פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 481/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 481/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט צ' זילברטל המערער: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. עזבון המנוח אמג'ד שהוואנה ז"ל 3. פלוני ערעור על הכרעת דינו (מיום 15.9.2011) וגזר דינו (מיום 11.12.2011) של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתיק פ"ח 10073-11-09 שניתן על ידי כב' סג"נ אברהם טל; כב' השופטת רות לורך וכב' השופט צבי דותן תאריך הישיבה: כ' באייר התשע"ד (20.5.2014) בשם המערער: עו"ד דוד יפתח; עו"ד משה שרמן; עו"ד דן ענבר; עו"ד תומר סבג בשם המשיבה 1: עו"ד יעל שרף; עו"ד קרן וקסלר בשם שירות המבחן לנוער: גב' שולמית מרדר פסק-דין השופט צ' זילברטל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (הכרעת דין מיום 15.9.2011; גזר דין מיום 11.12.2011), שניתן בתפ"ח 10073-11-09 (כב' סג"נ א' טל, והשופטים ר' לורך ו-צ' דותן), בגדרו הורשע המערער, קטין במועד ביצוע העבירה, בעבירות של רצח, ניסיון רצח וקשירת קשר, ונגזרו עליו, בין היתר, עשרים וחמש שנות מאסר בפועל. כתב האישום 1. לבית המשפט המחוזי הוגש כתב אישום נגד המערער ונגד עאמר חסנין (להלן: עאמר). נטען, כי לביצוע המעשים המתוארים בכתב האישום היו שותפים שני קטינים נוספים: ע', שהוא בן דודו של המערער ומתגורר באותו מתחם בו גר המערער בג'לג'וליה (להלן: הדודן), וקטין נוסף, על', אשר בינו ובין יתר המעורבים בפרשה היו קשרי חברות (להלן: החבר). בעת ביצוע המעשים למדו המערער, החבר והדודן בבית הספר "עמל 1" בטייבה, בו לומדים תלמידים מג'לג'וליה, טירה, כפר ברא וכפר קאסם. לרשות תלמידי בית הספר עמד אוטובוס שהסיע אותם בתום יום הלימודים למקומות מגוריהם, כשמסלול נסיעתו התחיל בג'לג'וליה והסתיים בכפר קאסם. נטען כי ביום 5.10.2009, בשעות הצהריים, בעת הנסיעה באוטובוס התגלע סכסוך בין המערער, החבר, הדודן ותלמידים נוספים מג'לג'וליה, לבין קבוצת תלמידים מכפר קאסם, עליהם נמנו המנוח אמג'ד שהוואנה ע"ה (הלן: המנוח) ותלמיד נוסף – ס'ע'. בעקבות סכסוך זה, ביום המחרת, 6.10.2009, פרצה באוטובוס קטטה בין תלמידים מג'לג'וליה לבין תלמידים מכפר קאסם. נטען כי המערער איים במהלך הקטטה על ס'ע' באומרו: "אני אגרום לאמא שלך לבכות עליך" ואילו הדודן טפח על לחיו של ס'ע' באופן מאיים והוסיף: "תשמור על עצמך". עוד נטען כי לאחר הקטטה, במועדים שאינם ידועים ובהרכבים שונים, קשרו ביניהם המערער, עאמר, החבר והדודן קשר לנקום בתלמידי כפר קאסם על ידי כך שירצחו מי מהם, ובפרט את ס'ע'. בהמשך לאמור, ביום 8.10.2009 בשעות הצהריים יצאו הארבעה ברכב מסוג "מאזדה לנטיס" שבבעלות אמו של עאמר (להלן: הרכב), בו נהג עאמר, מג'לג'וליה לעבר שביל שהתוואי שלו עובר בסמוך למסלול נסיעתו של האוטובוס (להלן: השביל), כשהם נושאים עימם רובה אוטומטי מסוג קלאצ'ניקוב, אשר הוטמן בתא המטען, ותחמושת אותה נשאו עמם ברכב. בהגיעם אל השביל, עצרו הארבעה את הרכב ויצאו ממנו. עאמר פתח את תא המטען, בו, כאמור, היה מונח הנשק, כאשר שאר השותפים עומדים בסמוך אליו. בשלב זה נטל המערער את הנשק והתחמושת והחל לצעוד לכיוון מקום מסתור במטע זיתים סמוך לשביל על מנת להמתין לאוטובוס ולבצע את תוכניתם המשותפת – לרצוח תלמידים מכפר קאסם. המערער המתין במקום המסתור כ-25 דקות, בעוד היתר ממתינים בקרבת מקום בסמוך לרכב. כשהגיע האוטובוס אל קרבת השביל, ירה המערער כ-10 יריות לעבר חלקו האחורי (השמאלי העליון) של האוטובוס, שם ישבו באותה העת ס'ע' והמנוח, וכן לעבר הדופן האחורית השמאלית של האוטובוס. כתוצאה מהירי נפגע המנוח מקליע שחדר דרך כתפו השמאלית וגרם למותו. ס'ע' נפגע באורח קשה מקליע שחדר לבטנו ומרסיסים באגן. לאחר הירי חזר המערער אל הרכב, שם המתינו לו עמאר, החבר והדודן. המערער ועאמר נמלטו מהמקום ברכב בו נהג עמאר, ואילו החבר והדודן נמלטו מהמקום בריצה. בשל המעשים המתוארים הואשמו המערער ועאמר בביצוע עבירת רצח לפי סעיפים 300א(2) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של ניסיון רצח לפי סעיפים 305(1) ו-29 לחוק העונשין ועבירה של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499א(1) לחוק העונשין. הדודן והחבר הועמדו לדין בנפרד, וככל הנראה משפטם טרם הסתיים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. לאחר שמיעת הראיות זיכה בית המשפט המחוזי את עאמר מחמת הספק ואילו המערער הורשע במיוחס לו בכתב האישום. בהכרעת הדין, שניתנה על-ידי כב' השופטת ר' לורך בהסכמת חבריה להרכב, עמד בית המשפט המחוזי על הרקע לביצוע מעשה הרצח ועל המניע שעמד ביסוד המעשה. הרקע שקדם למעשים אוזכר אף בכתב האישום, כמפורט לעיל. שלושה ימים לפני התרחשות האירוע התגלע סכסוך בקרב התלמידים נוסעי האוטובוס, אשר כאמור, חלקם היו תושבי כפר קאסם וחלקם תושבי ג'לג'וליה. בעקבות סכסוך זה, למחרת, ביום 6.10.2011 (יום שלישי), פרצה קטטה בין התלמידים נוסעי האוטובוס. בעקבותיה נקרא מנהל בית הספר, מחמד ג'בארה, לאוטובוס. לאחר שהנהג הצביע על התלמידים המעורבים בקטטה, וביניהם המערער והחבר, הרחיקם המנהל מבית הספר עד ליום השבת, שאז היה עליהם להגיע לבית הספר כשהם מלווים בהוריהם. יצוין, כי מדו"ח הפעולה המשטרתי (ת/29) שהוגש בעניין זה, עולה כי אף המשטרה נקראה למקום בשל הקטטה, אך עד להגעתה נרגעו הרוחות. במסגרת הליך ההוכחות חזרו בהם מרבית עדי התביעה (להוציא אנשי המשטרה) מהאמור בהודעות שמסרו במשטרה באמתלות וטענות שונות, ביניהן טענות בדבר לחצים שונים שהופעלו עליהם בחקירותיהם במשטרה, וטענות הקשורות במצבם הנפשי ונטיות אישיותיות ונפשיות שונות. כל העדים הללו הוכרזו על ידי בית המשפט כעדים עוינים ובית המשפט העדיף את האמור בהודעותיהם במשטרה מכוח הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), ועליהן ביסס את ממצאיו ומסקנותיו. כמו כן, בית המשפט דחה את גרסת האליבי לה טען המערער, לפיה ביום האירוע היה בביתו עד השעה 17:00, למעט יציאה בשעה 13:00 למספר דקות לצורך רכישת מזון, ובשעה 17:00 לניחום אבלים ברמלה. בית המשפט קבע כי גרסת האליבי לא נתמכה אף בעדויותיהם של עדי ההגנה שהובאו מטעמו והיא הופרכה בעדותו של עד התביעה עבדאללה ג'יוסי (להלן: ג'יוסי), שהעיד שראה את המערער באזור זירת האירוע בסמוך לאחר התרחשותו. ביום 11.12.2011 ניתן "גמר דינו" של בית המשפט המחוזי, במסגרתו עמד בית המשפט על הסמכות לגזור מאסר עולם אף על קטין שהורשע ברצח, אך צוין כי שימוש בסמכות זו בעניינם של קטינים נעשה במקרים בהם הקטינים היו קרובים לגיל הבגרות ונסיבות ביצוע המעשים היו קשות ואכזריות במיוחד. לחומרה, הביא בית המשפט בחשבון בעיקר את חומרתם של מעשי המערער ותוצאתם הטרגית. לקולה, הובאו בחשבון גילו הצעיר של המערער בעת ביצוע העבירות (16 שנים ו-7 חודשים), נסיבותיו המשפחתיות המורכבות ותפקודו הנורמטיבי והחיובי עובר לביצוע המעשים. בהתחשב באמור גזר בית המשפט על המערער 25 שנות מאסר בפועל (בניכוי תקופת המעצר); 18 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור כל עבירת אלימות כלפי גוף מסוג פשע או עבירה של קשירת קשר; שישה חודשי מאסר על תנאי של יעבור עבירת אלימות כלפי גוף מסוג עוון; פיצוי לעזבון המנוח (המשיב 2) בסכום של 200,000 ש"ח ופיצוי הנער ס'ע' שנפצע (המשיב 3) בסכום של 20,000 ש"ח. קביעותיו העיקריות של בית המשפט המחוזי תפורטנה להלן בצד טענות המערער ועמדת המשיבה, זאת בצמוד לדיון ולהכרעה בהן. הערעור על הכרעת הדין הקדמה 3. לשם הבהירות, אפתח בהצגת המעורבים והנחקרים המרכזיים בפרשה על מנת להקל על הבנת התמונה העובדתית והראייתית. המערער, תושב ג'לג'וליה, היה תלמיד תיכון "עמל 1" שבטייבה. עם המערער למדו שני מעורבים נוספים בפרשה – בן דודו ע', המכונה כאן "הדודן" ו-על' חברם של המערער ושל הדודן המכונה "החבר". כפי שפורט לעיל, באוטובוס התלמידים התגלע סכסוך בין תלמידי ג'לג'וליה לתלמידי כפר קאסם. מחומר הראיות עולה כי העילה לסכסוך ולקטטה הוא מבט שנעץ תלמיד מכפר קאסם בחברתו של הדודן, אשר קומם את תלמידי ג'לג'וליה והסעיר את הרוחות. בעקבות הקטטה באוטובוס השעה מנהל בית הספר את המערער, החבר והדודן. כאמור לעיל, כתב האישום הוגש אף נגד עאמר, קטין אף הוא, אך מבוגר מייתר המעורבים, שלא למד איתם באותו בית הספר. עיקרי הגרסה המפלילה את המערער ואת עאמר נמסרו על ידי החבר. החבר מסר במשטרה גרסאות שונות להתרחשות האירוע, כשבגרסתו המאוחרת קשר החבר את המערער, את עאמר, את עצמו ואת הדודן לביצוע המעשים. בדומה לכך, אף הדודן מסר בחקירותיו גרסאות שונות לאירוע, כשבגרסתו המאוחרת הפליל, בין היתר, את המערער ואת עאמר. עד תביעה נוסף, הוא ס'נ', חבר של הדודן, אשר ביום האירוע ניהל שיחת טלפון עם הדודן. הדודן התוודה בפני ס'נ' כי הוא (או הם) ביצעו את מעשה הירי. בהמשך היום הדודן מסר ל-ס'נ' את מכשיר הטלפון הנייד שלו והמכשיר אכן נמצא בחיפוש המשטרתי בביתו. ג'יהאד אבו שיהאב – בן-דוד נוסף של המערער (להלן: ג'יהאד), נעצר אף הוא בחשד למעורבות במעשים, ובסופו של יום לא הוגש נגדו כתב אישום. ג'יהאד מסר במשטרה כי שמע מהדודן על הקטטה, ולאחר מכן שמע מהמערער על רצונו לנקום בעקבותיה. כמו כן מסר שביום השיחה ראה בשעות הצהריים המאוחרות את המערער עם עאמר כשזה היה במוסך, וכן מסר פרטים על שיחה שניהל עם עד התביעה ג'יוסי. אותו ג'יוסי מסר במשטרה, כי מיד לאחר האירוע, ובעקבות שיחת טלפון, הוא הלך למקום הירי על מנת לראות מה אירע והבחין בקרבת זירת העבירה ברכבו של עאמר ובו המערער ועמאר, ואף סיפר על הדבר בסמוך לכך לג'יהאד. הרשעתו של המערער וזיכויו של עאמר 4. כאמור, כתב האישום בענייננו הוגש נגד המערער ונגד עאמר. בכתב האישום יוחס למערער ולעאמר ביצוע בצוותא של הירי לעבר האוטובוס, ביחד עם החבר והדודן שהואשמו בנפרד. בסופו של יום, לאחר שמיעת הראיות ובחינתן, זיכה בית המשפט את עאמר מחמת הספק ואילו המערער הורשע במיוחס לו בכתב האישום. במסגרת זו קבע בית המשפט, כי יש לפצל את גרסאותיהם של עדי התביעה המרכזיים (החבר, הדודן ושניים נוספים – ג'יהאד וג'יוסי), כך שיש לקבל את הודעותיהם כבסיס לקביעת ממצאים מרשיעים כלפי המערער, אך לא כלפי עאמר. נימוקו המרכזי של בית המשפט ל"פלגינן דיבורא" זה, הוא העובדה שכבר בחקירתו הראשונה של החבר הוזכרו חלקו ומעורבותו של המערער בפרשה (גם אם לא בירי עצמו), מה גם שעל חלקו הדומיננטי של המערער בביצוע המעשים העידו מספר עדים ונמצאו לכך חיזוקים שונים. כמו כן, למערער, בניגוד לעאמר, היה מניע מוכח לביצוע המעשים, בהיותו מעורב בקטטה שקדמה לאירוע, בעוד שעאמר, המבוגר מיתר המעורבים בכשנה, כלל לא היה מעורב בסכסוך ובקטטה שקדמו לאירוע הירי. כמו כן, בשונה מהמערער, גרסת החבר בדבר מעורבותו של עאמר באירוע נכבשה זמן רב יחסית ועלתה לראשונה רק בחלוף ימים רבים מתחילת החקירה ולאחר שהוא שוחרר ממעצר. קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין הרשעת המערער 5. בית המשפט המחוזי קבע כי הוכחה מעבר לספק סביר מעורבותו של המערער בביצוע הרצח וניסיון הרצח שהם פרי הקשר שנקשר, לכל הפחות, בין המערער החבר והדודן. נקבע כי הוכח ברמה הנדרשת בפלילים כי בעת התרחשות האירוע החזיק המערער ברובה אוטומטי מסוג קלצ'ניקוב ובתחמושת, הסתתר בין עצי הזית וכשהגיע אוטובוס התלמידים, בסמוך לשעה 14:40, הוא ירה לעברו לפחות עשרה כדורים ומיד לאחר מכן נמלט מהמקום. בנוסף, נקבע כי הוכח המניע לביצוע העבירות - הסכסוך בו היו מעורבים המערער, החבר והדודן, במסגרתו נשמעו המערער והדודן מאיימים על ס'ע'. לצד קביעות אלו ציין בית המשפט כי לא הוכחו במידה הדרושה במשפט פלילי כל פרטי האירוע. מצב זה הוא תוצאה של המסקנות ביחס לעאמר, כפי שתפורטנה בהמשך. כך לא הוכחה זהותו של הגורם שהביא את הנשק, מה נעשה בו לאחר האירוע, מתי ובאיזה אופן בדיוק נקשר הקשר בין המעורבים השונים, האופן בו הגיעו לזירת האירוע עצמה ונמלטו ממנה, האם היו מעורבים נוספים ומה היה חלקם המדויק של החבר ושל הדודן. עם זאת הודגש, כי הוכחה מעורבותו של המערער עצמו באירוע הירי עצמו. עוד נקבע כי למעורבותו של המערער בביצוע המעשים נמצאו חיזוקים נוספים, ביניהם: אמרותיו של ג'יהאד; אמרותיו של ג'יוסי; אמרותיו של ס'נ' - חברו של הדודן; חוות הדעת של מומחי התביעה באשר לנשק בו נעשה שימוש ואופן הירי; התנהגותו המפלילה של המערער בחקירות; ראשית הודייתו של המערער והדברים שאמר למדובב. באשר לגרסתו של החבר, בית המשפט עמד על הבעייתיות המצויה בה ועל הסתירות הקיימות בה. אך עם זאת נקבע כי גרעין גרסתו של המפלילה של החבר מתאים בפרטים מהותיים לראיות, וכי לגרסת החבר בכל הנוגע לחלקו של המערער נמצא חיזוק בעדויות ובראיות חיצוניות. נקבע כי על אף הסתירות בין גרסאותיו השונות של החבר, הרי שיש להן מכנה משותף המבסס את הרשעתו של המערער. באשר לגרסתו המפלילה של הדודן קבע בית המשפט, כי הגם שיש בה שוני בפרטים מסוימים מגרסתו של החבר, הרי שגרעין גרסתו באשר לחלקו ומעורבותו של המערער תואם את גרסת החבר. בית המשפט מצא חיזוקים שונים לגרסאותיהם המפלילות של החבר והדודן: נקבע כי גרסאות החבר והדודן מחזקות זו את זו; הטלפון הנייד של הדודן שנמצא אצל ס'נ' ואמרתו במשטרה של ס'נ' בדבר מעורבותו של הדודן; אמרותיו של ג'יהאד במשטרה על מעורבותו של המערער בביצוע המעשים, על כך שהבחין במערער ובעאמר ביום האירוע או ביום שלפניו נוסעים ברכב, תוכן שיחותיו עם ג'יוסי, עם המערער והדודן; גרסתו של ג'יוסי לפיה הוא ראה את המערער ועאמר בסמוך למקום האירוע אשר יש בה לחזק את גרסתם ולהפריך את גרסת האליבי שהציג המערער. לצד האמור קבע בית המשפט כי קיימים ממצאים אובייקטיביים, הקשורים בנשק ממנו בוצע הירי ובאופן ביצוע הירי עצמו, המחזקים את גרסת החבר והדודן. כך, בהתאם לחוות דעתו של המומחה מטעם התביעה, אשר עמדתו התקבלה על ידי בית המשפט, נקבע כי בזירת האירוע נמצאו שמונה תרמילים, אשר כולם נורו מכלי נשק אחד – קלאצ'ניקוב, אשר היה מעורב באירוע ירי נוסף בשנת 2009. עוד נקבע כי הירי בוצע מעמדה נייחת, כשהיורה עומד במרחק של כחמישה מטרים ממקום הימצאו של התרמיל האחרון שנורה, כאשר קנה הנשק "ליווה" את האוטובוס בנסיעתו. כן נקבע כי היריות המאוחרות יותר נורו כשהנשק היה במצב אוטומטי. בית המשפט הציג בפירוט כיצד ממצאים אלו מקבלים ביטוי בגרסת החבר והדודן. בנוסף קבע בית המשפט כי למערער היה מניע בביצוע המעשים, הוא הסכסוך והקטטה שקדמו להם. בית המשפט עמד על חלקו הדומיננטי של המערער בקטטה ועל דברי האיום שהשמיע כלפי ס'ע', אשר בסופו של יום אכן נפגע באופן קשה מהירי. בית המשפט המחוזי נתן דעתו לפגמים שנפלו בחקירותיהם של החבר והדודן, אולם קבע כי בהתחשב בכלל הנסיבות, הראיות וההתרשמות הבלתי אמצעית מהחבר ומהדודן והעובדה כי תוכן אמרותיהם שימש בסיס לקביעת ממצאים בהיותם עדים ולא נאשמים, הרי שאין בכוחם של אותם הפגמים, על אף הצטברותם, לאיין את משקל הגרסאות המפלילות את המערער. קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין זיכויו של עאמר 6. בית המשפט זיכה מחמת הספק את עאמר ממעורבותו בביצוע המעשים. בית המשפט קבע, כי לאחר בחינת הראיות הוא שוכנע כי על אף החשד הכבד למעורבותו של עאמר באירוע, שקריו וכבישת גרסתו, לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי בכוחה של גרסתם המפלילה של החבר והדודן להרשיעו. בית המשפט עמד על כך כי הגרסה בדבר מעורבותו של עאמר ניתנה לראשונה רק בחלוף 12 ימים מתחילת החקירה; כי פרטים שהיו כלולים בגרסה זו לא התיישבו עם ראיות אובייקטיביות אחרות; וכי לא נמצאו מניע וקשר בין עאמר לבין יתר המעורבים. בית המשפט קבע כי נוכח הנתונים הללו, התמיהות שעולות מחומר הראיות בדבר מעורבותו של עאמר אינן מצויות בשולי הדברים. במסגרת הנימוקים לזיכויו של עאמר עמד בית המשפט על העולה מהודעותיו של העד איימן כרמטה (להלן: כרמטה) במשטרה. כרמטה מסר כי ביום האירוע הוא ישב במרפסת ביתו שבג'לג'וליה והבחין ברכב מאזדה "מתפרע" על הכביש ובו יושבים שני צעירים. כרמטה התקשר למשטרה ומסר את צבע הרכב ומספרו, פרטים התואמים את פרטי הרכב שבבעלות אמו של עאמר. כרמטה מסר בהודעתו למשטרה (ת/44), בין היתר, כי ברכב ישבו נהג ולצדו נוסע, צעירים כבני 17-15, הנהג לבוש בחולצה לבנה והנוסע בחולצה שחורה. עוד מסר כרמטה כי הרכב נסע במקום בפראות כ- 4-3 פעמים בהפרש של 3-2 דקות. כרמטה אף הוסיף כי הסיבוב הראשון של הרכב היה כ-10 דקות לפני שהוא התקשר למשטרה, כשהשעה המדויקת בה דיווח כרמטה למשטרה היתה 14:59. בית המשפט עמד על כך כי בכתב האישום לא צוינה שעת הירי המדויקת, ואולם הוא מצא כי שילובן של הראיות האובייקטיביות מוביל למסקנה כי שעת הירי הייתה בסמוך לפני 14:40. שכן, לאחר הירי המשיך נהג האוטובוס בנסיעה עד למרפאת כפר קאסם, אליה הגיע בשעה 14:47 ודיווח על הירי. בשעה 14:33 נקלט האוטובוס במצלמת האבטחה הממוקמת בכביש ג'לג'וליה - כפר ברא כשהוא נוסע מצפון לדרום; בשעה 14:34 נקלט האוטובוס במצלמת אבטחה בחנות ירקות הממוקמת בהמשך הכביש, כשהוא מוריד תלמיד וממשיך בנסיעה לכיוון השביל. בהתחשב בנתונים אלו, קבע בית המשפט כי הגם שגרסת כרמטה אינה ממקמת את עאמר בשעת הירי עצמה במקום אחר, הרי שהיא מקימה תהיות וסתירות בדבר מעורבותו. בית המשפט עמד על כך שתיאור לבושם של עאמר והמערער על ידי החבר אינו מתיישב עם זה שמסר כרמטה וגם לא הובאה ראיה בדבר משך זמן הנסיעה ממקום הירי למקום בו נראה הרכב "משתולל". לפיכך קבע בית המשפט, כי בהעדרו של נתון אובייקטיבי חשוב זה, ובהעדר נתון אודות הזמן שלקח לכרמטה להשיג את המוקד המשטרתי, ובהתחשב בלוח הזמנים "הצפוף" בין מועד הירי (סמוך ל-14:40), "השתוללויות" נוספות וניסיונותיו של כרמטה להשיג את המוקד המשטרתי שלא צלחו, לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי "השתוללותו" של הרכב הנהוג על ידי עאמר נעשתה לאחר הירי על האוטובוס ובעטיו. כמו כן, בית המשפט עמד כל כך כי כבר בחקירתו הראשונה מסר עאמר גרסת אליבי, לפיה הוא שוחח באמצעות "מסנג'ר" עם חברו ע' סאלח (ת/18; ת/19). על אף שחקירתו של אותו העד הייתה קריטית, היא לא בוצעה. הוסף כי סאלח העיד ואימת את גרסתו של עאמר. בית המשפט קבע כי ההימנעות מחקירתו של סאלח על-ידי המשטרה פועלת לטובתו של עאמר. באשר לאיכון מכשיר הטלפון הנייד של עאמר, אשר בשעה 14:44 נמצא "מכוסה" על ידי אתר ג'לג'וליה ולא על ידי זה שבכפר קאסם, קבע בית המשפט כי אין בכך לקבוע ממצא פוזיטיבי כי עאמר היה דווקא בג'לג'וליה ולא באזור הירי, מאחר ותתכן זליגה בין האתרים. עם זאת נקבע כי ממצא זה מתיישב גם עם האפשרות כי עאמר היה בשעה זו בג'לג'וליה ויש בכך, בצירוף עם יתר הנימוקים, לעורר ספק סביר ביחס להימצאותו במקום הירי. כמו כן, בית המשפט קבע כי אין לתת משקל רב לאמרתו של ג'יוסי כי הוא פגש במערער ובעאמר באזור האירוע בין השעות 16:30-15:30, זאת ככל שהיא מתייחסת לעאמר. בית המשפט ביסס קביעתו זו בעיקר על הפגמים החמורים שנפלו בחקירתו של ג'יוסי בכל הקשור בעאמר. מכל מקום נקבע כי אפילו עאמר היה ברכב בזמנים עליהם העיד ג'יוסי, הרי שאין בעובדה זו כשלעצמה לקשור את עאמר לאירוע הירי (בשונה מהוכחת שקריו של עאמר). באשר לגרסה אותה מסר המערער ואשר היה בה תוכן המפליל את עאמר בביצוע הירי, קבע בית המשפט, כי גרסה זו, אשר לפיה עאמר התבטא כי בכוונתו לירות באוטובוס בשל הקטטה, אינה סבירה בגלל העדר מניע לעאמר לבצע זאת, וכי אין לשלול את האפשרות כי המערער ניסה באמצעות אמרה זו להרחיק עצמו מביצוע המעשים ולרצות את החוקרים. לאחר שבית המשפט בחן את גרסאותיהם של החבר ושל הדודן בעניינו של עאמר, הוא קבע כי אמרותיהם המפלילות את עאמר מעלות חשד כבד למעורבותו, אך מאחר וגרסאותיהם אינן נקיות מתמיהות וסתירות ביחס לעאמר, לא ניתן לקבוע על פיהן ממצאים לחובת עאמר. בין התמיהות והסתירות ציין בית המשפט את כבישת הגרסה בדבר מעורבותו של עאמר והסתירה בדבר לבושו של עאמר, כאשר החבר מסר גרסה הסותרת את זו של כרמטה ואילו הדודן לא ידע לתאר את לבושו, על אף שידע לתאר את לבושם של יתר המעורבים. כמו כן בית המשפט קבע כי בניגוד לחיזוקים הקיימים בחומר הראיות ביחס לגרסת החבר והדודן בעניינו של המערער, הרי שחיזוקים אלו אינם נוגעים לעאמר (מאחר והם קשורים בסוגיות ראייתיות הנוגעות למעשים שלא יוחסה לו מעורבות ישירה בהם – הנשק, הירי, הפגיעות). טענות המערער בסוגיית הרשעתו אל מול זיכוי של עאמר 7. לטענת המערער, זיכויו של עאמר מחייב אף את זיכויו שלו. נטען כי זיכויו של עאמר שולל את האפשרות לקבוע ממצאים כלשהם ביחס ל"מסגרת" של האירוע (ההגעה למקום ועזיבתו לאחר הירי, הבאת הנשק והתחמושת וכו') ואין להותיר על בלימה את האירוע עצמו, כהתרחשות שאין לה התחלה וסיום. לטענתו, משקבע בית המשפט כי לא ניתן להסתמך על אמרותיהם המפלילות של החבר והדודן, ת/71 ו-ת/59, לצורך הרשעתו של עאמר, ממילא לא היה מקום להסתמך עליהן לשם הרשעתו-שלו. לטענת המערער, לא ניתן לקבל מצב בו גרסת החבר נשללה בחלקים משמעותיים שלה למעט הקביעה כי המערער היה היורה. נטען, כי הקביעה לפיה קם ספק סביר ביחס למעורבותו של עאמר באירוע, מקימה אף ספק סביר ביחס למעורבותו של המערער. לטענת המערער, העובדה שבית המשפט לא האמין לגרסת החבר והדודן בכל הנוגע למעורבותו של עאמר באירוע הרצח, משליכה באופן ישיר על המהימנות שניתן לייחס לחבר ולדודן אף בעניינו. בנסיבות אלו, טוען המערער, לא היה כל מקום לבסס את הרשעתו על הודעותיהם במשטרה. לשיטת המערער, הסיבה בגינה נדחו גרסאותיהם של החבר והדודן היא "ההכרה" אליה הגיע בית המשפט לפיה נותר ספק שמא השניים הפלילו את עאמר הפללת שווא. לטענת המערער, הדבר היה אמור "להדליק נורת אזהרה" כי גרסאותיהם ביחס למערער אף הן שקריות, לפחות כדי יצירת ספק. זאת ביחוד כאשר לא הובאה ראייה אשר יהא בכוחה להעניק הסבר מדוע העלילו החבר והדודן דווקא על עאמר במובחן מהמערער. המערער מפנה בהקשר זה לפסקאות 39- 41 לפסק הדין בע"פ 7443/06 ארקה נ' מדינת ישראל (28.9.2008), (להלן: פרשת ארקה), בגדרו לא ראה בית משפט זה לבסס את הרשעת המערער באותה פרשה על יסוד האמור בהודיות של נאשמים שציינו בהן את פלוני כשותף לעבירה, בעוד שמחומר הראיות עלה שפלוני לא היה שותף למעשה. אקדים ואציין כי פני הדברים שונים בענייננו, שכן אין ראיה פוזיטיבית השוללת את אפשרות מעורבותו של עאמר בביצוע העבירה. מכל מקום, נטען כי גרסתו של החבר, אשר על בסיסה נוסח כתב האישום והורשע המערער, רצופה בסתירות, חללים וחוסר התאמות. נטען כי אמרותיו של החבר בחקירות השונות אינן מתיישבות האחת עם השנייה, ובשונה מקביעת בית המשפט, החבר לא הפליל את המערער בחקירתו הראשונה, ועשה זאת אך לאחר שתיאם את גרסתו עם אחרים. כמו כן, המערער מפנה בפירוט רב לפגמים השונים אשר לטעמו נפלו בהודעותיהם ובחקירותיהם של החבר ושל הדודן, אשר לשיטתו מובילים למסקנה כי לא ניתן לקבוע ממצאים על פיהן. בין הפגמים להם נטען, מציין המערער כי החבר והדודן, אשר היו קטינים במועדים הרלוונטיים, נחקרו שלא בהתאם להוראות הדין, בשעות לילה מאוחרות, ללא מתן הפסקה ומנוחה ראויה, מבלי שהוזהרו וכאשר הם לא הופרדו לאורך כל תקופת מעצרם ובכך ניתנה למעשה לחבר ולדודן הזדמנות של ממש לתאם את גרסאותיהם. המערער מעלה מגוון טענות הקשורות בקבילות הודעותיהם השונות של כלל המעורבים בשל פגמים קשים שנפלו בחקירותיהם. לטענת המערער רובם של המעורבים בפרשה הם קטינים, ועל אף זאת הם נחקרו תוך הפרת הוראות חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער). לטענת המערער, חקירת הקטינים נעשתה שלא בשפתם, בשעות לילה מאוחרות, על אף תלונותיהם על עייפות; חלקן של החקירות בוצע בחדר המתנה שאינו מיועד לחקירות; בחלק מהחקירות הקטינים נחקרו באופן כוחני, החוקרים נקטו באלימות, מניפולציות פסיכולוגיות, הפעילו לחצים שונים, הפגישו בין החשודים ואפשרו תיאומי עדויות. כך גם חלקן של החקירות לא תועד באופן חזותי, חלקן של החקירות החל בתשאול שלא הוקלט, וההקלטה החלה רק לאחר שהנחקר כבר מסר גרסה; עוד נטען כי חלקן של החקירות תועד אך בזיכרון דברים וחלקן לא תועד כלל. לטענת המערער, התנהלות זו היוותה קרקע פוריה לפיתוחן של גרסאות שקריות ומתואמות בין החשודים. מכלול זה, טוען המערער, מחייב את המסקנה כי לא ניתן היה להיבנות מהודעותיהם של החבר והדודן לצורך הרשעתו, ובוודאי שלא לראות בהודעת הדודן חיזוק לגרסת החבר. לטענת המערער, בית המשפט לא היה עקבי בקביעותיו ביחס לנפקות אותם המחדלים ותיאומי הגרסאות. זאת כאשר מחד גיסא הדבר הובא בחשבון בעניינו של עאמר, אך מאידך גיסא הדבר לא הובא בחשבון בקביעות העובדה והממצאים בעניינו של המערער. לטענת המערער אף אין בממצאים אותם בית המשפט המחוזי ראה כממצאים אובייקטיבים ואשר לכאורה מחזקים את הקביעה כי הוא זה שירה באוטובוס, להוביל למסקנה זו. לשיטתו, אין בקביעה כי הירי בוצע בנשק אוטומטי מסוג קלצ'ניקוב ומעמדה נייחת, כדי לחזק את גרסת החבר והדודן. עוד נטען כי אין בקטטה שקדמה לאירוע ובדברים אשר אמר המערער במסגרתה, אשר נשמעו כדברי איום, לחזק את הראיות נגד המערער, שכן בקטטה זו נטלו חלק נערים נוספים אשר לא הואשמו במעורבות בירי. המערער אף מציין כי הראיות המרכזיות בתיק הוגשו באמצעות סעיף 10א לפקודת הראיות לאחר שמרבית עדי התביעה הוכרזו כעדים עוינים. לטענתו יש בדבר זה להשליך על היקף התערבותה של ערכאת הערעור, מאחר שלא מדובר בממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית לאחר התרשמותה הישירה מהעדויות בבית המשפט. טענות המשיבה בסוגיית הרשעת המערער אל מול זיכויו של עאמר 8. לטענת המשיבה פסק הדין אינו מדבר "בשני קולות". לשיטתה, מדובר בהכרעת דין אחת המנמקת ומסבירה את הרשעתו של המערער אל מול זיכויו של עאמר. המשיבה מציינת כי אין המדובר בשני פסקי דין שונים המגיעים למסקנות שונות בהסתמך על אותו בסיס ראייתי, אלא בית המשפט עמד על ההבחנות בין התשתית הראייתית בעניינו של המערער אל מול זו שקיימת בעניינו של עאמר, ונימק מדוע אין בזיכויו של עאמר להקים, מניה וביה, ספק סביר גם ביחס לחלקו של המערער. המשיבה מדגישה כי משמעות זיכויו של עאמר אינה קביעה פוזיטיבית כי לא היו דברים מעולם, אלא כי התעורר ספק סביר בדבר מעורבותו-שלו. המשיבה מפנה לדבריו של של בית המשפט לפיהם קיים חשד כבד למעורבותו של עאמר באירוע. לטענת המשיבה התשתית הראייתית העומדת בבסיס הרשעתו של המערער ובבסיס זיכויו של עאמר אינה זהה. ולפיכך, לשיטתה, זיכויו של עאמר אינו שומט את הקרקע מתחת להרשעת המערער. לטענתה, גם אם חלק מפרטי האירוע לא הוכחו, הרי שאין הדבר צריך להוביל לזיכויו של המערער מאחר שפרטים אלו אינם חלק מיסודות העבירה, אלא הם מהווים אך את "סיפור המסגרת" לביצועה. לטענת המשיבה בחינת גרסתו של החבר שנמסרה במשטרה מלמדת כי לאורך כל חקירותיו הוא תיאר את המערער כמעורב בפרשה, במובן הרחב, כנקמה בתלמידי כפר קאסם. לשיטתה, התנהגותו של החבר והפרטים המוכמנים שמסר מצביעים עליו כמי שאכן מחזיק במידע באשר לזהות היורה. לטענת המשיבה, אמינות זו של הודעות החבר מתגברת נוכח מכלול החיזוקים לגרסתו המצויים בחומר הראיות. כמו כן טוענת המשיבה כי גרסתו של הדודן זוכה לחיזוק משמעותי בגרסת ס'נ' והטלפון הנייד שנמצא ברשותו. המשיבה אף מדגישה את הממצאים "האישיותיים" אותם קבע בית המשפט בעניינו של הדודן ומידת תחכומו המועטה ויכולתו ליצור גרסה עצמאית. קביעות אלו, נטען, הן למעשה קביעות מהימנות אשר אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהן. המשיבה אף מצביעה על התנהגותו המפלילה של המערער בחדר החקירות כשניסה להסות את החבר מלדבר, ועל ראשית ההודאה שמסר לחוקר בעת שיצא לעשן, כמו גם על אמירות המערער שנמסרו למדובב אשר כללו מידע מהותי על המעשים. הרשעתו של המערער – דיון והכרעה 9. מצב הדברים בתיק זה אינו שגרתי, כאשר מוגש כתב אישום אחד נגד שני מעורבים בביצוע העבירות ועל בסיס ראייתי משותף בעיקרו, אך לא זהה בכל פרטיו, ובסופו של יום האחד מורשע והשני מזוכה. המדינה לא ערערה על זיכויו של עאמר, כך שזיכויו הוא חלוט. מצב זה הוא מצב מורכב המעלה סימני שאלה לא פשוטים בדבר איתנות ההרשעה ותקפותה. מכאן שהשאלה המרכזית הדרושה הכרעה היא, האם הקביעות השונות אליהן הגיע בית המשפט בעניינו של המערער לעומת עניינו של עאמר, הן בבחינת "שני קולות" הסותרים האחד את השני; זאת בעיקר כאשר נדבך ראייתי משמעותי להוכחת אשמתו של המערער היא גרסתו של החבר, כשבעניינו של עאמר גרסה זו לא התקבלה. האם אין בכך כדי לעורר ספק סביר אף באשמתו של המערער? פסק הדין מדבר "בשני קולות" – האומנם? 10. דיבור ב"שני קולות" משמעו כי בהתבסס על מצע ראייתי אחד מתקבלות שתי הכרעות סותרות. נראה כי שאלה זו מתעוררת בעיקרה ביחס למצב בו כאשר נגד שותפים לביצועו של מעשה פלילי מוגשים כתבי אישום נפרדים ומתנהלים נגדם משפטים נפרדים אשר בסיומם ניתנות הכרעות דין סותרות ביחס לאותה הפרשה (ראו: ע"פ 4391/03 אבו ריא נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (13.12.05) (להלן: עניין אבו ריא)). מצב זה נידון בהרחבה בדנ"פ 4971/02 זגורי נ' מדינת ישראל פ"ד נח(4) 583 (2004) (להלן: עניין זגורי). בפסיקה צוין, בין היתר, כי הכלל השולל דיבור "בשני קולות" אינו פרי חקיקה אלא תולדה של "הגיון ושכל ישר", שכן בנסיבות בהן קיימת סתירה בין פסקי דין הנוגעים לאירוע פלילי אחד, עצם הסתירה עשויה להקים ספק סביר באשמת הנאשם (עניין זגורי, בעמ' 631). ואולם נפסק, כי פסק דין המזכה שותף למעשה פלילי אינו מביא בהכרח לפסילתו של פסק דין שהרשיע שותף שני לאותו המעשה, ועל הבחינה להיות "מהותית עניינית" ולא טכנית-פורמאלית, לפיה תבחן השאלה האם יש בזיכויו של האחד כדי להשמיט את הקרקע תחת הרשעתו של אחר, כך שההרשעה והזיכוי אינם יכולים, מהבחינה המהותית-עניינית, לדור בכפיפה אחת. מבחן זה כונה "מבחן הסתירה המהותית" (עניין זגורי, בעמ' 613). בעניין אבו ריא קבע בית המשפט כי ממבחן "הסתירה המהותית" נגזרת המסקנה כי התערבות בפסיקה סותרת תעשה במשורה ולא בכל מצב בו נמצאה אי התאמה בין פסקי הדין. עם זאת הודגש כי מצב בו קיימות קביעות סותרות בפסקי דין, המבוססות על אותן הראיות עצמן, עשוי להיות בגדר "דיבור בשני קולות" אשר רצוי להימנע ממנו. בהקשר זה צוטט בהסכמה האמור בע"פ 8897/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 487, 499-498 (2003): "התוצאה הלא רצויה כשלעצמה, של הכרעות שונות ביחס לאותו מקרה, מצדיקה התערבות של ערכאת הערעור רק מקום בו חומר הראיות בשני המשפטים היה זהה. ואולם מקום בו חומר הראיות היה שונה, אין בזיכוי של האחד כדי להשפיע זיכויו או הרשעתו של האחר". לפיכך נקבע כי הנטייה תהא שלא להשלים עם מצב דברים בו ההכרעות הסותרות בפסקי הדין ניתנו על בסיס תשתית ראייתית זהה. אך לצד זאת הובהר כי "כאשר העדות המרכזית בשני המשפטים נתמכת בראיות שונות, אין השוני בקביעות השיפוטיות בשני פסקי הדין מחייב בכל מקרה פעולה ליישוב הסתירה" (עניין אבו ריא, פסקה 16). 11. כפי שצוין בפתח הדיון בסוגיה זו, הכלל בדבר דיבור "בשני קולות" עוסק בעיקרו בהכרעות סותרות שניתנו בשני משפטים שונים באשר לאירוע פלילי אחד (ראו למשל: ע"פ 8273/07 כוזאבה נ' מדינת ישראל (18.7.2012); ע"פ 8319/05 שלאעטה נ' מדינת ישראל (20.7.2009); עניין אבו ריא; עניין זגורי). בענייננו שונה הדבר, מאחר שמדובר בזיכוי של אחד לעומת הרשעתו של שותפו למעשה הפלילי, אשר נקבעו במסגרת אותה הכרעת דין. היינו, המדובר הוא בהכרעת דין אחת שניתנה על ידי מותב אחד אשר היה מודע לקביעותיו השונות, ואשר נדרש להבחנה שבין המערער לבין עאמר ולנימוקים העומדים בבסיס הקביעות השונות ביחס אליהם. על אף זאת, ברור כי אין להלום מצב בו בהכרעת דין אחת יקבעו קביעות הסותרות או המוציאות האחת את השנייה. על כן, יש לבחון האם זיכויו של עאמר משמיט את הקרקע מתחת להרשעתו של המערער, ובתוך כך האם התשתית הראייתית העומדת בבסיס ההרשעה זהה לזו המצויה ביסוד הזיכוי. לא עסקינן, אפוא, ב"דיבור בשני קולות" אלא בבחינת ההיגיון הפנימי של הכרעת הדין. 12. לאחר בחינה מדוקדקת של הראיות העומדות לחובתו של המערער אל מול זיכויו של עאמר, סבורני כי אין עילה להתערבות בהרשעה ויש להותירה על כנה. אין בידי לקבל את טענותיו של המערער כי זיכויו של עאמר כשלעצמו שומט את הבסיס תחת הרשעתו. קיימים נתונים ראייתיים משמעותיים המצדיקים את ההבחנה הראייתית בין המערער לבין עאמר. לשם כך, יש לבחון בדקדקנות ובזהירות את ממצאי בית המשפט המחוזי ואת נימוקי הזיכוי. בית המשפט קבע מפורשות כי משמעות זיכויו של עאמר אינה קביעה פוזיטיבית כי הגרסה המפלילה את עאמר היא שקרית, אלא אף יותר מכך, נאמר כי קיים "חשד כבד בדבר מעורבות עאמר באירוע". מעיון בנימוקי הזיכוי עולה, כי בין הגרסה המפלילה לבין ממצאים אובייקטיביים מסוימים קיימות סתירות אשר התביעה לא הביאה ראיות ליישבן, אף כי אין לשלול את האפשרות שניתן היה, לו הוצגה תשתית ראייתית מלאה יותר, ליישב אותן סתירות. לפיכך, לטעמי אין המדובר בסתירות אשר יש בהן לקעקע את מהימנות הגרסה המפלילה כולה, אף אם בסופו של יום מצא בית משפט קמא כי לא היה בה כדי לבסס את אשמתו של עאמר מעבר לספק סביר. 13. לעניין זה מדובר, למשל, בעדותו של כרמטה לפיה הוא ראה ממרפסת ביתו שבג'לג'וליה רכב המתאים בפרטיו לרכבו של עאמר כשהוא "משתולל" בסמיכות זמנים למועד בו קבע בית המשפט כי בוצע הירי. משום מה, התביעה לא הביאה כל נתון וראיה בדבר המרחק ומשך הנסיעה מהמקום בו בוצע הירי למקום בו נצפה רכבו של עאמר "משתולל". בהינתן חסר ראייתי זה, נוצר קושי של ממש לקבל את גרסת התביעה כי ה"השתוללות" מתיישבת עם התרגשות ופורקן שלאחר ביצוע מעשה הירי, זאת בהתחשב בסמיכות הזמנים הרבה בין זמן הירי לבין מועד הדיווח למשטרה על ידי כרמטה על הרכב ה"משתולל". עם זאת יודגש, כי בית המשפט הוסיף מפורשות כי אין באמירותיו של כרמטה כדי למקם את עאמר בשעת הירי בהכרח במקום אחר. היינו, עדותו של כרמטה העלתה סימן שאלה בדבר היתכנות הימצאותו של עאמר בעת הירי בזירת העבירה, אשר לא היה בראיות התביעה ליישבה, אך אין בעדות זו לשלול בהכרח את גרסת החבר באשר לחלקו של עאמר בירי. בנוסף, כרמטה תיאר את לבושם של יושבי הרכב באופן שונה מהתיאור אותו מסר החבר ביחס למערער ולעאמר. יצוין, כי תיאורו של כרמטה התיישב עם תיאורו של עד נוסף (עראר סלאח, ראו להלן) ותיאורו של עאמר עצמו. לטעמי, אין באמור להעיד בהכרח על סתירה, שכן לא מן הנמנע שפרטי הלבוש הוחלפו לאחר ביצוע הירי. אולם, משהתביעה לא סיפקה כל הסבר לסתירה זו, ובהעדר נתון קריטי בדבר התכנות הדבר וזמן הנסיעה ממקום הירי למקום "השתוללות" הרכב, לא ניתן היה לקבוע האם הדבר אפשרי וליישב זאת. כך בית המשפט גם קבע, כי אין באיכון מכשיר הטלפון של עאמר אשר נקלט בשעה 14:44 על-ידי האתר המכסה את אזור ג'לג'וליה ולא על-ידי האתר המכסה את כפר קאסם, לקבוע ממצא פוזיטיבי כי בעת ההתקשרות עאמר היה בג'לג'וליה ולא באזור הירי, שכן נציג החברה הסלולארית העיד כי תתכן זליגה בין האתרים. כל שנקבע בעניין זה הוא כי נתון זה יחד עם יתר הנתונים מעורר ספק סביר בנוגע לאפשרות הימצאותו של עאמר במקום הירי. כמו כן, במסגרת נימוקי הזיכוי יחס בית המשפט משקל למחדל חקירתי בכך שהמשטרה לא חקרה את העד עראר סאלח אותו הזכיר עאמר כחלק מטענת האליבי לו טען. נקבע כי כאשר בפני המשטרה היה מצוי נתון אובייקטיבי בדבר "השתוללות" רכבו של עאמר בסמיכות למועד התרחשותו של הירי, ועל אף זאת לא נחקרה טענת האליבי אותה העלה, על מחדל זה לפעול לטובתו של עאמר. לצד האמור, הבחין בית המשפט בין גרסת החבר באשר לחלקו של המערער ובין גרסתו באשר לחלקו של עאמר. שמו של עאמר הועלה על ידי החבר לראשונה בחקירתו מיום 20.10.2009, על אף שהוא נעצר ונחקר כבר ביום האירוע - 8.10.2009, וכבר בחקירה זו שיתף החבר פעולה. כאשר, לעומת גרסתו הכבושה של החבר בעניינו של עאמר, החבר העלה באופן עקבי למן חקירתו הראשונה את שמו של המערער וציין את חלקו הדומיננטי, תחילה בקטטה ובהמשך בביצוע הירי. נוסף על כך ציין בית המשפט כי החיזוקים השונים המצויים בחומר הראיות לגרסת החבר, ובעיקרם החיזוקים האובייקטיבים, נוגעים רק לחלקו של המערער בביצוע המעשים ולא לזה של עמאר. כל זאת לצד העדרו של מניע לעאמר לביצוע מעשה הירי בתלמידים. נוכח כל האמור קבע בית המשפט כי: "שוכנעתי כי אמירותיו של [החבר], המפלילות את עאמר, מעלות חשד כבד למעורבותו, אך הגרסה אינה נקיה מתמיהות וסתירות אל מול הראיות והממצאים ועל כן לא ניתן לקבוע על פיה, מעבר לספק סביר, ממצא לחובתו של עאמר". הנה כי כן, בית המשפט קבע כי זיכויו של עאמר אינו אלא מחמת הספק, שכן קם ספק במעורבותו בביצוע הירי אשר לא היה בידי ראיות התביעה להפריכו. בענייננו, לנימוק שעמד בבסיס זיכויו של עאמר, כלומר לאופיו של הזיכוי, יש השלכה על איתנותה של הרשעת המערער בכלל, והקביעות הקשורות בגרסת החבר בפרט. בהקשר אחר נאמר ביחס לזיכוי מחמת הספק: "הרי אל מול הטענה המשפטית, הנכונה בטהרתה הפורמלית, כי זיכוי הוא זיכוי הוא זיכוי, יהא אשר יהא, עומדת מציאות מורכבת יותר, שבית המשפט אינו יכול להיות אדיש כלפיה. אמירת בית המשפט בדבר זיכוי מחמת הספק של פלוני, אינה לשמי תכלת צחים, נטולי עננה. היא אומרת לא אחת כי תחושתו החריפה של בית המשפט היא שישנם דברים בגו, אלא שמצוות המחוקק, וגדרי הצדק, מצווים על זהירות יתרה, שסופה זיכוי" (ע"פ 5140/05 זגורי נ' מדינת ישראל, פסקה י' (24.6.2007)). שלא כטענת המערער, זיכויו של עאמר אינו נובע מהקביעה כי גרסתו של החבר (וזו של הדודן) יסודה בשקר, או כי גרסה זו אינה יכולה בשום אופן להתיישב עם ראיות אחרות בעלות משקל, אלא מהקביעה כי לא ניתן בהסתמך עליה לקבוע ממצאים לחובתו של עאמר, וליישב את הסתירות בינה ובין יתר הראיות, בעיקר בשל חסר בראיות התביעה בעניינים הקשורים לעאמר, ובשל פגמים ומחדלים בחקירה. אגב, ראוי לציין כי בכוחו של המערער היה לגרום לכך שתתחזק האפשרות שגרסת החבר והדודן תתברר כשקרית אך הוא לא עשה כן. הכוונה היא, שהמערער היה יכול ללא כל קושי להציג ראיות אובייקטיביות באשר למרחק שבין זירת הירי לבין מקום "השתוללות" רכבו של עאמר, ובאשר לזמן הנסיעה ממקום למקום. לשם כך לא נדרשות פעולות חקירה שביצוען אפשרי רק בידי הרשויות. אם היה עושה כן, והיה עולה בידו לשלול כל אפשרות שהרכב יצא מזירת הירי מיד לאחריו והגיע למקום ה"השתוללות" בשעה שזו דווחה למשטרה, היה בכך כדי ללמד כי גרסת החבר והדודן יסודה בשקר, וברי כי היו לכך השלכות על האפשרות לבסס עליה הרשעה. זאת לא נעשה, וכל שנותר, נוכח העדר הנתונים, שבמקרה דנא אינו פועל רק לחובת המאשימה (ביחס למערער, במובחן מעניינו של עאמר), הוא להגיע למסקנות אליהן הגיע בית משפט קמא. נוכח האמור סבורני כי אין בזיכויו של עאמר כדי לשמוט את הקרקע מתחת להרשעתו של המערער, וכן כי אין בזיכוי כשלעצמו להקים ספק סביר בהרשעתו של המערער. המערער טען, בהקשר זה, כי המשיבה לא העמידה כל הסבר לסיבת הפללת השווא של עאמר על-ידי החבר והדודן. אלא שלא בהכרח מדובר בעלילת שווא. אין בזיכויו של עאמר משום קביעה כי הוא הופלל על לא עוול בכפו. כאמור, בצד הזיכוי, ונוכח טעמיו, לא מתחייבת מסקנה השוללת מניה וביה את מהימנות החבר והדודן באופן שלא יאפשר לבסס על גרסאותיהם ממצאים מרשיעים כלפי המערער. משנדחתה הטענה לפיה עצם זיכויו של עאמר מחייב גם את זיכוי המערער, נפנה לבחינת הראיות כנגד המערער. התשתית הראייתית להרשעתו של המערער 14. הראיות העיקריות לחובתו של המערער הן: הודעותיו של החבר במשטרה והחיזוקים לה; הודעותיו של הדודן והחיזוקים לה; אמרותיו המפלילות של המערער למדובב; אמרותיו של המערער בחקירתו שיש בהן משום "ראשית הודיה"; עדותו של ג'יוסי אשר יש בה להפריך את טענת האליבי של המערער; הודעותיהם של התלמידים בנוגע למעורבותו של המערער בסכסוך והאיומים אותם השמיע במסגרתו. חלקו של המערער בסכסוך באוטובוס 15. בתמצית ייאמר, כי מחומר הראיות עולה בבירור כי המערער נטל חלק אקטיבי ודומיננטי בסכסוך שהתגלע באוטובוס בין תלמידי כפר קאסם לבין תלמידי ג'לג'וליה. כמו כן מצטיירת תמונה של הסלמה והתדרדרות בסכסוך תוך פרק זמן קצר. ביום 5.9.2009 החל הסכסוך בין קבוצות התלמידים באוטובוס; למחרת הסלים הסכסוך והתפתח לקטטה בה ננקטה אלימות והושמעו איומים. נהג האוטובוס עצר את נסיעת האוטובוס ומנהל בית הספר זומן למקום ובתגובה לקטטה השעה את המערער, החבר והדודן מהלימודים. ס'ע', תלמיד כפר קאסם שנפצע מהירי, תיאר בהודעתו במשטרה (ת/40) כי באותו היום (6.9.2010) התנהלו באוטובוס חילופי דברים בינו ובין הדודן במסגרתם טפח לו הדודן על לחיו ואמר לו: "תשמור על עצמך", והוא בתגובה הוריד את ידו של הדודן ודחף אותו, מה שהביא את תלמידי ג'לג'וליה לקום ממקומם ולהתפרצות הקטטה. כמו כן מסר ס'ע', כי המערער איים עליו באומרו: "אני אגרום לאמא שלך לבכות עליך". דבר איומו זה של המערער על ס'ע' אף עולה מהודעתו של תלמיד נוסף שהיה באוטובוס – א'ט', אשר מסר כי המערער פנה לס'ע' ואמר לו את הדברים הללו (ת/47). יצוין, כי דבר התרחשותה של הקטטה באוטובוס אף דווח למשטרה (ת/29) ונשלחה ניידת למקום. יומיים לאחר קטטה זו, בוצע לעבר אותו אוטובוס ירי שהיה מכוון לעבר חלקו של הרכב בו מצוי מקום מושבם של תלמידי כפר קאסם. יצוין, כי הקשר בין הקטטה לירי אינו אך רצף "הגיוני" של נסיבות, אלא הוא שב ועלה בהודעותיהם של מרבית מהעדים המעורבים בפרשה. כך גם בן דודו של המערער, ג'יהאד, אשר מסר כי פגש את המערער בימים שקדמו לאירוע ובין היתר תיאר את דבריו של המערער לאחר הקטטה שארעה באוטובוס: "ביום רביעי ראיתי את א' [המערער – צ'.ז'.] אבל לא ישבנו ... היינו עומדים ... אמר לי, ג'יהאד, איזה ... איזה בעיה עשינו אתמול ... אמרתי לו כן אמר לי ע' [הדודן- צ'.ז'.] שמישהו הסתכל על החברה שלו ... אמר לי ואללה באימא שלי אני צריך לזיין ... לזיין את האימא שלו ... לא לזיין אותו, את האימא שלו ... " (ת/52א). בהמשך אותה החקירה מסר ג'יהאד כי אם המערער "אומר לך אני צריך לעשות משהו ... הוא עושה! אה לא צוחק". דבר הקשר בין הקטטה לבין הירי לעבר האוטובוס אף עלה מהודעתו של חברו הטוב של הדודן – ס'נ', אשר מסר (ת/48) כי הרקע לירי בו לקח חלק הדודן היא הקטטה. הנה כי כן, המערער נטל חלק מרכזי בקטטה באוטובוס וגילה את דעתו בדבר רצונו לנקום בתלמידי כפר קאסם על התנהגותם. אומנם, אין בכך להקים את יסודות העבירות המיוחסות למערער, אך נפסק כי קיומו של מניע יכול לשמש ראיה נסיבתית להוכחת העבירות. בע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 617, 629 (1987) נפסק: "יש להבדיל הבדל היטב בין שני דברים נפרדים: (א) שהמניע אינו מהווה יסוד מיסודות העבירה: סעיף 16 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ומבחינה זו ניתן לומר כי משפטית אין הוא רלוואנטי; (ב) ברם, משהוכח קיומו של מניע, הוא מהווה ראיה נסיבתית נוספת להוכחת ביצועה של העבירה המיוחסת לנאשם, כחלק בלתי נפרד מהחומר המפליל של התביעה". גרסת החבר 16. הראיה המרכזית העומדת ביסוד הרשעתו של המערער היא גרסתו של החבר אשר קשרה אותו לביצוע מעשה הירי. לגביה נקט בית המשפט בכלל "פלגינן דיבורא", לפיו בית המשפט רשאי לפצל עדות ולקבוע כי חלקה הוא עדות אמת ועל כן לקבלה, ומנגד לדחות חלקים אחרים בעדות ולקבוע לגביהם כי הם, ולו מחמת הספק, בבחינת עדות שלא ניתן לבסס עליה ממצא מפליל (ע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל, פסקה ז'(6) (5.7.2007); ע"פ 846/10 בדוי נ' מדינת ישראל, פסקה 100 (14.7.2014) (להלן: עניין בדוי)). כל זאת, ככל שקיים יסוד סביר ונימוק להבחנה בין חלקי העדות השונים (ע"פ 5992/13 שרחה נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (17.3.2014); ע"פ 9141/10 סטואר נ' מדינת ישראל, פסקה ע' (‏28.4.2014)). בית המשפט פיצל את גרסתו של החבר וקבע, בהסתמך, בין היתר, עליה, ממצאים מרשיעים ביחס למערער, בדחותו את חלקיה של הגרסה הנוגעים לחלקו של עאמר בביצוע המעשים. בית משפט קמא נימק את ההבחנה בה נקט בין חלקי עדותו השונים של החבר בטעמים אלה: חלקו ומעורבותו של המערער עלו כבר בחקירתו הראשונה של החבר; על תפקידו של המערער כיורה העידו מספר עדים ונמצאו לכך חיזוקים; בשונה מעאמר, למערער היה מניע לביצוע המעשים והוא אף נשמע מאיים בביצועם; הגרסה בדבר חלקו של עאמר היא גרסה כבושה ויש בה חללים וסתירות לעומת ראיות חיצוניות אחרות. סבורני כי לצד נימוקים אלו, יש לתת את הדעת לכך שלחבר מיוחסת בכתב האישום מעורבות בביצוע מעשה הרצח, כאשר לא מן הנמנע כי החבר ואף הדודן מסרו גרסאות מבולבלות, חלקיות ומתפתחות על מנת להרחיק עצמם מהמעשים. ואולם, גם במצב דברים זה, על בית המשפט, בזהירות הנדרשת וככל שהדבר ניתן, "לבור מוץ מבר" ולפלג בין אמירות אמת לשקר. בעניין דומה, בו דובר בפילוג עדותו של נאשם ברצח, אמר בית המשפט: "ניסיון החיים והניסיון המשפטי מלמדים, כי יש ודבריהם של נאשמים או של עדים בחקירותיהם ובעדותם, אינם עשויים מקשה אחת. גם דובר אמת באמירות מסוימות יכול להימצא דובר שקר באחרות. הדברים - ובמיוחד אלה היוצאים מפיו של נאשם בעבירה חמורה כרצח - נאמרים לעתים מתוך אינטרס ברור של הנאשם לדחות מעליו את האשמה ולהרחיק עצמו ממנה ככל האפשר. עם זאת, עדים אנו לא אחת לכך שנאשם היודע כי האשמה רובצת לפתחו וידועות לו כל העובדות לאשורן מוסר בערבוביה עובדות אמיתיות ועובדות שקריות שתכליתן להרחיק אותו מן המעשים נשוא העבירה המיוחסת לו. כך נוצרת תערובת של מידע שחלקו אמיתי וחלקו שקרי. שומה על בית המשפט לבחון בזהירות מירבית אמירות כאלה כדי לבור את המוץ מן התבן. לשם כך רשאי בית המשפט לפלג את אמירות הנאשם. כך עשה בית המשפט המחוזי שאימץ חלקים מן ההודיות, בכל מה שקשור לנוכחותו של המערער בזירת הרצח ולמעורבותו בו, אך דחה את חלקי ההודיות בדבר קיומו של שותף. פיצול כזה מוכר בשיטתנו המשפטית" (ע"פ 5825/97 שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 933 (2001)). אומנם, במסגרת ההליך בבית משפט קמא החבר היה במעמד של עד, אך מעורבותו בביצוע המעשים עולה מגרסתו והיא נכללה בכתב האישום. נוכח האמור, אין בידי לקבל את טענת המערער כי משדחה בית המשפט את גרסת החבר בעניינו של עאמר היה עליו לעשות כן אף בעניינו. זאת ועוד, כפי שכבר נאמר לעיל, אין מדובר בענייננו בהכרח בעדות שחלקה אמת וחלקה שקר. דחיית האפשרות לבסס על גרסת החבר את הרשעתו של עאמר אינה מוליכה בהכרח למסקנה כי חלק זה הוא בגדר עדות שקר, הכל כמפורט בהרחבה לעיל. במצב דברים זה קיים הסבר מניח את הדעת לנקיטה ב"פלגינן דיבורא" באופן שבית המשפט התייחס באופן שונה לחלקי העדות השונים. 17. גרסת החבר והשתלשלותה פורטה בהרחבה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי על כן אדרש אליה בקיצור. כבר בחקירתו הראשונה של החבר (ת/62) עלה שמו של המערער, אומנם לא כמי שביצע את הירי, אלא כמי שנטל חלק דומינאנטי בסכסוך שארע באוטובוס: "א' [המערער- צ'.ז'.] קרא לבן דוד .. שהיה באוטובוס וקרא לכולם ואז כולם מג'לג'וליה באו לכפר קאסם ... ", כמו גם רצונו של המערער לגמול על אשר ארע באוטובוס: " ... וא' [המערער- צ'.ז'.] אמר לי מה אכפת לך אני רוצה בעיות. אמרתי ל-א' [המערער- צ'.ז'.] תחשוב. והוא אמר לא רוצה ולא מעניין אותך". במזכר (ת/7) שנכתב עוד באותו הערב (8.10.2009) על ידי רס"מ אבי מונקר, הוא מתאר כי שאל את החבר: "מדוע ילד כזה חמוד הסתבך במקרה כזה חמור", והחבר השיב: "כל זה עשה א' [המערער- צ'.ז'.] הוא עשה את הבלאגן ואני הסתבכתי". בהמשך הלילה שב ונחקר החבר, ובחקירה זו (ת/64) הוא חזר על עיקרי הדברים באזני רס"מ אבי מונקר, כשדבריו לא הוקלטו (אלא תועדו במזכר). אף בחקירה זו המערער מהווה ציר מרכזי להתרחשות הדברים. לטעמי ניתן למצוא כי כבר במהלך חקירה זו החבר קושר בעקיפין את המערער לביצוע הירי. בנוסף, נערך תרגיל חקירתי במסגרתו הועברו פתקים לחבר אשר נכתבו לכאורה על ידי ג'יהאד. לשאלתו (הפיקטיבית) של ג'יהאד "מה להגיד?", ענה החבר: "זה שהביא את האקדח א' [המערער]" (מוצג המצורף ל-ת/68א). בחקירתו מיום 11.10.2009 (ת/68א) מסר החבר על מפגשו עם המערער טרם התרחשות האירוע ועל כוונתו של המערער לנקום, וכן על מפגשו עם המערער לאחר האירוע בו אמר לו המערער כי הוא זה שביצע את הירי. אף בחקירתו מיום 13.10.2009 (ת/69) מסר החבר כי יום לפני הרצח אמר לו המערער כי הוא "רוצה לחתוך אותם לחתיכות ... לשפד אותם ... ", וכשנשאל החבר למי המערער התכוון הוא השיב: "על אנשים מכפר קאסם". כמו כן תיאר החבר כי הוא נפגש לאחר הרצח עם המערער אשר הודה בפניו כי הוא זה שביצע את הרצח: "הוא אמר לי זה אני אבל אל תספר לאף אחד ... ". בחקירתו מיום 20.10.2009 מסר החבר את הגרסה המפורטת ביותר להתרחשות הדברים (ת/71; ת/71א; ת/71ב), גרסה אשר היוותה בסיס לכתב האישום שהוגש נגד המערער ונגד עאמר. במסגרתה מסר החבר, בין היתר, כי הוא, המערער, הדודן והחבר נסעו ברכבו של עאמר, אשר גם נהג בו. החבר מסר כי לא ידע מה מטרת הנסיעה, הם עצרו בין עצי זית, המערער נטל את הנשק, הלך אל בין עצי הזית ומשם ירה לעבר האוטובוס, תחילה שתי יריות בודדות ובהמשך ירי אוטומטי, והחבר והדודן ברחו מהמקום למסגד בכפר ברא. 18. בחומר הראיות מצויים חיזוקים שונים לגרסתו של החבר. מיקום הירי אותו תיאר החבר (בין עצי הזית) ומקצבו – שתי יריות בודדות ובהמשך ירי רצוף, תואמים את חוות הדעת שהוגשה על ידי מז"פ (ת/38 וחוות הדעת המשלימה ת/38א) בעניין זה. כמו כן החבר מסר כי שמע מהמערער כי הוא התקשה לשלוט בנשק והדבר מתיישב עם הקביעה בחוות הדעת הנ"ל כי הירי בוצע כשהנשק במצב אוטומטי, ועל פי עדות המומחה ירי במצב זה מאופיין בקשיי שליטה בכלי הנשק. גם באופן בו תיאר החבר את הדברים (כמו התעקשותו על המקצב המדויק של הירי והפחד אותו חש במקום) יש כדי להעיד על האותנטיות בה סיפר את אשר חווה. החבר מסר כי המערער אמר לו כי הנשק ממנו בוצע הירי לעבר האוטובוס "עשה הרבה דברים" (ת/71), ואכן בחוות הדעת שהוגשה בעניין זה (ת/34) נקבע כי כל התרמילים נורו מכלי נשק אחד, וכי נמצא קשר בין כלי הנשק שירה את התרמילים הללו ובין ירי שבוצע בכפר קאסם ביום 30.6.2009. בנוסף, החבר מסר לחוקרים כי שמע מהדודן כי הוא מסר את הטלפון הסלולארי שלו לחברו ס'נ' וזאת לאחר שהוא התוודה בפניו על מעורבותו בירי, ואכן בחיפוש המשטרתי שנערך נמצא המכשיר בידי ס'נ' (ת/48; ת/49). בית המשפט קבע כי אף בגרסת הדודן יש כדי להוות חיזוק לגרסת החבר. בחקירותיו הראשונות מסר הדודן פרטים על הסכסוך באוטובוס ועל חלקו של המערער בו, אך לא על מעשה הירי. בהמשך, בדומה לחבר, מסר הדודן גרסה המפלילה את המערער, את עאמר, את החבר ואותו-עצמו, ותיאר התרחשות הדומה בעיקרה לזו שתוארה על ידי החבר. יצוין, כי בית המשפט מצא חיזוקים משמעותיים לגרסת הדודן בעובדה כי הטלפון הנייד של הדודן אכן נמצא אצל חברו ס'נ', וכן בפלט השיחות שמאשר שהתקיימה בין השניים שיחה ביום האירוע ובזמנים הרלוונטיים. אכן בהודעתו של הדודן קיימת בעייתיות הנובעת מהשפעתו האפשרית של החבר על גרסתו בזמן בו שהו השניים יחד במעצר, ולא הופרדו כנדרש. נוכח זאת, סבורני כי אין לתת משקל משמעותי להודעות הדודן ככל שהדבר נוגע לחיזוק גרסתו של החבר ובעניין זה יש טעם בטענות ההגנה. מאידך, כפי שצוין לעיל, לגרסתו של הדודן נמצאו חיזוקים אובייקטיבים אשר יש בהם כשלעצמם להקים חיזוק של ממש למעורבותו של המערער בביצוע המעשים. כך, חברו הטוב של הדודן - ס'נ' - מסר במשטרה (ת/48), כי הדודן סיפר לו בשיחת טלפון שנערכה ביניהם כי הוא היה שותף למעשה הירי, שיחה זו נתמכה בפלט השיחות שהוגש. עוד מסר ס'נ' כי הוא פגש בדודן ובמערער בחצר ביתם ושאל את הדודן מדוע עשה זאת והוא השיב: " ... אל תגיד לאף אחד", והשניים צחקו והוא סבר שמא הם מתלוצצים. בהמשך, בשל שיחת הטלפון שהתקיימה בין הדודן ל-ס'נ' (בה כאמור נאמרו דברים שיש בהם לקשור את הדודן למעשה הירי), מסר הדודן את מכשירו הנייד ל-ס'נ', וכאמור לעיל, בחיפוש המשטרתי שנערך הוא אכן נמצא בידיו. 19. אני ער לטענותיו של המערער בדבר הבעייתיות המצויה בגרסתו של החבר – העובדה שבית המשפט אימץ רק חלקים ממנה, היותה של הגרסה מתפתחת, סתירות שונות המצויות בה לכל אורכה ואף בגרסה האחרונה שנמסרה, והעובדה שבחלק מהזמן החבר והדודן שהו יחד באותו תא מעצר. על אף כל זאת, אני סבור כי צדק בית המשפט שאימץ את גרעין גרסתו של החבר, וקבע בהסתמך, בין היתר, עליה, כי המערער הוא זה שירה לעבר האוטובוס. סעיף 57 לפקודת הראיות קובע כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות". עמד על כך בית משפט זה בפרשת ארקה, כדלהלן: "לא אחת קורה כי הראיות הניצבות בפני בית המשפט אינן מתיישבות האחת עם רעותה. חוסר אפשרות לגבש תיזה עובדתית המתאימה באופן מושלם לפסיפס הראיות אינו מהווה מכשול בלתי עביר. בפסיקה נקבע, כי ניתן להגיע למסקנה מרשיעה גם כאשר נותרות תהיות שונות ללא מענה. זאת, כאשר הראיות המרשיעות הינן בעוצמה המספיקה כדי לבסס את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר, על אף אותן תהיות" (שם, פסקה 45). סבורני, כי על אף הסתירות השונות בגרסתו של החבר והעובדה שחלק מגרסתו לא נמצאה מספיקה כדי לבסס עליה את הרשעתו של עאמר, הרי שלאחר בחינה מדוקדקת של ההודעות השונות, לטעמי, ניתן לחלץ ממנה גרעין אמת בדבר מעורבותו הברורה של המערער בביצוע המעשים. כפי שתואר בהרחבה, מעורבותו של המערער בביצוע המעשים שזורה ועולה בכל חקירותיו של החבר, למן הראשונה ועד לאחרונה, וכי לגרעין גרסה זו מצויים חיזוקים חיצוניים ואובייקטיביים משמעותיים. אמרותיו של המערער למדובב 20. לתא מעצרו של המערער הוכנס מדובב אשר שהה עמו כמעט יממה. במהלך השיחות עם המדובב מסר המערער פרטים מהותיים אודות אירוע הירי. בראשית דברי אציין, כי דעתי כדעת בית המשפט המחוזי, לפיה אין בעובדה שהוכנס לתאו של המערער הקטין מדובב שהוא שוטר בגיר, כדי להביא לפסילת אמרותיו של המערער. אכן, חוק הנוער מורה כי, ככלל, אין לעצור קטינים ובגירים יחד (סעיף 13 לחוק הנוער). תכלית הוראה זו היא הגנה על קטינים עצורים, ולא ניתן לומר כי תכלית זו סוכלה משהוכנס לתאו של המערער שוטר בגיר. פעולה זו כמוה כפעולת חקירה, וכבר נפסק כי הכנסת מדובב לתאו של עציר היא תחבולה חקירתית לגיטימית (ע"פ 1301/06 אלזם נ' מדינת ישראל, פ"ד סג(2) 177 (2009); עניין בדוי, פסקאות 50-49). במסגרת השיחות בין המדובב למערער, מסר המערער פרטים שונים אודות אירוע הירי, ואשר ביחס לחלקם נקבע כי הם היו באותה העת בגדר פרטים מוכמנים, אשר לא היו יכולים להיות ידועים למי שלא נכח באירוע. אומנם, המערער טען כי בטרם שנעצר הוא למד על כל פרטי האירוע מכלי התקשורת, אך בית המשפט קבע, לאחר בחינת פרטי האירוע אשר פורסמו בכלי התקשורת עובר למעצרו של המערער, כי לא כל הפרטים אותם מסר המערער למדובב כבר פורסמו באותה העת בכלי התקשורת, ולפיכך חלקם היו בגדר פרטים מוכמנים. קביעה זו היא קביעה עובדתית מובהקת, אשר אין עילה להתערב בה. עוד ציין בית המשפט, כי אף ביחס לפרטים שלא היו מוכמנים באותה העת וכבר פורסמו, בקיאותו הרבה של המערער בהם מעלה תהיות אשר מתעצמות נוכח העובדה שהמערער נעצר שעות ספורות לאחר האירוע, עם שובו מביקור תנחומים בעיר רמלה, וספק אם עלה בידו להתעדכן בכל פרטי האירוע שפורסמו בכל כלי התקשורת. אוסיף, כי מהעיון בתמלילי השיחות בין המערער למדובב נראה בבירור כי המערער מתאר אירוע אותו הוא מכיר מקרוב. הוא מוסר פרטים שונים, רבים ומדויקים אודות אירוע הירי, הרקע שקדם לו, אופן התרחשותו, והביטחון בדבר החיפוי ההדדי של החשודים המעורבים בביצוע הירי, לצד כוונתו של המערער לשתוק ("אני לא אדבר גם אם תהרוג אותי; אני לא מדבר גם אם יערפו את ראשי", ת/4א, עמ' 13). 21. בין הפרטים המהותיים אותם מסר המערער למדובב: המניע לסכסוך - "על עניין של בחורות ... מישהו שהתחיל עם בחורות ... ואז היה סכסוך בינינו ... ואז הייתה קטטה בינינו, אנחנו היינו שלושה אנשים ... והם היו בסביבות 20 איש! אז אמרתי להם בסדר, עוד נפגש" (ת/4א, עמ' 16). כמו כן, המערער תאר למדובב את מקום התרחשותו המדויק של הירי ביחס למסלול נסיעתו של האוטובוס: מערער: ... הוא ירד לכיוון ג'לג'וליה ... הוא חוזר לטייבה מ ... הזה של טייבה ... " .... 'כפר קאסם' ... לאן הוא הולך? לכיוון 'כפר ברא' ואז הם התחילו לירות לאוטובוס ... (ת/4א, בעמ' 4). ובהמשך הוסיף המערער ותאר את השביל בו בוצע הירי: מדובב: איפה התרחש הירי? באיזה אזור? מערער: ב-'כפר ברא' ... 'כפר קאסם'. מדובב: איפה? בדרך רגילה, מעובדת או מה? מערער: בעבר היא הייתה דרך עפר ... הם עבדו אותה לא מזמן" (ת/4א, עמ' 6). המדובב העלה את תהייתו בפני המערער כיצד אף אחד מתושבי האוטובוס לא ראה את היורה, המערער השיב על כך תוך שהוא ממקם את היורה במקום ספציפי ומדויק – בין עצי הזית: מדובב: יעני אתה רוצה להגיד לי שמה 20 האנשים האלה, אף אחד לא ראה את מי שירה? מערער: לא. מדובב: אני בטוח בזה שלפחות אחד מהם ראה את הבחור שירה ... מערער: אבל הוא היה בין עצי הזית מדובב: אז מה שהוא היה בין עצי הזית? ... מערער: יא גבר הוא היה בין עצי הזית, לא היו יכולים לראות אותו (ת/4ג, עמ' 36, ההדגשה הוספה). כאמור, המערער אמר למדובב כי כל העצורים הם חברים ומחפים האחד על השני (ת/4א, עמ' 7) וכי אין הוכחות נגדו (שם, בעמ'21). יתרה מכך, המערער אף מסר למדובב פרטים אשר היו באותה העת בגדר פרטים מוכמנים, אשר טרם פורסמו: הירי בוצע מנשק אוטומטי מסוג קלאצ'ניקוב (ת/4א עמ' 6), ומכלי נשק יחיד (ת/4א, עמ' 42); הירי בוצע לעבר צד הנהג ולא מהצד של הדלתות (ת/4א עמ' 12). יצוין, כי בשונה מהמערער, החבר והדודן טעו ביחס לסוג הנשק בו נעשה שימוש (אמ-16), ואילו בשיחותיו עם המדובב מסר המערער את סוג הנשק המדויק בו בוצע הירי, אשר כאמור היה באותה העת בגדר פרט מוכמן. סבורני, כי מכלול אמירותיו של המערער למדובב, אשר כאמור, כוללות תיאור נכון של הרקע להתרחשות האירוע, של זירת הירי ושל אופן התרחשותו, מחזקות באופן משמעותי את גרסת החבר בדבר מעורבותו וחלקו של המערער בביצוע המעשים. אמרות נוספות של המערער 22. בנוסף, בית המשפט קבע כי ניתן למצוא חיזוק באמרה של המערער מיום 13.10.2009 בגדרה מסר המערער לחוקר בעת הפסקת עישון ולאחר שהושמעה לו עדותו של החבר המפלילה אותו (בלי שהחבר ידע כי המערער שומע את הדברים), כי: "אני לא התכוונתי לרצוח את אמג'אד". אמירה זו לא הוקלטה אלא תועדה בזיכרון דברים על ידי רפ"ק תומר כהן (ת/7). לאחר מכן המערער נחקר וכשהוצגה בפניו אמירתו זו הוא הכחישה (ת/9א, עמ' 141). בעניין זה קבע בית המשפט כי: "בעדותו בבית המשפט אישר א' [המערער] כי הוא יצא עם רפ"ק כהן לעשן, למרות שאינו מעשן כלל, אך הכחיש את אמירת המשפט הנ"ל (עמ' 1535 לפרו'). לאור המפורט בדו"ח ת/7, שנערך בסמוך להשתלשלות הדברים, וכן העובדה שרפ"ק כהן הטיח ב-א' [המערער] שאמר אמירה זו, שוכנעתי כי אכן א' [המערער] אמר את המיוחס לו כי לא התכוון לרצוח את אמג'ד. אמירה זו מחוץ לחדר בו נחקר, מתיישבת עם התנהגותו לפיה היה ער שדברים מוקלטים ומתיישבת עם התנהגותו בפני המדובב". סבורני כי אין עילה להתערב בקביעת בית המשפט בדבר עצם מתן האמרה על ידי המערער, אשר, כפי שעמד על כך בית המשפט המחוזי, נמצא לה חיזוק אף בעדותו של הדודן (עמ' 677 לפרוטוקול), לפיה המערער סיפר לו כי הוא הודה וחזר בו, וכן בהודעתו של המערער עצמו (ת/13) כי הוא מסר את הדברים המפלילים אך חזר בהם. 23. סבורני כי לא כך הם פני הדברים באשר ליתר האמרות המפלילות המיוחסות למערער, ככל שהן אכן בגדר אמרות מפלילות. אותן אמרות המיוחסות למערער מחקירתו מיום 13.10.2009 (ת/10), אינן אלא קטעי דברים ותשובות חלקיות, אשר קשה להכתירן במונח "אמרות מפלילות". המערער נשאל פעם אחר פעם האם התכוון לרצוח, ומדוע ירה על האוטובוס כשרק ילדי כפר קאסם נמצאים בו, והשיב באחת הפעמים: "הייתי עצבני" ובהמשך הוסיף: "כל אחד שעשה בעיות עם ג'לג'וליה ... שרבנו איתם" (ת/10). בית המשפט המחוזי עמד על הפגמים השונים בחקירה במסגרתה נגבו אותן האמרות. בית המשפט סבר כי אין לפסול אותן אלא ליתן משקל לפגמים השונים בגבייתן. אכן הצפייה בתיעוד החקירה מלמדת על חקירה אינטנסיבית וארוכה, שנערכה למערער, שהיה קטין, בשעת לילה מאוחרת על ידי שלושה חוקרים במקביל, כאשר עייפותו של המערער ניכרת לעין. אומנם, חקירה יכולה להביא את הנחקר למצבי קיצון כמו כעס ובכי ואין בכך ללמד בהכרח על הפסול שבה. אך במקרה זה השילוב של עייפותו של המערער הקטין, יחד עם האינטנסיביות, והלחץ בהם התאפיינה חקירה זו, כאשר האמירות המיוחסות בה למערער הן חלקיות ביותר, כשקשה להסיק מהן אינדיקציה ברורה להפללה עצמית, מובילני למסקנה לפיה אין מקום ליתן להן משקל של ממש. חיזוקים נוספים להרשעת המערער 24. העד ג'יוסי, שהוא עד אובייקטיבי ובלתי מעורב, מסר כי בסמוך לקרות האירוע קיבל שיחת טלפון בה סופר לו על הירי ובעקבותיה הלך לקרבת המקום כדי לראות מה ארע, ושם בסמוך לזירת האירוע ראה את המערער ואת עאמר במכוניתו של עאמר, ואף סיפר על כך מיד אחר כך לבן דודו של המערער – ג'יהאד, אשר אישר את דבר התרחשותה של השיחה בינו לבין ג'יוסי. לג'יוסי נערכה אף הובלה והצבעה במהלכה הוא הוביל את החוקרים למקום בו עמדו הרכב, המערער ועאמר. אומנם, אין באמור כדי לקשור את המערער לביצוע הירי עצמו, אך יש בכך כדי לשלול את גרסת האליבי לה הוא טען, ובכך לחזק את הראיות נגדו. הרשעת המערער – סיכום 25. לאחר בחינת הראיות, סבורני כי על אף המורכבות הראייתית, ואף אם אין בכוחה של אף ראיה כשלעצמה להביא להרשעת המערער, הרי ששילובן של מכלול הראיות יוצר מארג ראייתי אשר יש בו כדי להוכיח ברמה הנדרשת בפלילים את אשמתו של המערער בביצוע המעשים, ואין בזיכויו של עאמר להקים ספק סביר ביחס לכך. גרעין גרסתו המפלילה של החבר, לצד החיזוקים המצויים בה ובגרסת הדודן, בצירוף אמירותיו של המערער למדובב, ראשית הודייתו, סתירת גרסת האליבי שהציג והמניע של המערער לביצוע המעשים, מבססים את אשמתו של המערער במיוחס לו בכתב האישום. כל זאת, על אף שדחיית חלקה של גרסת החבר, ככל שהיא נוגעת לעאמר, מותירה סימני שאלה בנוגע לדרך הגעת המערער לזירת הירי, הימלטותו מהמקום וזהותם של יתר המעורבים במעשים. סבורני, כי בנסיבות המתוארות, אין בקיומו של ספק ביחס לאותם הנתונים להביא ליצירת ספק בדבר עצם ביצוע מעשה הירי לעבר האוטובוס על ידי המערער. על כן אני סבור כי הרשעת המערער יכולה לעמוד לצד קביעת בית המשפט לעניין זיכויו מחמת הספק של עאמר, ושתי הקביעות האמורות אינן בבחינת סתירה פנימית, מאחר שהתשתית הראייתית העומדת בבסיסן אינה זהה ונוכח הנימוק שביסוד זיכויו של עאמר. אוסיף, כי קרוב אני למסקנה לפיה, אף ללא מתן משקל ראייתי לגרסת החבר, ניתן היה להרשיע את המערער נוכח הראיות שפורטו לעיל כ"חיזוק" לגרסתו, שמשקלן עולה על זו של ראיית חיזוק גרידא ויש להן משקל ראייתי משלהן שלמצער מערב את המערער במיוחס לו. אין צורך להכריע לגבי אפשרות זו, אך הדבר מחזק עד מאד את המסקנה לפיה זיכויו של עאמר אינו שומט, מניה וביה, את הקרקע מתחת לאפשרות הרשעתו של המערער. ההחלטה להמית 26. לחלופין טוען המערער כי לא הוכחה כוונתו להמית, שכן לא ניתן לשלול כי כל כוונתו הייתה להפחיד את תלמידי כפר קאסם, ומשכך לא הוכח כי גמלה בליבו החלטה להמית באמצעות הירי. בעניין זה סבור המערער כי יש לתת משקל למחדלי המשטרה בבדיקת זירת הירי, אשר לא נבדקה באמצעות המעבדה הניידת ביום הירי וכן לא נמדד ואף לא נקבע בהכרעת הדין המרחק המדויק מהמקום בו עמד היורה לאוטובוס. לפיכך נטען, כי בנסיבות אלו לא ניתן לקבוע כי היורה התכוון לתוצאה שהתרחשה בפועל. מנגד טוענת המשיבה כי כוונתו של המערער להמית עולה בבירור ממעשיו, ומקבלת חיזוק משמעותי באיומים אותם השמיע טרם האירוע. 27. אין ממש בטענתו זו של המערער. על היסוד הנפשי המצוי בבסיס המעשים ניתן להסיק באמצעות "חזקת הכוונה", לפיה חזקה על אדם שהוא מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. לצד חזקה זו הותוו בפסיקה מבחני עזר המבוססים על "ניסיון החיים והשכל הישר" אשר לפיהם ניתן להסיק ממאפיינים אובייקטיבים הקשורים במעשים על הכוונה העומדת בבסיסם. כך, בין היתר, סוג הנשק בו נעשה שימוש, מספר הפגיעות, אופיין ומקומן יכולים לשמש אינדיקציות לכוונתו של נאשם. על האופן בו ניתן ללמוד ולהסיק על החלטתו של נאשם ברצח ועל רצונו להמית, עמד בית המשפט בע"פ 7520/02 חמאתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 710, 717 (2004): "על-מנת לקבוע אם אמנם חזה הנאשם את תוצאות מעשיו ואם רצה בהן, נדרש בית-המשפט להתחקות אחר צפונות לבו, הלוך נפשו וטיב כוונותיו, והדבר מעורר קושי. על-מנת להתמודד עם הקושי שבהתחקות אחר דברים שבלב נעזר בית-המשפט בראיות נסיבתיות גלויות לעין, וכן הוא מסתייע בחזקות ובהנחות הנלמדות מן השכל הישר ומניסיון החיים (ראו י' קדמי על הראיות (כרך ג) עמ' 1244; עניין גנדי, בעמ' 394). הנחות וחזקות אלה משמשות כלי עזר חשוב לבחינת התקיימותו של היסוד הנפשי, ככלל, ולבחינת היסוד הנפשי הנדרש בעבירת הרצח, בפרט. כך למשל מונה השופט ד' לוין בעניין סבאח, בעמ' 365 שורה של "מבחני עזר" המסייעים בהוכחת קיומו של יסוד ה"החלטה להמית", ובהם סוג הכלי אשר שימש לביצוע המעשה; צורת ביצוע המעשה וטיב הפגיעה; מספר הפגיעות בקורבן ומיקומן של הפגיעות בגוף הקורבן. חזקה ראייתית המסייעת אף היא לבחון את דבר קיומו של יסוד ה"החלטה להמית" היא חזקת הכוונה, המניחה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו. חזקה זו יש בה, אם לא נסתרה או הופרכה, כדי להוביל למסקנה כי הנאשם החליט להמית את קורבנו". בהתאם לכך, סבורני כי אין אחיזה לטענותיו של המערער כי לא הוכחה כוונתו להמית. לאחר שהמערער איים על תלמיד מכפר קאסם באומרו כי "אגרום לאמא שלך לבכות עלייך", הוא קשר קשר עם אחרים לפגיעה ביריביו מהכפר האחר. המערער הצטייד בנשק חם והגיע לקרבת מסלול נסיעתו של אוטובוס התלמידים, מצא מקום מסתור והמתין להגעתו של האוטובוס. משהגיע האוטובוס למקום, המערער כיוון את נשקו לעברו, ובייחוד לעבר מקום מושבם של תלמידי כפר קאסם, וירה באופן מאסיבי לעבר האוטובוס, תחילה יריות בודדות ולאחר מכן כשהנשק במצב אוטומטי. מדובר במספר רב של יריות, בייחוד כשהנשק במצב אוטומטי וכשהוא מכוון לחלקו של האוטובוס בו היה מקום ישיבתם של תלמידים מכפר קאסם, מה שמלמד באופן ברור על רצונו של המערער לפגוע בהם פגיעה קטלנית ואינו מתיישב כלל עם טענתו של המערער בדבר רצונו להרתיעם ולהפחידם בלבד. יתכן שטענה זו יכולה הייתה להתיישב עם ירי של יריות בודדות לעבר האוטובוס או ירי בסמוך לו, שלא לעבר נוסעי האוטובוס, אלא שהמדובר הוא בירי מאסיבי ממש לעברם של יושבי האוטובוס, אשר יש בו להעיד על כוונתו של המערער לגרום לפגיעה קטלנית בהם, המקבלת חיזוק משמעותי מאיומיו של המערער ורצונו לנקום בהם. פגמים בחקירה 28. המערער מפנה לשורה ארוכה של מחדלים אשר לטענתו התרחשו במהלך חקירותיהם של המעורבים השונים בפרשה. עיקר טענתו של המערער כי יש בפגמים אלו להשליך על משקלן של אותן ההודעות שנגבו בדרכים פסולות ושלא בהתאם להוראות הדין. באשר לחקירותיהם של החבר והדודן נטען כי חלקן נערכו בלי שקדמה להן אזהרה; חלק מהחקירות בוצעו שלא על ידי חוקרי נוער על אף היותם של הנחקרים קטינים; כמו כן נערכו חקירות בשעות מאוחרות בניגוד לקבוע בחוק הנוער וללא נוכחות הוריהם של הנחקרים הקטינים בחקירה. בנוסף, כפי שצוין לעיל, המערער טען כי אין לתת משקל לחלק משמעותי מהודעותיהם המפלילות של החבר והדודן מאחר שהן נגבו לאחר שנתנה להם הזדמנות של ממש לתאם את גרסאותיהם כשהם הושמו בתא מעצר משותף. נוסף לפגמים אלו טען המערער בהרחבה נגד שתיים מחקירותיו. הראשונה נערכה ביום 13.10.2009. לגביה נטען כי היא נמשכה זמן רב ולא הופסקה על אף שהמערער התלונן על עייפותו, ולאחר שניתנה לו האפשרות לנוח מנוחתו הופסקה לאחר מספר דקות וחקירתו נמשכה. בנוסף טוען המערער כי נחקר באופן שאינו מתאים לחקירת קטין – חקירה על ידי שלושה חוקרים המטיחים בו שאלות באופן מאיים ובצעקות ומציירים לו את המצב המשפטי והחוקי בדרך שגויה. החקירה השנייה נערכה למחרת היום, ואשר בצילומה צפינו במסגרת הדיון, לגביה נטען כי היא התנהלה בחדר שאינו מותאם לשמש לכך, תוך שהופעל עליו לחץ בדמות עיכובה של אמו בתחנת המשטרה, עוד נטען כי חקירה זו הפכה לאלימה כאשר אחד החוקרים צעק על המערער, נגע בו וסימן לעברו תנועות מאיימות. נטען שהתנהלות זו היא התנהלות בעייתית שאינה מקובלת בחקירות משטרה בכלל ובחקירת קטינים בפרט. 29. עמדת המשיבה ביחס לפגמים בחקירות עליהם הצביע המערער היא כי בית המשפט המחוזי היה ער להם, נתן עליהם דעתו וקבע כי גם בהצטברותם אין כדי לאיין את משקל גרסאותיהם המפלילות של החבר והדודן. כן טוענת המשיבה, כי גם אם החבר והדודן לא הוזהרו בתחילתה של כל חקירה, הם נחקרו מספר פעמים רב, כאשר חלק מהחקירות נפתחו באזהרה, כך שבסופו של יום הם ידעו במה הם חשודים ומה הן זכויותיהם. כן טוענת המשיבה, כי הוראות חוק הנוער בדבר שעות החקירה, נוכחות הורים וחקירה באמצעות חוקר נוער, הן הוראות שהחוק עצמו קובע אפשרות לחרוג מהן בהתקיים נסיבות מסוימות, אשר התקיימו במקרה זה. המשיבה אף עומדת על הפגמים הנוספים שנטענו בנוגע לחקירת המערער. לשיטתה, בנסיבות שהתקיימו ההחלטה לחוקרו בשעות הלילה לא הייתה בלתי סבירה, ואף אם חקירתו הייתה קשה ואינטנסיבית התנהגות החוקרים בעיקרה לא היתה בלתי סבירה. מכל מקום טוענת המשיבה כי אף אם הייתה בעייתיות בהתנהלות החוקרים בחלק מהחקירות, ניתן להיווכח כי באופן ספציפי התנהגויות אלו לא הן שהובילו לאמירותיו השונות של המערער שיש להן ערך ראייתי לצורך הרשעתו. כך גם התנהלות החוקרים בחקירת המערער מיום 14.10.2009 אף אם היא הייתה בעייתית, הרי שהיא לא הובילה בסופו של יום את המערער להודות במעשים. 30. חלק מהפגמים עליהם מצביע המערער, אינם בהכרח פגמים, שכן הוראות חוק הנוער בעניינים אלו הן יחסיות ומאפשרות חריגה מהן בהתקיימן של הנסיבות הקבועות בחוק. כך הוראת החוק בנוגע לנוכחות הורים בחקירת הקטין החשוד (סעיף 9ח לחוק הנוער) מסויגת בהתאם לצורכי החקירה הקבועים בסעיף; כך גם ההגבלה על שעות חקירת קטינים הנחקרים כחשודים (סעיף 9י לחוק הנוער) ניתנת לחריגה בהתקיימם של התנאים המפורטים. יש להדגיש, כי אל למשטרה לחרוג מהוראות אלו כדבר שבשגרה ולהפכן לאות מתה. אכן, קיים ספק רב בענייננו, אם החריגות הרבות מהגבלות אלו היו נחוצות והאם לא היה ניתן להימנע מהן ולדבוק בהוראות חוק הנוער בדבר אופן חקירתם של קטינים. לצד זאת, אני מקבל את קביעת בית המשפט המחוזי, כי אף אם לא כל החקירות נפתחו באזהרת הנחקר כנדרש, הרי שבשל ריבוי החקירות ותכיפותן (לעיתים אף באותו היום), המערער, החבר והדודן היו מודעים לסיבת חקירתם ולזכויות העומדות להם כנחקרים. 31. נוסף לאמור לעיל, במהלך העיון בחומר הראיות הטרידוני מאוד פגמים אשר עניינם אינו דווקא פגיעה בזכויות החשודים באופן ישיר, כי אם פגמים הפוגעים פגיעה עמוקה ביכולתה של המשטרה, כרשות החוקרת, לרדת לחקר האמת. כך, חלקן של החקירות נוהלו בעברית על אף ששפת אימם של כלל החשודים והקטינים המעורבים בפרשה היא השפה הערבית. מבלי להידרש לפגיעה האפשרית של מצב זה בזכויות החשודים הנחקרים, הרי שסיטואציה בה נחקר אינו מבין היטב את השאלות שנשאל ותשובותיו הן בהתאם לכך, פוגעת באופן ממשי ביכולתה של המשטרה להסיק מסקנות ולעבד מידע מחקירה זו; במצב בו נחקר אינו יכול למסור את גרסתו בצורה בהירה ויכולת ההבנה של הצדדים (החוקר והנחקר) היא חלקית בלבד, הגרסאות המצויות בידי המשטרה הן עילגות וחלקיות, וממילא נפגעת יכולתה של המשטרה להוביל ולנהל את החקירה באופן אפקטיבי, אשר יוביל לתוצאות ממשיות. באופן דומה, השמתם של עצורים בפרשה אחת באותו תא מעצר יוצרת הזדמנות של ממש לתיאום גרסאות בין המעורבים, ועלולה לסכל את הליכי החקירה המשטרתיים. אף לא מן הנמנע, כי הדבר עשוי להביא לכך שבסופו של יום לא ניתן יהיה ליתן משקל של ממש לגרסאותיהם אותם המעורבים. הגם שבמקרה זה, נוכח מכלול הנסיבות שפורטו, לא מצאתי כי היה באותם הפגמים להשפיע באופן ממשי על משקלן של הראיות שעליהן התבססה ההרשעה, הרי שהתנהלות זו צריכה להטריד את פיקוד המשטרה וטוב ייעשה אם הערות אלה תועברנה לעיונו. זאת ועוד, כפי שיפורט להלן בגדר הדיון בעונש הראוי, סבורני שיש ליתן לפגמים האמורים משקל בין יתר שיקולי הענישה. הערעור על גזר הדין 32. לחלופין טוען המערער נגד חומרת העונש שנגזר עליו. במסגרת זו טוען המערער שתי טענות עיקריות. האחת, כי אין מקום להטיל על קטין עונש מאסר כה ממושך של עשרים וחמש שנות מאסר בפועל. בעניין זה מעלה המערער טענות אשר לשיטתו מעלות שאלות חוקתיות בדבר הסמכות הנתונה לבית המשפט בענישת קטינים שהורשעו ברצח בהתאם לפרשנות סעיף 41 לחוק העונשין כפי שהיא נקבעה בע"פ 4379/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(4) 196 (2006), ועותר לשינוי ההלכה שנקבעה בפרשה הנ"ל. מכל מקום טוען המערער כי העונש שנגזר עליו חורג בחומרתו בנסיבותיו של מקרה זה. בעניין זה הוסיף המערער כי עובר לביצוע המעשים הוא היה נער נורמטיבי, תלמיד כיתה י"א ומתפקד, כפי שהדבר אף מצא ביטוי בתסקיר. טענתו השנייה של המערער מופנית כלפי סכום הפיצוי הכולל שהוטל עליו בסך של 220,000 ש"ח. לטענתו סכום גבוה זה אינו עולה בקנה אחד עם מטרות ענישת קטינים כפי שהדבר מוצא את ביטויו בסעיף 26 לחוק הנוער אשר כותרתו היא "דרכי טיפול". יתרה מכך, נטען, כי חיובו בסכום פיצוי כה גבוה משמעה הטלת הפיצוי על כתפי הוריו אשר לא חטאו. 33. לטענת המשיבה אין כל מקום להקל בעונשו של המערער, הקלה כאמור לא תהלום את חומרת המעשים שביצע המערער. לטענתה, כבר נפסק כי ניתן היה להטיל על המערער עונש מאסר עולם, אף אם לא מדובר בעונש חובה ולכך היא אף עתרה בטיעוניה לעונש בבית משפט קמא. לטענתה קטינותו של המערער כבר הובאה בחשבון, והוסף לעניין זה "הקטינות, אותה שב ומזכיר המערער בערעורו איננה נחלתו הבלעדית, אלא כלל נפגעיה הישירים של העבירה שביצע המערער היו אף הם בני גילו". לטענת המשיבה, בהתאם לפסיקה, קטינותו של המערער אינה מהווה שיקול לעניין הפחתת סכום הפיצוי. 34. אכן, על המערער נגזרו שנות מאסר ארוכות אשר אינן אופייניות בענישת קטינים. אך המדובר הוא במקרה קשה וטראגי החורג ומזעזע בחומרתו. המערער ביצע רצח לאור יום אך בשל מבט או התנהגות של נער אחר אשר לא היו לרוחו. חייו של נער נגדעו באיבם, ופציעה קשה של נער נוסף בשל לא כלום. מעשי המערער מלמדים על זילות קשה בקדושת החיים וערכם. הבחירה לפתור סכסוך בין תלמידים באמצעות אלימות חמורה ביותר והרג אינה ניתנת להבנה ועליה להיות מוקעת מכל וכל. על החברה כולה לפעול ללא לאות, תוך שימוש בכלל האמצעים העומדים לרשותה, למיגורה של האלימות, המהווה פתרון מגונה בעל השלכות הרסניות וקטלניות לסכסוכים בקרב בני נוער. על אף עקרון השיקום שיש לו משנה תוקף בגזירת עונשם של קטינים, הרי שבענייננו, מקום בו מדובר בקטינים שביצעו עבירות חמורות במיוחד, לעקרון השיקום משקל מצומצם יחסית אל מול עקרונות של גמול והרתעה: "מקום חשוב נודע לשיקולי שיקומם של עבריינים, בייחוד כאשר מדובר בקטינים, אולם אף שמשקלם של שיקולים אלה הוא רב, הרי הם רק חלק ממכלול השיקולים שעל בית-המשפט לשקול בבואו לגזור את דינו של נאשם. כך, למשל, מקום שבו עבריין מסוכן לציבור, תגבר החובה המוטלת על בית-המשפט להגן על הציבור מפניו על השיקולים של תיקון העבריין ושיקומו (ראו ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, בעמ' 426). מטרת הענישה איננה נקמה, אך אחת ממטרות הענישה, גם אם לא העיקרית שבהן, היא לתת ביטוי להרגשה הקולקטיבית של סלידה כלפי מעשים מסוימים, אף במקרים שבהם אין נשקפת עוד סכנה מהנאשם לציבור (ראו: ע"פ 212/79 הנ"ל, בעמ' 434-433; ע"פ 490/89 פלוני נ' מדינת ישראל, בעמ' 95). לדברים אלה יש להוסיף כי שיקול חשוב בין שיקולי הענישה הוא השיקול של הרתעה, הן הרתעה אישית של העבריין הנדון והן הרתעה של עבריינים בכוח. בגוזרו את דינם של עבריינים משמש בית-המשפט פה לחברה כולה ונושא הוא מסר לציבור העבריינים הפוטנציאליים". (ע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ''ד נו(1) 594, 602 (2001). נוכח האמור, סבורני כי עונש המאסר שנגזר על המערער מבטא באופן הולם, בהתאם לנסיבותיו הקשות של המקרה דנא, את שיקולי הגמול וההרתעה. גם איני סבור שיש מקום להרהר אחר ההלכה שנפסקה בע"פ 4379/02 הנ"ל, בגדרה נדונו גם טענות חוקתיות. 35. עם זאת, במקרה דנא עמדנו על קיומם של פגמים לא מעטים בהליכי החקירה. אמנם פגמים מצערים אלה לא היטו את הכף בסוגית ההרשעה, אולם לטעמי נכון יהיה ליתן להם משמעות בגזר הדין. בית משפט זה עמד על כך, שבמקרים מסוימים ניתן ליתן ביטוי למחדלי חקירה בשלב גזר הדין (ע"פ 1361/10 מדינת ישראל נ' זגורי (2.6.2011), פסקאות קד-קה לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין). כאמור באותו פסק דין: "כשם שישנו אינטרס ציבורי בהעמדת עבריינים ... לדין ובענישה ראויה, כך ישנו אינטרס ציבורי גדול בהתנהלות נכונה וראויה של חקירה" (שם, שם). במקרה דנא איני סבור שדי בהשמעת הערות בתקווה שהמופקדים על הנושא ישפרו דרכיהם. ללא מתן ביטוי מוחשי להתנהלות הבעייתית יש חשש שלא יופקו הלקחים הנדרשים. לפיכך אציע לחברי להעמיד את עונש המאסר לריצוי בפועל שהוטל על המערער על תקופה של 21 שנים. 36. מאידך, איני מוצא מקום להתערב בסכום הפיצויים שנפסק. סכום זה משקף רק במעט את הנזק הקשה שמעשיו של המערער חוללו והעובדה שמדובר בקטין אינה יכולה לפטור אותו מתשלום פיצויים על הנזק שגרם. הפיצויים שנפסקו בגזר הדין הם מעט מזעיר מהפיצוי הכולל בו יכול המערער להיות מחויב בהליך אזרחי, בגדרו לא עומד לו פטור בשל קטינותו. כידוע, פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין הוא בעל מאפיינים אזרחיים. נפסק לא אחת כי אין סכום הפיצוי הנפסק לזכותו של נפגע העבירה כרוך ביכולתו הכלכלית של הנאשם-החייב (ע"פ 6452/09 קאסם נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (22.7.2010)), מה גם שנאשם שחויב בתשלום פיצוי יכול לפעול לדחיית החוב או פריסתו באמצעות המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות. אשר על כן, אציע לחברי שנדחה את הערעור על הכרעת הדין, ונקבל את הערעור על גזר הדין, באופן שעונש המאסר לריצוי בפועל יעמוד על 21 שנים. כל יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏ח' בטבת התשע"ה (‏30.12.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12004810_L11.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il