מדינת ישראל נ. מחמד אלעוקבי

פסק-דין בתיק ע"פ 4815/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4815/13 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט א' שהם המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: מחמד אלעוקבי ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע, מיום 21.5.2013, בת"פ 29091-07-12, שניתן על-ידי כב' השופטת ט' חיימוביץ' תאריך הישיבה: ח' בטבת התשע"ד (11.12.2013) בשם המערערת: עו"ד חיים שוייצר בשם המשיב: עו"ד אורי דייגי פסק-דין השופט א' שהם: 1. זהו ערעור על קולת העונש אשר נגזר על המשיב, ביום 21.5.2013, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בת"פ 29091-07-12, על ידי כב' השופטת ט' חיימוביץ'. 2. המשיב הורשע, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן בשנית שהוגש במסגרת הסדר טיעון, כמפורט להלן: שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); כניסה והתפרצות למקום המשמש למקום מגורים או תפילה או ממנו, לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין; ושהייה שלא כדין, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל). 3. בעקבות הרשעתו, נגזרו על המשיב העונשים הבאים: 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו, 3.7.2012; 12 חודשי מאסר על-תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור אחת העבירות בהן הורשע בתיק זה, למעט עבירת השב"ח, וכן כל עבירת אלימות מסוג פשע; 4 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור עבירה על חוק הכניסה לישראל; כמו כן, חויב המשיב לפצות את המתלוננים בסך 3,000 ₪. המדינה אינה משלימה עם קולת עונש המאסר שנגזר על המשיב, ומכאן הערעור. עובדות כתב האישום בו הודה המשיב 4. בכתב האישום המתוקן בשנית נאמר כי המשיב הינו תושב דהרייה, אשר לא החזיק במועד הרלבנטי לכתב האישום היתר כניסה לישראל כדין. נטען בכתב האישום, כי בתאריך 3.6.2012, בשעות הלילה המאוחרות, הגיע המשיב אל בית הנמצא ברחוב אסירי ציון 5/3 בבאר שבע, במטרה להתפרץ אליו ולגנוב מתוכו רכוש. המשיב התפרץ אל הבית, לאחר שקרע את רשת חלון המטבח, פתח את החלון ונכנס אל הבית כשהוא מצויד בסכין. באותה עת, ישנו ש.ב. ובני משפחתו במיטותיהם בבית. המשיב ערך חיפוש אחר דברי ערך בבית ובמהלך החיפוש הוא נטל את תיקה של מ.ב., אשתו של ש.ב., וכן טלפון נייד מסוג "סמסונג". ל.ב., בנו של ש.ב. (להלן: המתלונן), אשר שמע רעשים בוקעים מגרם המדרגות שבבית, קם ממיטתו, יצא מחדרו ונתקל במשיב, כשהוא עולה במדרגות הבית, ובידו סכין. המתלונן חזר לחדרו, נטל פטיש וחזר לכיוונו של המשיב. משהבחין בו המשיב, הוא הניף את סכינו לעבר גופו של המתלונן, אך הלה אחז בידו של המשיב שהחזיקה בסכין, מתוך ניסיון לחלץ ממנו את הסכין. במהלך המאבק בין השניים, הם נפלו במדרגות הבית לקומה הראשונה. המתלונן המשיך בניסיונותיו להוציא את הסכין מידו של המשיב, כאשר הוא חוזר וקורא לו להניח את הסכין. תוך כדי המאבק, הגיעו למקום הוריו של המתלונן, אמו אחזה בידו של המשיב וביקשה ממנו כי יניח לבנה, ובתמורה הבטיחה לשחרר אותו. המשיב דרש לפתוח לו את הדלת והזהיר את הנוכחים לבל יזעיקו את המשטרה. בין לבין, נמשך המאבק בין המשיב למתלונן, אשר המשיך לאחוז בידו של המשיב כדי למנוע ממנו לדקור אותו. לאחר שהשניים הגיעו, תוך כדי מאבק, למדרגות הכניסה של הבית, נחלץ המשיב מידיו של המתלונן, השליך את הסכין ונמלט מהמקום. תוך כדי מנוסתו, נטל המשיב שני פנקסי צ'קים מתיקה של מ.ב., טלפון סלולארי ומחשב נייד. נטען בכתב האישום, כי עקב מעשיו של המשיב, נגרמו למתלונן חבלה ונפיחות בחזה שמאל, חתך בכף ידו, חתך באמת ידו, והוא סבל מכאבים בגופו. גזר דינו של בית משפט קמא 5. בית משפט קמא ציין, כי מדובר בעבירה של התפרצות לבית מגורים אשר הסלימה לעבירה של שוד. בית משפט קמא סבר כי הנסיבות דנן "קלות יותר מהסיטואציה המחמירה של כניסה בכוונה להפעיל אלימות על בעלי הבית על מנת לקבל מידיהם את רכושם". עם זאת, קבע בית משפט קמא כי התפרצות לבית שבו נמצאים דייריו טומנת בחובה, מטבע הדברים "את הסיכון שיתפתח עימות, ולכן כניסה עם נשק מסלימה את הסיכון לעימות מזוין". בגזר הדין לא נקבע מתחם העונש ההולם, ובית משפט קמא התייחס רק למדיניות הענישה במקרים של שוד תוך התפרצות לבית מגורים ושימוש בנשק קר, בקובעו כי מדיניות זו "נעה בין תקופות מאסר קצרות בנסיבות מיוחדות של שיקום ואנשים צעירים לבין 6 שנות מאסר בנסיבות קשות". לזכותו של המשיב זקף בית משפט קמא מספר נסיבות מקלות ובהן: העדר כוונה ותכנון לעשות שימוש באלימות; עבר נקי מהרשעות קודמות; נסיבות חיים קשות, שעה שאביו של המשיב שוהה בכלא פלסטינאי ואימו ברחה לירדן; וכן הודאה באשמה והבעת חרטה על מעשיו. לצד החומרה, ציין בית משפט קמא כי יש לקחת בחשבון גם את העבירה הנוספת שעניינה שהייה בישראל שלא כדין. לאחר הדברים הללו, גזר בית משפט קמא על המשיב את העונשים המפורטים בפסקה 3 לעיל. הערעור על קולת העונש 6. לטענת המערערת, טעה בית משפט קמא בגוזרו על המשיב עונש מאסר החוטא לעקרון המנחה בענישה, הוא עקרון ההלימה, ולגישתה, העונש שנגזר על המשיב "אינו הולם את חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו, ומידת אשמו של המשיב". המערערת הוסיפה וטענה, כי בית משפט קמא לא יישם, במסגרת גזר דינו, את הוראות חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (להלן: תיקון 113) שכן הוא נמנע מלקבוע מתחם עונש הולם למעשה העבירה, בהתאם לסעיף 40ג לתיקון 113, אלא הסתפק באזכור מדיניות הענישה. המערערת ציינה, כי מדיניות הענישה הנוהגת היא בגדר נתון אחד מבין הנתונים שעל בית המשפט לבחון, בעת קביעת מתחם העונש ההולם. לגופו של עניין, נטען על-ידי המערערת כי המשיב הורשע, בין היתר, בעבירת שוד בנסיבות מחמירות שהעונש הקבוע בצידה הינו 20 שנות מאסר. המערערת גורסת, כי נסיבות ביצוע העבירות, בהן הודה המשיב, הינן חמורות ביותר. המשיב התפרץ לבית כשהוא מצויד בסכין, והיה ער לכך כי הוא עלול להיתקל באחד מבני הבית, והיה "מוכן לעימות". אפשרות זו התממשה, כאשר המשיב נתקל במתלונן ונאבק עימו, תוך שהוא מניף לעברו את הסכין ומסרב לבקשותיו של המתלונן להניח אותה מידו. לטענת המערערת, אך בנס הסתיים האירוע בחבלות קלות ובפגיעות ברכוש, ולא בפגיעות חמורות בנפש. 7. במסגרת הערעור, התוודענו לראשונה לכך כי המשיב הורשע, ביום 23.1.2013, כארבעה חודשים לפני מתן גזר הדין בעניינו, בעבירות של התפרצות למקום מגורים כדי לבצע עבירה, גניבה, ניסיון גניבה, הונאה בכרטיס חיוב, וכניסה שלא כדין לישראל (4 עבירות). ביום 7.5.2013, נגזר דינו של המשיב בבית משפט השלום בבאר שבע (ת"פ 37669-06-12), והושתו עליו עונשים אלה: 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו, 15.6.2012; 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור כל עבירת רכוש מסוג פשע; 6 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור כל עבירת רכוש מסוג עוון; שני חודשי מאסר על תנאי, למשך שנתיים, לבל יעבור עבירה של כניסה לישראל שלא כדין. נטען על-ידי המערערת, כי בשל טעות לא הובאו הנתונים בדבר הרשעתו הנוספת של המשיב בפני בית משפט קמא "והמערערת מצרה על כך". לגישת המערערת, יש בהרשעתו של המשיב בביצוע עבירות דומות, כדי להעיד על כי מדובר "בעבריין רצידיביסט בתחום עבירות הרכוש וכי יש צורך בעונש שיהלום את הרתעתו". המערערת הוסיפה וטענה, כי בשל העובדה שבית משפט קמא לא היה מודע להליך הנוסף בעניינו של המשיב, עונשי המאסר שהושתו עליו יהיו חופפים, בהתאם להוראת סעיף 45(ב) לחוק העונשין. כפועל יוצא מכך, נבלע העונש שנגזר על המשיב בבית משפט השלום בעונש הארוך יותר שהושת עליו בבית משפט קמא, ולעמדת המערערת "המדובר בתוצאה שאינה סבירה ומתבקש כי בית המשפט הנכבד יורה על נשיאת העונשים במצטבר". 8. בדיון שהתקיים לפנינו, טען עו"ד חיים שוייצר, בא כוחה של המערערת, כי בית משפט קמא השית על המשיב עונש קל ביותר, שאינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות. בין היתר, הזכיר עו"ד שוייצר את ע"פ 5535/12 כאברי נ' מדינת ישראל (1.5.2013), שם נקבע רף ענישה של 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בגין ביצוע שוד של מכשיר סלולארי. לטענתו של עו"ד שוייצר, נסיבות ביצוע העבירה על-ידי המשיב הינן חמורות יותר מהמקרה שהובא על-ידו, ולכן יש להחמיר משמעותית בעונש המאסר שהושת עליו. אשר לעבירות הנוספות, ביקש עו"ד שוייצר כי נורה על הצטברות העונשים, שכן בניגוד לסברתו של בית משפט קמא, עברו של המשיב אינו נקי והרשעתו בביצוע עבירות דומות בבית משפט השלום, מעידה על אופיו העברייני. תגובת המשיב 9. המשיב, באמצעות בא כוחו עו"ד אורי דייגי, טען כי לא נפלה כל טעות בגזר דינו של בית משפט קמא, טעות המצדיקה את התערבותנו. עו"ד דייגי ציין, כי המשיב הוא צעיר כבן 20 שזהו מאסרו הראשון, והוא האדם היחיד אשר תומך ומפרנס את משפחתו, בהעדרם של הוריו. עוד נטען, כי המשיב לא התכוון לעשות שימוש בסכין או לנקוט באלימות כלפי דיירי הבית, והעימות עם המתלונן נכפה עליו, ולא תוכנן על-ידו. בנסיבות אלה, סבור עו"ד דייגי כי בית משפט קמא לא חרג ממדיניות הענישה המקובלת, ובודאי שאין מדובר בחריגה קיצונית מרמת הענישה הראויה. אשר לעבירות הנוספות, טען עו"ד דייגי כי מדובר "במקצה שיפורים" שנעשה על-ידי המערערת, ואין לקבל את גישתה כי יש להורות על הצטברות העונשים. עו"ד דייגי הפנה לסעיף 45(ב) לחוק העונשין, לפיו ברירת המחדל היא חפיפת העונשים שהוטלו על-ידי ערכאות שיפוטיות שונות, אלא אם בית המשפט שדן את הנאשם באחרונה הורה על הצטברות עונשי המאסר, כולם או מקצתם. לטענתו של עו"ד דייגי, אין כל ודאות כי בית משפט קמא היה מורה על הצטברות העונשים, לו הובאו הדברים בפניו, בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות של המשיב. לפיכך, התבקשנו לדחות את הערעור. דיון והכרעה 10. בפתח דיוננו, נחזור ונזכיר את ההלכה המושרשת לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים של סטייה קיצונית ממדיניות הענישה במקרים דומים, או כאשר מדובר בטעות מהותית שנפלה בגזר הדין (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6095/10 חאג' יחיא נ' מדינת ישראל (18.7.2012); ע"פ 6577/10 פלוני נ' מדינת ישראל (28.1.2013); ע"פ 4568/12 מדינת ישראל נ' סראחין (11.6.2013); ע"פ 9074/12 מדינת ישראל נ' אבו אחמד (13.6.2013)). נקדים את המאוחר ונציין, כי לא סברנו שיש בעונש שהושת על המערער בתיק זה משום חריגה קיצונית ממדיניות הענישה בעבירות דומות, הגם שמדובר בעונש מתון, ולפיכך לא ראינו להתערב בגזר דינה של הערכאה קמא. שאלה נוספת שהעסיקה אותנו, נוגעת למשמעות הרשעתו של המשיב בעבירות דומות, במקביל להליכים שהתנהלו בתיק זה, והאם יש להורות על הצטברות העונשים, כולם או חלקם. 11. טרם שנדרש לגופו של עניין, הננו רואים לציין כי יש טעם בדברי המערערת באשר לדרך יישומו של תיקון 113 על-ידי בית משפט קמא. בהתאם לסעיף 40ג(א) לתיקון 113, שומא על בית המשפט לקבוע, בשלב הראשון, את מתחם העונש ההולם למעשה העבירה שביצע הנאשם, וזאת בהתאם לעקרון המנחה, הוא עקרון ההלימה. בשלב זה, על בית המשפט להתחשב בערך החברתי שנפגע כתוצאה מביצוע העבירה; במידת הפגיעה בערך זה; "במדיניות הענישה הנהוגה"; כמו גם בנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (ראו לעניין זה, ע"פ 1353/13 כארם נ' מדינת ישראל (27.6.2013); ע"פ 1323/13 חסן נ' מדינת ישראל (24.3.2013); ע"פ 5214/13 סירחאן נ' מדינת ישראל (30.12.2013)). כפי שנקבע בע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל (4.12.2013): "מתחם הענישה משקף... קביעה נורמטיבית של בית המשפט בדבר האיזון הראוי בעיני החברה בין כלל השיקולים הרלבנטיים על פי המתכונת הקבועה בחוק. ככזה, מתחם הענישה אינו תלוי איפוא בכוח המיקוח של מי מהצדדים, או בהעדפותיהם (האישיות, או המוסדיות)" (פסקה 17 לפסק דינו של השופט ח' מלצר). לאחר קביעת המתחם, על בית המשפט לגזור את עונשו של הנאשם בתוך מתחם הענישה שנקבע, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, בהתאם לסעיף 40ג(ב) לתיקון 113. ועוד נקבע בסעיף 40ג(ב), כי "בית המשפט רשאי לחרוג ממתחם העונש ההולם בשל שיקולי שיקום או הגנה על שלום הציבור לפי הוראות סעיפים 40ד ו-40ה" (ראו, ע"פ 2918/13 דבס נ' מדינת ישראל (18.7.2013)). 12. בית משפט קמא לא נהג כך, ובמקום לקבוע מתחם ענישה בהתאם לעקרון המנחה, הוא בחר לציין, כי "מדיניות הענישה הנהוגה במקרים של שוד תוך התפרצות לבית מגורים, ושימוש בנשק, נעה בין תקופות מאסר קצרות בנסיבות מיוחדות של שיקום ואנשים צעירים לבין 6 שנות מאסר בנסיבות קשות". כפי שהובהר לעיל, מדיניות הענישה הנהוגה הינה בגדר שיקול אחד מבין מספר שיקולים שיש לשקול לשם קביעת המתחם, והתייחסות למדיניות הענישה אין בה משום תחליף הולם להגדרת המתחם עצמו. הננו חוזרים ומפנים את תשומת הלב להערותינו אלה, על מנת שיקויים התהליך הקבוע בתיקון 113, כמצוותו של המחוקק. 13. הפגם שעליו עמדנו ביישומו של תיקון 113 אינו מחייב, בהכרח, התערבות בתוצאה העונשית שאליה הגיע בית משפט קמא, ויש עדיין להידרש לשאלה האם יש בעונש שהושת על המשיב משום סטייה קיצונית מרמת הענישה הראויה. אכן, קיימים היבטים רבים של חומרה במעשיו של המשיב, אשר התפרץ באישון לילה לבית מגורים, בעוד בני הבית נמים את שנתם, מתוך כוונה לשלוח יד ברכושם. מעבר להיבט הכלכלי הנעוץ בגניבת הרכוש, מדובר גם בערעור תחושת הבטחון של הציבור בצד עוגמת הנפש והבהלה שהן מנת חלקם של תושבים שלווים, הנפגעים כתוצאה מביצוע עבירות מעין אלה. כפי שציין השופט ח' מלצר בע"פ 7453/08 מדינת ישראל נ' אואזנה (21.12.2008): "כינוי עבירות של פריצה וגניבה מבתים, רק כ'עבירות נגד הרכוש' (כפי שמקובל לקרוא לעבירות מסוג זה), הינה הגדרה מוטעית. זאת מאחר שפריצה לביתו של אדם, טומנת בחובה לעיתים קרובות לא רק נזק כלכלי רב, אלא גם צער ועוגמת הנפש הנגרמים לקרבנות של עבירות אלה. הנה כי כן, אין מדובר בעבירות נגד רכוש גרידא, אלא בעבירות המפרות את פרטיותו של האדם בצורה הגבוהה ביותר. זאת ועוד הגדרת עבירות אלו כ'עבירות רכוש', נותנת תחושה מצמצמת וקונוטציה שגויה – לסובבים, באשר למהות העבירות שהתבצעו, הפוגעות במהות המתמצית באמירה: 'ביתו של האדם – מבצרו'. ברגע שביתו של אדם נפרץ, תחושת חוסר אונים וחוסר ביטחון ממלאת את ליבו. הנה כי כן, הפריצה אינה רק לבית – מבחינה פיזית, אלא בעיקרה חדירה לתוך התא האישי-משפחתי השמור ביותר של האדם" (שם, בפסקה 8, וראו גם, ע"פ 3297/10 וולקום נ' מדינת ישראל (24.5.2012)). כשיקול נוסף לחומרה, יש לזקוף לחובת המשיב גם את העובדה כי הוא הצטייד בסכין טרם כניסתו לבית. הצטיידות זו הכניסה לזירת האירוע מימד מסוכן ביותר, וכאשר המשיב נתקל במתלונן הוא בחר להיאבק בו, כשהוא מחזיק בסכין, תוך התעלמות מקריאות להניח את הסכין מידיו. אכן, המשיב לא תכנן לעשות שימוש באלימות כלפי בני הבית, אך האפשרות כי יתפתח עימות עם מי מהם, הינה תולדה טבעית של עצם ההתפרצות לבית מאוייש, כאשר כניסתו של המשיב לבית כשהוא מצויד בנשק קר "הסלימה את הסיכון לעימות מזוין", כלשון בית משפט קמא. 14. בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות, ניתן למצוא קשת רחבה של עונשים, בהתאם לנסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיו האישיות של העבריין. בצד עונשי מאסר ממושכים (ראו למשל, ע"פ 3205/12 מדינת ישראל נ' ניקולייב (14.2.2013); ע"פ 8173/11 אבו שהלה נ' מדינת ישראל (25.1.2012); ע"פ 2525/10 פריחאת נ' מדינת ישראל (27.6.2011), בהם אושרו עונשים הנעים בין 40 ל-60 חודשי מאסר), ניתן למצוא גם ענישה מקלה יותר, במקרים המתאימים (ע"פ 7655/12 פייפל נ' מדינת ישראל (4.4.2013), שם הופחת עונשו של המערער, שהורשע בעבירה של שוד, מ-30 חודשי מאסר ל-20 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בשל העובדה כי מדובר במעשה ספונטני ללא תכנון מוקדם; וכן ע"פ 6325/11 פחימה נ' מדינת ישראל (11.12.2012), מקרה בו הושתו על המערער 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל בגין שוד אלים, כאשר למערער עבר פלילי עשיר). בענייננו, החליט בית משפט קמא שלא למצות את הדין עם המשיב, לנוכח העובדה כי הוא לא תכנן לבצע שוד אלים אלא "נכנס בכוונה להתפרץ ולגנוב". כמו כן, התחשב בית משפט קמא בעברו הנקי של המשיב (מבלי לדעת על הרשעתו הנוספת) ובנסיבותיו האישיות, כמו גם בעובדה כי הוא רואה עצמו מגיל צעיר כאחראי על משפחתו, בשל העדרם של הוריו. לאחר שבחנו את גזר דינו של בית משפט קמא ואת שיקוליו, לא מצאנו כי העונש שהושת על המשיב מגלם בחובו סטייה קיצונית מרמת הענישה הראויה, הגם שהוא, כאמור, נוטה לקולה. לפיכך, החלטנו שלא להתערב בעונש זה. 15. ומכאן נעבור לבחינת השלכותיו של פסק הדין שניתן בעניינו של המשיב בבית משפט השלום. כזכור, נדון המשיב, ביום 7.5.2013, ל-15 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו, 15.6.2012, לאחר שהורשע בעבירות של התפרצות וגניבה, וכן בסדרה של עבירות שעניינן שהייה בלתי חוקית בישראל. מטעמים השמורים עם המערערת, לא הובא לידיעת בית המשפט המחוזי על דבר ההליך שהתנהל בעניינו של המשיב בבית משפט השלום, ועל תוצאותיו. בשל כך, זקף בית המשפט המחוזי לזכותו של המשיב את עברו הנקי ואת העובדה כי זהו מאסרו הראשון. בא כוחו של המשיב טען כי אין לשלול את האפשרות שבית המשפט המחוזי היה נמנע, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, מלהורות על הצטברות העונשים. מנגד, נטען על-ידי המערערת כי מדובר באירועים נפרדים שהתרחשו במועדים שונים ולפיכך יש להורות על הצטברות מלאה של העונשים. לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, בהקשר זה, ובשים לב לעובדה כי המערערת לא הציגה את מלוא התמונה בפני הערכאה הדיונית, הגענו למסקנה כי יש להורות על הצטברות חלקית של העונשים, כפי שיפורט להלן. איננו סבורים כי ניתן להיענות לבקשתו של בא כוח המשיב, להמנע כליל מצבירה מסוימת של העונשים, מאחר שאין מחלוקת כי מדובר בפרשות שונות, שבמסגרתן ביצע המשיב עבירות חמורות, כמפורט לעיל (לעניין השיקולים לצבירת העונשים ראו, ע"פ 2933/08 אנג'ל נ' מדינת ישראל (5.12.2012); ע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל (20.6.2005); ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל (5.5.2003)). 16. לאור האמור, הננו מקבלים חלקית את ערעור המדינה ומורים כי 8 חודשים מעונש המאסר שנגזר על המשיב בת"פ 37669-06-12 יצטברו לעונש שהושת על המשיב בתיק מושא הערעור, כך שהוא ירצה 38 חודשי מאסר שיימנו מיום מעצרו, 3.7.2012. אין שינוי ביתר חלקי גזר הדין. ניתן היום, כ"ט בטבת התשע"ד (1.1.2014). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13048150_I02.doc יא+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il