פסק-דין בתיק ע"א 4781/01
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4781/01
ע"א 4834/01
בפני:
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט א' ריבלין
המערערות בע"א 4781/01:
1. מדינת
ישראל
2. הימנותא בע"מ
נ ג ד
המשיבות בע"א 4781/01:
1. סנפיר השקעות בע"מ
2. קרן אור משכנות הכרמל בע"מ
המערערת בע"א 4834/01:
המשיבות בע"א 4834/01:
3. שיכון ופיתוח לישראל בע"מ
שיכון ופיתוח לישראל בע"מ
נ ג ד
1. סנפיר השקעות בע"מ
2. קרן אור משכנות כרמל בע"מ
3. הימנותא בע"מ
4. מדינת ישראל
ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה
מיום 2.5.2001 בה.פ. 30059/96 שניתן על ידי כבוד סגן
הנשיא ש' פינקלמן
תאריך הישיבה:
א' בסיון תשס"ב
(12.5.2002)
בשם המערערות בע"א 4781/01 והמשיבות 4-3 בע"א 4834/01:
עו"ד ל' פלד ועו"ד ע' גוט
בשם המשיבות 2-1 בע"א 478/01 ובע"א 4834/01:
עו"ד מ' ליפשיץ
בשם המשיבה 3 בע"א 4781/01 והמערערת בע"א 4834/01:
עו"ד ש' באום
פסק-דין
השופט י' אנגלרד:
לפני קרוב לשלושים שנה נכרתו
בין משרד השיכון לבין יזם פרטי הסכמים בדבר בניית מבנים למגורים והשכרתם. בפרויקט
זה, שביצועו טרם הושלם עד עצם היום הזה, חלו שינויים מהותיים מבחינת תוכנו והיקפו.
השאלה העומדת לפנינו היא האם זכאי היזם הפרטי לאכוף את ביצוע ההסכם על המתקשרים
האחרים למרות השינויים המהותיים הללו. מאחר ששאלה זו כרוכה בבירור פרטים רבים, מן
הראוי לפרט תחילה את הרקע העובדתי לסכסוך בין הצדדים.
1. במהלך שנות השבעים של המאה הקודמת עסק משרד
השיכון בעידוד פרויקטים חברתיים של בניית דירות לשם השכרתן, תוך מימון מסוים מצדו.
במסגרת מדיניות זו חתם משרד השיכון על מערכת הסכמים עם חברת סנפיר השקעות
בע"מ (להלן: חברת סנפיר). מתוך מערכת
זו שני הסכמים הם מושא הערעור שלפנינו. אפרט: ביום 15 ליוני 1975 התקשר משרד
השיכון בהסכם עם חברת סנפיר, ולפיו תבנה החברה שני בניינים באתרים 3 ו- 4 בחלקה 39
גוש 10870 (להלן: האתרים) שיכללו 112
דירות, כאשר מתוכן תושכרנה שמונים דירות בשטח של כשבעים מ"ר האחת - ארבעים
בכל אחד מן הבניינים - לזוגות צעירים, לעולים ולקבוצות אוכלוסיה אחרות שתיקבענה
מעת לעת על ידי משרד השיכון. חברת סנפיר התחייבה להתחיל בבנייה תוך 30 יום ממועד
קבלת רישיון הבנייה, ולסיימה כעבור 36 חודשים ממועד ההתחלה לכל המאוחר. בהסכם
נקבעו תנאי מימון מיוחדים שבמסגרתם התחייב משרד השיכון לדאוג לכך שלחברת סנפיר
תינתן הלוואה בסכום השווה לכלל הסובסידיה שהמשרד התחייב לשלם לה. ביום 3 במאי 1976
נחתם בין הצדדים הסכם נוסף, שלפיו חברת סנפיר תרכוש את הזכויות בקרקע לשם בניית
הבניינים להשכרה בהתאם לחוק עידוד להשקעות הון התשי"ט-1959, בהתאם לתוכניות
משרד השיכון להשכרת דירות ובהתאם להסכם הנזכר מיום 15 ביוני 1975. בהסכם צוין כי
חברת סנפיר תרכוש את הזכויות בקרקע לשם הקמת שני בניינים בני 14 קומות מעל לשתי
קומות מסד, והכל בהתאם לתב"ע מאושרת חפ/1006/ב' (להלן: התב"ע הישנה). מאחר שהבעלים הרשומים של הקרקע היא חברת הימנותא
בע"מ (להלן: הימנותא), התחייב משרד
השיכון לגרום לכך שהבעלות על הקרקע תועבר מהימנותא לחברת סנפיר. תמורת העברת
הזכויות התחייבה חברת סנפיר לשלם למשרד השיכון סך של 2,520,000 ל"י. כן צוין
בהסכם כי רשימת הדירות המיועדות להשכרה, תיאורן, תנאי ההלוואה, מענקים, סובסידיות,
מחיר ותנאי השכירות המפורטים בהסכם ההשכרה מחייבים את הצדדים. גם במסגרת הסכם זה
התחייבה חברת סנפיר להתחיל בפיתוח הקרקע ובהקמת הבניינים תוך 30 יום ממועד קבלת
הרישיונות ולסיימם תוך 36 חודשים מיום ההתחלה.
2. התברר כי בתב"ע הישנה נתגלו מספר
בעיות טכניות ותכנוניות שהצריכו את שינויה, וביניהן חוסר יכולת לסלול את כביש
הגישה המופיע בה ואי הקצאת מקומות חנייה בכמות הדרושה על פי התקן. ככל הנראה בשל
כך לא ניתן היתר בנייה לביצוע העבודות שנדרשו לקידום הפרויקט, ואמנם בהיעדר היתר
כזה הוציא בית משפט השלום בחיפה ביום 18 באוגוסט 1976 צו שהורה על הפסקת עבודות
החציבה שבוצעו באתרים. בשל הבעיות הנזכרות הוכנה תב"ע חפ/1006/ו' שנועדה
להחליף את התב"ע הישנה, אלא שתב"ע זו לא הגיעה לידי אישור.
3. במשך שנים רבות היו העניינים בכל הנוגע
לבניית הבניינים יגעים, ולא אירעו בהם התפתחויות משמעותיות, וזאת עד לראשית שנות
התשעים. בשנים 1990 ו-1991 התנהלה בין הצדדים שורה של מגעים בכיוונים שונים,
ביניהם הצעה של סנפיר למכירת האתרים לחברת שיכון ופיתוח (ס/113 מיום 31 ביולי
1990; ס/114 מיום 11 בספטמבר 1991), ולאחר מכן הועלה הרעיון לביטול מלא של ההסכמים
(ס/108 מיום 15 בנובמבר 1991). מגעים אלה לא הביאו לתוצאות מעשיות כלשהן. והנה,
כעבור מספר חודשים נתגבש בחברת סנפיר הרעיון להביא לידי שינוי בסיסי בתב"ע
הישנה, והוא הקמת בית הורים באתרים תוך הוספה ניכרת של יחידות דיור, והכל במסגרת
החוק לעידוד השקעות הון. רעיון זה התגבש תוך כדי דיונים ראשוניים עם עיריית חיפה
ועם משרד העבודה והרווחה. חברת סנפיר פנתה בעניין זה גם לגורמים שונים במשרד
השיכון. כך, ביום 29 באפריל 1992, פנתה חברת סנפיר למנכ"ל משרד השיכון בעניין
הצעה זו (ס/81). כעבור כשבועיים פנתה החברה שנית למנכ"ל משרד השיכון תוך
צירוף התוכניות, וביקשה את התייחסותו להצעה. לאחר שורה של פניות נוספות (ס/83,
ס/85, ס/86), הודיע עוזר מנכ"ל משרד השיכון לחברת סנפיר כי הנושא מצוי בבדיקת
היועצת המשפטית של המשרד, ועם סיומה יודיעוה דבר (מכתב מיום 28 ביוני 1992ס/87).
ההודעה המובטחת מטעם מנכ"ל משרד השיכון לגבי תוצאות הבדיקה של היועצת המשפטית
לא ניתנה.
4. בינתיים התקדמה התוכנית, נתקבל אישור מטעם
מרכז ההשקעות של משרד התעשייה והמסחר "לבניין להשכרה
למגורים", וביום 13 בספטמבר 1994 אושר שינוי התב"ע
הישנה על ידי תב"ע חפ/במ/1006/יא שיזמה חברת סנפיר (להלן: התב"ע
החדשה). על-פי התב"ע החדשה ייבנה בית-הורים על האתרים ועל שתי רצועות
בשוליהם, רצועות שבהתאם לתכנית המקורית היו מיועדות לדרך גישה ולשטח ציבורי פתוח. בית
ההורים יכלול 289 יחידות דיור, מחלקה סיעודית, חנויות ושטחי שירות. ביום 11 לינואר
1995 המליץ אגף האכלוס של משרד השיכון לתת למבנה המתוכנן מעמד של נכס מאושר לפי
החוק לעידוד השקעות הון. בהמלצה זו נאמר כי מתוך כלל הדירות 171 תיועדנה להשכרה
(ס/89). ביום 7 בפברואר ניתן האישור על ידי משרד התעשייה והמסחר (ס/90).
5. בינתיים, במהלך שנת 1995, העבירה חברת
סנפיר את זכויותיה באתרים לחברת קרן אור משכנות הכרמל בע"מ הקשורה לחברת
סנפיר (להלן: חברת קרן אור). זאת לשם קידום התוכנית לבניית בית
ההורים. חברת קרן אור נזקקה לאישור על כך שהיא הבעלים של האתרים, וביקשה מהימנותא אישור
זה. בשלב זה התברר כי הנהלת משרד השיכון מתנגדת התנגדות נמרצת לתוכנית החדשה.
התנגדות זו באה לידי ביטוי במכתב התשובה שנשלח ביום 23 ביוני 1996 מהלשכה המשפטית
של משרד השיכון להימנותא ובו נאמר כי חברת סנפיר הפרה את ההסכמים, ולפיכך המשרד
מתעתד לפנות בימים הקרובים לפרקליטות, כדי לנקוט את הצעדים המשפטיים המתחייבים ואף
לקבל את האתרים בחזרה לרשותו. משרד השיכון הנחה את הימנותא שלא להיענות לבקשת חברת
קרן אור. בעקבות חילופי מכתבים בעניין וטענותיהן של חברת סנפיר וחברת קרן אור,
נשלח ביום 4 ביולי 1996 מכתב של הלשכה המשפטית של משרד השיכון לבא-כוחה של חברת
סנפיר (ס/103) שבו צוין כי בפגישה שנערכה בין אנשי משרד השיכון לבין מר אורמן מטעם
חברת סנפיר הבטיח האחרון כי ימציא אישור לפיו ויתר המשרד על הפרויקט (המקורי), אך
אישור כזה לא הומצא.
6. ביום 31 ביולי 1996, בעקבות סירובה של
הימנותא לתת את האישורים הנדרשים לביצוע הפרויקט, הגישו חברת סנפיר וחברת קרן אור המרצת
פתיחה לבית המשפט המחוזי, שבה ביקשו מבית המשפט להצהיר כי המגרשים הם בבעלות חברת
קרן אור, וכי משרד השיכון אינו רשאי להורות על הפסקת מתן האישורים לפעולות בקשר
לאתרים.
7. ביני וביני התברר כי עוד בשנת 1994 הועברה
חלקה 39 בגוש הנדון, ובתוכה האתרים, לחברת שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (להלן: חברת
שיכון ופיתוח). בעקבות המרצת הפתיחה של חברת סנפיר וחברת קרן אור, שבה
נתבקש בית המשפט להצהיר על בעלותן באתרים, פנתה גם חברת שיכון ופיתוח ביום 2
בינואר 1997, בהמרצת פתיחה לבית המשפט שבה ביקשה כי יצהיר שהיא בעלת האתרים וכי
ההסכמים שנחתמו בין משרד השיכון לבין חברת סנפיר בטלים מחמת חוסר מעש. בית המשפט
המחוזי החליט על איחודן של שתי המרצות הפתיחה והורה כי הן תידונה כתביעה רגילה.
חברת שיכון ופיתוח אף הגישה תביעה שכנגד כלפי חברת סנפיר וחברת קרן אור.
8. אדון תחילה בהמרצת הפתיחה מטעם חברת סנפיר
וחברת קרן אור. תביעה זו, שמטרתה הייתה, כאמור, להצהיר כי החברות הן בעלות
הזכויות באתרים, עוררה שתי שאלות עיקריות בפני בית המשפט המחוזי; והן: האם ניתן
לאכוף על משרד השיכון את ביצוע הפרויקט החדש על פי התב"ע החדשה במסגרת
ההסכמים המקוריים, שהתבססו על התב"ע הישנה? ואמנם, משמעותה של ההצהרה המבוקשת
מצד חברת סנפיר וחברת קרן אור אינה אלא בבחינת קבלת הסעד של אכיפת החוזה על פי
סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. השאלה האחרת היא
עובדתית ונוגעת להיקף השטח הכלול בהסכם המכר. בין בעלי הדין נתגלעו חילוקי דעות
בדבר הכללתם במכר של דרך גישה, של שטח ציבורי פתוח ושל שטח של חנייה.
9. תחילה שאלת אכיפת החוזה. בית המשפט המחוזי
הגיע למסקנה כי אין הוא רואה בתב"ע החדשה (תב"ע חפ/במ/1006/יא) משום
"שבר" של החוזה המקורי, וכי בנסיבות העניין אין הוא מוצא שאכיפת ההסכמים
תהיה בלתי צודקת כלפי משרד השיכון. וכך אומר בית המשפט המחוזי בהקשר זה:
באשר לנושא של מגדל אחד או שניים, הבהירה סנפיר, כמו שברור מתב"ע
חפ/במ/1006/יא, שהמדובר בשני מגדלים מחוברים בבסיסם. אינני רואה כאן את השבר
הגדול. לנושא הדירות להשכרה - הרי מדובר על מספר רב של דירות שתיבנינה, ולאחר
המכירה החופשית שגם הותרה בהסכם, תיוותר כמות גדולה להשכרה, ובוודאי הכמות שנקבעה
בהסכמים של 80 יחידות דיור. ב"כ [החברות] חזר פעמים רבות בפני בית המשפט על
אותו רעיון- כוונת [החברות] אינה להתחמק ממילוי חובותיה להשכרת דירות למועמדי
משב"ש, נהפוך הוא, כל מבוקשן שמשב"ש יודיע על רצונו בכך. אם כן, אף כאן
אינני מוצא את השבר הגדול. לנושא שטח הדירות, אף ממכתב ששלח מר משה שגיב מאגף
האכלוס במשב"ש למרכז ההשקעות בתאריך 11.1.85, (ס/89), בנושא המלצת משב"ש
למתן מעמד של נכס מאושר לסנפיר, עולה כי שטח כל דירה להשכרה הינו פחות מ-74
מ"ר. ואף כאן אינני מוצא את השבר.
בעניין הטענה כי משרד השיכון לא ידע על
הגשת התב"ע החדשה מציין בית המשפט:
באשר לאי יידועו של משב"ש בדבר הגשתה של תוכנית חפ/במ/1006/יא,
הרי שממכתבים שונים שצורפו לתצהירו של מר אורמן (ס/81, ס/82, ס/83, ס/85, ס/86, ס/87)
עולה כי סנפיר בהחלט יידעה גורמים שונים במשב"ש ובכללם המנכ"ל והיועצת
המשפטית של משב"ש, בדבר הקמת בית האבות ושינוי התב"ע. מכתבים בנושא
והמפות הרלוונטיות נשלחו למשב"ש על פני תקופה ארוכה, החל בסוף אפריל 1992,
ותשובת משב"ש, מאת עוזר המנכ"ל, כי הנושא בבדיקה, נשלחה בסוף יוני אותה
שנה.
ובית המשפט מסיק מכך:
[העולה מן המקובץ] בפרק זה: אף אם הופיעו בתוכנית חפ/במ/1006/יא
שינויים מן האמור בהסכמים השונים בין משב"ש לסנפיר, ואף אם משב"ש לא ידע
על שינויים אלו, דבר שאני מטיל בו ספק, הרי שאין אלו שינויים היורדים לשורשו של
החוזה, או כפי שהגדירן ב"כ המשיבות "שבר החוזה". חפ/במ/1006/יא
נועדה לפתור את הבעיות האובייקטיביות שהיו במקרקעין ושהיו ידועות לצדדים עוד טרם
החתימה על הסכם המכר ואשר שני הצדדים ניסו לפתור במהלך השנים שחלפו.
בעניין מטרת הבנייה למגזרים שונים
באוכלוסיה כגון זוגות צעירים, עולים חדשים ועוד, קובע בית המשפט המחוזי את הדברים
הבאים:
מטרת החוק [לעידוד השקעות הון] תושג, לטעמי, על ידי התוכנית
חפ/במ/1006/יא, הן משום שהגדרת הבניינים עונה על דרישות החוק, והן, באופן עקיף,
בבניית בית אבות אליו יעברו קשישים רבים מבתיהם, ויפנו את הדירות להשכרה לאותם
מגזרים הנזכרים בחוק ובהסכמים בין הצדדים. אינני רואה את הנזק או "השבר
הגדול" שגרמה, אם גרמה, תוכנית חפ/במ/1006/יא. ניתן, אף כיום, על אף הזמן
שחלף מאז חתימת ההסכמים, לבצעם ולהשיג את המטרות שעמדו בבסיסם.
על יסוד נימוקים אלה סבר בית המשפט כי
ניתן לאכוף את ההסכמים, ונעתר לבקשת ההצהרות שבהמרצת הפתיחה. יתירה מזאת, בית
המשפט התיר לחברת סנפיר ולחברת קרן אור לפצל את סעדיהן, על מנת לתבוע את נזקיהן אם
רצונן בכך.
10. באשר לשאלת השטחים הכלולים בהסכם המכר, בית
המשפט קבע לאחר דיון מקיף בראיות, כי הכוונה הייתה לכלול את השטחים השנויים
במחלוקת, וזאת בהתאם לתשריט שנערך בשנת 1975.
11. בעקבות מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי
ההסכמים שנערכו בין משרד השיכון לחברת סנפיר תקפים וניתנים לאכיפה, נדחתה התביעה
בהמרצת הפתיחה שהוגשה על ידי חברת שיכון ופיתוח. בית המשפט המחוזי סבר כי המכירה
המאוחרת היא בבחינת עסקה סותרת, ואינה יכולה לעמוד - על אף רישום הערת אזהרה -
משום שהקונה השני (חברת שיכון ופיתוח) ידע על זכויותיו של הקונה הראשון בקרקע.
12. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו הן
משרד השיכון והימנותא והן חברת שיכון ופיתוח את הערעור שלפנינו. אקדים ואעיר הערה
כללית: הקושי המיוחד במקרה זה נוצר על ידי כך שההסכמים שנכרתו לפני קרוב לשלושה
עשורים, לא זו בלבד שלא בוצעו בתוך זמן סביר, אלא טרם בוצעו עד עצם היום הזה.
הנסיבות האובייקטיביות השתנו, וכן יחסי המתקשרים הורעו והשתרר ביניהם חוסר אמון
הדדי עמוק. נראה אף כי רגשי תסכול רבים מקננים בליבו של מנהלה של חברת סנפיר.
התחושה מצד המדינה היא כי ברצונן של החברות לעשות רווחים גדולים ובלתי מוצדקים על
חשבון נכסי המדינה, שהועמדו לרשותם למטרה ספציפית. מנגד, תחושתן של החברות היא כי בשל
קשיים בירוקרטיים ונוקשות המנגנון, נמנע מהן ביצועו של פרויקט המקובל על גורמים
ציבוריים רבים. תחושות מנוגדות אלה, על אף כנותן וחריפותן, אינן יכולות להדריכנו
בפתרון הסכסוך, משום שאין על השופט אלא מרותו של החוק ואליו עיניו נשואות.
13. בניגוד לגישתו של בית המשפט המחוזי, סבור
אני כי אין להכניס את הפרויקט החדש על פי התב"ע החדשה לתוך המסגרת של ההסכמים
המקוריים שגובשו במסגרת התב"ע הישנה ולמטרות מוגדרות. היקף הפרויקט החדש שונה
באופן מהותי ביותר; המטרה שונה לחלוטין; ואף הנסיבות החיצוניות השתנו. אין לדמות
בניית 112 דירות, שמתוכן תוקצינה להשכרה 80 דירות עבור זוגות צעירים, עבור עולים
חדשים, ועבור קבוצות אוכלוסיה אחרות על פי המלצת משרד השיכון - והכל בתנאים
מועדפים - אל פרויקט לבניית 289 יחידות דיור הכולל בתוכו בית הורים. הרעיון של בית
המשפט המחוזי כי המטרה של השכרת דירות תושג בעקיפין על ידי כך שהקשישים שיעברו
לבית ההורים יפנו את דירותיהם להשכרה, רעיון זה אינו מקובל עלי. מי לידינו יתקע כי
המועמדים לכניסה לבית ההורים ישכירו את דירותיהם ולא ימכרו אותן, ומי לידינו יתקע
שאם ישכירו אותן הם ישכירו אותן דווקא לקבוצות המועדפות הנזכרות?! לטעמי, התכלית
הבסיסית שהדריכה את המדינה בשנות השבעים ושעמדה במפורש בבסיס ההסכמים, שונה שינוי
מהותי מזו העולה מן הפרויקט החדש. בנסיבות אלה, אין לראות בביצוע הפרויקט החדש
משום קיומם של ההסכמים המקוריים. מכאן, כי אין כל אפשרות "לאכוף" את
ההסכמים המקוריים באמצעות פרויקט זה. מסקנתי זו פוטרת אותי מן השאלה העולה מסעיף
3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, והיא השאלה האם אכיפת
החוזה היא בלתי צודקת בנסיבות העניין. אעיר בהקשר זה כי לו נדרשתי להכריע בשאלה,
הייתי מגיע למסקנה הפוכה מזו של בית המשפט המחוזי: האכיפה בתנאים המקוריים היא
בלתי צודקת בנסיבות העניין. הפער העצום במספר הדירות המתוכנן, שבא כתוצאה מהשינוי
בייעוד האתרים, מחייב התערבות בתנאים המקוריים במיוחד בכל הנוגע לתמורה.
14. ואם יטען הטוען, כפי שטוענות חברת סנפיר
וחברת קרן אור, כי הייתה הסכמה מצד משרד השיכון לפרויקט החדש, הרי תשובתי תהיה כי,
לטעמי, אין די במכתבים שהוחלפו בין הצדדים ובהמלצות למתן האישורים שניתנו על ידי
גורמים במשרד השיכון, כדי ליצור מסגרת הסכמית חדשה לביצוע הפרויקט החדש. לא זו
בלבד שספק אם הגורמים המעורבים היו מוסמכים ליצור הסכם חדש, אלא מן ההכרח היה לפרט
את תנאי הביצוע של הפרויקט החדש מבחינות רבות נוספות. דבר זה לא נעשה, ולכן אין
אפשרות לראות בהתנהגות משרד השיכון משום יצירת מסגרת הסכמית חדשה לביצוע פרויקט
שונה ומורכב. אין במסקנתי זו משום הבעת דעה כלשהי בשאלה האם המעשים הנזכרים
מעניקים סעדים משפטיים כלשהם לחברות.
15. על רקע מסקנתי כי הפרויקט החדש חורג הרחק
מעבר למסגרת ההסכמית המקורית, מתעוררת השאלה - שאלה קשה לפתרון – מהו מעמדם המשפטי
של המתקשרים. בהקשר זה מן הראוי לציין כי התנהגותם של שני המתקשרים אינה נקייה
מפגמים. איני מתייחס לטענות בדבר הפרות הדדיות - טענות שטרם נתבררו בבית משפט ואשר
לגביהן נראה כי ידם של בעלי הדין עדיין נטויה - אלא כוונתי לעצם העובדה שהסכם,
שנכרת לפני קרוב לשלושים שנה וטרם הוחל בביצועו, עדיין עומד בתוקפו. כלומר, על אף
חלוף הזמן הרב והשינוי המהותי בנסיבות, אף לא אחד מן המתקשרים מצא לנכון להעמיד את
יחסיהם המשפטיים על בסיס מבורר. כך, מן הראוי היה כי בחלוף זמן מסוים היה משרד
השיכון נוקט עמדה לגבי המשך קיומם של ההסכמים, תוך שקילת האפשרות לבטלם. מנגד, אם
חפצה של חברת סנפיר היה להגשים פרויקט חדש, מן הראוי היה לבססו על הסכם מפורט חדש.
המצב שנוצר, שבו צד אחד מנסה לבצע פרויקט חדש במסגרת ההסכם הקיים, ואילו הצד האחר
נוקט עמדה עויינת ופסיבית - דהיינו: מצב של קיפאון הדדי - אינו רצוי לשני
המתקשרים. עם זאת, אין זה מתפקידו של בית המשפט, ואף לא בכוחו, לפתור ביוזמתו מצב
דברים מעין זה.
16. העולה מן האמור כי דין הערעור להתקבל, וכי
יש לדחות את בקשת חברת סנפיר וחברת קרן אור להצהיר הצהרות שמשמעותן אכיפת ההסכמים
המקוריים באמצעות הפרויקט החדש. כאמור, בכך לא בא הסכסוך המתמשך על פתרונו, משום
שכעת יש לברר מהו מעמדם ההדדי של המתקשרים על פי ההסכמים המקוריים, וזאת על רקע
שינוי הנסיבות ומעשיהם ומחדליהם בעבר ובהווה.
17. באשר להמרצת הפתיחה ולתביעה שכנגד של חברת
שיכון ופיתוח, איני רואה מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי מבחינתן של
חברת סנפיר וחברת קרן אור ההסכם שנכרת עם חברת שיכון ופיתוח הינו עסקה נוגדת,
שבנסיבות המקרה הנדון נסוגה מפני העסקה הראשונה. יש לזכור, כי על פי מסקנתי
ההסכמים המקוריים טרם בוטלו.
אי לכך, ערעור משרד השיכון והימנותא
מתקבל, במובן זה שתביעת חברת סנפיר וקרן אור להצהרות שבהמרצת הפתיחה שהגישו נדחית.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.
ניתן היום, ז' באדר ב' תשס"ג
(11.3.2003).
ש ו פ ט ש
ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01047810_Q17.doc /שב
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il