פלוני נ. פלוני

החלטה בתיק בג"ץ 4785/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4785/10 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ע' פוגלמן העותר: תומר גבאי נ ג ד המשיבים: 1. בית המשפט המחוזי בבאר שבע כב' השופט אליהו ביתן 2. פרקליטות המדינה המחלקה הכלכלית בשם העותר: עו"ד בניטה מוטי בשם המשיבים: פרקליטות המדינה פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. עתירה למתן צו על תנאי, המכוון כלפי בית המשפט המחוזי בבאר שבע, השופט אליהו ביתן (להלן: בית המשפט המחוזי), ליתן טעם מדוע לא יורה על שינוי החלטתו מיום 23.5.2010, במסגרתה דחה את בקשת העותר לביטול כתב האישום שהוגש נגדו בגין הפרת זכות השימוע. 2. ואלו הן העובדות הצריכות לעניין: נגד העותר וארבעה אחרים הוגש כתב אישום המייחס להם מספר רב של עבירות הלבנת הון וזיוף מסמך. העותר פנה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בבקשה לביטול כתב האישום נגדו, הואיל והופרה זכותו לשימוע בהתאם לסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק). לטענתו, המשיבה לא הודיעה לו כי הועבר לעיונה חומר חקירה הנוגע לו ולא אפשרה לו לשטוח את טענותיו בפניה קודם להגשת כתב האישום. בהחלטתו מיום 23.5.2010, דחה בית המשפט המחוזי את בקשתו בקובעו כי נתקיים הסייג הקבוע בסעיף 60א לחוק לפיו פרקליט המחוז רשאי להחליט "מטעמים שיירשמו" כי הנסיבות מצדיקות הגשת כתב האישום בטרם חלפו 30 הימים ואף בטרם פנה החשוד בבקשה לרשות התביעה. במקרה הנדון, צוינה עמדת הממונה על המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה לפיה הצורך בשימור הצו הזמני באשר לרכוש העותר מצדיק הגשת כתב האישום בטרם חלפו 30 הימים. בית המשפט קבע כי שיקול זה הינו ענייני, רלוונטי וסביר, ועל כן קם החריג בדין לפיו ניתן להגיש כתב אישום מבלי לערוך שימוע. זאת, בהתחשב בנסיבות הבאות: היקף חומר החקירה; המועד בו התקבל החומר אצל המשיבה; מספר המעורבים וסד הזמנים. נוסף על כך, הוצעה לעותר האפשרות למצות את מלוא 30 הימים, אם יסכים להארכת הצו הזמני המוטל על נכסיו עד למיצוי הליך השימוע. צוין בהחלטה כי זהו צעד מאוזן ומידתי. עוד הובהר כי עסקינן בהחלטה מנהלית של הרשות המבצעת ומשכך, בבוא בית המשפט לבחון ביטולה של החלטה מסוג זה, עליו לכבד את הסמכות הנתונה לרשות המבצעת ולהתערב בהחלטותיה רק בנסיבות של חוסר סבירות קיצוני. על יסוד אלה, קבע בית המשפט המחוזי, כי פעולת המשיבה בהגשת כתב האישום נגד העותר בטרם חלפו 30 ימים מאז הודיעה לו שהתקבל אצלה חומר החקירה בעבירות שיוחסו לו, הייתה כדין. בית המשפט המחוזי פסק כי דרך רישום הנימוקים על ידי הרשות לביסוס החלטתה – במסגרת החובה לנמק הגלומה בסעיף 60א(ה) לחוק – איננה ראויה. ברם, קבע כי אין בכך להשפיע על גורל הבקשה. 3. עיקר טענות העותר הן: המשיבה הפרה את זכותו לשימוע כנדרש בחוק ויש בכך להביא לביטולו של כתב האישום; טענת המשיבה לפיה הוא זומן לשימוע באמצעות בא-כוחו דאז איננה אמת; אי רישום נאות של הנימוקים שהובילו להחלטה שניתנה מצד המשיבה באשר להגשת כתב האישום, בטרם חלוף המועד הקבוע בחוק, מהווה חוסר סבירות קיצוני המצדיק אף הוא ביטולו של כתב האישום; החלטת בית משפט איננה נסמכת על אדני הפסיקה. 4. לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. השגות העותר נושאות עימן נופך ערעורי. נופך זה מעקֵר את העילה המשמשת יסוד לעתירה. בית-משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטות שניתנו במסגרת סמכותן כדין של הערכאות השיפוטיות, בין אם ההחלטות מקובלות עליו מבחינת העקרונות או התוצאה ובין אם לאו (ראו בג"ץ 3144/10 חיננזין נ' נשיאת בית המשפט העליון (27.4.10); בג"ץ 739/10 יהודה נ' השופט גרוניס (1.2.2010); בג"ץ 9979/09 רוזנקרנץ נ' בית המשפט לעניינים מנהליים ת"א (21.12.2009); בג"ץ 9713/09 ג'יי.בי.ג'יי מזון בע"מ נ' השופט דנציגר (7.12.2009); בג"ץ 7612/08 זעקוק נ' לשכת התכנון והבנייה בבית אל (9.6.2009); בג"ץ 3208/09 בכרי נ' בית המשפט לערעורים מחנה עופר (16.4.2009); בג"ץ 6284/07 קליין נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (21.10.2007); בג"ץ 6794/06 נימני נ' מדינת ישראל (31.8.2006)). התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיו של בית המשפט על דרגותיו השונות מוגבלת לעילות הקבועות בהוראות סעיפים 15(ג) ו- 15(ד)(3) לחוק יסוד: השפיטה. תחימת סמכויות זו חיונית היא לצורך קיומה של מערכת שיפוטית תקינה, בה כל ערכאה שיפוטית פועלת מכוח הסמכות שהתווה לה המחוקק. בהיבט המעשי, שמירה על כללי הסמכות יש בה גם למנוע בזבוז זמן שיפוטי יקר שעשוי להיווצר בגין כפל התדיינות. גישה זו משתלבת היטב עם עקרון סופיות הדיון ורוחב שיקול הדעת שיש להעניק הן לערכאה המבררת והן לערכאה הערעורית (ראו בג"ץ 4549/10 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (16.6.2010)). 5. עסקינן בהחלטת ביניים שניתנה בהליך פלילי. כלל הוא, כי ניתן לערער על החלטת ביניים רק במסגרת ערעור על פסק הדין ואין היא נתונה לערעור באופן עצמאי טרם סיום המשפט. העדר אפשרות של בעל דין לערער על החלטת ביניים אינו מקנה לו את הזכות לעתור על ההחלטה לבית המשפט הגבוה לצדק, להוציא מקרים חריגים במיוחד, כגון תופעות קיצוניות של שרירותיות, פגם או עיוות מהותי וכיוצא באלה (ראו בג"ץ 9663/02 עכאווי נ' פרקליטות מחוז חיפה (3.12.2002)). עתירתו של העותר איננה נמנית על שורת המקרים החריגים. מעבר לכך, בית המשפט המחוזי בהחלטתו התווה את "הדרך השלישית" לפתרון הסוגיה, כפי שיפורט להלן. זכות הטיעון הקבועה בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי קמה מכוח הוראתו המפורשת של המחוקק (ראו בג"ץ 3495/06 הרב הראשי לישראל הרב מצגר נ' היועמ"ש (30.7.2007)). הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 26) (זכות השימוע), תשנ"ט 1999 הדגישה כי לא יוגש כתב אישום בעבירה מסוג פשע נגד חשוד שביקש לממש את זכותו לפני שניתנה לו הזדמנות נאותה לממש זכות זו. בסופו של יום, נעדר המונח "שימוע" מהחוק. החוק איננו מפרש מהו טיב ההודעה שיש לשלוח לחשוד. במקרה הנדון, כתב האישום הוגש לאחר שניתנה לעותר זכות לשימוע באמצעות בא-כוחו. בית המשפט המחוזי אימץ טענה זו של המשיבה במישור העובדתי. המשיבה הקדימה את הגשת כתב האישום בטרם חלפו להם 30 הימים המוקצים לרשות החשוד להגשת בקשה להימנע מהגשת כתב אישום. זאת, הואיל ומצאה כי "הנסיבות מצדיקות זאת". פעולה זו אפשרית היא מכוח הסמכות המוקנית לה בדין – "מטעמים שיירשמו" (ראו סעיף 60א(ה) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). המשיבה אפשרה לעותר להגיש בקשה להארכת מועד לתגובתו בעניין מימוש הזכות לשימוע טרם הגשת כתב האישום, תוך הצגת העילה בגינה היא מבקשת להקדים את כתב האישום. היא התנתה את אי הגשת כתב האישום בהסכמתו להאריך את תוקף הצווים הזמניים שהוצאו בעניינו על הרכוש. העותר לא הגיב. כך או אחרת, בית המשפט המחוזי מצא את הטעם שנימקה המשיבה כטעם ענייני המצדיק הקדמת כתב האישום. זאת ועוד. בית המשפט המחוזי בחן את האינטרסים של הצדדים ואיזן ביניהם על ידי התוויית "דרך שלישית", כאמור. הוא אימץ את הצעתה של המשיבה לערוך לעותר בשלב הזה שימוע לעניין הגשת כתב האישום ונוסחו. אומנם אין דומה שימוע לפני מעשה לשימוע בדיעבד, בעוד כתב האישום תלוי ועומד. אולם הואיל שבמקרה דנא השימוע ייערך שעה כשברקע תלוי ועומד כתב האישום, נדרשת המשיבה לגלות גמישות ופתיחות בשקילת טיעוניו של העותר לגופם על מנת שהליך השימוע לא ישמש בבחינת מס שפתיים (ראו בש"פ 984/10 פלוני נ' מדינת ישראל (25.2.10); בג"ץ 4175/06 הרב אלבז נ' היועמ"ש (6.6.2006)). 6. סוף דבר: העותר לא גילה עילה שבדין המצדיקה קבלת העתירה. דין העתירה להדחות על הסף. בהעדר תגובה אין צו להוצאות. ניתן היום , כ"ו בתמוז התש"ע (8.7.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10047850_Z03.doc נה מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il