פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4785/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4785/02 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט א' א' לוי המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 22.4.02 בת"פ 228/01 שניתן על-ידי כבוד השופטים ס' ג'ובראן, ר' שפירא ור' ש' צמח תאריך הישיבה: י"ז באייר התשס"ג (19.5.03) בשם המערער: עו"ד מ' רובינשטיין בשם המשיבה: עו"ד ר' מטר בשם שירות המבחן: גב' ב' וייס פסק-דין השופט א' מצא: המערער הורשע על סמך הודאתו בביצוע מעשה סדום ומעשים מגונים בקטינה כבת שבע וחצי. הוא נידון לחמש-עשרה שנות מאסר, שתים-עשרה שנים מתוכן לריצוי בפועל. ערעורו הופנה נגד צדקת ההרשעה במעשה סדום וכנגד חומרת עונש המאסר. הרשעת המערער במעשה סדום התבססה על הטענה העובדתית - בה הודה המערער בפתח הדיון לפני הערכאה הראשונה - כי הוא החדיר את איבר-מינו לפיה של הקטינה. סניגורו המלומד של המערער, שקיבל על עצמו לייצגו רק בשלב הערעור, בדק ומצא כי בעדותה בחקירה סיפרה הקטינה כי המערער ביקש ממנה לנשק את איבר-מינו, אך משסירבה לעשות כן הניח לה ולא ביצע בה את המעשה. כך מסר, על יסוד מה שסיפרה לו בתו, גם אביה של הקטינה. בשל הבנתו המוגבלת בעברית - טען הסניגור - לא הבין המערער, בעת שהודה בכתב האישום, כי עומדים להרשיעו במעשה סדום, אף שהמתלוננת כלל לא ייחסה לו ביצוע מעשה זה. בהסכמת הסניגור הוגשה לעיוננו אימרת המערער בשלב החקירה, וממה שנרשם מפי המערער באימרה זו עולה, באורח שאינו משתמע לשתי פנים, כי הוא הודה בחקירתו שהחדיר את איבר מינו לפיה של הקטינה אך הקדים והוציאו מפיה לפני שהגיע לסיפוקו. נמצא שהאשמת המערער במעשה סדום התבססה על הגרסה שמסר הוא עצמו בחקירה; ומשהודה בעובדות שנטענו לעניין זה בכתב האישום רשאי היה בית-המשפט המחוזי להרשיעו בדין. בטענה שהמערער נכשל במסירת הודיה, בשל הבנתו המוגבלת בשפה העברית, אין כל ממש. די לציין, ועל כך לא הייתה מחלוקת, כי הסניגור שייצג את המערער לפני הערכאה הראשונה הוא דובר ערבית וכך גם השופט שישב בראש ההרכב, שלפניו התברר משפטו של המערער וכעולה מן הפרוטוקול אף שוחח עם המערער בשפתו. יצוין כי מטיעון הסניגור לפני הערכאה הראשונה עולה בבירור, כי הוא היה מודע לפער שבין גרסת המתלוננת לבין גרסת המערער בשלב החקירה, ואף הטעים עניין זה כשיקול להקלת העונש. דין הערעור על ההרשעה הוא אפוא להידחות. יותר רציני בעינינו הוא ערעורו של המערער על חומרת העונש. בזמן ביצוע המעשים היה המערער כבן עשרים ושתיים. עד למקרה שבעטיו נעצר והובא לדין לא נזקפה לחובתו כל מעורבות פלילית ידועה קודמת, ולפי הנתונים המצויים לפנינו תיפקד באורח תקין וחיובי. המעשים המיניים שביצע במתלוננת הקטינה אכן חייבו את הענשתו בחומרה רבה, אך חוששנו כי בקוצבו את תקופת מאסרו חרג בית-המשפט המחוזי, במידה ניכרת מאוד, מנורמת הענישה. לא ניתן להתעלם מכך, כי המדובר באירוע חד-פעמי שאף הוא לא כלל איזה מן המעשים המיניים היותר חמורים כגון בעילה או ביצוע מעשה סדום בהחדרת איבר המין לפי הטבעת. אף בהענשת נאשם על מעשים חמורים מוטל על בית-המשפט להעמיד את העונש במקרה הנתון ביחס מתאים לנורמת הענישה הנוהגת. בפרשתנו ניכר כי בית-המשפט חרג מן הנורמה בהטילו עונש שאיננו עומד ביחס נאות לעונשים שהוטלו במקרים דומים אחרים. יצוין, כי גם באת-כוח המשיבה הודתה לפנינו, בהגינותה הרבה, כי בבדיקתה לא עלה בידה לגלות ולוא גם מקרה אחד שבו הוטל עונש מאסר לתקופה כה ארוכה על מעשה דומה ויחיד של נאשם צעיר כדוגמת המערער שלפנינו. אנו דוחים את הערעור על ההרשעה בדין, אך מקבלים את הערעור על חומרת העונש. עונשו של המערער מועמד בזה על שמונה שנים מאסר, שש שנים מתוכן מאסר בפועל ויתרת התקופה מאסר על-תנאי, והתנאי הוא כפי שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי. ניתן היום, י"ז באייר תשס"ג (19.5.03). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02047850_F03.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ.