בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
4814/97
ע"א 6004/97
רע"א 1814/99
בפני: כבוד
המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט י' טירקל
המערער
בע"א 4814/97
והמבקש
ברע"א 1814/99
והמשיב
בע"א 6004/97: בנק הפועלים בע"מ
נ
ג ד
המשיבים
בע"א 4814/97
והמערערים
בע"א 6004/97: 1. פרחי שירותי מזנון בע"מ (בפירוק)
2.
פרחי ריטה
3.
פרחי ניסים
המשיבים
ברע"א 1814/99 4. עו"ד רפאל רב-חן
מפרק פרחי שירותי מזנון בע"מ (בפירוק)
5.
כונס הנכסים הרשמי
6.
אגף מס הכנסה ומס רכוש
7.
המוסד לביטוח לאומי
8.
מס ערך מוסף תל-אביב
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי
בתל
אביב-יפו בת.א. 2069/90 שניתן
ביום
6.7.97 על ידי כבוד השופטת
ד"ר
ד' פלפל
תאריך
הישיבה: ג' בסיון תשנ"ט (18.5.99)
בשם
המערער בע"א 4814/97
והמבקש
ברע"א 1814/99
והמשיב
בע"א 6004/97 עו"ד לוינסון; עו"ד
אקרמן-שוורץ
בשם
משיבים מס' 1 ו4-: עו"ד רב-חן; עו"ד בירנברג
בשם
משיבים מס' 2 - 3: עו"ד ברקן; עו"ד ברקמן
בשם
משיב מס' 5: עו"ד קויש
בשם
המשיב מס' 6 ו8-: עו"ד אבן חיים
בשם
המשיב מס' 7: עו"ד שדיאור
פסק-דין
השופט י' טירקל:
רקע
1. המערער בע"א 4814/97 - הוא המשיב
בע"א 6004/97 - (להלן - "הבנק"), כרת בשנת 1985 עם המערערים מס' 2
ו3- בע"א 6004/97 - הם המשיבים מס' 2 ו3- בע"א 4814/97 - (להלן -
"ריטה ו"ניסים" בהתאמה), חוזים לפיהם התחייבו ריטה וניסים לספק
שירותי מזנון למספר סניפים של הבנק בתל אביב. בחודש אוגוסט 1988 כרתו ריטה וניסים
הסכם עם אדם בשם פירסט לפיו התחייבה ריטה למכור את חלקה "בשותפות בזכויות אשר
במזנונים". מאוחר יותר, הקימו ריטה וניסים חברה בשם "פרחי שירותי מזנון
בע"מ" - היא המערערת מס' 1 בע"א 6004/97 והמשיבה מס' 1 בע"א
4814/97 - (להלן - "החברה"; ניסים, ריטה והחברה יקראו יחדיו -
"המשיבים"). ביום 17.10.89 כרתו החברה והבנק חוזה שבו התחייבה החברה
לספק שירותי מזנון לסניפי הבנק בתל אביב שלהם סיפקו ריטה וניסים שירותי מזנון בעבר
(להלן - "החוזה"). כמו כן, מסרה החברה לבנק כתב התחייבות שהמגדיר, בין
היתר, את אחריות החברה לעיקולים על כספים של ריטה וניסים.
ביום 17.11.89 הוטל לפי בקשת פירסט עיקול על
כספים של ריטה שבידי הבנק. הבנק סרב לכבד ארבעה שיקים של החברה והחזיר אותם
למפקידיהם עם הערה "מעוקל" על גבם. נוסף, הבנק פנה גם אל ראש ההוצאה
לפועל וביקש לקבל הוראות כיצד עליו לנהוג בעיקול; משלא התקבלה תשובה, עיכב את
מחציתו של תשלום שהגיע לחברה [להלן - "הסכום המעוכב"].
ביום 22.2.90 הודיע הבנק לחברה בכתב, 60 ימים
מראש, "על הפסקת ההתקשרות". זאת עשה לפי הוראה מפורשת בסעיף 8.(ד)
לחוזה. החברה הגישה לבית משפט השלום בתל אביב יפו תביעה נגד הבנק לאסור עליו
להפסיק את ההתקשרות, כמו כן ביקשה צו מניעה זמני. בית משפט השלום דחה את הבקשה לצו
מניעה זמני וביום 25.9.90 דחה לפי בקשת הצדדים את התביעה. ביום 12.3.90 העביר הבנק
את הסכום המעוכב עם סכומים נוספים שהגיעו לחברה ממנו, לחשבונה של החברה באחד
מסניפיו, על מנת לכסות יתרת חוב של החברה לבנק. הדבר נעשה על אף לבקשותיו של ניסים
להעביר את הכספים לידיו במישרין בשיק בנקאי לפקודת החברה.
מחלוקת נוספת התעוררה בין הבנק לבין ניסים בשל
סירובו של הבנק לפרוע במלואן חשבוניות שהגישה החברה. החשבוניות היו מוגשות לבנק
אחת לשבועיים בצירוף תלושים שבהם שילמו עובדי הבנק עבור המוצרים. החשבוניות
והתלושים היו נבדקים על ידי פקיד של הבנק שהיה משווה ביניהם בנוכחות ניסים. בבדיקת
ביקורת נוספת, שנערכה שלא בנוכחות ניסים, אחרי הבדיקה שנערכה ביום 1.3.90, נמצא כי
בהשוואה לחשבוניות חסרים כ70,000- תלושים (להלן - "70,000 התלושים").
הבנק דרש להפחית בהתאמה את הסכום הנקוב בחשבוניות וניסים נענה לדרישה.
ביום 31.10.90 הגישו המשיבים תביעה נגד הבנק
לבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו לחייב את הבנק לפצותם עבור נזקיהם "בגין
הריסת החברה ותשתיתה". לטענתם גרמה התנהגותו של הבנק לכך שריטה וניסים לא
יכלו לעמוד בהסכמים שעשו בדבר פרעון חובותיהם לרשויות מס ההכנסה והביטוח הלאומי
וכן לכך שהחברה "קרסה". כמו כן תבעו לחייב את הבנק לשלם להם את תמורתם
של 70,000 התלושים שעליהם ויתר ניסים כאמור לעיל.
ביום 25.4.91 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי
בתל אביב יפו צו לפירוק החברה, והיא יוצגה בהליכים לפני בית המשפט המחוזי ולפנינו
על ידי מפרקה (להלן - "המפרק").
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
2. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד"ר ד'
פלפל), בפסק דינו מיום 17.6.98, דן בשלוש הפרשות, שבעטיין לפי טענת המשיבים, קרסה
החברה: עיכוב הסכום המעוכב; החזרת ארבעת השיקים של החברה למפקידיהם; העברת הכספים
שהגיעו לחברה לחשבונה במקום להעבירם במישרין לידי ניסים בשיק בנקאי כפי שביקש. בית
המשפט המחוזי קבע כי שתי הפרשות הראשונות מגלות "רשלנות בבדיקת שיקים"
ו"עיכוב כספים של אישיות משפטית שונה". לעניין הפרשה הראשונה הוסיף וקבע
כי הפניה לראש ההוצאה לפועל בבקשה לקבל הוראות לא היתה אלא ניסיון "'להתקשט'
בעלה תאנה של 'כיסוי מעין משפטי' בדיעבד". לעניין הפרשה השלישית קבע כי היא
"מגלה רשלנות לאורך כל הדרך בטיפול בחשבונות - - - במקרה הנוכחי היתה הפרת
אמונים מצד הבנק בנצלו לרעה את היותו גם הבנק וגם מקבל שירות מספק".
בית המשפט המחוזי קבע שלא הוכח כי מעשים אלה
גרמו לכך שריטה לא עמדה בהסכמים עם רשויות מס הכנסה והמוסד לביטוח לאומי. בית
המשפט המחוזי לא קבע כיצד השפיעו מעשים אלה על מצבה של החברה; עם זאת סבר כי
"אילו היה הקשר עם הבנק מסתיים בצורה מסודרת, סביר להניח שהחברה היתה יכולה
להתקיים ולנהל מזנונים במקומות אחרים". עוד קבע כי הדרך שבה ניהל ניסים את
החברה תרמה לקריסתה ולפיכך "יש להפחית ממחיר החברה שהוא הנזק הנטען את תרומת
רשלנותו - - - שאותה אני מעריכה בגובה של 50%". על פי חוות דעת של מומחים
שהוגשו לו הגיע כי "השווי הנכון של החברה הינו סכום של 1,660,230
ש"ח", ובכך ראה, כנראה, את שיעור מלוא הנזק. לפיכך חייב את הבנק לשלם
למפרק את מחצית הסכום - 830,115 ש"ח - בצרוף שכר טרחת עורך דין והוצאות. את
התביעה לחייב את הבנק לשלם לחברה את תמורתם של 70,000 התלושים דחה מן הטעם
שהמשיבים "לא הצליחו לשכנע את ביהמ"ש שאכן לא שולמה להם מלוא התמורה
בגין מתן שירותי מזנון".
הבנק והמשיבים ערערו על פסק הדין.
במסגרת ערעורו ביקש הבנק לעכב את ביצוע פסק הדין ובית משפט זה (כבוד השופט י'
קדמי), עיכב את הביצוע לגבי סכומים שמעל 750,000 ש"ח.
השגות הבנק בע"א 4814/97
3. בערעורו טוען הבנק שלא היה דופי במעשיו.
לעניין עיכוב הסכום המעוכב טוען הוא כי היתה זאת דרך פעולה ש"ראויה היא ויפה
לבעל דין אחראי המבקש שלא להמצא חשוף לתביעות נוגדות מצד מעקל מזה ומצד החייב
מזה". לעניין החזרת ארבעת השיקים טוען הוא כי הדבר מתיישב עם קביעתו של בית
המשפט המחוזי "כי יש להשקיף על המשיבים ועל חברתם כעל אישיות משפטית
אחת". עוד טוען הוא כי בהעברת הסכום המעוכב וסכומים נוספים לחשבונה של החברה
מימש את זכות הקיזוז שלו וכי, מכל מקום, משכה החברה את רוב הכספים. הבנק מוסיף
וטוען כי בית המשפט המחוזי לא דן כלל בשאלה אם יש קשר סיבתי בין מעשיו לבין קריסתה
של החברה וממילא לא הוכח קשר סיבתי כזה. טענות נוספות מעלה הוא נגד דרך חישוב
שוויה של החברה שעל פיו נפסקו הפיצויים.
השגות המשיבים בע"א 6004/97
4. בערעורם טוענים המשיבים כי שגה בית המשפט
המחוזי בקובעו כי ניסים תרם ברשלנותו לקריסתה של החברה וכי שיעור התרומה הוא 50%.
עוד טוענים הם כי שגה בדחותו את תביעתם לעניין 70,000 התלושים. לטענתם היתה הספירה
השנייה של התלושים "חייבת להעשות בנוכחות שני הצדדים". משלא נעשה כך הרי
"שהבנק היה צריך להרים את הנטל ולהוכיח שאכן חסרים אותם 70,000 תלושים".
השגות הבנק ברע"א 1814/99
5. בעקבות פסק דינו של בית המשפט המחוזי העביר
הבנק לידי המפרק את הסכום של 750,000 ש"ח שתשלומו לא עוכב. המפרק הגיש לבית
המשפט המחוזי בקשה להורות לחלק את הסכום לנושיה של החברה. כמו כן ביקש להורות כי
הסכום יחולק לנושים "כנגד המצאת כתבי שיפוי ו/או ערבויות מתאימות, לפי המקרה,
לצורך הבטחת השבתם של כל הסכומים". בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ו'
אלשייך), בהחלטתו מיום 28.1.99, הורה לחלק את הסכום כפי שביקש המפרק ודחה את הבקשה
להמציא כתבי שיפוי ו/או ערבויות.
הבנק הגיש "הודעת ערעור (ולחלופין בקשת
רשות ערעור)" על ההחלטה. בית משפט זה (כבוד השופט י' קדמי), סבר
ש"לכאורה יש מקום ליתן רשות ערעור על ההחלטה" והעביר את הבקשה לדיון
לפני המותב שידון בערעור. כמו כן עיכב את ביצוע ההחלטה.
הדיון בהשגות
ע"א 4814/97
6. לאור התוצאה שאליה אני מגיע - לאמור, כי לא
הוכח קשר סיבתי בין מעשיו של הבנק לבין התמוטטותה של החברה - אינני רואה צורך לדון
בהם בפירוט ואסתפק בהערות ספורות, בתמצית שבתמצית.
אשר לעיכובו של הסכום המעוכב - שהיה המעשה
הראשון שעליו השתיתו המשיבים את תביעתם - סבורני כי צדק הבנק בכך שפנה לראש ההוצאה
לפועל בבקשה לקבל הוראות כיצד לנהוג בעיקול שהוטל לבקשת פירסט על כספי ריטה ובכך
שעיכב בינתיים את כספי החברה. זאת, בעיקר, מן הטעם שמתוך כתב ההתחייבות הנזכר
שמסרה החברה לבנק (מוצג נ30/) משתמעת כוונתה לערוב להתחייבויותיהם של ריטה וניסים;
וכן מן הטעם שהצהירה שם כי "בכל מקרה לא יהיו לנו טענות ותביעות כנגדכם אם
תפעלו על פי הוראות הרשות המעקלת". ראוי לציין כי בית המשפט המחוזי ראה
בחברה, כלשונו, "אישיות משפטית נפרדת להלכה, אבל במקרה שלנו לא למעשה",
והתייחס לכל המשיבים "כבעלי אישיות משפטית 'אחת' בשינויים המחוייבים".
לעניין החזרת השיקים על ידי הבנק, סבר בית
המשפט המחוזי כי בכך התרשל הבנק. נוטה אנוכי לדעה כי צדק במסקנתו, אולם אין להתעלם
מכך שלפי הראיות היה סכומם הכולל של השיקים שהוחזרו 1089.23 ש"ח בלבד. קשה
לקבל את הטענה שהחזרת שיקים בסכום פעוט כזה ערערה את מצבה של החברה כפי שטוענים
המשיבים.
כזכור, היתה טרונייתם השלישית של המשיבים נגד
הבנק על כך שהעביר את הסכום המעוכב עם סכומים נוספים לחשבונה של החברה באחד
מסניפיו, בניגוד לבקשותיו של ניסים להעביר את הכספים במישרין לידיו בשיק בנקאי
לפקודת החברה. מבלי לחוות דעה בשאלה אם רשאי היה הבנק לעשות כן, אין להתעלם גם כאן
מכך שדברים אמורים בסכום של כ100,000- ש"ח בסך הכל וכי מתוך דף חשבון שהגישו
המשיבים כראיה עולה, לכאורה, כי החברה משכה לפחות כמחציתו של הסכום (מוצג ת80/).
(יצוין כי לטענת הבנק משכה החברה את רובו של הסכום - תצהירו של מר י' שחם - מוצג
נ93/). גם כאן מסופקני אם היה בכך לערער את מצבה של החברה.
7. הקדמתי ואמרתי למעלה כי לא הוכח קשר סיבתי בין
מעשיו של הבנק לבין התמוטטותה של החברה. די בכך כדי לקבל את ערעורו של הבנק וכדי
לבטל את חיובו לפצות את החברה. יודגש כי בית המשפט המחוזי לא דן כלל בשאלה אם הוכח
קשר סיבתי כזה והסתפק בקביעה, שצוטטה לעיל, כי:
"אילו
היה הקשר עם הבנק מסתיים בצורה מסודרת, סביר להניח שהחברה היתה יכולה להתקיים
ולנהל מזנונים במקומות אחרים".
משמעותו של הדיבור "אילו היה הקשר עם הבנק מסתיים
בצורה מסודרת" אינה נהירה די צרכה. כאמור לעיל הודיע הבנק בכתב לחברה, 60 יום
מראש, "על הפסקת ההתקשרות". זאת עשה לפי הוראה מפורשת בסעיף 8.(ד)
לחוזה. בעשותו כן פעל הבנק כדת וכדין ואין לבוא עליו בטרוניה בשל כך. ראוי לציין
כי בקשתה של החברה ליתן צו מניעה זמני נגד הבנק שיאסור עליו, בין היתר, להפסיק את
ההתקשרות, נדחתה על ידי בית משפט השלום בתל אביב יפו בהחלטתו מיום 6.6.90, וכן
נדחתה בהסכמה תביעתה לצו מניעה קבוע, בהחלטה מיום 25.9.90 (ת.א. 23460/90; ה.ר
13658/90 - ב). אינני רואה צורך לחוות דעה בשאלה, שעליה עמד בית המשפט המחוזי
בהרחבה, אם על ידי אותם הליכים נוצר השתק פלוגתא או השתק עילה. דייני שאומר כי אין
יסוד למסקנה המשתמעת מדברי בית המשפט המחוזי כאילו לא היתה הפסקת ההתקשרות
"בצורה מסודרת". ממילא לא היה מקום להסיק מאופן הפסקת ההתקשרות,
כשלעצמו, ובלי ראיות נוספות, את המסקנה כי "סביר להניח שהחברה היתה יכולה
להתקיים ולנהל מזנונים במקומות אחרים".
8. אולם, אפילו נניח כי כוונתו של אותו דיבור
לומר שאותם מעשים של הבנק שתוארו לעיל הם שגרמו לכך שהחברה לא יכלה להתקיים עוד
ולהמשיך לנהל את עסקי המזנונים, הרי שהדבר לא הוכח. כפי שטענו המשיבים בכתב
התביעה, "בגלל עיכוב הכספים - - - נפגעו המוניטין ושמם הטוב של התובעים, דבר
שגרם לביטול עסקאות שהיו אמורות להתבצע - - - חסמו כל אפשרות לגייס ממון
חיצוני" ובשל כך "קרסה החברה". לעניין זה סומכים הם על עדותו של
ניסים שאמר, לעניין הקשר הסיבתי:
"אני
בטוח שאם הבנק היה רוצה להפסיק את ההתקשרות איתנו והדבר היה נעשה בצורה מסודרת,
היינו מגיעים לאיזו שהיא הסכמה לנושא הפיצויים כפי שנעשה עם אשתי, אך מכל מקום
בין אם ההבנה שלנו היתה אחרת באופי ההתקשרות, הפסקת ההתקשרות איתנו בצורה מסודרת
לא היתה גורמת להריסת החברה ולהריסת האמון שהצלחתי בעבודת נמלים להחיות ב87-. אני
מדבר על מצב שבנק הפועלים היה מוצא לנכון לתת לפקידים שלו מזון בצורה אחרת, מלבד
שירותי מזנון שכן לא עלה בדעתי שפשוט יחליפו אותי במזנונאי אחר." (עמוד 65
לפרוטוקול. ההדגשות שלי - י' ט').
עוד אמר:
"במסגרת
החובות הגדולים שהיו לי, החל מהעיכוב של הכסף הראשון מרגע שזה התפרסם וברגע שבאו
אלי הביתה וליד אשתי איימו עלי, אני לא זכרתי כמה כסף נתתי. ברגע שהשיק הראשון שלי
חזר ואיחרתי בתשלומים, היו גורמים ש'תפסו אותי בצוואר'. הספקים למשל רצו לעבוד
במזומן בלבד ולקבל חלק מהחובות שהצטברו בעבר. הלוואות שעמדתי לקבל לא קיבלתי ומאחר
שכסף שהיה לי קודם פיזרתי עבור חובות, ועל סמך הציפיה שלי לקבל כספים שלא קיבלתי
בסופו של דבר, נשארתי ריק ממזומנים. המזומנים שכן הגיעו לידי - - - לא הספיקו למצב
שאליו נקלעתי והתדרדרתי - - - צריך לזכור שאם הייתי זוכה בצו מניעה או לחילופין
עושה חוזה חדש עם הבנק, הייתי בא עם מסמך חתום מבימ"ש או מהמחלקה המשפטית של
הבנק שכל הסיבוכים הסתדרו. אני מניח שבמצב כזה הייתי יכול להסתדר שוב". (עמוד
119 לפרוטוקול. ההדגשות שלי - י' ט').
מעדות זאת - שהיא, כאמור, הראיה היחידה לתמיכת הטענה - ניתן
ללמוד, לכל היותר: כי על ניסים העיקו חובות גדולים וכי, לפי סברתו, אילו נמשכה
ההתקשרות, או אילו היה הבנק מסכים לשלם לו פיצויים, היה "יכול להסתדר
שוב". אין כאן אלא השערה בעלמא ואין בדבריו עובדה כלשהי שיש בה כדי לבסס את
הטענה כי בשל מעשיו של הבנק נפגעו המוניטין של החברה, בוטלו עסקאות שהיו אמורות
להתבצע והחברה קרסה.
חשוב להדגיש כי הסכום המעוכב היה כ54,000-
ש"ח, סכום השיקים שהוחזרו היה 1089.23 ש"ח והסכום שהועבר לחשבון החברה
היה כ100,000- ש"ח, שבו נכלל הסכום המעוכב, וכי אף לפי הראיות שהגישה החברה
משכה היא את מחציתו לערך של הסכום שהועבר לחשבונה. מדובר, אפוא, בסכום כולל של
כ55,000- ש"ח. כנגד נתון זה עומד הנתון, שנקבע בפסק דינו של בית המשפט
המחוזי, כי שוויה של החברה היה 1,660,230 ש"ח. אין זה מתקבל על הדעת, ומכל
מקום הדבר לא הוכח, כי פעולותיו של הבנק - שזה היה היקפן - ורק הן, גרמו לקריסתה
של החברה.
ע"א 6004/97
9. בעקבות הדיון בטענות הבנק בע"א 4184/97
אין צורך לדון עוד בטענתם של המשיבים כי לא היה מקום לקבוע כי ניסים תרם ברשלנותו
להתמוטטותה של החברה וכי שיעור התרומה היה 50%. נותרה השגתם על דחיית תביעתם
לתשלום עבור 70,000 התלושים, שגם אותה אין בידי לקבל. לעניין זה קבע בית המשפט המחוזי
כי המשיבים "לא הצליחו לשכנע את בי"מ שאכן לא שולמה להם מלוא התמורה
בגין מתן שירותי מזנון". בכך אין מקום להתערב. יוער כאן כי המשיבים לא טענו,
וממילא לא הוכיחו, כי היענותו של ניסים לדרישת הבנק להפחית את סכום 70,000 התלושים
מן הסכום הנקוב בחשבוניות, היתה מחמת כפיה מצד הבנק; שאילו הוכחה היתה, אולי, מזכה
את ניסים בביטול הסכמתו. מכיוון שכך גם אין מקום להידרש לאמינותה של הבדיקה השנייה
שערך הבנק, שגם על כך השיגו המשיבים.
רע"א 1814/99
10. כאמור לעיל העביר הבנק לידי המפרק סכום של
750,000 ש"ח מתוך הסכומים שבהם חויב לפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כפי
שעולה מן הבקשה למתן הוראות שהגיש המפרק לבית המשפט המחוזי העביר הבנק את הסכום
לידי המפרק על מנת ש"יוחזק בפיקדון שיקלי - - - וכי אם יתקבל ערעור
הבנק יהיה על המבקש להשיב למשיב 2 [הבנק] את סכום הפיקדון". משנמצא שלא היה
מקום לחייב את הבנק בפיצויים אין המפרק זכאי להחזיק עוד בפיקדון ועליו להשיבו
לבנק. לפיכך מתייתר הדיון בהשגותיו של הבנק על החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות
את בקשתו של המפרק להתנות את חלוקת הכספים לנושים בהפקדת כתבי שיפוי ו/או
ערבויות.
סוף דבר
11. לפיכך אני מציע כי ערעורו של הבנק בע"א
4814/97 יתקבל ויבוטל חיובו לפצות את המשיבים, לרבות חיובו בהוצאות משפט ובשכר
טרחת עורך דין. כמו כן ידחה ערעורם של המשיבים בע"א 6004/97.
תינתן רשות לערער ברע"א 1814/99 והבקשה
תידון כערעור. החלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין חלוקתו של הסכום שהפקיד הבנק
בידי המפרק לנושים תבוטל והמפרק ישיב את הסכום לבנק.
המפרק ישלם לבנק שכר טרחת עורך דין בסך 20,000
ש"ח וכן ישלמו ריטה וניסים לבנק יחד שכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח,
בגין כל הערעורים.
ש
ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה
לנשיא
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.
ניתן היום, י"ג באב תשס"א (2.8.01).
המשנה לנשיא ש ו פ
ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444