מוכלס פלאח נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4813/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4813/15 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם המערער: מוכלס פלאח נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 8624-09-14 שניתן ביום 27.5.2015 על ידי כב' השופט אמיר טובי תאריך הישיבה: ל' באדר א התשע"ו (10.3.2016) בשם המערער: עו"ד מאדי דאהר בשם המשיבה: בשם שירות המבחן : עו"ד אייל כהן הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט צ' זילברטל: ערעור על גזר דינו מיום 27.5.2015 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' טובי) בת"פ 8624-09-14, בגדרו הושתו על המערער עשרה חודשי מאסר לריצוי בפועל, לאחר שהורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק, ובעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק. רקע 1. כעולה מגזר הדין, בשעות הערב ביום 22.8.2014, במהלך חתונה בה נכחו אחיו של המערער ויוסף רבאח, שהוא אחיו של סאמר רבאח (להלן: המתלונן), היו בין שני האחים חילופי דברים. יצוין כי קיימת היכרות קודמת בין המערער לבין המתלונן, שכן משפחותיהם של השניים מתגוררות זו ליד זו בכפר סמיע. שעות ספורות לאחר מכן, חודשו חילופי הדברים בסמוך לבתי המגורים של המערער ושל המתלונן, ובהמשך החלה קטטה בין אחיו של המערער לבין אחיו של המתלונן. עם הגעתה של משטרת ישראל אל המקום, נרגעו הצדדים ועזבו את המקום. 2. זמן קצר לאחר מכן, ולאחר שכוחות המשטרה עזבו את המקום, התחדשה הקטטה, ובמהלכה דקר המערער את המתלונן באמצעות מספריים בחלק השמאלי העליון של גבו, דקירה אשר חדרה לבית החזה. כמו כן, פצע המערער את המתלונן במצחו בצד ימין. יצוין כי, עובר לדקירה ניסה המתלונן להרגיע את הניצים ולא היה שותף לקטטה. עקב הדקירה אושפז המתלונן בין התאריכים 23.8.2014 - 27.8.2014. לטענת המערער, עם הגעתו למקום בו התרחשה הקטטה, הבחין בפציעתו של אחיו ובכך שאחותו נתונה לתקיפה מילולית, ועקב כך התקשה לשלוט ברגשותיו וביצע את המעשה המתואר לעיל. ההליך בבית משפט קמא 3. בבית המשפט המחוזי טענה המשיבה כי, המערער פצע את המתלונן שלא כדין בנסיבות מחמירות, וגרם לו חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וזאת תוך נשיאת נשק קר. ביום 26.1.2015 הודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשע במיוחס לו. 4. בטרם פנה לגזור את עונשו של המערער, הורה בית משפט קמא לשירות המבחן להגיש תסקיר בעניינו. בתסקיר מיום 3.5.2015 ציין שירות המבחן, בין היתר, כי המערער מקבל על עצמו אחריות בגין מעשיו, וכן מבטא חרטה וצער כלפי הנעשה. שירות המבחן הוסיף, כי בשל ההליך המשפטי בו הוא מצוי, המערער אף מבין באופן עמוק יותר את חומרת מעשיו. כמו כן, צוין כי המערער הביע את רצונו להשתלב בתהליך טיפולי על-מנת להבין את המניעים שהביאו אותו לבצע את העבירות ולשלוט בהם. עוד צוין, כי למערער לא היה עבר פלילי טרם המקרה דנא. שירות המבחן העריך כי אין סיכוי של ממש שהמערער יחזור על עבירות מסוג זה בעתיד, ונוכח מצבו של המערער והתייחסותו לעבירות בהן הורשע, המליץ שירות המבחן על העמדת המערער בצו מבחן לתקופה של 18 חודשים, וכן על הטלת עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. 5. יצוין כי מיום 15.9.2014 ועד ליום 15.12.2015, הורחק המערער מביתו ומכפר סמיע בכלל, ושהה בתנאי מעצר בית כחלופת מעצר בבית ג'אן, כאשר מיום 24.12.2014 הוא הורשה לצאת לעבודה מדי יום. ביום 15.12.2015, במסגרת ההליך דנא, הותר למערער לשוב לביתו בשכנות למתלונן (החלטת השופט י' עמית). 6. בגזר הדין, עמד בית משפט קמא על כך שיש לייחס לעבירות שבוצעו חומרה יתרה, שכן המתלונן כלל לא נטל חלק באירוע האלים, ונפגע שעה שניסה להרגיע את הרוחות. בהתאם לכך, בית משפט קמא קבע מתחם ענישה אשר נע בין 10 ל-36 חודשי מאסר בפועל. צוין כי לצד השיקולים הנוגעים לקביעת מתחם הענישה, קיימים שיקולים לקולא בעניין העונש עצמו, ובהם, בין היתר, עברו הנקי של המערער ופוטנציאל שיקומי גבוה. נוכח מכלול השיקולים, ראה בית משפט קמא לנכון להטיל על המערער עונש מאסר שירוצה בפועל למשך עשרה חודשים, עונש המצוי בגבול התחתון של מתחם הענישה שנקבע. הערעור 7. הערעור מופנה כלפי גזר הדין. לשיטתו של המערער, בית משפט קמא חרג לחומרה עת קבע את מתחם הענישה, כאשר במסגרתו נקבע רף תחתון גבוה במיוחד. כמו כן, נטען כי בית משפט קמא שגה בקביעת העונש אותו גזר על המערער, והיה על בית המשפט להקל עם המערער נוכח נסיבותיו האישיות והמשפחתיות. לטענת המערער, שגה בית משפט קמא משלא בחר בדרך של ענישה שיקומית, ועל כן, מבקש המערער שעונש המאסר יועמד על תקופה של שישה חודשים, וירוצה בדרך של ביצוע עבודות שירות. לטענת המערער, בית משפט קמא התעלם ממספר נסיבות הקשורות למעשה עצמו. ראשית, המדובר באירוע רב משתתפים, במהלכו אנשים נוספים פנו לאמצעים אלימים, ובהם דקירות, אך הוא היחיד מבין המשתתפים בקטטה שנגדו הוגש כתב אישום. כמו כן, לגישתו של המערער, בית משפט קמא לא נתן ביטוי לנסיבה העיקרית אשר דחפה אותו לביצוע מעשיו– הצפייה באחיו סובלים מגידופים ויחס משפיל ופציעתו של אחיו בידי אחיו של המתלונן. עוד נטען כי, בקביעת העונש לא העניק בית משפט קמא משקל ראוי לנסיבות הקשורות למצבו האישי של המערער, ובין היתר, הצער והחרטה שהמערער מבטא בגין מעשיו, מצב משפחתו, וכן עברו הנקי. 8. לגישתה של המשיבה, בנסיבות המקרה דנא הקל בית משפט קמא בעונשו של המערער, ובהתחשב בחומרת הנעשה ובתוצאותיו, וכן בהתחשב בשיקול של מניעת אלימות בחברה, אין מקום להתערב בענישה אשר נקבעה על-ידי הערכאה הדיונית. 9. בתסקיר משלים מיום 6.3.2016, ציין שירות המבחן כי המערער השתלב בתהליך שיקומי בחסות שירות המבחן, ומעוניין להמשיך בתהליך זה. שירות המבחן הדגיש, כי תהליך שיקומי זה מועיל למערער וקיימת חשיבות להמשיך בו. בהתחשב בכך, המליץ שירות המבחן על דחיית הדיון בערעור דנא בחצי שנה נוספת על-מנת להמשיך בתהליך זה. כמו כן, ציין שירות המבחן כי הפיצוי שהושת על המערער שולם במלואו. דיון והכרעה 10. לאחר עיון בנימוקי הערעור ושמיעת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. 11. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בעונש שנגזר על-ידי הערכאה הדיונית אך ורק במקרים בהם מדובר בסטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ע"פ 8912/13 מדינת ישראל נ' טל פסקה 10 (13.2.2014)). קביעתו של בית משפט קמא באשר למתחם הענישה אינה מהווה סטייה ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מהסוג שביצע המערער, ומשכך, איני רואה מקום להתערב בה. למותר להכביר מילים אודות חומרתן של עבירות אלימות, הפוגעות בערכים חברתיים נעלים, ובראשם חיי אדם ושלמות הגוף. בית משפט זה נתן דעתו, ולא אחת, על הצורך לעקור מן השורש את "תת-תרבות הסכין", תוך הפעלת אמצעי ענישה אשר ישמשו הרתעה לרבים מפני נקיטה באמצעים אלימים כדי לנהל סכסוכים (ראו: ע"פ 8597/07 זועבי נ' מדינת ישראל פסקה ה' (15.1.08); ע"פ 8242/13 מוראד נ' מדינת ישראל (7.5.2014) (להלן: עניין מוראד); ע"פ 8720/14 וורקי נ' מדינת ישראל פסק דינו של השופט סולברג (10.5.2015) (להלן: עניין וורקי)). האמור מקבל משנה תוקף כאשר מדובר בנקיטה באמצעים אלימים העלולים לגרום לפציעות קשות ביותר, כמו במקרה שלפנינו, ואף לתוצאות קטלניות. בכתב הערעור ובטענותיו בעל פה, הציג בא-כוח המערער מקרה בו נקבע מתחם ענישה מתון יותר בגין עבירות מהסוג דנא (ת"פ 49945-01-14 מדינת ישראל נ' רסלאן (2.10.2014)). לעניין זה יש לציין, כי קיים שוני מהותי בין מקרה זה לבין המקרה שלפנינו, ובעיקר באשר לחומרת המעשים ותוצאותיהם. מעבר לכך, וזה העיקר, מדובר אך במקרה אחד מרבים אחרים, חלקם נזכרו לעיל, בהם נקבע רף ענישה גבוה יותר בגין עבירות מהסוג דנא. נוכח מציאות זו, בית משפט קמא קבע מתחם שאינו מצדיק את התערבותו של בית משפט זה, ועל כן, אין להזדקק לטענות כלפי חומרת רף הענישה שנקבע בגין העבירות אשר ביצע המערער. 12. אשר לקביעת העונש עצמו, גם בעניין זה איני רואה מקום להתערב במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא. לא ניתן להמעיט מחומרת המעשה שנעשה בידי המערער, אשר התערב בוויכוח ודקר בגבו אדם עת שזה ניסה להרגיע את הרוחות, דבר שהביא לאשפוזו של המתלונן למשך מספר ימים. בהשוואה למקרים של עבירות דומות (ולצערנו הרב, אינם מעטים), עולה כי בית משפט קמא גזר על המערער עונש הנוטה לקולא (ראו להשוואה: ע"פ 6636/09 וואסה נ' מדינת ישראל (26.4.2010); עניין מוראד; ע"פ 8344/14 אסור נ' מדינת ישראל (15.3.2015); ע"פ 8372/14 סבג נ' מדינת ישראל (15.3.2015); עניין וורקי). בא-כוחו של המערער היפנה בטיעוניו למספר מקרים במסגרתם החליט בית המשפט שלא למצות את הדין, והפחית בעונש בהתחשב בנסיבות האישיות של הנאשם. אף כאן יש לעמוד על ההבדלים בין המקרים – בע"פ 4605/13 פלוני נ' מדינת ישראל (25.2.2014), אליו מפנה בא-כוח המערער, מדובר במי שהיו קטינים בעת ביצוע העבירה. בע"פ 4609/14 בסט נ' מדינת ישראל (1.3.2015), ראה בית המשפט לנכון להפחית מתקופת המאסר בפועל שנגזר על המערער בשל סיכויי שיקום של ממש. השוני בנסיבות בין המקרים אינו זניח, ואף משמעותי ביותר עת פונה בית המשפט לבחון את העונש ההולם בגין העבירה, בהתחשב בנסיבות אשר מצדיקות הפחתה בעונש במסגרת המתחם שנקבע, ובסטייה הימנו ככלל. 13. נראה כי הדברים מדברים בעד עצמם. נוכח חומרת מעשיו של המערער, וכן גזר הדין המקל ביחס למקרים דומים, אין להקל בעונשו של המערער. אוסיף ואציין, כי ראוי לברך על נכונותו של המערער להמשיך בהליך שיקומי, וכן ניכר כי סיכויי השיקום של המערער גבוהים, אך אין די בנכונות זו כדי להצדיק בעניינו סטייה מן העונש אשר נקבע על-ידי בית משפט קמא, ואין די בה כדי להצדיק ריצוי העונש במסגרת עבודות שירות. בעבירות דקירה שנסתיימו בפציעה קשה, עשרה חודשי מאסר בפועל הם עונש מקל ביחס לענישה הנוהגת בגין עבירות מסוג זה, ולא מצאתי להפחית מעונש זה במקרה שלפנינו אף נוכח נתוניו של המערער. סוף דבר: דין הערעור להידחות. המערער יתייצב לריצוי עונשו בימ"ר קישון ביום 26.4.2016 עד לשעה 10:00, שברשותו תעודת זהות. על המערער לתאם את הכניסה למאסר כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים 08-9787377, 08-9787336. ניתן היום, ‏י"ב באדר ב התשע"ו (‏22.3.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15048130_L12.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il