פלוני נ. שר הפנים

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 4821/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט ח' כבוב המערערים: 1. פלונית 2. פלוני 3. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול 3. הועדה הבין משרדית לעניינים הומניטאריים ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים בעת"מ 7371-03-21 מיום 25.5.2021 שניתן על ידי כב' השופטת ע' זינגר תאריך הישיבה: כ"ב בתמוז התשפ"ב (21.7.2022) בשם המערערים: עו"ד נג'אתי אבו גוש בשם המשיבים: עו"ד יעל קולודני פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת ע' זינגר) בעת"מ 7371-03-21 מיום 25.5.2021, שבמסגרתו נדחתה עתירת המערערת על החלטת המשיב 1 (להלן: שר הפנים) לדחות את בקשתה לקבלת היתר שהייה בישראל ולחילופין רישיון ישיבת ארעי בישראל מטעם הומניטרי מיוחד. רקע עובדתי והליכים קודמים 1. המערערת 1 (להלן: המערערת), ילידת 1983, תושבת אזור יהודה ושומרון, נישאה בשנת 2009 לתושב ישראל (להלן: הבעל). מנישואין אלו נולדו שני ילדים, הם המערערים 3-2, ילידי השנים 2009 ו-2011. עת שנישאו, הבעל כבר היה רשום כנשוי לאישה נוספת (תושבת ישראל שקיבלה מעמד קבע בשנת 1992 מכוח נישואים אלו), ולהם שישה ילדים משותפים. 2. ביום 17.12.2019, הגישה המערערת בקשה לקבלת היתר שהייה בישראל ולחילופין רישיון ישיבת ארעי בישראל מטעם הומניטרי מיוחד לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן: חוק הוראת השעה). בבקשתה, טענה המערערת כי נכותו של בעלה עומדת על 100% (בערעור אחוזי הנכות הופחתו ל-77%) ואינה מאפשרת לו לטפל בילדיהם; כי המערערת מתגוררת בירושלים שבתחום מדינת ישראל יותר מ-10 שנים רצופות; כי יציאה מביתה מתאפשרת לה רק בהיתר ביקור משפחה שהמערערת מקבלת דרך המת"ק, והיא איננה יכולה ללוות את ילדיה לבית הספר או לטיפולים רפואיים מחשש שתיתפס. 3. ביום 27.1.2021 החליט שר הפנים, בהתבסס על המלצת הוועדה המקצועית המייעצת לפי סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה (להלן: הוועדה), לדחות את הבקשה. בהחלטתו, עמד על כך שהבעל רשום כנשוי לאישה אחרת ולא נמצאו תימוכין לטענותיו כי נפרד ממנה וחי עם המערערת בלבד. עוד נקבע כי חרף בעיותיו הרפואיות של הבעל, הבקשה נדחית שכן ביגמיה מהווה עבירה פלילית על פי הדין הישראלי, ויש להוקיעה אף מבחינה מוסרית וחברתית; וכן כי ההיתרים שהמערערת מקבלת דרך המת"ק מהווים מענה מספק בנסיבות העניין. 4. על החלטה זו הגישה המערערת עתירה לבית המשפט המחוזי. בעתירה נטען, בין היתר, כי בעלה סובל מ-100% נכות, ועל כן טובת ילדיהם הינה שהמערערת תישאר בישראל ותטפל בהם; כי בהחלטת שר הפנים לא ניתן משקל מספק לשיקול טובת הילדים, אלא ההחלטה התבססה בעיקרה על עבירת הביגמיה; כי עסקינן בבקשה מטעמים הומניטריים ויש להתייחס אליה כבקשה עצמאית שאינה קשורה בבעלה; וכי ההחלטה לוקה בחוסר סבירות ובהיעדר מידתיות. 5. בית המשפט המחוזי דחה את העתירה. בפסק הדין נקבע כי לשר הפנים שיקול דעת רחב בגיבוש המדיניות למתן מעמד במדינה, ובפרט בהחלטות בבקשות מטעמים הומניטריים; כי מדיניות הסירוב של המשיבים במקרים של מערכת יחסים ביגמית אושרה באופן עקבי בפסיקתו של בית משפט זה; כי לא נפל פגם בהחלטת שר הפנים וכי נשקלו על ידו כלל השיקולים הצריכים לעניין. עוד נקבע כי המערערת עשתה דין לעצמה משך שנים; וכי אין במצב הרפואי של בעלה להצדיק היתר מטעמים הומניטריים. בית המשפט עמד על כך שההלכה הפסוקה היא שהקטין הולך אחר ההורה, וכי חוק הוראת השעה קבע מפורשות שילדי מבקש ההיתר אינם יכולים להוות כשלעצמם טעם הומניטרי המצדיק היעתרות לבקשה. עוד נקבע כי אין חולק שטובת הילדים היא להתגורר בישראל, ולא במקום מגורים חלופי באזור, אולם, אין מדובר במקרה חריג המצדיק להטות את הכף לטובת המערערת ולסטות ממדיניותם העקבית של המשיבים באשר לנישואי ביגמיה; כי עד היום הבעל לא התגרש מאשתו הראשונה חרף כל ההליכים המשפטיים בעניין; וכי המקרה דנן אינו דומה לפסיקות אחרות שהובאו על ידי המערערת ושבמסגרתם בתי המשפט קיבלו את העתירה. על פסק דין זה נסב הערעור שלפניי. טענות הצדדים 6. בכתב הערעור, המערערת שבה וחזרה על טיעוניה במסגרת ההליך בבית משפט קמא. בין היתר, טענה כי לא בכדי בקשתה הוגשה על פי סעיף 3א1 לחוק הוראת השעה, במנותק מהקשר הזוגי לתושב ישראל; כי המשיבים לא שקלו כראוי את טובת הילדים ומצבו הרפואי של הבעל, הסובל מ-77% נכות ואינו מסוגל לטפל בהם ובעצמו; כי המערערת שוהה זמן רב בישראל ובעלת זיקה למדינה; וכי הצטברותם של כל אלו מצדיקים מתן מעמד מטעמים הומניטריים. עוד המערערת עמדה על חשיבות הזכות לחיי משפחה וטובת הילדים שיאבדו את כל זכויותיהם הרפואיות והחינוכיות ככל שיתלוו אליה למקום מגורים חלופי באזור. מנגד, המשיבים תמכו יתדותיהם בפסק דינו של בית משפט קמא. נטען, בין היתר, כי חזקה על המערערת שידעה שכניסתה למערכת יחסים ביגמית מהווה עבירה פלילית, ואף לא נטען על ידה כי עת שנולדו ילדיה לא ידעה שהיא מצויה בנישואים מהסוג האמור; כי הבעל עדיין רשום כנשוי לאשתו הראשונה; כי המערערת לא פרטה על אודות נכותו של הבעל, ולא ברור מדוע אינו מסוגל לטפל בילדים; וכי על אף ששהתה שלא כדין בישראל משך שנים ארוכות, רק בשנת 2019 הגישה לראשונה בקשה להסדרת מעמדה. עוד נטען, כי חוק הוראת השעה קובע מפורשות שילדים משותפים לא יהוו כשלעצמם טעם הומניטרי מיוחד; כי בהחלטת השר נשקלו כלל השיקולים הרלוונטיים ובתוך כך מצבו הבריאותי של הבעל וטובת הילדים; וכי ההחלטה בבקשת המערערת אינה חריגה ביחס למקרים אחרים. 7. ביום 21.7.2022 התקיים דיון בערעור, שבסופו נתבקשו המשיבים לבחון את האפשרות ליתן למערערת היתר שהייה מכוח סעיף 4(2) לחוק הוראת השעה והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשפ"ב-2022 (להלן: חוק הוראת השעה 2022) שעניינו מתן היתר ל"תושבת האזור שגילה מעל 25 שנים – לשם מניעת הפרדתה מבן זוגה השוהה כדין בישראל" (ראו והשוו לסעיף 3 בחוק הוראת השעה). בהשלמת הטיעון שהוגשה מטעם המשיבים, נטען כי החריג הקבוע בסעיף 4(2) לחוק הוראת השעה 2022 אכן היה חל על המערערת, אלמלא הייתה מצויה במערכת יחסים ביגמית, שכן בהתאם למדיניות המשיבים, בקשה לאיחוד משפחות לא תאושר במקרים שבהם האישור מקנה הכשר למצב של ריבוי נישואין, שהינו כאמור בלתי חוקי. על כן, אף מכוח חריג זה אין מקום ליתן למערערת היתר שהיה בישראל. דיון והכרעה 8. לאחר עיון בחומר שהניחו הצדדים לפנינו, ולאחר שמיעת טענות הצדדים בעל פה, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור במובן זה שיש להחזיר את עניינה של המערערת לוועדה ההומניטרית. 9. חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) מקנה לשר הפנים סמכות ליתן רישיון ישיבה בישראל עבור מי שאינו אזרח ישראלי או בעל אשרה. נקודת המוצא היא כי לשר נתון שיקול דעת רחב בעת השימוש בסמכותו, הנגזרת במישרין מריבונותה של המדינה (בג"ץ 4370/01 לפקה נ' משרד הפנים פ"ד נז(4) 920, 930 (2003)). מכאן, שככלל, גדר ההתערבות של בית המשפט בהחלטות השר הוא מצומצם, ואך במקרים חריגים שבהם נפל פגם חמור בהחלטה, בית המשפט יטה להתערב (בג"ץ 1905/03 עכל נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (5.12.2010) (להלן: עניין עכל); בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים, פסקה 8 (28.9.2008); עע"מ 5645/21 פלונית נ' שר הפנים, פסקה 16 (11.4.2022) (להלן: עניין פלונית)). עם זאת, שיקול הדעת הרחב של שר הפנים, "אינו מאיין את החובה לשקול את הבקשה בהתאם לכללי המשפט המינהלי. על בית המשפט לבחון אם שיקול הדעת הופעל בתום לב, על יסוד שיקולים עניינים, בשוויון, במידתיות ובסבירות" (עע"מ 4119/15 אלקנבר נ' רשות האוכלוסין וההגירה משרד הפנים, פסקה 22 האסמכתאות שם) (להלן: עניין אלקנבר)). 10. סעיף 2 לחוק הוראת השעה קובע כי אין ליתן לתושב האזור רישיון ישיבה או היתר שהייה בישראל, אלא אם כן מתקיימים התנאים הקבועים באחד מהחריגים שבחוק. חריג ראשון הרלוונטי לענייננו מצוי בסעיף 3 לחוק הוראת השעה, העוסק בבני זוג של תושבי ישראל: היתר לגבי בני זוג על אף הוראות סעיף 2, רשאי שר הפנים לפי שיקול דעתו לאשר בקשת תושב האזור למתן היתר לשהייה בישראל בידי מפקד האזור – (1) [..] (2) לגבי תושבת אזור שגילה מעל 25 שנים – לשם מניעת הפרדתה מבן זוגה השוהה כדין בישראל (ההדגשות הוספו – י"ע). חריג נוסף לכלל קבוע בסעיף 3א1, ונוגע למי שמתקיימים בעניינו טעמים הומניטריים מיוחדים: היתר ורישיון במקרים הומניטריים מיוחדים על אף הוראות סעיף 2, רשאי שר הפנים, מטעמים הומניטריים מיוחדים, בהמלצת ועדה מקצועית שמינה לענין זה (בסעיף זה – הוועדה) – (1) לתת רישיון לישיבת ארעי בישראל לתושב אזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת, שבן משפחתו שוהה כדין בישראל; (2) לאשר בקשה למתן היתר לשהייה בישראל בידי מפקד האזור, לתושב אזור שבן משפחתו שוהה כדין בישראל. חוק הוראת השעה אינו מציין מהם אותם "טעמים הומניטריים מיוחדים" המצדיקים מתן היתר שהייה בישראל, פרט לקביעה – על דרך השלילה – בסעיף 3א1(ה)(1), כי "העובדה כי בן משפחתו של מבקש ההיתר או הרישיון, השוהה כדין בישראל, הוא בן זוגו, או כי לבני הזוג ילדים משותפים, לא תהווה כשלעצמה טעם הומניטרי מיוחד". כמו כן, יוער כי במקרים שבהם הבקשה מוגשת מכוח סעיף זה, שיקול הדעת המוקנה לשר רחב במיוחד (בג"ץ 3840/13 פלוני נ' שר הפנים, פסקה 9 (30.11.2015); עניין פלונית, פסקה 16; בג"ץ 4380/11 פלונית נ' מדינת ישראל – שר הפנים, פסקה 9 (26.3.2017) (להלן: בג"ץ 4380/11)). 11. כאמור לעיל, במקרה דנן בקשתה של המערערת הוגשה מכוח החריג שבסעיף 3א1 לחוק הוראת השעה, הנשען על קיומם של טעמים הומניטריים. הבקשה נדחתה בשל היותה של המערערת במערכת יחסים ביגמית, שכן עת שנישאה לבעלה, זה היה נשוי לאישה אחרת ולהם שישה ילדים משותפים. 12. הפסיקה עמדה בהרחבה על תופעת הביגמיה (כפל נישואין) ותפישתו של הדין הישראלי את התופעה משתקפת בהוראת סעיף 176 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 האוסרת על ריבוי נישואין. איני רואה לחזור על הדברים, והחשוב לענייננו הוא שעל רקע תופעה זו: "גובשה מדיניותה של המשיבה שלפיה בקשות למעמד מכוח נישואין ביגמיים יסורבו. בפסיקה נקבע כי מדיניות זו היא ראויה, שכן היא יוצרת הרמוניה ערכית עם הוראות הדין הפלילי ומונעת עידוד מערכתי של התופעה [...] כך הדבר בנוגע לבקשות לאיחוד משפחות, שבהן ריבוי נישואין הוא טעם סביר ומקובל לסירוב לבקשה" (עניין אלקנבר, פסקה 26). כאמור, מדיניות משרד הפנים היא שלא לאשר בקשות להיתר שהייה מקום שמדובר בריבוי נישואין, שכן היעתרות לבקשות מהסוג האמור כמוה כמתן הכשר לדבר עבירה (עע"מ 369/07 נאב נ' משרד הפנים, פסקה 9 (23.12.2009) (להלן: עניין נאב); בג"ץ 4380/11, פסקה 47). מדיניות זו אושרה באופן עקבי בפסיקתו של בית משפט זה, בין אם מדובר בקשרי נישואין פורמליים ובין אם לאו (ראו, עניין נאב, שם; עניין אלקנבר, פסקה 26; ואך לאחרונה, עניין פלונית; עע"מ 3091/21 מדינת ישראל – שר הפנים נ' פלונית (22.5.2022) (להלן: עע"מ 3091/21)). כך לגבי בקשות מכוח חוק הוראת השעה וכך גם לגבי בקשות מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952: "הרציונאל שבמתן אשרה או רישיון לתושב זר הנשוי לאזרח ישראלי, מטרתו לאפשר לבני הזוג להתאחד ולנהל חיי משפחה תקינים יחדיו. על פי עמדת המחוקק הישראלי, חיי משפחה תקינים הם חיים זוגיים וקיומה של ביגמיה שולל מיניה וביה טעם מרכזי זה" (עע"מ 6024/11 אלסעודי נ' משרד הפנים, פסקה 14 (25.12.2012)). כאמור, יש להבחין בין בקשה שהוגשה מכוח החריג שבסעיף 3 לחוק הוראת השעה, המאפשר ליתן היתר שהייה או רישיון מכוח החריג של בן זוג בגיל מסוים (35 לגבר ו-25 לאשה), לבין מקרים שבהם נתבקש לאשר בקשה מכוח החריג של קיומם של טעמים הומניטריים מיוחדים. במקרים שבהם הבקשה הוגשה מכוח חריג הטעמים ההומניטריים, בית משפט זה קבע כי נישואי ביגמיה לא ישללו באופן קטגורי היענות לבקשה, אלא על המבקש להראות כי הבקשה נסמכת על טעמים הומניטריים אחרים, שאינם מבוססים על עצם הנישואין או על עצם קיומם של ילדים משותפים, ובלשון אחרת – שנישואי הביגמיה "אינם העוגן ההומניטרי לבקשה" (בג"ץ 4380/11, פסקה 47; עע"מ 3091/21, פסקה 18). 13. הנה כי כן, נראה כי לא בכדי המערערת נסמכה בבקשתה על סעיף 3א1, שכן אילו הייתה נסמכת על חריג הגיל שבסעיף 3, בקשתה הייתה נדחית מאחר שמדובר בנישואי ביגמיה (השוו לעניין פלונית, פסקה 17). עתה, השאלה הניצבת בפנינו היא אך אם בעניינה של המערערת מתקיימים אותם טעמים הומניטריים אחרים, שאינם מעוגנים במערכת היחסים הביגמית, המצדיקים היענות לבקשתה. 14. עיקר בקשתה של המערערת נסמך על טובת ילדיה הקטינים (בני 11 ו-13 שנים כיום), שכן ככל שילדיה יתלוו אליה למקום מגורים חלופי באזור, טובתם תיפגע, מאחר שיאבדו את כל זכויותיהם הרפואיות והחינוכיות כמי שרשומים במדינת ישראל ולא באזור. כלל ידוע הוא כי "מקומו של קטין אצל הוריו. באשר יישבו הם, שם הוא יישב, ולא להיפך. קטין תלוי בהוריו ואין הוריו נתלים בו" (בג"ץ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 505, 518 (1992)). ואכן, יש להניח כי העתקת מגורי הילדים לאזור תפגע בתנאי חייהם ולו בהיבט של תנאי החינוך והבריאות. ברם, יש לבחון האם מדובר בפגיעה בלתי נמנעת, כבכל מקרה שבו נדחית בקשת הורה לקבלת מעמד בישראל או שמא, ילדיה ייפגעו באופן החורג מהפגיעה האינהרנטית הנובעת משינוי מקום מגוריהם. אם כן, על המערערת להראות כי במקרה הקונקרטי ישנה פגיעה החורגת מהפגיעה האינהרנטית, ובהיעדר אותה פגיעה "מיוחדת" שבים אנו לנקודת המוצא והיא כי אין לסטות ממדיניות המשיבים באשר לדחיית בקשות מחמת נישואי ביגמיה. 15. לא שוכנעתי כי אין במקרה שלפנינו פגיעה החורגת מהפגיעה "הרגילה" הנובעת מעצם אי קבלת ההיתר. המערערת עברה להתגורר בישראל לאחר נישואיה, ומאז ועד היום – למעלה מ-10 שנים – שוהה בישראל. לאורך השנים, נולדו שני ילדיה הקטינים, בני 11 ו-13 שנים, שהינם תושבי קבע המתגוררים בישראל מיום היוולדם. אך לאחרונה, הוחזר עניינה של מבקשת מעמד המצויה במערכת יחסים ביגמית לוועדה ההומניטרית לצורך בחינה מחודשת, שכן עלה מהחלטת הוועדה כי לא נשקלו כלל השיקולים הצריכים לעניין. כך, בין היתר, לא נשקלה העובדה כי כל חייה הבגירים של המבקשת היו בישראל וכלל ילדיה ונכדיה מתגוררים בה (ראו והשוו עע"מ 7271/20 פלונית נ' מדינת ישראל-שר הפנים-רשויות האוכלוסין וההגירה, פסקה 7 (3.11.2022)). בבג"ץ 4380/11, שבמסגרתו המערערת קיבלה מעמד בישראל על אף קיומם של נישואי ביגמיה, שני ילדיה היו תושבי ישראל, בעלי נכות קשה ודרשו טיפול צמוד מצידה. ואילו במקרה דנן, נטען על ידי המערערת שדחיית בקשתה משמעה שהיא תיאלץ לצאת מישראל וילדיה יישארו ברשות אביהם שאינו מסוגל לטפל בהם בעצמו. אולם, מצבו הרפואי של בעלה לא הוברר, למעט העובדה שהוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 77%. 16. בנסיבות אלה, כאשר מצבו של בעלה של המערערת לא הוברר אציע לחבריי להחזיר את הבקשה לוועדה ההומניטרית על מנת שתבחן מה נפקות מצבו הרפואי של בעלה של המערערת ואם יש בכך כדי להכניס את עניינה לאותם מקרים חריגים בהם הוכחה "פגיעה מיוחדת" בשל מצבו של הבעל, ואם במכלול הנסיבות ניתן להעניק למערערת היתר שהייה בלבד. 17. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ש ו פ ט השופט ח' כבוב: חברי, השופט י' עמית, היטיב לסקור את הנסיבות והשיקולים הרלבנטיים בענייננו, ואני מצרף הסכמתי לפסק דינו. אוסיף ואציין, כי כשלעצמי, העובדה שמצבו הרפואי של בעלה של המערערת לא הוברר (למעט כאמור, העובדה שהוא הוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 77%, וכי חלו תמורות בשיעור נכותו), מחייבת את התוצאה לפיה הבקשה תוחזר לוועדה ההומניטרית, על מנת שזו תבחן את העובדות לאשורן. שהרי, במצב דברים זה, אין כל ידיעה בדבר נפקות הנכות האמורה על יכולתו של הבעל לדאוג לילדיהם המשותפים, כאשר לידיעה זו חשיבות רבה לצורך קבלת ההחלטה. כידוע, רשות מינהלית נדרשת לקבל החלטותיה על יסוד תשתית של עובדות (יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב, 773 (1996)). כבר נפסק כי קביעת תשתית עובדתית, לצורך קבלת החלטה מינהלית 'סבירה', כוללת ארבעה מבחנים: איסוף נתונים רלבנטיים בנסיבות המקרה; הבחנה, במהלך איסוף הנתונים, בין נתונים השייכים למין העניין ובין נתונים שאינם נוגעים אליו; התבססות על נתונים שרשות סבירה, הייתה סומכת עליהם, לצורך קבלת ההחלטה; וקיומה תשתית ראייתית מבוססת במידה מספקת לצורך קבלת ההחלטה, על פי טיבה ומהותה (ראו מיני רבים: בג"ץ 10907/04 סולודוך ואח' נ' עיריית רחובות פ"ד סד(1) 331, 354-351 (2010)). בענייננו, משלא התברר מצבו הרפואי של בעלה של העותרת לאשורו, ונפקות מצבו הרפואי – לא ניתן לקבוע כי אכן התקבלה החלטה מינהלית על יסוד תשתית של עובדות, כנדרש. ש ו פ ט השופט ע' גרוסקופף: אני מסכים להחזרת הדיון לוועדה ההומניטרית כפי שמציע חברי, השופט יצחק עמית. מקרים כדוגמת זה שלפנינו מעוררים דילמות קשות. המלחמה בתופעת הביגמיה היא צודקת וחשובה, וכחלק ממנה אין לתת הכרה והכשר חוקי מצד רשויות המדינה למצב של ריבוי נשים. בצד מדיניות עקרונית זו, יש לזכור כי את מלחמת החורמה בתופעת הביגמיה יש להפנות בראש ובראשונה כנגד מחולליה, ולא כנגד קורבנותיה. שלילת האפשרות של האישה השנייה לשהות בישראל עשויה להיות נחוצה על מנת לצמצם את היקף התופעה, ואולם בה בעת היא גם פוגעת בצורה קשה דווקא בקורבנותיה – נשים וילדיהן המוצאים עצמם בתווך שבין מסורת משעבדת לבין ערכים מודרניים. תפקידה של הוועדה ההומניטרית היא לאתר את נקודת האיזון הראויה שבין מדיניות לבין אנושיות. אל לה לקדש את האחת, ולהתעלם מהאחרת. החלטת הוועדה במקרה שלפנינו שיקפה מדיניות עקרונית ראויה, אולם היא התקבלה מבלי שבוצעה בחינה שלמה של ההצדקות לסטות ממנה במקרה הפרטני. החזרת הדיון לפתחה תאפשר לוועדה ההומניטרית להשלים את שהחסירה, וחזקה עליה כי תעשה כן לאחר שתאפשר למערערים להשלים את המצע העובדתי אשר החסירו. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏ה' בכסלו התשפ"ג (‏29.11.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21048210_E12.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1