פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"פ 4794/10 בבית המשפט העליון רע"פ 4794/10 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 19.10.09 בע"פ 516/09 שניתן על ידי כבוד הנשיאה ד' ברלינר, סגן הנשיאה ז' המר והשופטת ת' שפירא תאריך הישיבה: כ"ה באדר ב' תשע"א (31.3.11) בשם המבקש: עו"ד מ' לוי בשם המשיבה: עו"ד ע' שגב פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (הנשיאה ד' ברלינר, סגן הנשיאה ז' המר והשופטת ת' שפירא) בע"פ 516/09 שניתן ביום 19.10.2009, במסגרתו נתקבל ערעור המשיבה על הכרעת דינו של בית משפט השלום לנוער בתל-אביב-יפו (השופטת ר' בן חנוך) בת"פ 1119/08 מיום 20.4.2009. העובדות לפי כתב האישום 1. ביום 2.12.2007 בשעה 16:15 לערך, בסמוך לאולם עינב ברח' אבן גבירול בתל-אביב, במסגרת מחאה על החלטת ראש העיר תל-אביב-יפו להרוס את אולם אוסישקין, איים המבקש (יליד שנת 1990) על ראש העיר, מר רון חולדאי, בכך שצעק לעברו: "בן זונה, צריך לרצוח אותך" בכוונה להפחידו או להקניטו. בגין זאת הואשם המבקש באיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). הכרעת דינו של בית משפט השלום 2. בית משפט השלום קבע כי עדותה של עוזרת ראש העיר (להלן: העוזרת), שהינה למעשה היחידה ששמעה וראתה את מבצע העבירה, הייתה רהוטה, ברורה ואמינה. עם זאת, נמצאה סתירה מהותית בעדותה באשר למיקום הנער המאיים בעת האירוע, שכן העוזרת העידה כי הוא היה חיצוני לקבוצת המפגינים ולדבריה אמר את דברי האיום תוך כדי הליכה לכיוון קבוצת המפגינים, בעוד שיתר העדים העידו כי המבקש עמד בתוך הקבוצה. בית משפט השלום קבע כי התשובה לשאלת הזיהוי אינה חד משמעית ונוכח זאת לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המבקש ביצע את המיוחס לו. בנוסף, טענה המשיבה כי חרף התנגדות בית משפט השלום לבקשתה לתיקון כתב האישום, יוכל הוא למצוא את המבקש אשם בעבירת העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין, וזאת בהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ). בית משפט השלום קבע כי במקרה דנן התקיימו שני היסודות אשר בהתקיימם ניתן להפעיל את הסכמות הקבועה בסעיף 184 לחסד"פ, שכן למבקש ניתנה הזדמנות הוגנת לחקור עדים ולהביא ראיות באשר לעובדות האישום בעבירת העלבת עובד ציבור והוא היה יכול לפתח את קו הגנתו בהתאם. עם זאת, נקבע כי נראה שלא היה מוגש כתב אישום נגד המבקש בגין העלבת עובד ציבור, שכן אף אם ביצע עבירה זו ודאי שלא היחיד באירוע שצעק קריאות מעליבות, וגם ראש העיר העיד כי לא הייתה מוגשת נגדו תלונה אלמלא אותם דברי האיום יוצאי הדופן בחריפותם והמיקום בו נאמרו, בסמוך לאנדרטת רבין. נוכח זאת, לא הורשע המבקש בעבירת העלבת עובד ציבור למרות הודייתו הכוללנית בה. משכך, זוכה המבקש, והמשיבה ערערה על הכרעת דינו של בית משפט השלום. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בפסק הדין צויין כי לפני שהחלה פרשת הראיות מטעם המשיבה, עתרה באת כוח המשיבה לתקן את כתב האישום כך שתתווסף לו העבירה של העלבת עובד ציבור, אולם בית משפט השלום לא נעתר לבקשה. בית המשפט המחוזי קבע כי בכך שגה בית משפט השלום, שכן היה מקום להיענות לבקשה מאחר שהמסכת העובדתית וחומר הראיות עליו היו אמורים העדים להעיד לא השתנו כתוצאה מהוספת העבירה. באשר לעדות העוזרת קבע בית המשפט המחוזי כי לגרסתה היו ראיות תומכות מוצקות ואין ממש במסקנת בית משפט השלום לגבי הספק שמתעורר עקב מיקומו של המבקש, שכן משנקבע כי עדותה אמינה, יש בכך כדי להכריע את גורל התיק. עוד נקבע כי היה מדובר באירוע "דינמי ומתלהם" וניתן להניח כי אף אחד מהנוכחים בו לא עמד "כפסל הנטוע על מקומו". לעניין זה נקבע כי מיקום המבקש יכול היה להשתנות תוך שניות ספורות, ומשהאמין בית משפט השלום לעוזרת כי עקבה במבטה אחרי המבקש וידעה להצביע עליו בזמן אמת, לא היה מקום לכרסם במשקל דבריה בשל ההבדל בין "צעד לכיוון" קבוצת המפגינים לבין "עמד בתוכה". זאת ועוד, נקבע כי אמרותיו של המבקש במשטרה מהוות ראשית הודיה וייתכן שאף יותר מכך וגם בדבריו בבית משפט השלום בדיון על הארכת מעצרו יש הודיה מפורשת בכך שקילל את ראש העיר. בנוסף, למבקש לא הייתה תשובה לשאלה למה התכוון בכך כשהודה שקילל את ראש העיר ואיזו קללה אחרת השמיע אם לא את המילים שיוחסו לו, ומשכך ההודיה בכך שקילל את ראש העיר כמוהה כהודיה שאמר את המילים המיוחסות לו בכתב האישום. בית המשפט המחוזי קבע כי כאשר עדותה האמינה של העוזרת מצטרפת לדברים אלו, נראה כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת זהות המבקש כמי שאמר את הדברים לעיל. 4. בדיון שנערך לפני בית המשפט המחוזי העלה בא כוח המבקש טענות מוצקות לעניין העלבת עובד ציבור, מדיניות היועץ המשפטי לממשלה בהגשת כתבי אישום בגין עבירה זו וטענות לעניין עבירת האיומים. אולם, בית המשפט המחוזי קבע כי טענות אלה הועלו לראשונה רק לפניו ולא נטענו בסיכומי המבקש ועל כן אין מקום להתייחס אליהן. נוכח זאת הורשע המבקש בעבירת האיומים ובעבירת העלבת עובד ציבור והדיון הוחזר לבית משפט השלום למתן גזר דין. גזר דינו של בית משפט השלום 5. לאחר ששקל את השיקולים השונים לקולא ולחומרה ולנוכח המלצתו החיובית של שירות המבחן החליט בית משפט השלום לנקוט כלפי המבקש בדרכי טיפול לפי סעיף 26 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער), והורה כדלקמן: על המבקש לחתום על התחייבות בסך 3,000 ש"ח להימנע במשך שנתיים מביצוע עבירת איומים ולתרום לעמותת אל"י סך של 1,000 ש"ח. טיעוני המבקש 6. המבקש טוען – באמצעות בא כוחו עו"ד מוטי לוי – כי בקשתו מעלה שאלות עקרוניות באשר לחובתה של ערכאת הערעור לדון בטענות משפטיות המועלות בפניה לראשונה ובאשר למידת התערבותה הראויה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה שהביאו לזיכוי. לפיכך, עומדת הבקשה בתנאים שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה), בהיותה מקרה בו החשיבות המשפטית חורגת מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת. עוד טוען המבקש כי הבקשה אינה ערעור בגלגול שלישי שכן לא ניתנה לו הזדמנות לערער על הרשעתו בעבירה של העלבת עובד ציבור וכי התערבות בית משפט זה נדרשת גם משיקולי צדק. 7. המבקש מפרט את טענותיו, בהן סירב בית המשפט המחוזי לדון למרות שתוארו על ידי כ"טענות מוצקות". לטענתו, בשל כך נגרם לו עוול של ממש ואין לדחות על הסף משיקולים פרוצדוראליים טענות משפטיות מוצקות שיכולות להביא לזיכוי נאשם. 8. עוד טוען המבקש כי בהכרעת הדין של בית משפט השלום לא נפלה טעות של ממש אשר הצדיקה את התערבותה החריגה של ערכאת הערעור בממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. זאת ועוד, לטענתו התערבות בממצאי עובדה שהביאו לזיכוי צריכה להיעשות ביתר זהירות מאשר התערבות בממצאי עובדה שהביאו להרשעה. 9. בנוסף, טוען המבקש כי קביעת בית המשפט המחוזי כי מדובר באירוע "דינמי ומתלהם" הינה בגדר העלאת תמיהה בלבד והנחתו כי אף אחד מהנוכחים לא עמד כפסל הנטוע על מקומו אינה מבוססת עובדתית ואף סותרת את תיאורה של העוזרת אודות האירוע. עוד לטענת המבקש, ישנה טעות על פני הפסק, שכן אין לראות באי זכירתו את המילים שנאמרו כהודיה בעבירת האיומים. 10. נוכח האמור לעיל טוען המבקש כי יש ליתן לו רשות ערעור, לקבל את הערעור לגופו ולזכותו מן העבירות בהן הורשע. תגובת המשיבה 11. המשיבה טוענת – באמצעות באת כוחה, עו"ד עדי שגב – כי אין ליתן רשות ערעור במקרה שלפנינו, שכן לא מתעוררת בו כל שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית שטרם ניתנה לה תשובה. עוד נטען כי העונש שהוטל על המבקש הינו מתון ביותר וגם לו היה מזוכה מעבירת העלבת עובד ציבור יש להניח כי הדבר לא היה מביא להקלה נוספת בעונשו. כמו כן טוענת המשיבה כי המקרה דנן נכלל בין אותם המקרים החריגים בהם נדרשה התערבותה של ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית. 12. בנוסף, טוענת המשיבה כי הרשעת המבקש בעבירת העלבת עובד ציבור הייתה אפשרית נוכח הוראת סעיף 184 לחסד"פ. המבקש הורשע באמירה "בן זונה, צריך לרצוח אותך" אשר כוללת את שתי העבירות בהן הורשע, ומשכך יש לדחות את טענתו כי היסוד העובדתי של עבירת העלבת עובד ציבור לא הוכח. יתרה מכך, לטענת המשיבה לא קופחה הגנת המבקש וראיה לכך קביעת בית משפט השלום כי הייתה לו ההזדמנות להתגונן מפני עבירת העלבת עובד ציבור. 13. עוד טוענת המשיבה כי אכן נפלה טעות בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא לדון בטענות המשפטיות שנטענו לפניו לראשונה, אולם טעות זו אינה מעוררת כל שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור. מכל מקום טוענת המשיבה כי דין טענות משפטיות אלה להידחות לגופן וכי גם אילו היה דן בהן בית המשפט המחוזי לא היה בכך כדי להביא לזיכוי המבקש מן העבירה של העלבת עובד ציבור. דיון והכרעה 14. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסק הדין של בית המשפט המחוזי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, אציע לחבריי לדחות את הבקשה, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. 15. כידוע, לפי הלכת חניון חיפה רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי תינתן במשורה, במקרים חריגים בלבד בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. יצויין, כי הלכה זו חלה גם במקרה בו זוכה המבקש על ידי הערכאה הדיונית והורשע לאחר מכן על ידי ערכאת הערעור, ואין בכך משום עילה לקבלת רשות ערעור בגלגול שלישי [ראו: רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.3.2005) בפסקה 6; רע"פ 1533/04 קפלן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.2005) בפסקה 7 (להלן: עניין קפלן); רע"פ 5669/09 י.א.מ. שירותי אבטחה אחזרה וניקיון 1996 בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.7.2009)]. סבורני כי המקרה דנן אינו נופל לגדר המקרים החריגים האמורים, חרף ניסיון המבקש להציג כך את פני הדברים, שכן לא מתעוררת בעניינו כל שאלה בעלת חשיבות עקרונית, ציבורית או משפטית. 16. הלכה מימים ימימה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 237-232 (1983); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 641-641 (2000); ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.2008) בפסקה 27]. עם זאת, במקרים חריגים ביותר תיתכן סטייה מהלכה זו, בין היתר כאשר ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית מתבססים על ניתוח הגיונה או סבירותה של עדות פלונית או כאשר נפלה טעות מהותית בהנמקותיה של הערכאה הדיונית לממצאים שנקבעו על ידה [ראו: ע"פ 6847/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2009) בפסקה 9; ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 832, 836-835 (1995); ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696-695 (1993); ע"פ 892/07 גרנדיבסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.5.2008) בפסקה 7]. מכל מקום התערבות כאמור מצידה של ערכאת הערעור תיעשה רק אם נפלה טעות של ממש במסקנותיה ובקביעותיה של הערכאה הדיונית [ראו: ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007) בפסקאות 40-36; ע"פ 2590/06 סלמאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.12.2009) בפסקה 30; ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.11.2009) בפסקה 33]. עיון בפסק הדין מלמד כי בית המשפט המחוזי כלל לא התערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי בית משפט השלום בהכרעת הדין, בניגוד למה שנטען על ידי המבקש. להיפך, בית המשפט המחוזי קיבל את קביעת בית משפט השלום כי עדותה של העוזרת הייתה רהוטה, ברורה ואמינה וכן קיבל את קביעתו כי קיימת סתירה לגבי מיקומו של המבקש בעת האירוע בין האמור בעדותה לבין העולה מיתר העדויות. עם זאת, בית המשפט המחוזי התערב במסקנת בית משפט השלום באשר לספק המתעורר בעניין זהותו של המבקש ולאחר שניתח את מכלול הראיות והעדויות קבע כי המשיבה הרימה את הנטל להוכיח כי המבקש אמר את הדברים המיוחסים לו בכתב האישום. נראה כי בעשותו כן היה בית המשפט המחוזי מודע להלכות האמורות לעיל, אולם סבר כי המקרה דנן הינו מן המקרים החריגים בהם מוצדקת התערבותו. אמנם עקב התערבותו של בית המשפט המחוזי התהפכה הכרעת דינו של בית משפט השלום, אולם יש להבהיר כי "העובדה שלערכאה הדיונית היה ספק, אינה מכריעה משמגיע העניין לערעור. ערכאת הערעור היא זו הקובעת אם יש מקום לספק" [ראו: רע"פ 7972/00 אבראמוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.11.2000)]. יתרה מכך, בעשותו כן יישם בית המשפט המחוזי הלכה משפטית קיימת על המקרה הקונקרטי ועל נסיבותיו המיוחדות, וככלל אין הדבר מצדיק מתן רשות לערעור נוסף לפי הפסיקה [ראו: רע"פ 1701/98 חקלאי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.5.1998); רע"פ 1518/05 נמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 14.2.2005) בפסקה 6; עניין קפלן בפסקה 6]. 17. למעלה מן הצורך יצויין כי ככל שנפלה טעות בסירובו של בית המשפט המחוזי לדון בטענות המשפטיות שהועלו על ידי המבקש לראשונה בדיון שנערך לפניו בשבתו כערכאת ערעור, הרי שסבורני כי לא נגרם לו כל עיוות דין בשל כך. משבחר המבקש למקד את טענותיו בשתי הערכאות במישור העובדתי ולא במישור המשפטי אין לו אלא להלין על עצמו. בנוסף, יודגש כי בסופו של יום הסתיים ההליך הפלילי נגד המבקש ללא הרשעה, עקב כך שהוחלט לנהוג כלפיו בדרכי טיפול לפי חוק הנוער וכפי שעלה מהדיון שנערך לפנינו, והעונש שהושת עליו הינו סביר והולם את נסיבות המקרה. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ט' בניסן תשע"א (13.4.2011). ש ו פט ש ו פ ט ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10047940_W05.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il