קביריקאישוילי נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה

2 1 בבית המשפט העליון בג"ץ 4817/20 לפני: כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט ג' קרא כבוד השופטת י' וילנר העותר: אלכסנדרה קביריקאישוילי נ ג ד המשיבה: רשות האוכלוסין וההגירה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד דמיטרי שמס; עו"ד אבי אפטקמן בשם המשיבה: עו"ד שרון הואש-איגר פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. במסגרת העתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה למשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה, להעניק לו מעמד של עולה לישראל מכוח חוק השבות, התש"י-1950. רקע והליכים קודמים 2. ביום 9.4.2017 הגיש העותר עתירה לבית משפט זה במסגרתה תקף את החלטת המשיבה שלא להעניק לו מעמד של עולה מכוח חוק השבות (בג"ץ 3207/17; להלן: העתירה הראשונה). לאחר שהתקיימו שני דיונים בעתירה, ניתן ביום 27.1.2019 פסק דין בהסכמת הצדדים כלהלן: "א. בעת הזו העותר יקבל אשרת שהיה מסוג ב/1. ב. בתום שישה חודשים יוזמן העותר לראיון שבו יוצגו לו שאלות על חייו בישראל בהתייחס לסוגיה של 'בן דת אחרת' והשתקעות בישראל. ג. על סמך האמור תתקבל החלטה חדשה בעניין זכותו של העותר לשבות, לרבות במסגרת החלופה של נכד ליהודי" (ראו: בג"ץ 3207/17 קביריקאישוילי נ' משרד הפנים (27.1.2019); להלן: בג"ץ 3207/17). 3. בהתאם לאמור בפסק הדין, נערך לעותר ביום 13.8.2019 ריאיון בעניין בקשתו לקבלת מעמד עולה (להלן: הריאיון). בעקבות הריאיון התקבלה ביום 25.12.2019 החלטת המשיבה, לפיה נקבע כי העותר חי וגדל כנוצרי ודתו האפקטיבית אינה יהדות. חרף האמור, הוחלט כי תינתן לעותר אשרת שהיה מסוג ב/1 שתעמוד בתוקפה למשך שנה, ולאחר מכן תיבחן בקשתו בשנית בהתאם לנסיבות העדכניות ובכפוף למסקנות שיעלו לאחר שייערך עמו ראיון נוסף בעניין דתו האפקטיבית. 4. בהמשך לכך, הגיש העותר במסגרת העתירה הראשונה מספר בקשות כנגד משרד הפנים לפי פקודת ביזיון בית המשפט, וכן בקשות לעיון חוזר בהחלטות בבקשות האמורות. במסגרת בקשות אלה טען העותר כי על משרד הפנים לקבל החלטה סופית בעניינו על סמך הריאיון, וכי הריאיון שנערך לו לא נעשה בהתאם להנחיות פסק הדין בעתירה הראשונה, שכן הוא נשאל בעיקר על זיקתו לדת היהודית ולא על השתקעותו בישראל וחייו במדינה, ואף לא נבחנה החלופה לפיה יוענק לו מעמד עולה כנכד ליהודי. הבקשות האמורות נדחו כולן, ובהחלטה מיום 1.3.2020 קבע בית משפט זה כי "מאז ניתן פסק דיננו התקבלה החלטה חדשה בעניינו של העותר (הכוונה היא להחלטת המשיבה מושא העתירה דנן – י.ו.). אכן, זו אינה מניחה את דעתו, והיא שונה – כך נראה – מן התוצאה שקיווה להשיג בתום ההליך שעליו הורינו בפסק הדין המקורי. אולם, בכך אין כדי להצדיק מתן סעד". לצד זאת ציין בית המשפט, מבלי להביע עמדה לגוף העניין, כי העותר רשאי להשיג על ההחלטה החדשה שהתקבלה בעניינו בהליכים המתאימים. העתירה דנן 5. במסגרת העתירה שלפנינו, שב העותר וטוען, בעיקרו של דבר, כי הוא זכאי לקבל מעמד של עולה מכוח היותו יהודי כבן לאם יהודייה, או מכוח היותו נכד ליהודי. העותר מציין כי הוא חי בישראל זה חמש שנים והראה כוונה להשתקע בה, וכי רבים מבני משפחתו הם אזרחי ישראל, ובהם אמו המנוחה ואחותו. עוד טוען העותר כי המשיבה לא קיימה את פסק הדין שניתן בעתירה הראשונה, מאחר שהשאלות שנשאל בריאיון עמדו בניגוד מוחלט לפסק הדין האמור. 6. בתגובתה המקדמית לעתירה טוענת המשיבה כי דין העתירה להידחות על הסף, תוך חיוב העותר בהוצאות המשיבה, בשל קיומו של סעד חלופי בדמות הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים. לטענת המשיבה, פרט 12(9) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, מקנה לבתי המשפט לעניינים מינהליים את הסמכות לדון בעתירות שעניינן בחוק השבות (להלן: פרט 12(9)). 7. בהתאם להחלטה מיום 27.7.2020 הגיש העותר תגובתו לתשובת המשיבה, במסגרתה ציין כי הוא עומד על עתירתו, וכי יש לדחות את עמדת המשיבה בעניין קיומו של סעד חלופי. לטענתו, העתירה הראשונה הוגשה עוד בשנת 2017, בטרם נכנס פרט 12(9) לתוקף, והעתירה דנן היא למעשה המשכה של העתירה הראשונה. כמו כן, טוען העותר כי לא מדובר בסוגיה במישור המינהלי, אלא בקיום הוראות שניתנו בפסק דין חלוט. לפיכך, כך נטען, מוגשת העתירה לשם קבלת סעד מן הצדק. דיון והכרעה 8. לאחר שעיינתי בעתירה, בתשובה לה ובהודעת ההבהרה מטעם העותר, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף. בעתירתו מבקש העותר לקבל סעד מן הצדק, אך מבחינה מהותית העותר מבקש אחת משתיים: (1) לאכוף את פסק הדין בעתירה הראשונה; (2) לתקוף את החלטת המשיבה מיום 25.12.2019. 9. באשר לבקשה לאכיפת פסק הדין, הרי שהעותר הגיש בקשות רבות בנדון במסגרת ההליכים בעתירה הראשונה, וכפי שתואר לעיל כל בקשותיו בעניין נדחו זה מכבר. הלכה ידועה היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו עצמו, ולפיכך, דין העתירה להידחות על הסף בהקשר זה (ראו: בג"ץ 5539/11 הטרשטיין נ' משרד האוצר – הלשכה לשיקום נכים, פסקה 2 (31.7.2011); בג"ץ 5311/13 ואן קול נ' מדינת ישראל, פסקה 2 (6.8.2013); בג"ץ 6507/18 ביטון נ' בנק ירושלים בע"מ, פסקה 2 (16.9.2018)). 10. באשר לניסיון לתקוף את החלטת המשיבה מיום 25.12.2019, הרי שיש לדחותו על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים, בהתאם לפרט 12(9), כנטען על-ידי המשיבה – זאת לאחר שהעותר ימצה את ההליכים בעניינו לפי כל דין (וראו: נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 1.6.0001 "נוהל טיפול בבקשות ובעררים על החלטות לשכות ומטה רשות האוכלוסין וההגירה" (24.2.2020); עע"מ 3342/20 נוביצקי נ' משרד הפנים (21.7.2020)). בהקשר זה אציין כי אין בידי לקבל את טענת העותר לפיה פרט 12(9) אינו חל בעניינו משום שנכנס לתוקף לאחר שניתן פסק הדין בעתירה הראשונה. חרף ניסיונו של העותר לקשור בין העתירה דנן לעתירה הראשונה, הלכה למעשה מדובר בשתי עתירות נפרדות המתייחסות להחלטות שונות של המשיבה. אדגיש כי הריאיון אותו תוקף העותר במסגרת העתירה שלפנינו נערך ביום 13.8.2019, בעוד פרט 12(9) נכנס לתוקף כבר ביום 12.5.2019 (ראו: צו בתי המשפט לעניינים מנהליים (שינוי התוספת הראשונה והשנייה לחוק), התשע"ח-2018, ק"ת 7985, 1798). 11. סוף דבר: העתירה נדחית. אך לפנים משורת הדין לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ו באלול התש"ף (‏15.9.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 20048170_R05.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1