בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 478/99
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערער: עוזי
משלי
נגד
המשיבה: דנה בוקשפן משלי
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט
לענייני
משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז
בתמ"ש
11883/98 מיום 6.1.99, שניתנה על-ידי
כבוד
השופטת טובה סיון
בשם
המערער: עו"ד רפי שדמי
פסק-דין
ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה
במחוזות תל-אביב והמרכז (השופטת ט' סיוון) שדחה (ביום 6.1.99) את בקשת המערער, כי
יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתמ"ש 11880/98.
1. המערער והמשיבה הם בני זוג. מזה זמן מתנהלים
ביניהם הליכים מהליכים שונים בבית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז.
ביום 6.12.98 הגיש המערער בקשה, כי בית המשפט יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בהליכים
השונים שהוגשו על ידי הצדדים. טענותיו העיקריות של המערער בבקשתו היו אלה: בית
המשפט גיבש, זה מכבר, דעה שלילית בעניינו; הוא הגדיר את המערער כ"מסית"
ו"מטריד"; בדיון מיום 17.5.98 ציין בית המשפט (בטרם ניתן תסקיר כלשהו
בעניינם של בני הזוג), כי המערער אינו מסוגל להפנים את המערכת שנוצרה בינו לבין
אשתו "ויש חשש שהוא 'דואג' לכך שהילדים יהיו מעורבים בסכסוך"; בית המשפט
גילה עוינות לטיעוני המערער ובא כוחו ואף גיחך למשמעם; בדיון מיום 23.11.98 הודיע
בית המשפט לצדדים, כי גיבש תכנית להסדר רכושי בעניינם, תכנית המסתמכת (לטענת
המערער) בעיקרה על טענות המשיבה, עליהן חולק המערער; באותו דיון סירב בית המשפט
להפנות את הצדדים לטיפול בכל הנוגע לילדיהם - בטרם ייתן המערער גט למשיבה; מדברי
בית המשפט בדיון מיום 23.11.98 עולה, כי בית המשפט היה מודע לקיומם של דיוני פשרה
בין הצדדים - ואף לתוכנם. זאת הגם שהמערער לא הביא מידע זה לידיעת בית המשפט; בית
המשפט הכתיב את נוסח הפרוטוקול באופן מגמתי, כך שדברים שנאמרו על ידי בית המשפט
(ועל ידי המערער עצמו) לא נכללו בפרוטוקול; בית המשפט ניהל בשעתו (המערער מציין,
כי הדבר התרחש בישיבת המשפט הראשונה) דיון במעמד המשיבה ובא כוחה בלבד, זאת שעה
שהמערער, שלא היה מיוצג, הוצא מן האולם; בית המשפט מנהל את הדיון באופן חד צדדי,
נושא פנים למשיבה ומקשה על המערער ובא כוחו. ממהר לדון בבקשות המשיבה ומשתהה בדיון
בבקשות המערער; בית המשפט העניק סעדים זמניים מפליגים למשיבה; בית המשפט סילף את
תוצאות הדיון שהתקיים בפניו ביום 23.11.98, הציג את החלטתו כאילו נתקבלה בהסכמת
הצדדים, סרב לתקן את הפרוטוקול לעניין זה ואף חייב את המערער בהוצאות הבקשה; בטרם
מונתה השופטת סיוון לכס השיפוט, כאשר עבדה כעורכת דין, נהגה השופטת לעבוד יחדיו
ובמשותף עם בא כוח המשיבה; אופן פנייתה של השופטת למשיבה מעלה חשד, כי בית המשפט
מכיר את אבי המשיבה, שהוא דמות ציבורית מוכרת, ויוצר אינטרס אישי של בית המשפט
בהליך.
2. ביום 6.1.99 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות.
בהחלטתו ציין בית המשפט את השיהוי הרב בו נגועות מקצת טענותיו של המערער וקבע, כי
די היה בכך לדחיית הבקשה. בית המשפט הוסיף וציין, כי מקצת טענותיו של המערער הועלה
באופן סתמי, בלא פירוט באשר למועד ההתבטאויות עליהן הוא מלין ולנסיבותיהן. לגוף
הדברים, קבע בית המשפט, כי מעולם לא כינה את המערער אן את המשיבה בכינויים
מכינויים שונים. בהתייחסו להצעת ההסדר, ציין בית המשפט, כי מעצם תפקידן הוא מוסמך
ואף נדרש להציע לצדדים הסדרי פשרה, שימנעו התדיינות מיותרת, כמו גם להתערב במהלך
הדיון באופן שיביא לקיצורו ולייעולו. בית המשפט הוסיף וציין, לעניין זה, כי כל
שעשה היה למנות בפני הצדדים את החלופות העומדות בפניהם וכי מאליו מובן שהצעות
שהועלו בטרם נשמעו הראיות אינן מצביעות על קיומה של דעה סופית ומוגמרת. בית המשפט
דחה את טענות המערער באשר לפגמים וחוסרים בפרוטוקולים. זאת נוכח העובדה שהמערער לא
ביקש ( למעט במקרה אחד) את תיקון הפרוטוקול. בהתייחסו לטענה בדבר ההטייה העולה מן
ההחלטות שקיבל קבע בית המשפט, כי העובדה שהחלטות כאלו ואחרות לא השביעו את רצון
המערער אינה מעידה על קיומה של אפשרות סבירה למשוא פנים. בית המשפט הכחיש את
הטענה, כאילו קיים בעבר קשרי עבודה עם בא כוח המשיבה, ואף ציין, כי ההיפך הוא
הנכון - שכן בא כוח המשיבה הופיע מולו לא פעם כצד שכנגד. לעניין זה הוסיף בית
המשפט, כי טיב המטריה מכתיב היכרות קרובה של השופטים (שפעלו בעבר כעורכי דין
בתחום) עם עורכי הדין המופיעים בפניהם. כמו-כן דחה בית המשפט על הסף את הטענה בדבר
היכרות אישית כביכול עם המשיבה או אביה.
3. כעת מונח בפני ערעור על החלטה זו. בראשית
ערעורו טוען המערער, כי החלטותיו של בית המשפט מיום 23.11.98 אך אוששו את התרשמותו
הראשונית, כי מנוי וגמור עם בית המשפט לפסוק נגדו, וכי אך מחמת כבודו של בית המשפט
נמנע מהעלאת טענת פסלות קודם לכן. לגוף הערעור חוזר המערער, למעשה, על הטענות
שהעלה בבקשת הפסלות. לטענתו מבססות טענות אלו, כמו גם עצם ההחלטה נשוא הערעור, את
המסקנה, כי בית המשפט גיבש עמדה מוגמרת בעניינו - בטרם נשמע ההליך לגופו.
4. לאחר שעיינתי בערעור שבפני הגעתי לכלל מסקנה
שדינו להידחות. ראשית, יצויין, כי הערעור הוגש בלא תצהיר התומך בו, כנדרש בתקנה
471ג (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. לכאורה, די היה בכך להביא
לדחיית הערעור על אתר. עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס גם לגוף טענות המערער. ראשית,
מצאתי לנכון להתייחס לטענות המערער בדבר קשר אישי, כביכול, בין בית המשפט לבין
המשיבה ובא כוחה. המערער לא נרתע מלהעלות טענות אלו, אף שלא הציג כל סימוכין של
ממש לביסוסן. כך, לדוגמא, לא טרח המערער לציין, ולו דוגמא אחת, למקרה בו פעלה כב'
השופטת סיוון בשיתוף פעולה מקצועי עם בא כוחה של המשיבה. עוד מצא המערער מקום לבסס
טענה בדבר "אינטרס אישי" של בית המשפט (הנובע, ככל שניתן להבין, מהיכרות
קודמת של בית המשפט עם אבי המשיבה) אך על העובדה שבית המשפט פנה למשיבה בשם נעוריה
ולא בשם נישואיה (לא למותר לצייו, כי במסמכי בית המשפט מופיעים שני שמות המשפחה של
המשיבה - כששם נעוריה מוזכר תחילה). אכן, אין מקום להגביל מלכתחילה בעל דין הסבור,
כי קיימת אפשרות ממשית לכך שבית המשפט מגלה משוא פנים כלפיו. עם זאת, אין משמעות
הדבר שבעל דין רשאי להטיח בבית המשפט כל טענה העולה על דעתו, בין אם היא מבוססת
ובין אם לאו (והשוו: ע"א 4338/97 שלווה וונצובסקי נ' הבנק
הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, לא פורסם). הליכי פסלות נוגעים ללב ליבו
של ההליך השיפוטי - לטוהר ההליך, לאובייקטיביות שלו וליושרת השופט.
"כל
שופט היושב לדין צריך להיות מודע לכך שאותה עת הוא עצמו וכל מערכת המשפט עומדת
לדין. בהכריעו בסכסוך מגשים השופט את שלטון החוק (ראה שמגר, "על פסלות שופט -
בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט 87
(התשמ"ז))." (ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל,
טרם פורסם) .
כשם ששופט מחוייב לפסול עצמו אם קיימת אפשרות ממשית לקיום
משוא פנים מצדו, כך שומה עליו לדון בתיקים שבפניו כל עוד לא נתקיימה עילה לפסילתו
(וראו: ע"א 3224/98 המרכז הרפואי בני ציון נ' איטה נאה, לא
פורסם). אי לכך, אין מקום להטחת טענות סרק בבית המשפט, בהליך השיפוטי, ובעקיפין
במערכת השיפוטית כולה, מתוך הנחה או תקווה, כי גיבוב הטענות יאלץ את בית המשפט
לפסול עצמו, אפילו לא נתקיימה עילת פסלות. לא מצאתי ממש גם ביתר טענותיו של
המערער. ההליכים שבין הצדדים מצויים עדיין בתחילתם. לא מצאתי בחומר שהביא המערער
כדי להצביע על גיבוש עמדה מוגמרת ועל קיום דעה "נעולה" של בית המשפט
(וראו, לעניין זה, בג"ץ 2148/94 גלברט ואח' נ' יושב ראש ועדת
החקירה, פ"ד מח (3) 573, 605). אכן, בית המשפט הציע לצדדים הסדר פשרה,
כפי שהוא רשאי לעשות. אולם בכך בלבד אין כדי להצביע על כך שבית המשפט גיבש דעה
מוגמרת בעניינם של הצדדים (וראו: ע"א 5796/97 פיניציה מפעלי זכוכית
בע"מ נ' ניסים רונן (טרם פורסם); ע"א 4237/97
קפלון נ' קרביצקי (טרם פורסם); רע"א 287/88 מנוף סיגנל
נ' סמיר עבדל ראזק, פ"ד מד(3) 750, 761; ע"א 5054/96 דחלה
נ' קרן קיימת לישראל (לא פורסם)). העובדה שבית המשפט קיבל החלטות ביניים
שאינן מניחות את דעת המערער, ואפילו העובדה שבית המשפט המחוזי מצא לנכון להתערב
במקצתן של החלטות אלו, גם היא, כשלעצמה, אינה מצביעה על משוא פנים כלפי המערער.
רשאי המערער לבקש לערער על החלטות ביניים המתקבלות בעניינו, כשם שרשאי יהיה (אם
ימצא לנכון) לערער על פסקי הדין שיינתנו בהליכים שהוא צד להם. אולם אין מקום לבסס
טענת פסלות על תוכנן של החלטות ביניים - כל עוד אין באמור בהן משום חיווי על אפשרות
ממשית למשוא פנים כלפי המערער. יתר טענותיו של המערער מתייחסות לאירועים שהתרחשו
מספר חודשים קודם להגשת בקשת הפסלות, וככאלו הן נגועות בשיהוי ניכר.
"הלכה
היא, כי "מי שמבקש להעלות טענה כאמור [טענת פסלות] חייב לעשות כן בהזדמנות
הראשונה הנקרית לו, היינו, בישיבה הראשונה המתקיימת לאחר שנודעה לו עילת
הפסלות" (ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' עמוס בן שלמה יהודה, פ"ד
מה(3) 790, 791; ע"א 899/95 ברזל נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מט (1)
854); ע"א 3778/94 צבי גורפינקל נ' לין, פ"ד מט(1) 309, 314).
"טענת פסלות אינה בגדר "נשק סודי" שאותו שומר מי שגורס דבר קיומה
של עילת פסלות עד שיבוא מועד נוח להעלותה" (ע"פ 2113/91 הנ"ל, בעמ'
791, ראה גם ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי
המאוחד בע"מ, טרם פורסם)." (ע"א 663/98 זאב ויניק נ' לביבה
אברהים (שיחא) לחאם, טרם פורסם; ראו גם ע"א 5397/97 אליהוד יערי,
עו"ד נ' יצחק אינדיג, עו"ד , לא פורסם).
סיכומו של דבר: דין הערעור להידחות.
ניתן היום, ב' באייר התשנ"ט (18.4.99).
ה
נ ש י א
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99004780.A01/דז/