת הרבים שהתגלו בעדויותיהם. הלכה למעשה, מרבית טיעוני המערער, מתבססים על טענתו העיקרית והמרכזית, בדבר פגמים שנמצאו לטעמו, בקביעות בית המשפט המחוזי לגבי ממצאי המהימנות. במצב דברים זה, משאין בדעתי לקבל את 'טענת העל' של המערער – די בכך כדי לדחות את הערעור. למעלה מן הצורך, אדרש לטענות המפורטות שהעלה המערער, ואשיב גם עליהן; על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. המערער סבור, כי משעה שבדעת הרוב בפסק הדין, הובעה הסתייגות מהיבטים מסויימים בעדותה של המתלוננת באישום השני, המסקנה המתחייבת היא כי התערערה מהימנותה של העדות כולה, וממילא מפילה היא יחד עמה – כאבני דומינו – גם את עדויותיהם של אחֶיה, בבחינת "עדות שבטלה מקצתה – בטלה כולה" (בבלי, בבא קמא עג, ע"א). טענה זו אינה מקובלת עלַי. כפי שציינה המשיבה, השימוש בכלל האמור נדחה במפורש בפסיקה הישראלית, ולעומתו קנה לו שֶׁבֶת כלל 'פלגינן דיבורא': "מן המפורסמות, כי יש ודבריהם של נאשמים או של עדים בחקירותיהם ובעדותם, אינם עשויים מקשה אחת. במקרים אלה שומה על בית המשפט לבחון את הדברים בזהירות מרבית, ורשאי הוא לפלג את האמירות – 'פלגינן דיבורא' בניסוח שהשתרש בפסיקה הישראלית – ולקבל כעדות אמת את אשר נראה נאמן בעיניו, תוך שהוא דוחה כעדות שקר את אשר נראה בלתי מהימן" (ע"פ 7637/05 שלמה יוסף נ' מדינת ישראל, עמוד 23 (5.7.2007)). לא זו אף זו: בנסיבות ענייננו, איננו נדרשים להכריע בין כללים משפטיים אלו, בין 'פלגינן דיבורא' לבין 'עדות שבטלה'. זאת, שכן גם לעמדת השופט אינפלד, אין צורך לבצע במקרה זה 'פלגינן דיבורא', בין "עדות אמת" לבין "עדות שקר". כאמור לעיל, שלושת שופטי בית המשפט המחוזי הסכימו, פה אחד, כי המתלוננת הנ"ל "לא נתפסה ולו בדבר שקר אחד בעניין הקשור למעשה מוחשי של הנאשם". כל שנטען הוא, כי בעת שתיארה את תחושותיה ביחס לטיבו של הקשר הזוגי שנרקם בינה לבין המערער, בתקופה שלאחר ביצוע העבירות מושא תלונותיה – צבעה מתלוננת זו רטרואקטיבית את מערכת היחסים ביניהם בצבעים קודרים ואפלים, אף "שאפשר שבזמן אמת לא הייתה כל כך שחורה". הסתייגות שופטי הרוב מחלק זה של העדות, אשר הוא מטיבו עמום וסובייקטיבי, ופעמים רבות משקף הליכים לא מודעים – אין בו כדי לפסול את יתר חלקי העדות שמסרה, בפרט בכל הקשור לממצאים העובדתיים העולים ממנה. גם עצם קיומה של מחלוקת מסוימת בין השופטים, אינה פוגמת בשיקול הדעת שלהם, בכל הנוגע למהימנות העדות. שתי הגישות שהוצגו בפסק הדין מלמדות, כל אחת בדרכה, על רגישות רבה לתעתועיה של נפש פצועה ומצולקת, המבקשת להתמודד עם התנגשות בין אהבה והערכה לגורם הפוגע, לבין בושה, השפלה, וכעס על הפגיעה שקדמה לאותן רגשות. לא הליכה עיוורת בעקבות 'תחושת בטן' בנוגע למהימנות יש כאן; כי אם בחינה ספקנית ומדוקדקת של דברי העדה, המתבטאת במחלוקת כנה. גם כאן, רואה אני מקום להביא מדברי הרמב"ם: "סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה ואמרו כולן חייב הרי זה פטור עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו וירבו המחייבין ואח"כ יהרג" (משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם ט, א). אין אפוא בדברי שופטי הרוב, המופנים כלפי עניין מסוים וספציפי בעדותה של המתלוננת באישום השני, כדי לפגום ביתר חלקי עדותה, או באמינותה ומהימנותה. על אחת כמה וכמה, שהדבר אינו גורע כמלוא נימה מעדויות האחים. גם את הטענה, שלפיה אין לראות בדמיון בין העדויות משום חיזוק, אין בידי לקבל. אילו, כטענת המערער, היו המתלוננים רוקחים מזימה, ומתאמים גרסאותיהם – הדבר עשוי היה להסביר את הדמיון בין עדויותיהם, אך "ניכרים דברי אמת"; הסיכוי שהמתלוננים כולם, יצליחו לשמור על חזית אחידה, על אותה גרסה שקרית וכוזבת, 'לא יִכָּשְׁלוּ בִלְשׁוֹנָם וְלֹא יִנָּקְשׁוּ בְשִׁנּוּנָם' – נמוך עד מאוד. יתרה מזאת, מעדויות המתלוננים עולה דמיון רב – דווקא בפרטים שלגביהם תיאום הגרסאות הנטען אינו מתקבל על הדעת. כך, מעדות חוקרת המשטרה – העולה בקנה אחד עם התרשמות שופטי בית המשפט המחוזי – ניתן ללמוד, כי המתלוננים חשפו את הפרטים המדויקים של אירועי ההתעללות שחוו, רק לאחר עבודת דיבוב מאומצת – וגם אז המידע נמסר טיפין טיפין, כמי שאנוס על-פי הדיבור. עדויותיהם, גם בבית המשפט, לוו בשתיקות ובסימני מועקה רבים, אשר חיזקו את הרושם שלפיו מדובר במידע מוכמן ואישי, אשר לא בנקל ניתן לחשפו. המתלוננים – אנשים אחים המה, אחים גם לצרה. הדעת נותנת, כי יבושו עד מאוד מלחשוף זה לפני זו, זו לפני זה, את אופיין המדויק, הגרפי והמחלחל של הפגיעות שעברו. ואכן, חוקרת המשטרה ציינה בעדותה, כי ניכר היה שהמתלוננים אינם מודעים לתוכן המדויק של הפגיעות באחֵיהם – וביקשו להימנע מלהיחשף למידע שכזה. הדמיון בין העדויות – אמנם בולט וניכר; אך הוא עומד בתוקפו, גם לאחר עיון בטענת ההגנה, לפיה כביכול בגרסאות מתואמות עסקינן. מכאן לטענת המערער, כי בית המשפט המחוזי נחשף למידע בלתי-קביל, בדבר הרשעתו בעבירות מין במקרה אחר. אקדים ואומר: נדמה כי אין מחלוקת שעצם החשיפה לעובדה שנגד המערער מתנהל הליך פלילי נוסף – היתה בלתי-נמנעת. דבר הרשעתו פורסם בכלי התקשורת, ועובדה זו היא שהביאה את המתלוננים לפתוח את סגור לבם, ולהגיש תלונה נגד המערער. המערער מלין על כך שבית המשפט המחוזי גילה על אודות הרשעתו בתיק השני, וכי נחשפו לפניו האישומים המפורטים שבהם הורשע, ועמם גם העונשים שנגזרו עליו באותו הליך. טענה זו, דינה להידחות מכל וכל. כאמור לעיל, ב"כ המערער עצמו, הוא שפתח את הדלת, והציג לפני בית המשפט המחוזי את המידע הנוגע להליך הפלילי השני. כך, בחקירתו הנגדית של אחד המתלוננים (אשר עדותו הובאה כעדות שיטה), העלה ב"כ המערער דאז, לראשונה, את דבר קיומו של ההליך הפלילי השני – חרף אזהרתה של ב"כ המשיבה, ואזהרות בית המשפט המחוזי: "[ב"כ המערער]: [..] אתה ידעת בעצם שיש תלונה נגד [המערער]. בגין מה? [...] [ב"כ המשיבה]: לא, זה בדיוק אתה פתחת את השער הזה. בדיוק אתה פתחת את השער הזה. [...] הרי זאת התשובה, בדיוק זאת התשובה, הרי אתה פתחת את השער ואני רמזתי לך ואתה פתחת את השער בדיוק לזה. [...] הש' ואגו : חברים, מה שאנחנו לא יודעים ומה שאנחנו לא צריכים לדעת בואו נעצור פה ואנחנו לא נדע. [...] [ב"כ המשיבה]: אני מציעה שלא להמשיך עם הקו הזה. [...] זה עניינו, אבל אני מציעה לא להמשיך בקו הזה. [ב"כ המערער]: אז אני מציע שאני ממשיך ואני יודע את הסיכונים שיש בכך [...] הש' ואגו: בסדר גמור. אם אדוני שואל באופן כללי איך נודע לו והוא מספר עכשיו על משהו שכנראה אולי ייתכן שמדובר על איזה תלונה אחרת בכלל מחוץ למשפחה אז אדוני פותח פה פתח ואז הוא יכול להשיב. אז [...] היא רוצה לעזור לך אולי, אני לא יודע. [ב"כ המערער]: כבודו, אני ער לכך שאני חשוף לדברים אחרים. הש' ואגו: אז זה שיקול שלך. אבל תהיה ער לזה, אדוני, רק שאנחנו לא נעצור את העד בתשובה כשהוא ישיב שאלות לשאלה. [...] [ב"כ המערער]: כולנו יודעים שיש לו הרשעה מפתח תקווה. אין בעיה. [ב"כ המשיבה] : לא, אף אחד לא ידע את זה לפני שאתה חשפת את זה בדיון היום דרך אגב. [ב"כ המערער]: אז אני אומר את זה, היתה כתבה אינטרנט שנדע תלונה אחת היתה בפתח תקווה והוא הורשע על זה גם. אני אגיד את זה את הכל שבית משפט יידע. הש' ואגו: עד לרגע הזה אנחנו לא ידענו שהוא הורשע. הש' אינפלד : אנחנו לא שמענו על שום דבר. [ב"כ המערער]: אז אני אומר את זה" (עמודים 46-44, 80-79 לפרוטוקול הדיון). אמנם, בכך לא תם העניין; בשלב מאוחר יותר, במעלה הדרך, בעיצומו של דיון הוכחות, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה מטעם גורם חיצוני להליך – שבה נחשף מידע מפורט על הרשעת המערער בתיק האחר, תוך פירוט האישומים והעונש שנגזר עליו. אולם, גם ביחס לחשיפה למידע זה – לא נפל כל פגם בהתנהלות בית המשפט המחוזי. מיד לאחר הגשת הבקשה, עצר בית המשפט את חקירת העדים, הודיע לב"כ הצדדים על דבר קיומה של הבקשה, פירט לפניהם את אשר נכתב בה – והבהיר להם כי אם ברצונם להגיש בקשה לפסילת המותב – פתוחה לפניהם הדרך לעשות כן. ואולם, באותו שלב, בחר המערער להותיר את הסוגיה לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי (עמודים 235-233 לפרוטוקול הדיון), באופן שאינו מתיישב עם טענותיו עתה, בשלב הערעור, נגד חשיפת בית המשפט המחוזי למידע האמור. עוד יצוין, כי במקום אחר הבהיר בית המשפט המחוזי, כי הוא עושה מאמצים שלא לשמוע מידע נוסף על העניין, וכי ימנע מלייחס לו משקל בהכרעתו (עמודים 445-444 לפרוטוקול הדיון). יתר על כן, המערער עצמו טוען, כי ניתן היה לרפא קושי זה, באמצעות 'אזהרה עצמית' של בית המשפט המחוזי, במסגרת הכרעת הדין. לדבריו, "אילו היה בית המשפט הנכבד קמא לכל הפחות מציין בהכרעת הדין כי נחשף לראיה בלתי קבילה ומזהיר את עצמו כי עליו להתעלם ממנה, הרי שהיתה ניתנת לבית המשפט נכבד זה אפשרות מסויימת לבחון את שאלת השפעתה בפועל של הראיה הבלתי קבילה על בית המשפט". אלא, שלטענת המערער, אזהרה כזו אינה בנמצא: "בשום מקום בהכרעת הדין אין התייחסות של בית המשפט הנכבד קמא למשמעות המשפטית של חשיפתו לעובדה דרמטית זו, ולו בדרך של 'אזהרה עצמית' שיש להתעלם מהראיה הבלתי קבילה אליה נחשף". דא עקא, טענה זו אינה מדויקת, בלשון המעטה, שכן בהכרעת הדין, כלל בית המשפט המחוזי 'אזהרה עצמית' שכזו, באופן מפורש: "בשלב זה יבהיר ביהמ"ש כי בפסק הדין התעלם מכל המידע אודות הנאשם שהוצג בבקשה לביהמ"ש, שהגיש עו"ד חיצוני המייצג את המשפחה האמורה". לבסוף, מפנה המערער לכמה וכמה התייחסויות נקודתיות, אשר מעידות לשיטתו על כך שבית המשפט בחן את גרסאות ההגנה והתביעה "בדרך ניתוח בעייתית, מגמתית וטאוטולוגית. היא יוצאת פעם אחר פעם מנקודת ההנחה של הטעון הוכחה". בטענותיו אלה, מבקש המערער להטיל ספק בהכרעות המהימנות הקונקרטיות שקבע בית המשפט המחוזי, ועל כן, כפי שציינתי בראשית דברַי – אין בכוונתי להידרש אליהן. סיכומם של דברים, דין טענות המערער ביחס להכרעת הדין – להידחות כולן. הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי – נימוקיה עמה; היא מבוססת היטב על חומר הראיות, ולא נפל בה פגם. משכך, לא מצאתי טעם טוב להתערב בה. הערעורים על גזר הדין מן המפורסמות, כי מידת ההתערבות של ערכאת הערעור בגזר הדין – מצומצמת עד מאוד, והיא שמורה אך למקרים שבהם מתברר כי נפלה טעות מהותית בהחלטת הערכאה הדיונית, או שנקבע עונש החורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת (ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.1.2009)). העניין שלפנינו אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים; לא לקולא ולא לחומרא. בית המשפט המחוזי פרשׂ יריעה רחבה, הן ביחס למדיניות הענישה הנהוגה במקרים כגון דא, הן ביחס לד' אמותיה הייחודיות של הפרשה הקשה והמטלטלת שהונחה לפניו. העונש שנגזר, ממוקם בחלקם התחתון של מתחמי הענישה שקבע בית המשפט המחוזי. החלטתו לקבוע מתחמי ענישה נפרדים, כמו גם החלטתו להימנע מלנכות את ימי המעצר מן העונש – מנומקות, מפורטות, נתונות לסמכותה המלאה של הערכאה הדיונית, ועולות בקנה אחד עם הדין הנוהג במקרים כאלה. על כן, החלטנו לדחות את ערעור המערער על גזר הדין. החלטנו גם, לא בלי התלבטות, לדחות את ערעור המשיבה על קולת העונש. לא נכחד, ביחס לחומרת העבירות שבוצעו, סברנו גם אנחנו כי נכון היה להחמיר בעונשו של המערער. דא עקא, העונש שגזר בית המשפט המחוזי, כבד כשלעצמו, גם הוא נטוע היטב בגבולות שיקול הדעת הלגיטימי של הערכאה הדיונית; בנסיבות אלו, אין מקום אפוא להתערבותנו. סוף דבר הן הכרעת הדין, הן גזר הדין – מנומקים ומפורטים. השיקולים הרלבנטיים – הובאו כולם בחשבון. בנסיבות אלה, אל לנו להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. אשר על כן, אציע לחברותי לדחות את הערעורים. ש ו פ ט השופטת י' וילנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ג' כנפי-שטייניץ: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏כ"ד בניסן התשפ"ב (‏25.4.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 19048240_O11.docx יא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1