קיבוץ צרעה נ. ערטול נור

3 1 בבית המשפט העליון רע"א 4820/21 לפני: כבוד השופט י' עמית המבקש: קיבוץ צרעה נ ג ד המשיבים: 1. ערטול נור 2. תאגיד המים - מי שמש בע"מ 3. איילון חברה לביטוח בע"מ 4. מדינת ישראל - משרד הבריאות בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ירושלים בת"א 047279-04-18 שניתנה ביום 10.05.2021 על ידי כבוד השופטת ע' אבמן מולר בשם המבקש: עו"ד ארז דר-לולו, עו"ד יערה פרוינד-אברהם בשם המשיב 1: עו"ד זיו כהן בשם המשיב 2: עו"ד נעם זלצר בשם המשיבה 3: עו"ד חיים מאיר בשם המשיבה 4: עו"ד אילנה שילה פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ע' אבמן-מולר) בת"א 47279-04-18 מיום 10.5.2021, בגדרה נדחתה בקשת המבקש לאיחוד הדיון בתביעה עם הליך אחר. 1. בבית המשפט המחוזי מתנהלת תביעתו של המשיב, חקלאי, בגין נזקים שאירעו לטענתו לגידוליו ולמערכת ההשקיה שבחלקותיו במהלך קיץ 2017 בשל אספקת מי קולחין באיכות ירודה (להלן: תביעת המשיב). התביעה הוגשה ביום 25.4.2018 נגד המבקש, קיבוץ צרעה (להלן: הקיבוץ), שממאגר המים שברשותו הוזרמו מי הקולחין לחלקותיו של המשיב; וכנגד המשיב 2, תאגיד המים מי בית שמש בע"מ (להלן: התאגיד), אשר בבעלותו מתקן לטיהור שפכים המזרים מי קולחין למאגר המים צרעה (להלן יחד: הנתבעים). גם הקיבוץ טען כי נגרמו לו נזקים כתוצאה מאותה הזרמת מי קולחין באיכות ירודה לשטחיו החקלאיים, וגרס כי על התאגיד לפצות את הקיבוץ בגין נזקיו הן כצרכן הן כספק מים. בתחילה הוגשו במסגרת תביעתו של המשיב "תביעות שכנגד" מטעם הנתבעים, הקיבוץ והתאגיד, האחד כלפי השני. בית המשפט קבע כי מדובר בתביעות שהיה מקום להגישן כתביעה נפרדת, והורה ביום 21.11.2019 על מחיקתן. כמו כן, הנתבעים הגישו הודעות צד ג' זה כנגד זה והטילו את האחריות האחד על כתפי השני, וכן הוגשה מטעם התאגיד הודעת צד ג' כנגד מבטחתו, המשיבה 3 (חברת הביטוח איילון), ששלחה בתורה הודעת צד ד' למדינת ישראל, הרשות הממשלתית למים וביוב. 2. בעקבות החלטת בית המשפט מיום 21.11.2019, הגיש הקיבוץ תביעה כנגד התאגיד בגין נזקיו הנטענים (ת"א 34115-12-19 המתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני השופטת ד' כהן-לקח - להלן: תביעת הקיבוץ). גם לתביעה זו צורפו המדינה וחברת הביטוח איילון כצדדים נוספים. 3. ביום 6.4.2021 הגיש הקיבוץ במסגרת תביעת המשיב, בקשה לאיחוד הדיון בתביעה זו עם הדיון בתביעת הקיבוץ. בית המשפט מצא כי סוגיית האחריות אכן מעלה שאלות משותפות לשני ההליכים, אך דחה את הבקשה לאיחוד הדיונים מן הטעם שסוגיית הנזק היא שונה ונפרדת ואיחוד התיקים יסרבל את ההליך ויכביד עליו הכבדה יתרה. זאת, כאשר ממילא שאלת האחריות תיצור השתק פלוגתא, כך שתימנענה החלטות סותרות בין שני ההליכים. 4. על החלטה זו נסבה הבקשה שלפניי. למען שלמות התמונה, אציין כי ביני לביני כלל הצדדים הסכימו לפנות להליך גישור שנמצא בראשיתו ונכון למועד כתיבת שורות אלה עודנו מתנהל. 5. לטענת הקיבוץ, מתקיימים במקרה דנן תנאי סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ויש לתת רשות ערעור ולהורות על איחוד הדיונים בתביעות שכן אם לא יאוחד הדיון יתנהל ההליך באופן שגוי ויגרום לקיבוץ עינוי דין. נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בהנחתו כי הכרעה בהליך אחד תיצור מעשה בית דין בהליך האחר, שכן שתי התביעות מתבררות בד בבד ובהתחשב באפשרות לקיומם של הליכי ערעור – לא מתקיימים התנאים להשתק פלוגתא שכן אין מדובר בפסק דין סופי. אי לכך, החשש להכרעות סותרות קיים ביתר שאת לנוכח החפיפה שבין התביעות, כפי שעולה מכתבי הטענות של הצדדים ומהחלטת בית המשפט המחוזי. בירור ההליכים בנפרד הוא שיגרום לסרבול ולהכבדה שכן אותו הליך – לרבות בירור עובדתי וראייתי שיכלול הגשת חוות דעת מומחים – יתנהל פעמיים בפני מותבים שונים ובמקביל, ויביא להוצאות מיותרות ולבזבוז משאבים הן של בית המשפט הן של הצדדים. לשיטת הקיבוץ, שיקולים של יעילות הדיון; מניעת שימוש לרעה בהליך משפטי אחד וניצולו לצורך "מקצה שיפורים" בהליך האחר; זהות הצדדים להליכים ובאי כוחם (פרט למשיב שאינו צד לתביעת הקיבוץ); והשלב הדיוני שבו מצויים ההליכים, מובילים כולם למסקנה כי יש להורות על איחוד הדיונים. עוד טען הקיבוץ כי סוגיית הנזק היא שולית לעומת סוגיית האחריות בשתי התביעות, ובהינתן שמדובר בנזק מאותו סוג (נזקים לתוצרת חקלאית), ניתן יהיה למנות את אותו המומחה לבחינת הנזקים בשתי התביעות, כך שגם עניין זה יתרום ליעילות הדיון ולחסכון במשאבים. כמו כן נטען כי איחוד הדיון עולה בקנה אחד עקרונות היסוד של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 המורות כי יש להתחשב באינטרס הציבורי, הכולל בין היתר את הצורך בחיסכון במשאבים ובמניעת הכרעות סותרות. 6. המשיב התנגד לבקשה, והתבסס על נימוקי בית המשפט המחוזי ועל החלטתו מיום 21.11.2019 במסגרתה הורה על מחיקת ה"תביעות שכנגד" שהגישו הנתבעים. עוד הדגיש המשיב כי מדובר בהחלטה דיונית מובהקת שבה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב; כי המשיב אינו צריך להיגרר לבירור הטענות והנזקים שבתביעת הקיבוץ; וכי חלפו למעלה משלוש שנים מאז הוגשה תביעתו, ובשל התנהלות הצדדים וטענות הקיבוץ בתביעתו מתארך ההליך ואין מקום לעיכוב נוסף בבירור תביעתו. 7. התאגיד הצטרף לבקשה בהסתייגויות ובחידודים מסוימים. לשיטתו, יש להורות על איחוד הדיונים, והמשך ניהול ההליכים במאוחד לא צפוי לגרום לעיכוב או לנזק משמעותי עבור המשיב. המשיבה 3 (חברת הביטוח איילון) הותירה את הבקשה לשיקול דעתו של בית המשפט. המשיבה 4 (המדינה), אשר נתנה הסכמתה לאיחוד הדיונים בהליך קמא, טענה בתגובתה כי קיימים שיקולים המושכים לכיוונים מנוגדים, אך נראה כי יש ממש בטענה כי בירור ההליכים במאוחד יעכב ויסרבל את תביעת המשיב. בהתחשב, בין היתר, בכך שמדובר בהחלטה הנוגעת לסדרי דין המסורה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית – המדינה סבורה כי אין מקום לשנות מהחלטתו של בית משפט קמא בנושא. 8. לאחר עיון בבקשה ובתגובות, החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה (לשאלת תחולת צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 על החלטות מהסוג הנדון, ראו רע"א 4645/21 פלוני נ' הרשות הפלסטינית, בפסקה 4 והאסמכתאות שם (11.8.2021) (להלן: עניין הרשות הפלסטינית)). אקדים ואומר כי מצאתי שדין הערעור להתקבל. 9. איני סבור כטענת המשיב כי החלטת בית המשפט המחוזי המורה על מחיקת התביעות שכנגד משליכה על ענייננו, ולא מצאתי בתגובתו פירוט של ממש בדבר הנזק שאיחוד הדיונים בתביעות עלול להסב לו. אכן, תביעתו של המשיב הוגשה לפני יותר משלוש שנים אך ההליכים המקדמיים בה טרם הסתיימו, וניתן להבין אפוא את טרונייתו וחששו מעיכוב נוסף בבירור ההליך. עם זאת, משסוגיית החבות וחלוקת האחריות במישור היחסים שבין הנתבעים (הקיבוץ והתאגיד) צפויות להתברר ממילא במסגרת תביעתו-שלו, נדמה ש"גרירת" המשיב לעיצומה של המחלוקת בין הקיבוץ לתאגיד הינה בבחינת הבלתי נמנע. אין לכחד כי מדובר בסוג החלטות המסורות לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ובהן ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב. עם זאת, בהינתן שאף לשיטת בית המשפט המחוזי סוגיית האחריות מעלה שאלות משותפות לשני ההליכים, הרי שבירור הסוגיה במקביל בשני הליכים שונים, אשר מצויים בשלב דיוני מוקדם ודומה, עלול ליצור כפילות דיונית מיותרת שתכביד הן על הצדדים, הן על בית המשפט. מכאן "שבפרספקטיבה של יעילות הדיון, חסכון במשאבי הצדדים והמערכת ומניעת חשש להכרעות סותרות, ראוי כי הדיון בשאלות המשותפות לכלל האירועים יעשה במאוחד, ולו על מנת למנוע החלטות סותרות" (עניין הרשות הפלסטינית, פסקה 5). 10. על כן, בשלב זה, ובשים לב לעמדת כלל המשיבים לבקשה ובראשם התאגיד, אני סבור כי ראוי יהיה לקיים את הדיון בסוגיית האחריות בשתי התביעות במאוחד. עם זאת, ככל שתוטל אחריות על מי מהנתבעים, אין זה מחויב כי הדיון בסוגיית הנזק שנגרם לכאורה לכל אחד מהתובעים (המשיב והקיבוץ), יעשה במאוחד. הצדדים יהיו רשאים להגיש בקשות מתאימות בבוא הזמן, ובית המשפט המחוזי יכריע בבקשה כחוכמתו וכהבנתו. יש בכך כדי להפחית במידת מה את חששו של המשיב מעיכוב ההליך המשפטי בעניינו, ככל שיסבור כי מבחינת יעילות הדיון והיכולת לקדמו בשלב בירור הנזק עניינו ראוי לבחינה נפרדת. 11. אי לכך, הערעור מתקבל במובן זה שהדיון בסוגיית האחריות בשני התיקים יעשה במאוחד במסגרת ת"א 47279-04-18. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, לא יעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ג באלול התשפ"א (‏31.8.2021). ש ו פ ט _________________________ 21048200_E03.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1