אורון כהן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4792/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4792/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: אורון כהן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 13966-07-10 מיום 17.2.2011 ומיום 22.5.2011 שניתנו על-ידי כבוד השופט א' כהן תאריך הישיבה: כ"ו בחשון התשע"ב (23.11.2011) בשם המערער: עו"ד דוד ברהום בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד בשם שירות המבחן: גב' חגית לייבנר פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. המערער וחברו נדב מחלב (להלן: נדב) היו חברים, שנפגשים מספר פעמים בשבוע במרכז מתדון בירושלים לצורך קבלת מתדון כתחליף סם, על מנת שישמש למערער כ"קרש קפיצה" ומעבר לגמילה מוחלטת מסמים. השניים בילו שעות רבות יחד ובעבר אף החליפו ביניהם מהלומות (פעם אחת). ביום 4.7.2010 החל סכסוך בין השניים, במסגרתו החלו לשלוח מסרונים האחד לשני ולשוחח בטלפון. בעקבות המסרונים הקשים והטלפונים שהוחלפו בין הצדדים עד שעות הלילה המאוחרות, בשעה 02:21 שלח המערער מסרון לנדב ובו כתב: "פעם אחת כבר היית בבית חולים, לא רוצה להיות חבר שלך ולא כדאי לך להיות אויב שלי, כי הפעם אני יתלכלך...". נדב הזמין את המערער לרדת למטה ולהיות אמיץ והמערער קיבל את הצעתו וירד להיפגש עם נדב. בטרם יצא המערער מביתו, הוא שלח שני מסרונים לשני חבריו: בשעה 02:23 כתב המערער במסרון לבת-אל כדלקמן: "בת אל כפרה הלכתי להסתבך, הוא העיר אותי משינה, אני רוצח אותו". ארבע דקות לאחר מכן, בשעה 02:27 שלח המערער מסרון למושיקו ובו כתב: "מושיקו אחי הלכתי לבית סוהר, אני הולך לרצוח מישהו". עובדה שאינה שנויה במחלוקת היא, כי בטרם יצא המערער מביתו לפגישה עם נדב, הוא הצטייד בפגיון ואף שוחח עם אחיו ארז. גם אין חולק, כי גם ארז יצא עם המערער באותה שעה מהבית. השניים נפגשו באותו יום ברחוב שוהם בירושלים בסביבות השעה 02:20. לאחר דין ודברים, החלה קטטה בין המערער לנדב, במהלכה דקר המערער את נדב בכתפו ובאזור הצלעות והכה אותו עם קת הפגיון בראשו. כתוצאה מכך, נגרמו לנדב פצעי דקירה בכתפו, בצלעותיו ובראשו. במהלך האירוע, נפגע המערער בלחיו השמאלית, ששוספה באמצעות סכין. לאחר מכן, שלח המערער מסרונים לנדב, בהם איים על חייו. בהמשך לכך, בזמן שהותו של המערער בבית החולים, קרא לשוטרת מריה גרה: "זונה", "בת זונה" ו-"שרמוטה". בנוסף, בעת ששהה בתחנת המשטרה, איים המערער על נדב בפני השוטרת ג'ולי טל, כי "הבן אדם שעשה את זה לא יישאר חי" וקילל את השוטרת בקוראו לה "שרמוטה". בהמשך, כאשר נחקר על-ידי השוטר אדם לקר, החל המערער להשתולל, קרא לשוטר "נאצי", העיף לעבר דלת החדר כוס משקה חם שהיתה ברשותו, צעק, הניף ידיים וקילל את השוטר. 2. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' כהן) הרשיע, ביום 17.2.2011, את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום והן: באישום הראשון - חבלה בכוונה מחמירה; החזקת סכין שלא כדין ומספר עבירות של איומים; ובאישום השני - שלוש עבירות של העלבת עובד ציבור ועבירה אחת של איומים (ת.פ. 13966-07-10). 3. ביום 22.5.2011 גזר בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' כהן) על המערער את העונשים הבאים: א. מאסר בפועל לתקופה של 24 חודשים, בניכוי 54 הימים בהם שהה המערער במעצר. ב. הפעלת מאסר על תנאי של 12 חודשים שהיה תלוי ועומד כנגד המערער בת.פ. 972/05 של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 28.9.2005; הפעלת מאסר על תנאי של 4 חודשים שהיה תלוי ועומד כנגד המערער בת.פ. 4590/05 של בית משפט השלום בירושלים מיום 7.1.2007. כן נקבע, כי מתוך המאסרים על תנאי שהופעלו, ירוצו 6 חודשים במצטבר והיתרה תרוצה באופן חופף, כך שהמערער ירצה בסך הכל 30 חודשי מאסר בניכוי ימי מעצרו. ג. מאסר על תנאי של 12 חודשים, אולם המערער לא יישא בעונש זה אלא אם כן יעבור בתוך תקופה של שנתיים מיום שחרורו כל עבירת תקיפה מסוג כלשהו או איומים או החזקת סכין ויורשע עליה. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 4. להלן אסקור את קביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לגרסתו של המערער, העומדת במוקד הערעור שלפנינו, וכן את המסכת העובדתית שנדונה בבית המשפט. 5. השאלה שבמחלוקת נוגעת למהלך האירועים שאירעו מעת המפגש בין המערער לנדב ולארז. אין חולק, כי סיומו של המפגש האלים הביא לפגיעות חמורות במערער ובנדב, אשר נתמכות בתעודות רפואיות ובתמונות. 6. גרסאותיהם של המערער ושל נדב שונות הן. נדב העיד, כי המערער וארז הגיעו אליו כשהם מצוידים באלה ובסכין וכי הוא עצמו לא הביא עמו כלי כלשהו. לעומתו, טען המערער, כי אומנם נכון הדבר שהביא עמו את הפגיון, אך הוא לא עשה בו כל שימוש, כאשר הופתע על-ידי נדב אשר החזיק בידו ברזל ותקף אותו באופן מפתיע. לדברי המערער, לאחר שהותקף, הוא רץ כ- 15 מ' אחרי נדב, שם תפס אותו ובסופו של האירוע, נחתך בפניו על-ידי נדב. לאחר מכן, נדב ברח מהמקום כאשר המערער מחפש אותו. 7. אשר לאישום הראשון, קבע בית המשפט המחוזי, כי נדב היה נחרץ בגרסתו, כי מי שדקר ראשון היו המערער וארז וכי לא הגיע עם סכין או עם ברזל או משהו אחר. ולדברי נדב: "שאיך שאני באתי לכניסה שלו ישר הוא דקר אותי ואחיו עם המברג פיליפס וברחתי מהם. הם רצו ורצו להמשיך עלי. אני חטפתי מאחיו את הסכין וחתכתי אותו" (פרוטוקול, עמ' 33, שורות 15-18). בית המשפט שלל את הטענה, לפיה נדב חתך את עצמו ופגע בעצמו עת ביקש להגן על עצמו וקבע, כי הכוונה המיוחדת של המערער הוכחה בבירור הן על-ידי המסרונים ששלח והן על-ידי העובדה שהצטייד בסכין. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי גם אם לא ניתן לוודא במדויק היכן בדיוק דקר ו/או היכה המערער את נדב ובאיזה חלק בגוף פגע ארז, עדיין ניתן להרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום כחלק מביצוע בצוותא. בית המשפט המחוזי קבע, כי המשיבה הסבירה שארז סובל ממחלת הסכיזופרניה ולכן לא הועמד לדין, אולם נקבע גם, כי העובדה שארז לא הובא כעד הגנה מחלישה את גרסת המערער. בית המשפט קבע, כי אינו מאמין למערער, כי לא ידע שאחיו ארז יורד יחד איתו, אלא התרשם, כי ארז השתתף אף הוא בתקיפתו של נדב. בעניין זה דחה בית המשפט את טענת המערער, לפיה ייתכן שארז הוא זה שפגע בנדב וכי היה מקום להעמיד את ארז לדין. בשל כך, דחה בית המשפט את טענת המערער לזיכוי מחמת "הגנה מן הצדק". עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי המערער הסתבך על דוכן העדים והתקשה להסביר מדוע ירד לפגישה עם סכין ולא היה לו הסבר לכל האמור במסרונים בדבר כוונתו לרצוח. כך נקבע, כי העובדה שהמערער ואחיו רצו כ- 15 מ' אחרי נדב מצביעה על כוונתו הברורה של המערער לפגוע בנדב. עוד נקבע, כי המערער לא ידע לתת הסבר ראוי למסרונים ששלח לבת-אל ולמושיקו והודה, כי הפגיון שהיה ברשותו היה יכול לגרום למותו של אדם. לבסוף קבע בית המשפט המחוזי, כי הוא מעדיף את גרסתו של נדב על פני עדותו של המערער והתרשם, כי דווקא גרסתו של נדב הינה נכונה, לפיה הגיע לזירת האירוע מבלי שהחזיק בידו סכין ו/או גרזן ו/או כלי כלשהו, וזאת למרות שמדובר בעדות יחידה. 8. אשר לאישום השני, המערער לא כפר באישום זה, אך טען, כי לא היה מקום להרשיעו באישום זה מאחר והוא אמר את הדברים שאמר בעת היותו פגוע כתוצאה מהחתך בפניו. בית המשפט המחוזי קבע, כי כל העובדות שיוחסו למערער באישום זה הוכחו ולפיכך הוא הורשע בשלוש עבירות של העלבת עובד ציבור ועבירה אחת של איומים. מכאן הערעור שבפנינו הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין של בית המשפט המחוזי. טענות המערער 9. לטענת בא-כוח המערער, קיימת מחלוקת בשאלה האם המערער הוא זה שאכן דקר את נדב ואם כן, היכן דקר אותו. לטענתו, בית המשפט המחוזי קבע, כי ארז השתתף אף הוא בתקיפתו של נדב אולם בית המשפט לא מסביר מדוע הוא דוחה את הטענה בדבר האפשרות שארז היכה את נדב ופצע אותו, אף שלאורך כל הכרעת הדין שולטת התפיסה, לפיה המערער וארז שניהם תקפו את נדב וכך הדברים עולים אף מעדותו של נדב עצמו. לטענת בא-כוח המערער, קביעת בית המשפט המחוזי - לפיה גם אם לא ניתן לוודא במדויק היכן בדיוק דקר או היכה המערער את נדב ובאיזה חלק בגוף פגע ארז אחיו, עדיין ניתן היה להרשיע את המערער בשל היות המערער וארז מבצעים בצוותא – לא נטענה כלל על-ידי המדינה וארז לא הועמד לדין בגין האירוע וממילא גם לא העיד ולכן לא ניתן היה לקבוע לגביו ממצאים. כמו-כן, טוען בא-כוח המערער, כי לעניין עצם העמדתו לדין נימקה המדינה את הימנעותה מלעשות כן בכך שארז הינו חולה נפש סכיזופרני, אולם לטענת בא-כוח המערער נימוק זה לאו נימוק הוא. ראשית, הטענה מעולם לא נטענה וארז לא נבדק על-ידי פסיכיאטר עובר להגשת כתב האישום כנגד המערער. והשנית, הפסיקה הביעה דעתה כי במקרה כזה מן הדין הוא להעמיד לדין את העבריין חולה הנפש, שכן במסגרת ההליך הפלילי ניתן להביא למיצוי של ההגנה על האינטרס האישי של החולה-הנאשם ושל הציבור בכללותו ואפילו אם הגשת האישום נועדה מלכתחילה כדי להביא לאשפוזו של החולה-הנאשם. לטענת בא-כוח המערער, גרסתו של נדב לעניין הדקירה משתנה וסותרת את גרסת המדינה. בעוד שלשיטת המדינה, המערער היה זה שדקר את נדב בכל שלושת המקומות: בכתף, בראש ובצלעות, נדב מתעקש כי היה זה ארז שדקר אותו בראש ובכתף, בעוד שהמערער דקר אותו רק בצלעות. טוען בא-כוח המערער, כי הסתירה בולטת ביותר נוכח הודאתו של המערער כי היכה בשלב מסוים בקת הפגיון שהביא עמו, בראשו של נדב. משמע, המערער קשר את עצמו לאירוע – למכה בראשו של נדב ולכן יש להניח כי מסר דברי אמת. מכאן, שאם גרסתו של נדב אינה עולה בקנה אחד עם גרסת המערער לעניין התקיפה בראש, הרי שיש להעדיף בעניין זה את גרסת המערער. עוד טוען בא-כוח המערער, כי לנדב, בן 43, יש 18 הרשעות קודמות בעבירות רבות והוא ריצה לא פחות מ-10 תקופות מאסר שונות. לטענתו, עם קופת שרצים שכזאת, קשה להלום הכרעת דין שבה ניתן אמון בלתי מסויג בגרסתו של נדב כעדות יחידה לצורך הרשעה. לטעמו, עברו הפלילי של נדב מעיד עליו שאיננו אדם נורמטיבי, שהאמת אינה נר לרגליו, שהאלימות היא דרך חייו וכי אינו מהסס, פעם אחר פעם, להחזיק סכינים ולהשתמש בהם כדרך שבשגרה. עוד טוען בא-כוח המערער טיעונים שונים, כמו למשל ניסיונו של נדב להצניע קטטות קודמות בינו לבין המערער; מסרונים ששלח נדב למערער ומהם ניתן ללמוד על רצונו לחרחר ריב; פגמי מהימנות בגרסתו של נדב; כי גרסת נדב חשודה בהיותו מואשם בתקיפה של המערער כך שניסה לבסס גרסת הגנה עצמית ובהיותו עד המעורב בעסקה הפלילית. לטענת בא-כוח המערער, הפגיעות המיוחסות לנדב אינן עולות כדי חבלה חמורה, נכות או מום ולכן יש כאן ראיה לכך, שלא התקיימה אצל המערער הכוונה הנדרשת. משמע, לא זו בלבד שלא ניתן ללמוד מהפגיעות על עצם קיומה של כוונה מיוחדת אצל המערער, אלא אדרבא הפגיעות מלמדות שלא היתה כוונה כאמור ולכל היותר ניתן לייחס למערער עבירות של חבלה ופציעה באמצעות נשק קר. ביחס לאישום השני, בו הורשע המערער בשלוש עבירות של העלבת עובד ציבור, בשל קללות שאותן הטיח בפני שוטרים, אין בדעת המערער לחלוק על כך שהדברים אכן יצאו מפיו, אולם לטענתו, הנסיבות בהן נאמרו הדברים מלמדות כי לא היה זה ראוי מלכתחילה להגיש אישום בעבירה זו וממילא לא היה ראוי להרשיעו בעבירה זו. המערער אמר את הדברים לשוטרים בשעה שהיה חבול, פניו חתוכות ומימדי הפגיעה טרם נאמדו כולם. הוא היה בטראומה וחש מושפל וכאוב. לטענתו, "אין אדם נתפס בשעת צערו". אשר לעונש, טוען בא-כוח המערער, כי ככל שיתקבל הערעור על הכרעת הדין בקשר לעבירת החבלה בכוונה מחמירה, מן הדין ומן הצדק לשנות את עונשו של המערער באופן משמעותי. לחילופין טוען הוא, כי ככל שהערעור על הכרעת הדין יידחה, יטען המערער כי בנסיבות העניין יש מקום להאריך את שני המאסרים על תנאי ולהטיל עליו עונש שיקומי טיפולי, מחוץ לכותלי בית הסוהר. טענות המשיבה 10. באת-כוח המשיבה חזרה על טענותיה כפי שהועלו בפני בית המשפט המחוזי וביקשה לדחות את הערעור. לטענתה, המערער לא הכחיש את מעורבותו באירוע ולא הכחיש כי ירד מהבית עם פגיון, אולם אין לקבל את טענתו לפיה נדב דקר את עצמו או שמישהו אחר דקר אותו. עוד ציינה באת-כוח המשיבה, כי נדב הועמד אף הוא לדין בגין אותו אירוע בתיק אחר. לטענת באת-כוח המשיבה, יש לקבל את קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה למערער היתה התרומה העיקרית באירוע, ולא לאחיו. לטענתה, בעת הגשת כתב האישום, נדב היה מאוד עקבי באמירתו כי מי שדקר אותו לראשונה היה המערער ולגבי מעורבות האח, הדברים לא נאמרו על-ידו בצורה חד-משמעית. לעניין העונש, טוענת באת-כוח המשיבה, כי בית המשפט המחוזי לקח בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער, העובדה שהוא עבר ניסיון שיקום ואת הפגיעה הקשה שנגרמה לו ונראה כי העונש שהוטל בהחלט מאוזן. דיון 11. בין המערער לבין נדב פרץ סכסוך. בעקבות הסכסוך קבעו השניים להיפגש בשעה 02:20 בערך ומיד לאחר מכן, כתב המערער מסרונים לשני חבריו: האחד לבת-אל: "בת אל כפרה הלכתי להסתבך, הוא העיר אותי משינה, אני רוצח אותו". והשני למושיקו: "מושיקו אחי, הלכתי לבית סוהר, אני יורד לרצוח מישהו". המערער ירד מביתו למקום מצויד בפגיון שאורך להבו כ- 25 ס"מ, כשהוא מלווה באחיו ארז. בית המשפט המחוזי שלל, כאמור, את הטענה, לפיה נדב חתך את עצמו ופגע בעצמו עת ביקש להגן על עצמו וקבע, כי הכוונה המיוחדת של המערער הוכחה בבירור הן על-ידי המסרונים ששלח והן על-ידי העובדה שהצטייד בסכין. כידוע, הלכה היא, כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של בית-משפט של הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 225, 234). בענייננו, לא עלה בידי המערער להצביע על כך, כי מדובר במקרה חריג שכזה ולפיכך אין מקום להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית, ככל שהם מתייחסים להתרשמותה מהראיות שהוצגו בפניה ובפרט ממהימנות העדים שהופיעו בפניה. 12. אני מסכים, כי המערער לא נתן הסברים סבירים למסרונים ששלח לבת-אל ולמושיקו ומסרונים כאלה מלמדים על הכוונה שהיתה לו לפגוע בנדב. לכך יש להוסיף את הפגיון שנשא המערער עמו כשיצא מן הבית. המערער אף הסכים והודה, כי היה בכוחו של הפגיון שנשא כדי להרוג אדם ואכן אך בנס לא הסתיים האירוע בתוצאה קשה הרבה יותר מכפי שהסתיים בפועל. 13. המערער עצמו מודה, כי ירד למטה עם סכין וכי אחיו ארז החזיק בידו מברג פיליפס, אולם מוסיף, כי לא עשה בסכין כל שימוש, ודווקא נדב הוא זה שהחזיק בידו ברזל ותקף אותו באופן מפתיע. בהודעתו השניה מיום 7.7.2010 (ת/11) מסר המערער, כי: "אני התרוממתי לפניו הייתי יותר זריז תפסתי את החרב ודפקתי לו את הידית של החרב בתוך הראש... אני ראיתי את ארז אחי תופס אותו עם היד, ואז תפסתי את החרב ראיתי שהיא שבורה לקחתי את החוד תפסתי את החרב והתקרבתי אליו אמרתי לו תשמע נדב אם אני רוצה אני יכול לדפוק לך 30 דקירות עכשיו... חשבתי נגמר והרגשתי חבטה פצצה ואז אמרתי נראה לי הוא חתך לי את הפנים..." (ת/11 גיליון מס' 4, ש' 88 ואילך). 14. נדב הודה, כי מאחר והשניים "רצו ורצו להמשיך עלי. אני חטפתי מאחיו את הסכין וחתכתי אותו" (עמ' 3, שורות 15-18). נדב הסביר, כי הדקירה הראשונה בה נדקר היתה על-ידי המערער, בצלעות. לאחר מכן, נפל נדב וכשניסה להתרומם, המערער המשיך לדקור אותו בראש. וכלשונו: "הדקירה הראשונה זה אורון, פה בצלעות. נפלתי ואז שנפלתי הוא היה עם אלה גם והוא היה עם מברג פיליפס ושבאתי לקום הוא נתן לי את הדקירה פה בראש ושברחתי שהם הגיעו אלי הם רצו עוד פעם לדקור אותי ואז זה תופס לי את הידיים ואומר לי אני יכול לתת לך עוד" (עמ' 34, שורות 10-13). המערער טוען, כאמור, כי בעוד שלשיטת המדינה, המערער היה זה שדקר את נדב בשלושת המקומות: בכתף, בראש ובצלעות, נדב מתעקש כי היה זה ארז שדקר אותו בראש ובכתף, בעוד שהמערער דקר אותו רק בצלעות. בטענה זו אין ולא כלום. גם אם אניח, כי טענתו זו של המערער – לפיה הוא דקר את נדב "רק" בצלעות וארז אחיו הוא שדקר את נדב בראש ובכתף כדבריו – נכונה היא, אין היא פוטרת אותו מאחריות למעשיו וניתן להרשיעו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום בהתאם לסעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 "מבצעים בצוותא", שזו לשונו: "29 (ב) המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". כבר נפסק לא אחת, כי אחריות נאשם כמבצע בצוותא אינה מחייבת ביצוע של כל רכיבי ההתנהגות הפלילית הנדרשת להרשעה בעבירה שיוחסה לו (ראו ע"פ 7503/02 רוסלן בוגצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 652, 661; ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו(5) 580; דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1). הפסיקה הגדירה את המבצעים בצוותא כמי ש"משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית... האחריות של כל אחד מהם היא ישירה... תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא 'פנימית'" (ראו ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 250). אם כן, כאשר מספר משתתפים לוקחים חלק בתכנון העבירה וממלאים תפקיד בהתהוותה – יש לראותם כעבריינים ראשיים שכל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה (ראו ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 501). 15. המערער לא נקלע לאירוע במקרה, על לא עוול בכפו. הוא איים על נדב באמצעות מסרונים, הגיע למפגש כשבאמתחתו סכין באורך 25 ס"מ ואף עדכן באמצעות מסרונים את חבריו בת אל ומושיקו על כוונותיו. המערער עצמו הודה, כאמור, כי היה בכוחו של הפגיון שנשא להרוג. העובדה שנדב הוא שיזם את המפגש והוא זה שהזמין את המערער, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין כוונתו של המערער לעשות שימוש בסכין עמה הצטייד. מטעמים אלה, הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו באישום הראשון תיוותר על כנה. 16. באישום השני בכתב האישום, הואשם המערער בשלוש עבירות של העלבת עובד ציבור ובאיומים. בזמן שהותו של המערער בבית החולים, קרא המערער לשוטרת מריה גרה "זונה, בת זונה, שרמוטה". בעת שהיה המערער בתחנת המשטרה, איים על נדב בפני שוטרת וקרא לה "שרמוטה". אף בעת שנחקר המערער על-ידי השוטר אדם לקר, הוא החל להשתולל, קרא לו "נאצי", העיף לעבר דלת החדר כוס עם משקה חם, צעק וקילל את השוטר. בית המשפט המחוזי קבע ללא היסוס, כי כל העובדות שיוחסו למערער באישום השני הוכחו, שכן השוטרת מריה גרה רשמה מזכר (ת/7) שהוגש בהסכמה כעדות ראשית ובה צוין שהמערער התחיל לצעוק עליה "שאני זונה, בת זונה ושרמוטה". בדומה לכך, גם השוטרת ג'ולי טל ערכה מזכר (ת/8) שהוגש אף הוא כעדות ראשית בו ציינה, כי המערער איים שירצח את נדב וקילל אותה, והחוקר אדם לקר ערך אף הוא מזכר (ת/12) בו ציין, כי המערער ישב במשרדו, התחיל להשתולל וצעק "כל המשטרה מניאק. אתה נאצי וכל המשטרה נאצים". עוד צוין במזכר, כי המערער קם מהכיסא, תפס כוס פלסטיק שבתוכה היה משקה חם והעיף את הכוס. 17. בא-כוח המערער לא כפר בעובדות האישום השני, אך לטענתו לא היה מקום להגיש את האישום השני מאחר והמערער היה פגוע כתוצאה מהחתך בפניו ואמר ועשה את שעשה בעידנא דריתחא. גם באישום זה לא מצאתי כל מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, אשר נמצאו נכונות. העובדה, לפיה אף המערער נחתך בפניו, נלקחה בחשבון על ידי בית המשפט המחוזי לעניין גזר הדין, אולם אין מקום לקבלה לעניין ההרשעה בעבירה עצמה, שכאמור המערער עצמו מודה שביצע אותה. על כן, הרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו בשני האישומים בכתב האישום תיוותר על כנה. גזר הדין 18. בא-כוח המערער ביקש להתחשב בנסיבותיו המיוחדות של המקרה ובמיוחד העובדה שבסופו של האירוע, המערער עצמו נפגע קשות בפניו ונגרם לו חתך עמוק, זאת אף בהשוואה לפציעה השטחית בלבד, לטענתו, לנדב. כמו-כן טען בא-כוח המערער, כי המערער ביקש סליחה ומחילה מהשוטרים כלפיהם התבטא בגסות וחזר וטען כי עשה כן מתוך הטראומה בה היה נתון לאחר שנחתך בלחיו. עוד טען בא-כוח המערער, כי למערער נסיבות חיים קשות, עובר בהתמדה טיפול גמילה מסמים ועושה את כל הניסיונות לצאת מאורח החיים החיים העברייני. לטענתו, כניסתו של המערער לבית הכלא תקטע את ההליך הטיפולי מסמים בו הוא מצוי ואין ספק, כי הדבר עלול לדרדר את מצבו לרעה. לבסוף הוסיף וציין בא-כוח המערער, כי יש לקחת בחשבון כי תקופת המאסרים על תנאי שהוטלו עליו היו לקראת סיום בעת ביצוע העבירות. המערער ביקש הזדמנות נוספת להמשיך בהליך הגמילה שהוא עובר מחוץ לכותלי בית המשפט. 19. לאחר ששקלתי שוב ושוב את נסיבות המקרה, אינני רואה מקום להתערב בעונש שגזר בית-המשפט המחוזי על המערער. אומנם מדובר בבחור צעיר, בן 30 וחצי, אשר נמצא בתהליך חיובי מאוד של גמילה מסמים, אולם לחובתו עומדות הרשעות לא מועטות, בפרט בהתחשב בגילו הצעיר. גיליון הרשעותיו מונה חמש הרשעות בעבירות של רכוש, סמים ואלימות, בגינן ריצה גם עונשי מאסר. בנוסף, הוגש גזר-הדין בת.פ. 972/05 שם הוטל על המערער מאסר על תנאי של 12 חודשים על עבירות רכוש או אלימות וכן הוגש גזר-הדין בת.פ.4590/05 שם הוטל על המערער מאסר על תנאי של 4 חודשים על עבירה של החזקת סכין. המערער לא היסס להשתמש בסכין אותה נשא בכדי לתקוף ולפגוע בזולת. מדובר במערער שבחר לקחת חלק ב"תת-תרבות הסכין", שלחומרתה התייחס לא פעם בית-משפט זה בקובעו, כי על הנוטל בה חלק לשאת בשל כך בענישה משמעותית, לא פעם חרף גילו הצעיר. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"פ 6881/97 מדינת ישראל נ' מגל מולנור (לא פורסם, 26.2.1998): "כפי שהתריע בית משפט זה לא אחת הפכה תופעת ה'סכינאות' בקרב בני נוער לתופעה נפוצה, והיות הדוקר נמנה על בני הנוער היא כשלעצמה אינה יכולה לשמש צידוק לענישה שאינה הולמת את חומרת העבירה. על בית המשפט לשוות לנגד עיניו, כבכל מקרה אחר, לא רק את הנאשם העומד לדין אלא גם את קורבן העבירה ותוצאותיה כלפיו, ואת האינטרס הציבורי. האיזון בין כל השיקולים מחייב במקרה זה הטלת עונש מאסר לתקופה ממשית". (ראו גם ע"פ 3231/04 רונן סבג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.9.2004); ע"פ 4280/99 מדינת ישראל נ' אחמד חמזה (לא פורסם, 18.7.1999)). השימוש בסכין על מנת לפתור סכסוכים היא רעה חולה במחוזותינו ובתי המשפט מצווים לנקוט יד קשה במשתמשים כאלה. 20. לא נעלמה מעיני המלצת שירות המבחן. מתסקיר קצינת המבחן עולה, כי המערער גדל בתנאים קשים, שהובילו אותו להתמכרות לסמים ולהסתבכויות בפלילים. בתסקיר פורטו מאמצי המערער במהלך השנים לשבור את מעגל ההתמכרות שפעם הצליחו ופעם כשלו. חוות הדעת הטיפולית של מרכז מתדון בירושלים היתה לגביו חיובית ביותר והתנהגותו הוגדרה "ללא רבב". לזכותו של המערער נכתב בתסקיר, כי הוא מתמיד בהורדת מינון המתדון וכיום נוטל מינון נמוך. קצינת המבחן התרשמה כי המערער לוקח אחריות חלקית על מעשיו וחש כי הוא הקורבן באירוע זה. הוא חש שמאמציו לשיקום ירדו לטמיון. לבסוף, המליץ שירות המבחן, כי על אף שמדובר בעבירות חמורות, שנעברו בתקופת התנאי, מומלץ להתחשב בכך, שהמערער ניצל את תקופת מעצר הבית לטיפול במרכז מתדון וחוות הדעת הטיפולית אודותיו היא חיובית. ברם, השיפור במצבו של המערער נלקח בחשבון עת נגזר עונשו בבית המשפט המחוזי. בנוסף, כידוע, המלצתו של שרות המבחן הינה בגדר המלצה בלבד ואין היא מחייבת את בית-המשפט (ראו ע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' שחר סגל, פ"ד לה(4) 313, 318). 21. כפי שתואר לעיל, מדובר במערער שלחובתו הרשעות בעבירות סמים, רכוש ואלימות והוא ביצע את העבירות נשוא ערעור זה כאשר עמדו כנגדו שני מאסרים על תנאי בתיקים שונים ומשכך עליו לתת עליהן את הדין, חרף גילו. 22. אשר-על-כן ולאור כל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור, על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט ג'ובראן. בטוחני, עם זאת, שכל שופטי ההרכב בדעה כי כדי לעודד את המערער להתמיד בכיוון שיקומי, תופנה תשומת לב שירות בתי הסוהר לרקעו של מהמערער ולבעיותיו, כדי ששיבוצו בעת מאסרו יתאים למטרה זו. אנו מאחלים למערער כי ימצא את הכוחות לכיוון החיובי במבט לעתיד. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט על המערער להתייצב ביום 26.2.2012 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות הפלילית של בית המשפט המחוזי בירושלים לשם תחילת ריצוי עונשו. ניתן היום, ח' בשבט התשע"ב (1.2.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11047920_H05.doc דפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il