מרדכי שמעון נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4822/99 ע"פ 5821/99 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת א' ריבלין המערער בע"פ 4822/99: מרדכי שמעון המערער בע"פ 5821/99: פארס עאסי נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 2.6.99 בת"פ 189/86 שניתן על-ידי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה תאריך הישיבה: ה' בטבת התש"ס (14.12.99) בשם המערער בע"פ 4822/99: עו"ד עמוס האוזנר בשם המערער בע"פ 5821/99: עו"ד אמל פלאח בשם המשיבה: עו"ד יהושע למברגר בשם שירות-המבחן: גב' זהבה מור פסק-דין השופטת ד' דורנר: המערער בע"פ 4822/99 (להלן: שמעון), שהוא קבלן לעבודות עפר, הואשם בבית-המשפט המחוזי ביחד עם המערער בע"פ 5821/99 (להלן: פארס) ואחיו של האחרון, בעליהם של חברת שמירה שסיפקה לשמעון שירותי שמירה, בביצוע עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה ותקיפה בנסיבות מחמירות. על-פי הנטען בכתב-האישום, עבירות אלו בוצעו כנגד ג'לאל שמאסנה (להלן: המתלונן), שעבד בשירותו של שמעון כטרקטוריסט באתר חפירה בבית-חורון, וזאת לאחר ששמעון חשד בו כי הוא אחראי להעלמות ציוד וחומרים שהחזיק שמעון באתר החפירה. בבית-המשפט המחוזי העיד שמעון, כי החליט לתחקר את המתלונן בעניין גניבת הציוד, כי שכר לשם-כך רכב מסוג פורד טרנזיט, ואף כי הטיל תמורת תשלום את משימת התיחקור על פארס ואחיו, וכן על שאהר ג'מעאת (להלן: ג'מעאת), שעבד כמפקח בחברת-שמירה של האחים פארס. שמעון העיד עוד, כי נסע בשעות הלילה בתאריך 16.8.93 ברכב הטרנזיט שהיה נהוג בידי פארס לאתר החפירה שבו עבד אותה שעה המתלונן, וכי לנסיעה הצטרפו ג'מעאת ושני אנשים נוספים, אשר בהגיעם לאתר החפירה ירדו מן הרכב, קראו למתלונן והושיבוהו בחלקו האחורי של הרכב. שמעון עצמו, לפי גירסתו, נשאר לשבת במקומו במושב שליד הנהג, ולא התערב בשיחה שהתמשכה כמחצית השעה ונסבה על הציוד שנעלם, וזאת בתקווה שהמתלונן לא יבחין בו. עוד העיד שמעון, כי בסיום השיחה הורד המתלונן באזור הכפר ג'בע, וכי למחרת סיפר לו המתלונן כי במהלך עבודתו באתר החפירה נלקח בניגוד לרצונו על-ידי רעולי-פנים, ידיו ורגליו נכבלו, עיניו נקשרו והוא הוכנס לרכב, נחקר במשך שעות תוך שהוכה, ובשעה 04:00 לערך נזרק מתוך הרכב באזור שומם. על גירסה זו, שכאמור שמעון הודה כי המתלונן מסר לו אותה למחרת יום ההתרחשות, חזר המתלונן גם בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית-המשפט המחוזי. המתלונן אף הוסיף כי הובל אל הרכב באיומי אקדח שהוצמד לראשו, כי נחקר בנוגע לגניבת ציוד משמעון, וכי זיהה את שמעון כאחד החוטפים על-פי ריח הבושם שלו. פארס אישר אף הוא בעדותו בבית-המשפט המחוזי את גירסת המתלונן. לדבריו, שמעון אילץ אותו באיומי אקדח להשתתף בחטיפתו ובחקירתו של המתלונן, וזאת על-ידי נהיגת רכב הטרנזיט. פארס סיפר עוד, כי בהגיעם לאתר החפירה נשאר הוא ברכב, בעוד שמעון ושלושה רעולי-פנים, שמתוכם זיהה את ג'מעאת, הביאו את המתלונן אל הרכב וחקרו אותו תוך שימוש באלימות. אף ג'מעאת, שניתן לו מעמד של עד-מדינה, אישר כי השתתף עם שמעון בתכנון חטיפתו וחקירתו של המתלונן, וכי נסע לאתר החפירה ביחד עם שמעון, פארס ושניים אחרים ברכב טרנזיט ששכר שמעון. לדבריו, פארס ושמעון נשארו במכונית ואילו הוא והשניים האחרים הובילו את המתלונן לתוכה, לאחר שקשרו את ידיו ורגליו וכיסו את עיניו. ג'מעאת סיפר עוד, כי הוא עצמו ניהל את החקירה, שלוותה במכות, על-פי הדרכתו של שמעון, וכי עם סיום החקירה הורד המתלונן ליד ג'בע. לבסוף סיפר ג'מעאת כי תמורת השתתפותו שילם לו שמעון סכום כולל של 4,000 ש"ח, ואילו לכל אחד מן המשתתפים האחרים שילם שמעון 1,000 ש"ח. לגירסתו, השתתף בפרשה גם אחיו של פארס. בית-המשפט המחוזי (השופטת אילה פרוקצ'יה) הרשיע על בסיס ראיות אלה את שמעון ואת פארס בעבירות שבהן הואשמו, וגזר על כל אחד מהם 30 חודשי מאסר, מתוכם 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, וכן תשלום פיצוי למתלונן בסך 6,000 ש"ח. אחיו של פארס, שהועמד עימם לדין באותו כתב-אישום, זוכה מן הספק. הערעורים שבפנינו מופנים כנגד ההרשעה ולחלופין כנגד חומרת העונש. בטיעונו הפרטני הצביע שמעון על סתירות בין הגירסאות המרשיעות שהוצגו בפני בית-המשפט המחוזי וטען כי מדובר בעלילה שנרקמה נגדו בעקבות תביעה אזרחית שהגיש כנגד המתלונן. פארס מצידו טען כי לא נסתרה גירסתו, שלפיה אולץ לנהוג ברכב הטרנזיט, וכי מטעם זה ראוי היה לזכותו. המערערים ביקשו איפוא כי נתערב במימצאי מהימנות שנקבעו על-ידי בית-המשפט המחוזי. טענות אלה אינן יכולות להתקבל. הודעת שמעון, שבפרטיה דומה להפליא לעדויות המפלילות שהושמעו נגדו, תומכת בעדויות אלו ומחזקת אותן. הכחשתו של שמעון כי המתלונן נחטף, ואף טענתו כי חקירת המתלונן לא נערכה תוך שימוש באלימות - לא היו מהימנים על בית-המשפט. אכן, מכלול הנסיבות, לרבות דבריו של שמעון בנוגע לסיפורו של המתלונן למחרת ליל החטיפה - עוד בטרם הוגשה התביעה האזרחית כנגד המתלונן - מלמד כי אין ממש בגירסתו של שמעון באשר לדרך הובלת המתלונן אל הרכב ובנוגע לאופן חקירתו. פארס, כאמור, הודה בהשתתפותו במעשים הפליליים. ההסבר שסיפק ולפיו אולץ להשתתף במעשים אלו, לא היה מהימן על בית-המשפט המחוזי. אין כל יסוד להתערב בקביעה זו, וזאת לנוכח העובדה שגם לפי גירסתו המתין הוא ברכב שעה שהאחרים יצאו ממנו כדי לחטוף את המתלונן, ולא ניצל את ההזדמנות כדי לברוח. לא מצאנו בסתירות ובפירכות שעליהן הצביעו שמעון ופארס עילה להתערב במימצאיו של בית-המשפט המחוזי. הרשעתם של שמעון ופארס הייתה איפוא כדין. המערערים טענו, כאמור, כי ראוי היה להקל בעונשם. זאת, מן הטעם שהעבירות שבהן הורשעו בוצעו לפני זמן רב. לכל אחד מן המערערים אף נסיבות אישיות ומשפחתיות מקלות: לשמעון אין עבר פלילי, והוא אף הספיק לסיים לימודי תואר שני במשפטים, כך שעצם ההרשעה פוגעת בסיכוייו לשמש כעורך-דין. פארס סובל מהפרעות נפשיות, ובנוסף, והוא העיקר, הוא פעל בשליחות שמעון. לא מצאנו עילה להקל בעונשו של שמעון. שכן, שמעון הוא זה שתיכנן את הפשעים שבוצעו כנגד המתלונן, שחירותו נשללה והוא הוכה מכות קשות. יוצא איפוא כי העונש שהוטל על שמעון אינו חמור מדיי, וזאת גם אם מתחשבים בנסיבותיו האישיות. לא כך הוא הדבר באשר לפארס, שלגביו כתב בית-המשפט המחוזי בגזר-דינו כי "שימש כלי-שרת בידיו [של שמעון] לצורך הגשמת תוכניתו, ובמובן זה חלקו מן הבחינה המוסרית נופל משל חברו". אלא שבית-המשפט המחוזי לא נתן לכך ביטוי בעונש. ואכן, גם אם מתחשבים בעברו הפלילי הלא-חמור של פארס, הרי שלא היה נכון להטיל עליו עונש זהה לעונש שהוטל על שמעון. שכן, כאמור, שמעון הוא זה שיזם את התוכנית הפלילית שנועדה לשרת את מטרותיו שלו בלבד, תיכנן אותה לפרטיה ואף השתתף בביצועה. אשר-על-כן, אנו דוחים את ערעוריהם של שמעון ופארס כנגד הרשעתם, וכן את ערעורו של שמעון כנגד חומרת עונשו. אנו מקבלים את ערעורו של פארס כנגד חומרת העונש שנגזר עליו, ומעמידים את עונש המאסר בפועל שהוטל עליו על תשעה חודשים. שאר חלקי גזר-הדין יישארו בעינם. ניתן היום, ה' בטבת תש"ס (14.12.99). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99048220.L05