אימן מגיס נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4800/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4800/11 ע"פ 5023/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט צ' זילברטל המערער בע"פ 4800/11: אימן מגיס המערער בע"פ 5023/11: פאיז מגיס נ ג ד המשיבה בע"פ 4800/11 ובע"פ 5023/11: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין מיום 17.4.2011 וגזר הדין מיום 24.5.2011 של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 12131-01-09 שניתנו על-ידי כב' השופטת ד' סלע תאריך הישיבה: ד' בטבת התשע"ג (17.12.2012) בשם המערער בע"פ 4800/11: עו"ד ליאור בר-זהר בשם המערער בע"פ 5023/11: עו"ד משה קשלס בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע) בת"פ 12131-01-09 (הכרעת הדין מיום 17.4.2011 וגזר הדין מיום 24.5.2011), במסגרתו הורשע המערער בע"פ 5023/11 (להלן: פאיז) בעבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, עבירות בנשק, איומים, נהיגה בזמן פסילה וירי באזור מגורים, וכן הורשע המערער בע"פ 4800/11 (להלן: אימן) כמסייע בעבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה ובעבירות בנשק. ערעורו של אימן מכוון נגד הכרעת הדין ונגד גזר הדין. ערעורו של פאיז מכוון נגד גזר הדין בלבד. כתב האישום 2. ביום 20.1.2009 הוגש נגד המערערים כתב אישום (אשר תוקן ביום 1.2.2009), המחזיק ארבעה אישומים, שלושה מהם נגד פאיז בלבד, ואילו אישום אחד נגד פאיז ואימן במשותף. על-פי המתואר בכתב האישום המתוקן, הרקע לכל האירועים הוא סכסוך בין פאיז לבין בני משפחת ג'ומעה (להלן: המתלוננים), על רקע רומנטי. כפי שהתברר במהלך המשפט, פאיז היה מעוניין בקשר עם נוּר, בת למשפחת ג'ומעה (להלן: נוּר), וחיזר אחריה גם כאשר הייתה מאורסת לאחר, תוך שהאשים את משפחתה כי פעלה נגדו בשל אינטרסים אישיים. שלושת האישומים הראשונים בכתב האישום המתוקן מייחסים לפאיז עבירות של איומים, נהיגה בזמן פסילה, ירי באזור מגורים ועבירות בנשק, בשל שלושה אירועים אשר אירעו במועדים שונים בחודשים דצמבר 2008 וינואר 2009, במסגרתם הגיע לבית המתלוננים מספר פעמים ואיים עליהם כי ייפגע בהם. באחת הפעמים אף נשא אקדח וירה מספר יריות באוויר. האישום הרביעי בכתב האישום המתוקן הוא מוקד ערעורו של אימן. על-פי המתואר, ביום 10.1.2009 בשעה 14:00 לערך, נסעו המתלוננים ברכבם בכביש הראשי של הכפר עראמשה שבצפון הארץ. באותה העת, נסעו המערערים לפניהם באותו הכביש, ברכב מסוג הונדה, כשהם נושאים עימם אקדח. פאיז, שנהג ברכב, נסע בנתיב התחבורה ב"זיגזג", באופן שלא אִפשר למתלוננים להמשיך בנסיעתם בצורה חופשית, ולפיכך החלו המתלוננים בעקיפת המערערים. במהלך העקיפה, כששני כלי הרכב נסעו במקביל זה לצד זה, הוציא פאיז את ידו מחלון הרכב, בעודו מחזיק אקדח, וירה אל עבר המתלוננים. לאחר מכן המשיך בנסיעה מהירה. כל זאת, עשה פאיז כשהוא פסול מלהחזיק רשיון נהיגה. מספר שעות מאוחר יותר, נעצרו המערערים והובאו לתחנת המשטרה בנהריה. במקביל, הגיע אבי המתלוננים אל התחנה. משהבחין בו פאיז, איים עליו כי יפגע במתלוננים. בגין מעשים אלה, הואשמו המערערים, כמבצעים בצוותא, בעבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה ובעבירות בנשק. פאיז הואשם לבדו בעבירות של איומים ושל נהיגה בזמן פסילה. פסק דינו של בית משפט קמא 3. המערערים כפרו בכל המיוחס להם בכתב האישום המתוקן. פאיז אמנם הודה כי בינו לבין המתלוננים קיים סכסוך על רקע רומנטי, אולם טען כי המתלוננים הם אלה שהרחיקוהו מנוּר, נגד רצונה, כדי להשיאה לאחר, וזאת בשל אינטרסים אישיים שלהם. בנוסף טען, כי על מנת לסלקו מדרכם בדו המתלוננים מליבם את העובדות שמגולל כתב האישום המתוקן. עוד טענו פאיז ואימן כי הם מכירים את המתלוננים היכרות שטחית בלבד. אשר לאישום הרביעי, טען פאיז כי ביום האירוע טייל בגפו ביער ליד קיבוץ אילון וכלל לא נהג ברכב. אימן טען כי באותו היום רעה את עדר הפרות המשפחתי וכלל לא נסע עם פאיז ברכב. 4. נוכח טענותיהם של פאיז ואימן, סקר בית משפט קמא את מסכת האירועים שהובילה לאישומים המיוחסים להם, וקבע כי המערערים, בניגוד לטענתם, הכירו היטב את המתלוננים, וכי המניע לסכסוך בין פאיז לבין המתלוננים היה חוסר השלמה מצידו עם ארוסיה של נוּר לאחר. עוד נקבע, כי פאיז, בניגוד לטענתו, נהג לנהוג ברכב ההונדה הכסוף כשהוא פסול מלהחזיק רשיון נהיגה. בית משפט קמא סקר את עובדות האירועים בכל האישומים שיוחסו למערערים, ואולם כיוון שאימן בלבד מערער על הכרעת הדין, ואילו פאיז מערער אך על חומרת עונשו, יתמקד אפוא תיאור פסק דינו של בית משפט קמא, שיובא להלן, בחלק הנוגע לאישום הרביעי, הכולל את עניינו של אימן. כאמור, המערערים הכחישו את האישומים המיוחסים להם במסגרת האישום הרביעי, וטענו – כל אחד על-פי גרסתו שלו – כי האירוע כלל לא התרחש וכי באותו היום עסקו בעניינים אחרים. מנגד, המשיבה ביקשה לאמץ את גרסת המתלוננים, כפי שזו עלתה מעדויותיהם בבית המשפט ומהעימותים שנערכו במשטרה בינם לבין המערערים. בית משפט קמא ביכר את גרסת המתלוננים על פני גרסאותיהם של המערערים, וקבע כי חרף אי התאמות קלות בין דברי המתלוננים, האירוע המתואר באישום הרביעי אכן התרחש. נקבע, כי פאיז נהג ברכב ההונדה, ואימן ישב לצידו משך כל האירוע, וכי עובר לירי, חבש אימן את הברדס (כובע הקפוצ'ון) לראשו ובזמן הירי הסתכל אל המתלוננים וחייך. לא למותר לציין, כי קביעתו של בית המשפט בנוגע לחיוך של אימן – קביעה לה ייחס בית המשפט משקל לא מבוטל – נסמכה על עדות יחידה של אחד המתלוננים, שנמסרה מפיו אך כשהעיד בבית המשפט ולא הוזכרה בהודעה שמסר במשטרה סמוך לאחר האירוע. מכל מקום, לאחר אירוע הירי, כאמור, נמלטו פאיז ואימן מזירת האירוע במהירות. השניים לא ענו לשיחות טלפון, חרף חיפושי המשטרה אחריהם. לבסוף נמצאו, נעצרו והובאו אל תחנת המשטרה. 5. נוכח ממצאים אלה ואחרים, הרשיע בית משפט קמא את פאיז בכל האישומים שיוחסו לו. אשר לאימן, פסק בית משפט קמא כי לא הוכחה חבירתם של השניים יחדיו לצורך ביצוע הירי תוך כדי נהיגה, או לצורך נהיגתו הפרועה של פאיז. נקבע, כי הגם שהכול ידעו כי פאיז נוהג ברכב שעה שהוא פסול מלהחזיק רשיון נהיגה, אין בכך די כדי להוכיח מעבר לספק סביר כי אימן היה מודע, עובר לכניסתו לרכב, שפאיז ינהג בפרעות או שירה אל עבר המתלוננים. לפיכך, זיכה בית משפט קמא את אימן מן העבירות כמבצע בצוותא. עם זאת, פסק בית המשפט כי התנהגותו של אימן עונה על ההגדרה של מסייע. נקבע, כי שקריו של אימן בנוגע לאירוע כולו "מחזקים את ראיות התביעה בדבר האופן בו נהג בעת ביצוע העבירה", כי נוכחותו של אימן ברכב יחד עם פאיז לא הייתה מקרית או תמימה, וכי התנהגותו – בפרט התייחס בית המשפט לראיות לפיהן מיהר אימן לחבוש את הברדס לראשו לפני הירי והסתכל אל עבר המתלוננים וחייך – אינה מעידה כי הוא הופתע מהתנהגותו של פאיז. עוד נקבע, כי "לא למותר להניח" שנכח בעת הדריכה של האקדח, אם זה לא נדרך קודם לכן, וכי "לא מן הנמנע" שאימן חבש את הברדס לראשו בשל הרעש הצפוי מהירי. כמו כן, נקבע כי בין השניים הייתה הסכמה, לרבות הסכמה שבשתיקה, לגבי התנהלותו של פאיז וכי "לא מן הנמנע" כי אימן הוזמן כדי לחזקו נפשית בעת ביצוע העבירה. לבסוף, קבע בית משפט קמא כי לאחר הירי היה אימן שותף לבריחתו המהירה של פאיז, בדה מליבו גרסת אליבי וסייע לו להסתיר את חלקו בביצוע העבירה. נקבע כי "אימן סייע לפאיז להתחמק מאחריות לביצוע העבירה ובכך תמך בו ועודד אותו גם באפס מעשה תוך כדי ביצועה" (לקביעה אחרונה זו נחזור בהמשך). אשר על כן, הרשיע בית משפט קמא את אימן כמסייע לעבירות בנשק ולעבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה. 6. גזר דינם של המערערים ניתן ביום 24.5.2011. בית משפט קמא שקל את נסיבותיו האישיות של פאיז. לחומרה, שקל בית המשפט את חומרת מעשיו של פאיז ואת העובדה שאין זו הפעם הראשונה שבה הורשע בעבירות אלימות, ביניהן עבירות של תקיפת שוטר, וריצה עונש מאסר. כמו כן, נשקלה העובדה שמעשיו של פאיז בוצעו שעה ששני מאסרים על תנאי היו תלויים ועומדים נגדו. נקבע, כי יש מקום ליתן משקל משמעותי לאינטרס המניעה מתוך ראיה רחבה של ביטחון הציבור. לקולא, שקל בית המשפט את נסיבות חייו הקשות של פאיז, ביניהן: סבלו ממחלת הסרטן שבה חלה בילדותו, תאונת עבודה שעבר ובגינה נכרתו שתיים מאצבעותיו והתמכרותו לאלכוהול שהובילה לבעיות שונות בכבד. הודגש, כי כפירתו במיוחס לו אינה נשקלת לחובתו, אולם אין הוא זכאי ליהנות מהקלה בעונש שניתנת למי שנוטל אחריות על מעשיו. עוד הודגש, כי אין מקום לטענה לפיה משנישאה נוּר לאחר, פחתה המוטיבציה של פאיז לביצוע העבירות, שכן פאיז עצמו העיד כי הוא בטוח שהשניים עתידים להתגרש. נוכח כל האמור, השית בית משפט קמא על פאיז עונש מאסר בפועל למשך 5 שנים, ובמקביל הפעיל את מאסריו המותנים שהושתו עליו בתיק קודם (בני 10 חודשים ו- 5 חודשים), בחופף. כמו כן, הושת על פאיז מאסר על תנאי למשך 18 חודשים לפיו לא יעבור עבירה דומה לעבירות בהן הורשע או עבירת אלימות למשך 3 שנים, והוא נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה למשך שנתיים. אשר לאימן, שקל בית המשפט את עברו הפלילי שכלל עבירות של תקיפה וחבלה שבוצעו במשותף עם פאיז. עוד נקבע, כי אימן לא הביע חרטה ולא הפנים את חומרת מעשיו. מנגד, הודגש כי חלקו במעשה אינו נכבד, כי פעולתו במהלך האירוע לא הייתה אקטיבית וכי בעניינו קיימות נסיבות אישיות מקלות. משכך, השית בית המשפט על אימן עונש מאסר בפועל למשך 8 חודשים, מאסר על תנאי למשך 15 חודשים לפיו לא יעבור עבירה דומה לעבירות בהן הורשע או עבירת אלימות למשך 3 שנים, והוא נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה למשך שנתיים. ע"פ 4800/11 – ערעורו של אימן 7. בערעור, מלין אימן על הכרעת הדין ולחלופין על גזר הדין. טענתו העיקרית של אימן היא, כי נוכח הראיות שהונחו בפני בית משפט קמא לא ניתן היה לקבוע כי הוא ידע, או צריך היה לדעת, על כוונתו של פאיז לירות אל עבר המתלוננים, ואף לא על הימצאותו של אקדח טעון ברכב שבו נסעו. כך נטען, כי חבישת הברדס סמוך לאירוע הירי, לה ייחס בית משפט קמא חשיבות, לא הוכחה בפני בית המשפט כדבעי, וודאי שלא הוכח הקשר בין חבישתו של הברדס לבין רצונו של אימן להתגונן מפני הרעש הצפוי מהירי. מכל מקום, גם אם היה קשר מעין זה, אין הדבר מלמד על ידיעתו המוקדמת של אימן באשר לכוונתו של פאיז לירות אל עבר המתלוננים, וודאי שאין בכך כדי להופכו למסייע באשר לא הייתה לו כל שליטה על המתרחש. זאת ועוד, נטען כי הכרעת בית משפט קמא התבססה על השערות גרידא. כך למשל, קבע בית המשפט כי "לא מן הנמנע" שאימן חבש את הברדס עקב הרעש הצפוי; כי "לא למותר להניח" שאימן נכח בעת הדריכה של האקדח אם זה לא נדרך קודם לכן; וכי "לא מן הנמנע" כי אימן הוזמן כדי לחזק נפשית את פאיז בביצוע העבירה. בנוסף, נטען כי טעה בית משפט קמא משקבע כי "אימן סייע לפאיז להתחמק מאחריות לביצוע העבירה ובכך תמך בו ועודד אותו גם באפס מעשה תוך כדי ביצועה", באשר אין הסיוע להתחמק מאחריות לביצוע עבירה – אף אם ניתן לפאיז על-ידי אימן – מאפשר להרשיע בסיוע בביצוע העבירה העיקרית. בנקודה זו יצוין, כי בהחלטה מיום 1.5.2011 שניתנה ביוזמת בית המשפט לאחר מתן הכרעת הדין וטרם מתן גזר הדין, ומבלי שנדרשה עמדת הצדדים לסוגיה, תוקן פסק הדין והמילה "ובכך" הושמטה (כאמור, לכך עוד נחזור בהמשך). לבסוף, נטען כי המפגש בין המערערים לבין המתלוננים היה אקראי וברי כי הימצאותו של אימן ברכב עם פאיז הייתה מקרית ותמימה. אימן לא ידע ולא יכול היה לדעת, עובר לכניסתו לרכב, אודות כוונותיו של פאיז ואף לא על האפשרות שהמפגש האמור יתקיים. לחלופין נטען, כי נוכח חלקו המינורי של אימן בביצוע העבירה, וכן נוכח נסיבותיו המשפחתיות הקשות והעובדה שמעולם לא ריצה עונש מאסר, לא היה מקום להטיל על אימן עונש מאסר בפועל, אלא לכל היותר ניתן היה להסתפק בעבודות שירות. כמו כן, נטען כי פסילת אימן מלהחזיק רשיון נהיגה משך שנתיים, אינה ראויה, בנסיבות העניין, משום שלא אימן הוא זה אשר נהג ברכב בעת ביצוע העבירות. 8. בתשובה לערעורו של אימן, טענה המשיבה, כי נוכחותו של אימן ברכב יחד עם פאיז לא הייתה מקרית. נטען, כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה חייך אימן אל עבר המתלוננים, מוכיחה כי אימן לא הופתע מן המעשה. הודגש, כי טענתה של המשיבה איננה שהאירוע כולו היה מתוכנן מראש, ואף לא כי לאימן היה רצון בתוצאה, אלא שנסיעתו יחד עם פאיז, נוכח ההתפתחויות במהלך הנסיעה, ובפרט נסיעתו הפרועה של פאיז, לא הייתה תמימה והיא מציבה אותו כמסייע לעבירה. לעניין העונש, נטען כי הוא איננו חריג ועל כן אין מקום להקל בו. דיון והכרעה 9. השאלה העיקרית הניצבת בפנינו היא, האם נוכח הראיות שהונחו בפני בית משפט קמא, ניתן היה להרשיע את אימן כמסייע, אם לאו. כאמור, בפסק דינו קבע בית משפט קמא כי לא הוכח שהמערערים חברו מבעוד מועד לצורך ביצוע העבירות, וכי לא הוכח שאימן היה מודע לכוונתו של פאיז לירות אל עבר המתלוננים עובר לכניסתם לרכב (למעשה אף נקבע כי לא הוכח שפאיז עצמו התכוון לירות אל עבר המתלוננים כבר בשלב זה). חרף זאת, מצא בית משפט קמא כי נוכחותו של אימן ברכב יחד עם פאיז, עם קרות אירוע הירי, לא הייתה מקרית. התנהגותו של אימן, אליבא דבית משפט קמא, העידה על כך שהוא לא היה מופתע ואף על שהסכים, גם אם בשתיקה, לנעשה. מכאן, הסיק בית משפט קמא כי לאימן הייתה "מודעות מלאה לכך שהתנהגותו מסייעת ותורמת למעשים העבריינים שבוצעו על-ידי פאיז". סבורני, כי ממצאים אלה אינם מניחים תשתית מספקת להרשעתו של אימן כמסייע לעבירות שבוצעו על-ידי פאיז. 10. עבירת הסיוע היא עבירת עצמאית, אולם משנית לעבירה העיקרית (סעיף 31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א 558 (מהדורה שניה, 2010), להלן: רבין וואקי). היא עבירת התנהגות הכוללת הן יסוד עובדתי הן יסוד נפשי. היסוד העובדתי שבעבירה דורש כי ייעשה מעשה שיהיה בו כדי לאפשר את הגשמתה של העבירה העיקרית, להקל על ביצועה או לאבטחה. בנוסף, המעשה צריך להיעשות לפני עשיית העבירה העיקרית או בשעת עשייתה, ועליו להיות מופנה כלפי עבירה בעלת ייעוד מוחשי (ע"פ 320/99 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 22, 32-31 (2001), להלן: עניין פלונית; רבין וואקי, בעמ' 566-558). היסוד הנפשי שבעבירה כולל שלושה רכיבים: האחד, מודעות לטיב ההתנהגות המסייעת. כלומר, מודעות לכך שהמעשה שנעשה תורם לביצוע העבירה העיקרית (עניין פלונית, בעמ' 32). השני, מודעות לכך שהמבצע העיקרי מבצע או עומד לבצע את העבירה (שם). יודגש, כי הגם שאין הכרח כי המסייע יהיה מודע לכל פרט מפרטיה של העבירה, מודעותו צריכה להיות כלפי עבירה בעלת ייעוד מוחשי, ואין די בידיעתו על אפשרות תיאורטית כי מבצע העבירה העיקרית יבצעה, או אף כי הוא נכון, עקרונית, לבצעה (ע"פ 11131/02 יוסופוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 917, 929-928 (2004), להלן: עניין יוסופוב). השלישי, כוונה לסייע. המסייע צריך לחפוץ לתרום תרומה למימוש העבירה העיקרית, ולכל הפחות עליו להיות מודע לכך כי מעשהו עלול, ברמה של ודאות קרובה, לתרום לביצועה של העבירה העיקרית (עניין פלונית, בעמ' 33 ו-35; עניין יוסופוב, בעמ' 930). 11. הוכחת היסוד הנפשי בעבירת הסיוע איננה תמיד פשוטה. לעיתים, ניתן ללמוד אודות היסוד הנפשי מהתנהגותו של אדם לאחר ביצוע העבירה על-ידי המבצע העיקרי, אם כי נסיבות האירוע צריכות להצביע על כך באופן ברור (ראו למשל, ע"פ 7632/05 אלאטרש נ' מדינת ישראל (2.8.2006), להלן: עניין אלאטרש). לעיתים, עצם הנוכחות בזירת האירוע יש בה כדי להצביע על שיתוף פעולה בביצוע העבירה ומכאן על מחשבתו הפלילית של האדם הנוכח. בעניין אחרון זה, מבחינה הפסיקה בין נוכחות שהיא על פניה סתמית ומקרית לבין נוכחות שאינה כזו. היטיב לבטא זאת השופט א' מצא באחת הפרשות: "נוכחותו של אדם במקום ביצועה של עבירה, כשהיא לעצמה, הריהי עובדה ניטראלית. מקום שהתביעה טוענת כנגד אדם, אשר היה נוכח במקום ביצוע העבירה ולא נטל חלק פעיל בביצועה, כי היה שותפו של מבצע העבירה, מוטלת עליה החובה להוכיח, שנוכחותו נועדה לסייע למבצע העבירה באחת מדרכי הסיוע האמורות ( ... ). טיבן של הראיות, שהתביעה מצופה להביאן לשם הוכחת מחשבתו הפלילית של השותף הנוכח, עשוי להשתנות ממקרה למקרה. כאשר הנוכחות, על פניה, היא לכאורה סתמית ומקרית, לא תצא התביעה בדרך כלל ידי חובתה אלא 'בראיות המורות על שיתוף פעולה ממשי או על שיתוף מטרה ( ... ). אך אם הנוכחות, כעולה מן הנסיבות האופפות אותה, איננה מקרית, יש בה - בנוכחות גופה - כדי להוות הוכחה לכאורה, שהיא אכן נועדה לסייע למבצע העבירה באיזו מדרכי הסיוע המוכרות ( ... ). ובמקרה אשר כזה מוטל על הנאשם לסתור את ההנחה הלכאורית, המסתברת מן הנסיבות, ושעל-פי ההיגיון ונסיון החיים מעידה היא עליו, שנוכחותו במקום ביצוע העבירה נבעה משותפותו לעבירתו של המבצע. משנוצרה ההנחה האמורה, הנאשם 'רשאי להביא ראיות, או ליתן הסברים, שיש בהם כדי להראות, כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר, או כי עצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי' ( ... ). אם הנאשם נכשל בכך, והנסיבות המפלילות הינן בעלת משקל ראוי לשמו, עלולה ההנחה האמורה להפוך לראיה ניצחת, ובית המשפט יהיה רשאי לבסס עליה הרשעה בדין" (ע"פ 319/88 אלמליח נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 693, 698 (1989); ההדגשות הוספו, צ.ז). הנה כי כן, כאשר לנוכחותו של אדם במקום ביצוע העבירה מתווספות נסיבות השוללת את אופייה הסתמי והמקרי של הנוכחות, מתגבשת הנחה לכאורית כי היה שותף בביצוע העבירה. משלא הביא אותו אדם ראיות המפריכות את ההנחה או מחלישות מעוצמתה, ניתן להרשיעו על בסיסה (ראו גם ע"פ 8416/09 מדינת ישראל נ' חרבוש, פסקה 19 (9.6.2010)). ואולם, כאשר נוכחותו של אדם במקום ביצוע העבירה היא מקרית, יהיה צורך להראות, מעבר לכך שנוכחותו תרמה למבצע העבירה העיקרי, כי התגבשה בו המודעות הנדרשת לצורך הרשעתו בשיתוף פעולה בביצוע העבירה (ראו: ע"פ 420/12 סחונציק נ' מדינת ישראל, פסקאות 15-14 לפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז (24.10.2012), להלן: עניין סחונציק). 12. בענייננו, סבורני כי מכלול הנסיבות והראיות שהונחו בפני בית משפט קמא מוביל למסקנה כי נוכחותו של אימן ברכב לצד פאיז, הייתה מקרית, ולכל הפחות כי לא הוכח מעבר לקיומו של ספק סביר שנוכחותו הייתה בלתי-מקרית. כפי שקבע בית משפט קמא, לא הוכח שפאיז התכוון מלכתחילה, טרם כניסת המערערים לרכב, לבצע את העבירות בהן הורשע. יתרה מכך, לא הוכח שהמערערים התכוונו לפגוש במתלוננים, או ציפו לפגשם, עובר לכניסתם לרכב. יצוין, כי אף המשיבה אישרה בפנינו שזו עמדתה שלה. זאת ועוד, האירועים התרחשו בקצב מהיר ביותר, תוך כדי נסיעה, ואימן לא יכול היה – אף לוּ רצה – לפרוש מזירת האירועים כשנוכח במעשיו של חברו. שונים הם פני הדברים כאשר משך ביצוע העבירה מתפרש על פני פרק זמן ארוך, ואז יכול אדם לנסות ולבדל עצמו מן האירועים המתרחשים כדי שלא ייחשב כנוטל בהם חלק (ראו: ע"פ 303/82 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 309, 316-315 (1983); ע"פ 6202/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 685, 691 (1996)). נוכח ממצאים אלה שקבע בית משפט קמא, סבורני כי לא ניתן היה להגיע למסקנה לפיה נוכחותו של אימן הייתה בלתי-מקרית. 13. ואולם, כאמור, בכך לא תמה המלאכה. יש להמשיך ולבחון האם חרף המקריות של נוכחות אימן ברכב בעת ביצוע העבירות על-ידי פאיז, ניתן להרשיעו כמסייע, וזאת אם תרמה נוכחותו (המקרית) תרומה כלשהי לביצוע העבירה ואם הוכח קיומה של המחשבה הפלילית הנדרשת לצורך סיוע. כשלעצמי, מוכן אני להניח כי עצם נוכחותו של אימן ברכב יחד עם פאיז, תרמה תרומה כלשהי לביצוע העבירה על-ידי פאיז. אלא שהשאלה אינה רק אם פאיז "התחזק", מבחינתו הסובייקטיבית שלו, עקב נוכחות אימן, אלא האם אימן היה מודע לכך שעצם הימצאותו במקום מחזקת את פאיז בביצוע העבירות. בעניין אחרון זה, סבורני כי לא כך היה הדבר, ועל כן אין לומר כי היסוד הנפשי בעבירת הסיוע בה הורשע אימן הוכח. כאמור, פגישתם של המערערים במתלוננים הייתה מקרית. אין כל ראיה שהדבר היה מתוכנן, והנסיבות הן כאלה שההיתקלות בין שתי החבורות אינה בגדר צירוף מקרים נדיר, אלא דווקא התרחשות סבירה, כשכל המעורבים נוסעים ברכבם בתחומי הישוב הקטן בו הם מתגוררים. בנוסף קצב האירועים היה מהיר עד מאוד. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי היה סיפק בידו של אימן לגבש את המודעות הנדרשת לצורך הרשעתו (ראו: עניין סחונציק, פסקה 15 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז; ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן, פ"ד נג(5) 747, 758 (1999) שם נקבע, מפי השופט מ' אילן בדעת רוב, כי שהות של 10 דקות בזירת האירוע, כאשר הנאשם נקלע אליה באקראי, אינה מספיקה כדי לומר שהוא היה מודע לכך שנוכחותו מסייעת למבצעי העבירה). זאת ועוד, סוגיית דריכת הנשק, אשר לגביה נאמר בפסק הדין כי ייתכן ואירעה במהלך הנסיעה בנוכחות אימן וייתכן כי אירעה קודם לנסיעה, אינה יכולה להוות ראיה למודעותו של אימן. ראשית, ייתכן שהנשק נדרך עוד קודם לנסיעה שלא בנוכחות אימן, ואז ברי כי לא היה בכך כדי ליצור אצלו מודעות. שנית, אף אם נדרך הנשק בפרק הזמן שמרגע פגישת המערערים במתלוננים ועד לביצוע הירי לעבר אלה האחרונים, קרי במהלך הנסיעה ובנוכחותו של אימן, לא ברור שבשלב זה היה ביכולתו של אימן לעשות דבר, אף לוּ רצה, ואף אין לומר, בשל מהירות קרות האירועים ונסיבות התרחשותם, כי גיבש כוונה לסייע לדבר עבירה זה. אף אם נוסיף לכל אלה את חיוכו של אימן, שנקבע כממצא שבעובדה על-ידי בית משפט קמא, ספק אם יש בכך כדי ללמד על מודעותו של אימן לאירוע הירי או על כוונתו כי נוכחותו תסייע לדבר העבירה. אפשר כמובן שבחיוכו הביע אימן הזדהות עם כוונתו של פאיז לירות אל עבר המתלוננים (ומכאן המסקנה כי חפץ שנוכחותו תסייע), אולם ייתכן גם כי חיוך זה היה תגובה לנסיעה המזגזגת שאירעה אך שניות מספר קודם לכן. מכל מקום, מסופקני אם ניתן להיתלות בחיוך כראיה מספקת, על-פי אמות המידה הנהוגות בפלילים, לצורך מודעותו של אימן לכך שהוא מסייע לדבר עבירה ולצורך כוונתו לסייע, בנסיבות הכוללות. יתר על כן, סבורני כי אף מהתנהגותו המאוחרת לביצוע העבירות על-ידי פאיז, לא ניתן ללמוד על מודעותו של אימן, ובפרט על כוונתו, לסיוע לדבר העבירה (ראו והשוו עניין אלאטרש, שם נקבע כי התנהגותו של המערער – אשר תקף שוטר מיד לאחר שנעצר יחד עם שותפיו לנסיעה הפרועה – העידה על מודעותו לאופן הנסיעה ולתמיכתו בו, אף שלא הוא היה זה אשר נהג במכונית). בריחתו יחד עם פאיז, שקריו באשר למקום הימצאו והכחשתו הכללית, אינם מלמדים אלא על תגובה של לחץ וחשש, ולכל היותר על סיוע לאחר מעשה, עבירה לפי סעיף 260 לחוק העונשין, בה לא הואשם אימן (עוד לעניין עיתוי הסיוע לפני ביצוע העבירה העיקרית, ולכל המאוחר בעת ביצועה, כנסיבה חיונית לפליליותו, ראו ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב 259-257 (1987)). מעשים אלה, בנסיבות העניין, לא מלמדים באופן ברור על מצב המודעות של אימן בזמן ביצוע העבירות על-ידי פאיז. אגב, הלשון בה נקט בית המשפט המחוזי מצביעה אף היא על האפשרות שהרשעת אימן אינה מבוססת על ממצאים שנקבעו ברמת ההוכחה הנדרשת בפלילים; שהרי, כפי שצוין לעיל, בית המשפט נדרש לביטויים כגון "לא מן הנמנע" ו"לא למותר להניח", שאינם תואמים את הדרישה לשכנוע ברמה של מעבר לספק סביר ומתאימים יותר להכרעה על-פי מאזן ההסתברויות. 14. מן המקובץ עולה, כי נוכח מכלול הראיות שהונחו בפני בית משפט קמא לא ניתן להגיע למסקנה לפיה הוכח היסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעתו של אימן כמסייע לעבירות אותן ביצע פאיז. סבורני אפוא כי יש לזכות את אימן מעבירת הסיוע שבה הורשע. 15. בשולי הדברים, ואף שהדבר אינו נדרש נוכח מסקנתי האמורה כי יש לזכות את אימן, יוער, כי לא היה מקום ליתן את ההחלטה מיום 1.5.2011 (תיקון נוסח הכרעת הדין, ראו פסקה 5 לעיל) – שניתנה, כאמור, לאחר מתן הכרעת הדין ובטרם ניתן גזר הדין, ביוזמתו של בית משפט קמא, בלא שנתבקש לכך על-ידי מי מבעלי הדין ומבלי שנשמעה עמדת הצדדים לעניין התיקון. אמנם, על-פי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, יכול בית המשפט לתקן טעות, כמשמעה בהוראה האמורה, שנפלה בהחלטתו ביוזמתו שלו, והוא "רשאי" – ולא חייב – לשמוע את טענות בעלי הדין לעניין זה (ראו, לעניין ההליך האזרחי: ע"א 765/87 צ'סלר נ' עיזבון המנוח ישראל, פ"ד מג(3) 81, 88-87 (1989); ומנגד דעתו של ד"ר י' זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי 911 וה"ש 127 (מהדורה שביעית, 1995)); אולם, כידוע, בדין הפלילי הכלל הוא כי ההליך מתנהל בנוכחות הנאשם (ראו לעניין זה, חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, פרק ה' סימן ב': נוכחות בעלי הדין), וברי שיש ליתן לצדדים, ובפרט לנאשם, הזדמנות להשמיע טענותיהם בכל עניין. ואכן, לא אחת הודגש בפסיקתו של בית משפט זה כי אף כשמדובר בהחלטה של תיקון פסק דין במסגרת הליך פלילי, יש לזמן את הנאשם לדיון בעניין (ראו: ר"ע 5/82 סעדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(3) 138, 140-139 (1982); ע"פ 866/95 סוסן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 793, 810 (1996); ע"פ 2960/07 בנא נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (9.10.2007)); ומנגד ראו: ע"פ 8052/99 מאיר נ' מדינת ישראל (14.12.1999), אם כי שם לא נדרש בית המשפט במפורש לעניין נוכחות הנאשם, אלא אך לסמכות בית המשפט לתקן טעות ביוזמתו שלו). במאמר מוסגר יצוין, כי אין בפגם הדיוני של אי זימון הנאשם לדיון בעניין זה כדי להביא תמיד לתוצאה של בטלות (ראו ההפניות לעיל). ע"פ 5023/11 – ערעורו של פאיז 16. פאיז טוען נגד חומרת עונשו בלבד. לטענתו, שגה בית משפט קמא משלא ייחס משקל ראוי לעיקרון האחידות בענישה. כך לטענת פאיז, בעוד שעונשו של אימן הועמד על 8 חודשי מאסר בפועל בלבד, הועמד עונשו-שלו על 60 חודשי מאסר. לשיטתו, פער ניכר זה שבין העונשים איננו מוצדק, הן בשל כך שהאישום הרביעי – המרכזי שבכתב האישום המתוקן – מיוחס לשניהם, ואילו יתר האישומים ניצבים על רף נמוך יחסית מבחינת חומרתם; הן בשל כך שגם לאימן הרשעות קודמות בעבירות אלימות וכי אין זו הפעם הראשונה שבה שניהם "מעוולים במשותף". בנוסף, נטען כי בית משפט קמא לא ייחס משקל הולם לנסיבותיו האישיות של פאיז שאינן פשוטות כלל ועיקר. כך נטען, כי כבר בגיל צעיר אובחן פאיז כחולה בסרטן הלימפומה, מחלה אשר הותירה בו השפעות פיזיות ונפשיות כאחד. בנוסף, עבר תאונת עבודה קשה שבשלה נקטעו שתיים מאצבעותיו ואצבע נוספת נשארה משותקת. תאונה זו הותירה בפאיז צלקות נפשיות והוא אף התמכר לאלכוהול בגינה, וחלה בשל כך במחלת שחמת הכבד. לבסוף, נטען כי בית משפט קמא לא העניק משקל ראוי לכך שהעבירות אותן עבר פאיז הן חלק ממסכת אחת אשר נבעה מסיטואציה שחלפה מן העולם לאחר שנוּר, בה חשקה נפשו של פאיז, נישאה לאחר. 17. המשיבה מתנגדת לקיצור עונשו של פאיז. לטענתה, מעשיו הם חלק מסדרה של אירועים אלימים ועל כן העונש שנגזר עליו, בנסיבות העניין, הוא ראוי. עוד נטען, כי אין מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות והבריאותיות של פאיז יתר על המידה, מאחר שבעונשים שהוטלו עליו בעבר בגין מעשים אחרים, התחשבו בתי המשפט בנסיבות אלה די הצורך, וחרף זאת ממשיך פאיז לבצע עבירות. לבסוף, הודגש כי עבירות האלימות מושא ערעור זה, נעברו זמן קצר לאחר ששוחרר פאיז ממאסר קודם. דיון והכרעה 18. כידוע, נקודת המוצא היא כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בעונש שנגזר על-ידי הערכאה הדיונית, אלא אם זה חורג באופן קיצוני מרף הענישה ההולם בנסיבות העניין. בענייננו, לאחר ששקלתי את טענותיו של פאיז, סבורני כי אין מקום להתערב בעונש שהושת עליו. מדובר במעשים חמורים, ששיאם באירוע המתואר באישום הרביעי, שכלל ירי לעבר רכב נוסע. מתקיים בענייננו צירוף חמור במיוחד של ירי לעבר אחרים ושל סיכון חיי הנוסעים בכלי רכב, שהרי הסיכון הוא סיכון משולב, הן של הירי עצמו, הן של ההתרחשות תאונת דרכים כתוצאה מהירי. אף טענתו של פאיז, לפיה לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות, דינה להידחות. בית משפט קמא שקל את נסיבותיו האישיות של פאיז כחלק מהשיקולים לקולא בגזירת העונש, ולא מצאתי כי האיזון שערך בין שיקולים אלה לבין השיקולים שנשקלו לחומרה, הוא בלתי-ראוי בנסיבות העניין. מעשיו החמורים של פאיז, עברו הפלילי והיעדר המורא מפני החוק מובילים למסקנה כי חרף נסיבות חייו שאינן פשוטות, יש מקום להטיל עליו עונש מאסר ממושך. עוד אומר, כי אינני סבור, כטענתו של פאיז, כי גורמי הרקע שהובילוהו לנהוג כפי שנהג חלפו מן העולם. מעורבותה של נוּר בקשר עם אחר לא הרתיעה את פאיז עד כה מלנהוג באופן מסוכן – נהפוך הוא. מסופקני כי נישואיה ישנו עתה את פני הדברים כליל. 19. פאיז הורשע בעבירות של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, נהיגה בזמן פסילה, איומים, עבירות בנשק וירי באזור מגורים, עבירות אשר טומנות בחובן סיכון ברור לחיי אדם. השימוש בנשק חם, הן באזור מגורים הן כלפי המתלוננים באופן ישיר, מצביע על סיכון ברור שנשקף מצידו של פאיז. נוסף על האמור, וכפי שציין בית משפט קמא, לחובתו של פאיז עומדות הרשעות קודמות בעבירות אלימות (תקיפת שוטר, היזק לרכוש ועוד), בגינן נגזרו עליו עונשים שונים, ואף מספר הרשעות בעבירות של נהיגה בזמן פסילה. סבורני כי מכלול הדברים מוביל למסקנה כי נכון היה להשית על פאיז עונש מאסר ממושך וכי תקופת המאסר שנגזרה עליו מצויה במתחם הענישה ההולם בנסיבות העניין. אשר על כן, ולו דעתי תישמע, יידחה ערעורו של פאיז ועונש המאסר שנגזר עליו יוותר על כנו. סוף דבר 20. נוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את ערעורו של אימן (ע"פ 4800/11) ולהורות על זיכויו מעבירת הסיוע בה הורשע, ולדחות את ערעורו של פאיז (ע"פ 5023/11) על חומרת עונשו. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏כ' בשבט התשע"ג (‏31.1.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11048000_L03.doc הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il