ליאונרד קורב נ. מדינת ישראל

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 47870-10-25 לפני: כבוד המשנה לנשיא נעם סולברג כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת רות רונן העותר: ליאונרד קורב נגד המשיבות: 1. משטרת ישראל 2. מחלקת עררים עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבות: עו"ד אסתי אוחנה פסק-דין המשנה לנשיא נעם סולברג: עניינה של העתירה שלפנינו, שהוגשה ביום 24.10.2025, בסגירת תיק חקירה שנפתח בעקבות תלונתו של העותר על תקיפה שבוצעה נגדו בשנת 2019. לטענת העותר, שאינו מיוצג, בשנת 2021, נסגר תיק החקירה, מבלי שנמסרה לו הודעה על כך כדין. לאחר שגילה זאת בעצמו, "בחיפוש אקראי", הגיש העותר ערר על סגירת התיק בתחנת המשטרה בבני ברק, אולם "כפי הנראה הערר לא הועבר ליחידת התביעות כנדרש". כך, בין השנים 2024-2021, פנה העותר "שוב שוב" למשטרה בעניין הערר, אולם לא קיבל מענה. בעקבות זאת, "העותר נאלץ להגיש בעצמו את הערר הפיזי ליחידת התביעות מחוז מרכז", אולם הערר נדחה, בשל איחור בהגשתו, ומבלי שנבחן לגופו. פניות נוספות של העותר נדחו, אף הן, מאותם טעמים. על רקע האמור הוגשה העתירה דנן, שבה התבקשנו להוציא מלפנינו צו על-תנאי, המורה למשיבים לבוא וליתן טעם "מדוע לא יבוטלו החלטות הדוחות את ערר העותר מטעמי סף בלבד"; "מדוע לא יוחזר תיק פ"א 421643/2019 להשלמות החקירה הנדרשות"; ו"מדוע לא ייושמו הנחיות אופרטיביות לטיפול בעררים לגופם של נפגעי עבירה כאשר אירע כשל מוסדי בהעברת הערר או בהמצאת החלטות". ביום 13.11.2025, לאחר שהוסדר הטיפול בבקשתו של העותר לפטור מאגרה, הוריתי על הגשת תגובה מקדמית תמציתית, אשר "תתמקד בטענת העותר שלפיה לא התקבלה אצלו הודעה על סגירת התיק, כמצוות סעיף 63 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ומשכך, לא יכול היה לדעת על סגירת התיק ולהגיש ערר במועד". ביום 28.12.2025 הוגשה התגובה המקדמית מטעם המשיבים, שבה דווח כי "בשים לב לטענות העותר לפיה[ן] הוא לא קיבל את ההודעה על סגירת התיק, ולפנים משורת הדין, המשיבים מסכימים כי הערר אשר הוגש ביום 9.3.2025 ייבחן לגופו". משכך, אין עוד מקום לדון בעתירה במתכונתה הנוכחית, ודינה להימחק. העותר, מצדו, סבור כי יש להותיר את העתירה תלויה ועומדת, כך שהדיון בערר יתבצע תחת "פיקוח שיפוטי". זאת, בעיקרו של דבר, "מאחר וקיים חשש ממשי כי הערר אמנם אכן ייבחן לגופו, אך יידחה שוב ללא הצדקה עניינית". משהחליטו המשיבים על בחינת הערר לגופו, התקבל, הלכה למעשה, הסעד העיקרי שהתבקש בעתירה, ואשר בו התמקדו כל נימוקיה. בנסיבות אלו, אין עוד מקום להותיר את העתירה תלויה ועומדת; דינה להימחק. אדגיש בהקשר זה, בהתייחס לחשש שהעלה העותר, כאמור לעיל, כי ברי שחזקה על המשיבים כי בחינת הערר – על הסוגיות הכרוכות בו, כמפורט בכתבי הטענות של העותר – תֵעשה בלב פתוח ובנפש חפצה. כמו כן, כפי שציינו המשיבים בתגובתם המקדמית, "למותר לציין, ככל שהעותר יהיה סבור שקיימת עילה להביא את ההחלטה בערר לביקורת שיפוטית, שמורה בפניו הזכות לעשות כן". העתירה נמחקת אפוא בזאת. בהתחשב בכך שהסעד העיקרי שהתבקש בעתירה התקבל, בהסכמת המשיבים; ובכך שאלמלא הגשת העתירה, ניתן להניח כי לא היתה מושגת תוצאה דומה (זאת בפרט, בשים לב לפניותיו המרובות של העותר אל המשיבים, אשר לא נשאו פרי) – המשיבים יִשאו בהוצאות העותר, בסך של 4,000 ש"ח. ניתן היום, ט"וט"ו טבת תשפ"ו (04 ינואר 2026). נעם סולברג משנה לנשיא דוד מינץ שופט רות רונן שופטת