פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4776/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4776/10 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 11.1.10 בתפ"ח 504/07 שניתנו על ידי כבוד השופטים: ה' ח'טיב, ז' הווארי ונ' מוניץ תאריך הישיבה: י"ב בניסן התשע"ב (4.4.2012) בשם המערער: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס, עו"ס פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים ה' ח'טיב, ז' הווארי ונ' מוניץ) בתפ"ח 504/07 מיום 11.1.2010, במסגרתה הורשע המערער, לאחר שכפר במיוחס לו בכתב האישום, בביצוע עבירות מין בשני קטינים כפי שיפורט להלן, בגינן הושתו עליו – בגזר דין מיום 6.6.2010 – חמש שנות מאסר לריצוי בפועל; שנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא כי המערער לא יעבור עבירות מין מהעבירות בהן הורשע שהן מסוג פשע. כן חויב המערער בתשלום פיצוי למתלוננים – 75,000 ש"ח למתלונן הראשון ו-10,000 ש"ח למתלונן השני. העובדות על פי כתב האישום המתוקן האישום הראשון 1. המערער שימש במשך שנים רבות כמאמן בחוג בענף ספורטיבי מסוים (להלן: החוג). במסגרת תפקידו אימן המערער ילדים רבים, בגילאים שונים, החל מגיל שמונה ועד בגירים, במקומות שונים בצפון הארץ. האימונים התקיימו מספר פעמים בשבוע, ואף בשבתות ובחגים. לעיתים נסעו המערער וחניכיו למשחקים ולמחנות אימונים, שכללו לינה. על פי כתב האישום, האינטנסיביות של האימונים ומעורבותו של המערער בחייהם של חניכיו יצרו מערכת יחסי אמון, תלות, מרות, חינוך והשגחה בין המערער לבין חניכיו. 2. י' (להלן: המתלונן), יליד 1980, החל להתאמן בחוג בהיותו בן תשע, כאשר המערער, שהיה אז חייל בשירות סדיר, היה מאמנו. באחת השבתות, בשנת 1989 או בסמוך לכך, נערכה בעיר בצפון הארץ (להלן: העיר הצפונית) תחרות בה השתתף המתלונן בליווי המערער. בסיום התחרות אמר המערער למתלונן להתלוות אליו למקלחת, וביקש ממנו שישמור על דלת המקלחת בעת שהמערער מתקלח. המתלונן עשה כן. אז הורה המערער למתלונן להיכנס ולשמור על הדלת מבפנים. כאשר נכנס המתלונן, נגע המערער בגופו של המתלונן וביקש מהמתלונן שיגע בגופו של המערער (להלן: האירוע במקלחת). 3. במספר מקרים, בעת שנסע המערער לבסיס צבאי בו שירת (להלן: הבסיס), לקח את המתלונן יחד עימו ברכבו הפרטי (להלן: הרכב). כשהיו בדרכם חזרה מן הבסיס, עצר המערער את הרכב במקומות כלשהם באמצע הדרך, הורה למתלונן לעבור למושב האחורי, הפשיטו והשכיבו על בטנו. אז התפשט המערער בפלג גופו התחתון, רכן מעל המתלונן, כשהוא מנסה להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן, לעיתים מצליח מעט ומשלא מצליח, מחכך את איבר מינו בגופו של המתלונן, עד אשר הגיע לסיפוקו, ושפך זרעו על מגבת, שהכין מראש ושהניח מבעוד מועד על גבו של המתלונן. 4. המערער נהג לומר למתלונן שזה בסדר, וכי דברים כאלו קורים, וכן כי הוא, המערער, ידאג למתלונן. כן נהג המערער להבטיח ואף לתת למתלונן מדי פעם מתנות שונות כמו סכומי כסף שנעו בין 20 ש"ח ל-50 ש"ח וכן חולצות של המערער. 5. עוד לפי כתב האישום, בעת שהמערער וחניכיו נסעו לתחרויות ולמחנות אימונים שונים, נהג המערער לקבוע את סידורי הלינה כך שברוב המקרים ישן המתלונן יחד עמו באותו חדר. באותם תחרויות ומחנות אימונים, בהזדמנויות שונות, נהג המערער להוציא מגבת, להתפשט, להפשיט את המתלונן ולהורות לו לשכב על המיטה, על בטנו. במצב זה החדיר המערער את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן, דבר שהסב למתלונן כאבים עזים. אז הסתפק המערער בשפשוף איבר מינו בישבנו של המתלונן, עד אשר הגיע לסיפוקו. מעשים דומים כמפורט ביצע המערער במתלונן בהזדמנויות רבות בבית המערער (להלן: הבית הראשון), ולאחר-מכן בבית אחר של המערער (להלן: הבית השני). לעיתים גם הורה המערער למתלונן להיכנס למקלחת, שם ביצע בו את אותם מעשים. 6. כשהיה המתלונן כבן 16, נפרדו הוריו, והמערער הזמין את המתלונן מדי פעם לבית השני. גם שם ביצע בו המערער מעשים כמפורט לעיל בפסקה 5. 7. בשנת 1997 השתתף המתלונן בקורס מדריכים (להלן: הקורס), שם שימש המערער כמדריך. המערער קרא למתלונן אליו לחדר בזמן הפסקת הצהריים והחל לגעת בו על-מנת לעשות בו את המעשים כמתואר לעיל בפסקה 5, אך המתלונן התנגד נחרצות. כאשר עמד המתלונן לצאת מהחדר, אמר לו המערער כי במידה שלא ייעתר לו, ייכשל המתלונן במבחנים ולא יוכל להיות מדריך (להלן: האירוע בקורס). 8. משנת 1997 ואילך, בהזדמנויות רבות, בעת שהמתלונן ביקר בבית המערער, ביצע המערער את המעשים כמתואר לעיל בפסקה 5. כן נהג המערער במועדים ובמקומות אשר אינם ידועים במדויק למשיבה למצוץ את איבר מינו של המתלונן, ואף ביקש מהמתלונן למצוץ את איבר מינו של המערער, אך הלה סירב לעשות זאת. 9. כאשר הגיע המתלונן לשחק עם חבריו, בעת שהיה בחופשות במהלך שירותו הצבאי, נהג המערער להזמינו לבית השני, שם נהג להתחכך במתלונן ולשפשף את איבר מינו בגופו של המתלונן עד אשר הגיע המערער לסיפוקו. 10. את האמור לעיל, כך לפי כתב האישום, עשה המערער עד לאחר גיוסו של המתלונן לצה"ל. לאחר-מכן התרופף הקשר בין המערער לבין המתלונן עד שניתק כשנתיים עובר להגשת כתב האישום. בחודש אוגוסט 2006 או בסמוך לכך, התקשר המערער למתלונן על מנת להציע לו מקום עבודה. בשיחות טלפוניות לאחר-מכן, דרש המתלונן מהמערער כי ישלם לו פיצוי כספי בגין הנזק הנפשי העצום שגרם לו ואשר ישמש לצורך טיפול נפשי, ולא הוא יפנה לעיתונות ולמשטרה. 11. על פי כתב האישום את המעשים האמורים עשה המערער לצורך גירויו וסיפוקו המיני. כתוצאה ממעשיו של המערער נזקק המתלונן לניתוח פיסורה, ונגרם לו סבל גופני ונפשי רב. 12. בגין מעשיו אלו הואשם המערער בביצוע מעשי סדום רבים לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו-(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); בניסיון לביצוע מעשי סדום רבים לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו-(4) בצירוף סעיף 25 לחוק; בתקיפה מינית לפי סעיף 348(ב) לחוק בנוסחו הקודם וכן בביצוע מעשים מגונים לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק. האישום השני 13. ע' (להלן: המתלונן השני), יליד שנת 1989, התאמן בחוג מאז שהיה בכתה ד' ועד שהיה בכתה ח', כשהמערער שימש כמאמנו. לפי כתב האישום, במקרים רבים בין השנים 2002-2001, כשהיה המתלונן השני תלמיד הכיתות ז' ו-ח', נסעו המתלונן השני והמערער יחד עם חניכים נוספים בהסעה למשחקים ולתחרויות ובחזרה מהם, כאשר המתלונן השני ישב במושב האחורי של האוטובוס. במהלך הנסיעה, נהג המערער לבוא לשבת ליד המתלונן השני ולגעת באיבר מינו, כאשר בתחילה עשה זאת מעל לבגדיו, ובהמשך הכניס את ידו לתוך מכנסיו ונגע באיבר מינו. למרות שהמתלונן השני ניסה להזיז את ידו של המערער, המשיך המערער במעשיו. את האמור לעיל עשה המערער לצורך גירויו וסיפוקו המיני. בשל מעשים אלו חדל המתלונן השני להתאמן בחוג, ואף חלה התדרדרות קשה במצבו הלימודי והנפשי. 14. על-כן הואשם המערער בביצוע מעשים מגונים לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 15. המערער כפר במיוחס לו בכתב האישום. האישום הראשון 16. עדותו של המתלונן: המתלונן העיד על ההיכרות והקרבה ששררו בינו לבין המערער, והעיד: "חוץ מאמא שלי, הוא [המערער - י.ד.] היה הכי קרוב אלי, הוא היה מין אבא, אח, חבר טוב. זה בא לידי ביטוי באינטנסיביות שבה היינו מדברים, בזה שהיה חוקר כל דבר ובודק מה קורה בבית ספר" (שורות 6-4 בעמ' 168 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי (להלן: הפרוטוקול)). בעדותו סיפר המתלונן כיצד ידע המערער כי יוכל לעשות בו ככל העולה על רוחו נוכח יחסי הקרבה ביניהם, וסיפר כי המעשים לא השפיעו על היחסים ביניהם נוכח כך שהמערער הציגם כטובים ומותרים, והוסיף: "לא הייתה לי את המודעות כי הייתי ילד" (שם, שורה 24 בעמ' 268). בית המשפט ציין בהקשר זה כי אין חולק כי בין המערער לבין המתלונן ומשפחתו היו יחסים קרובים, וכי ניסיון החיים מלמד שאכן יתכן שבין פוגע לקורבן תתנהל מערכת יחסים אחת על פני השטח, ובפועל תתקיים מערכת יחסים אחרת – פוגענית ומכאיבה. 17. באשר לאירוע במקלחת סיפר המתלונן כי זה בוצע בו באולם ספורט מסוים (להלן: האולם), בעיר הצפונית. בחקירתו הנגדית של המתלונן התייחס בא כוח המערער לעדותו של גלעד (להלן: גלעד), אשר העיד מטעם ההגנה כי באולם אכן קיימות מקלחות, אלא שהן משמשות מזה שנים רבות כמחסנים, ולמעשה נעולות מאז שנת 1982 לערך. במענה לכך העיד המתלונן: "אולי הוא לא דיבר על האולם הנכון. אני זוכר *** [האולם] כמקום ראשון. וזוכר שיש מקלחות שם" (שם, שורות 20-19 בעמ' 268). 18. באשר לאירועים שבוצעו במתלונן ברכב, ציין המתלונן כי היו פעמים בודדות כאלה, "בין 3 ל-6 פעמים", כשהיה "בין 9 עד 11". בחקירתו הנגדית העיד המתלונן כי המערער לקח אותו עימו לבסיס ברכב מסוג "אלפא-רומיאו", אך כי איננו זוכר את צבעו. בית המשפט המחוזי ציין בהקשר זה כי אין מחלוקת בדבר כך שהמערער אכן החזיק ברכב מסוג "אלפא-רומיאו" לקראת סוף שירותו הצבאי. בהקשר זה דחה בית המשפט את טענת בא כוח המערער, לפיה סיפורו של המתלונן על המעשים ברכב הינו מופרך, נוכח העובדה כי לא זכר את צבע הרכב ולא ידע לתאר את הבסיס. בית המשפט הדגיש כי נוכח חלוף הזמן – 15 שנים – והיות המתלונן ילד כבן 9 עד 11 באותה תקופה, אין לצפות מהמתלונן כי יזכור פרטים אלו. 19. באשר ללינה המשותפת העיד המתלונן כי מפעם לפעם היה ישן אצל המערער בבית הראשון ובבית השני, לאחר שהמערער הזמינו. בחקירתו הנגדית ציין כי ישן לעיתים בחדרו של המערער ולעיתים בסלון, ואף לשם היה מגיע המערער על-מנת לבצע בו את זממו. עוד העיד המתלונן כי ישן עם המערער בתחרויות ובמחנות אימונים שונים (ובהם מחנה אימונים בדרום הארץ), וכי במהלכם היה דואג המערער כי המתלונן ישן עימו בחדר ושלא יהיה אף לא אחד אחר איתם בחדר, ואז היה מבצע בו את המעשים כאמור לעיל בפסקה 5. עוד הוסיף המערער כי מעבר למעשים "היו פעמים שגם מצץ [המערער - י.ד.] את איבר המין וביקש שאני אמצוץ לו את איבר המין וזה לא קרה" (שם, שורות 18-17 בעמ' 170). המתלונן העיד כי מעשים אלו אירעו כאשר היה בין הגילאים 9 ל-15. במהלך חקירתו הנגדית נשאל המתלונן אודות סידורי הלינה במחנה האימונים בדרום הארץ, לגביו העיד כי גם שם ביצע בו המערער מעשים מיניים. המתלונן העיד כי המחנה נמשך מספר ימים, וכי "היה חדר בו ישנתי אני ו*** [המערער] יחד". עם זאת ציין המתלונן כי הוא זוכר לילה אחד בו לא ישן עם המערער, ולילה נוסף בו היה חולה. 20. בעדותו הוסיף וסיפר המתלונן על הקשר שלו עם המערער לאחר שעזב המתלונן את החוג, בהיותו תלמיד בכיתה ט'. המתלונן העיד כי היה מדבר עם המערער מדי פעם בטלפון, ואף נפגש עימו, כאשר המעשים המיניים נמשכו באותו אופן, אם כי לא בתדירות גבוהה. בחקירתו הנגדית נשאל המתלונן הכיצד זה יתכן שהמעשים המיניים נמשכו, גם לאחר שעזב את החוג ועד לגיוסו לצבא. המתלונן השיב: "זאת שאלה שאני שואל את עצמי עד היום... הייתה לו השפעה מאוד גדולה וכריזמה שאני רק היום יודע מה עומד מאחורי הדברים האלה, והוא תמיד ידע להגיד מילה או משפט או לגרום לי להגיע אליו ולעשות את הדברים האלה" (שם, שורות 5-3 בעמ' 219), והדגיש כי לא הסכים למעשים שביצע בו המערער. המתלונן הוסיף בהקשר זה כי באותה תקופה נפרדו הוריו, וכי על רקע זה השתכנע להיפגש עם המערער, כשרובם המוחץ של המפגשים התקיימו ביוזמת המערער, לאחר שכנועים מצידו, כאשר המתלונן ניסה פעמים אחדות להתחמק. המתלונן הוסיף כי "נכון גיל 14 עד 18 זה גיל בוגר, אבל כנראה בשבילי זה לא היה מספיק בוגר, לא הייתי מספיק בוגר" (שם, שורות 8-6 בעמ' 269). 21. באשר לאירוע בקורס, סיפר המתלונן כי המערער ביקש ממנו להתלוות אליו לחדר, שם ניסה "לעשות משהו" בעל אופי מיני, וכי המתלונן התנגד, והוסיף כי המערער ויתר די מהר, אך אמר למתלונן כי אם לא יקרה "משהו מהיר" הוא יכשיל אותו בקורס. המתלונן תיאר בעדותו כי בעקבות כך יצא מהחדר בכעס, וכי אז אמר לו המערער כי רק צחק איתו. בחקירתו הנגדית נשאל המתלונן כיצד הצליח להדוף את המערער דווקא בהזדמנות זו, והמתלונן השיב כי "כל הפעמים אמרתי לא" ובהמשך הוסיף: "במקרה הזה הוא פשוט ויתר בגלל שהוא גר עם עוד מדריך והוא חשב שאותו מדריך אולי יחזור לחדר" (שם, שורות 18-16 בעמ' 253). 22. באשר להמשך הקשר בין המתלונן לבין המערער לאחר הקורס העיד המתלונן כי בתקופה זו תדירות המפגשים פחתה, וכי המעשים כאמור לעיל בפסקה 5 נמשכו, בין היתר בבית השני. המתלונן המשיך וסיפר כי לאחר גיוסו לצבא התדירות בה היו המערער והמתלונן מדברים או נפגשים ירדה עוד יותר, וכי "באותה תקופה הוא לא היה מפשיט אותי אבל היה משתפשף בי עם הבגדים עד שהפסקתי ללכת לשם" (שם, שורות 9-7 בעמ' 173). במענה לשאלת בא כוח המערער כיצד המשיכו המעשים גם לאחר גיוסו של המתלונן השיב המתלונן כי "מבחינתי בתור בן אדם התבגרתי רק ב-2006, כאשר הגשתי את התלונה" (שם, שורה 16 בעמ' 219), ובהמשך הוסיף: "מבחינתי לא ראיתי הבדל בגילאים, הייתי אותו בן אדם, לא השתנה משהו בגלל שהפונקציה של הגיל השתנתה" (שם, שורות 13-12 בעמ' 241). 23. מעדותו של המתלונן עלה כי מעשיו המיניים של המערער כלפיו נמשכו במשך שנים רבות, מאז היה המתלונן כבן 9 ועד הגיעו לגיל 24. בעדותו בבית המשפט התקשה המתלונן לציין כמה מעשי סדום וכמה מעשים מגונים ביצע בו המערער במהלך השנים. בחקירתו הראשית העיד כי המעשים בוצעו בו "מאות פעמים". בחקירתו הנגדית ציין המתלונן כי "זה יכול להיות גם עשרות אלפים. אני יודע שזה היה המון פעמים. אני לא יכול לתת הערכה של מספר" (שם, שורות 25-24 בעמ' 226). בנקודה זו דחה בית המשפט את טענת בא כוח המערער כי ההגזמה באשר למספר המעשים מוכיחה כי המתלונן אינו מהימן, וציין כי גם אם הגזים המתלונן בתיאורו הרי שהדברים נאמרו בלהט, כאשר המתלונן דאג להדגיש כי הוא אינו מסוגל לתת הערכה מדויקת. בית המשפט אף הדגיש כי הדברים דווקא מחזקים את אמינותו של המתלונן, שתיאר את הדברים בכנות ובאימפולסיביות. 24. באשר ליחסו התודעתי של המתלונן כלפי המעשים שביצע בו המערער, העיד המתלונן כי בשום שלב לא רצה בקיום המעשים, והוסיף כי בתחילה, בהיותו בן תשע לא היה מודע לטיב המעשים, וכי בהמשך התקשה לשים להם סוף, בציינו: "זה היה מין כדור שלג שלא יכולתי לעצור אותו, הייתי מרגיש ריקני מבפנים, הייתי עצוב, אפשר להגיש שאולי קצת פחדתי לדבר ופחדתי לשתף, לא ידעתי מה לעשות... כולם העריצו אותו וגם אני הערצתי אותו, וחוץ מאמא שלי הוא היה הכי קרוב אליי בעולם וכל מה שהוא היה אומר הייתי עושה, ממש כל דבר" (שם, שורות 23-21 בעמ' 173, שורות 2-1 בעמ' 174). 25. בחקירתו הנגדית נשאל המתלונן לגבי משהו יוצא דופן בגופו של המערער, אותו ראה המתלונן בעירום. המתלונן השיב כי בחקירתו במשטרה העיד כי למערער "יש איזה משהו בולט" באיבר המין, וכי אינו זוכר מה בדיוק, ובהמשך הוסיף "ממה שאני זוכר היום יש לו חתיכה בולטת, אולי זה נקודות חן, לא יודע" (שם, שורות 14-13 בעמ' 264). בתגובה לכך שאל בא כוח המערער את המתלונן כיצד הוא מסביר את העובדה שנערכה בדיקה רפואית למערער (להלן: הבדיקה) ובה לא מצאו "על מה שסיפרת עליו". המתלונן השיב: "לא יודע". כאן ציין בית המשפט כי שאלתו של בא כוח המערער לא הייתה מדויקת, שהרי הבדיקה העלתה כי "בשק האשכים – SCROTUM – נמצאים נקודות שחורות מרובות בקוטר 1 עד 3 מ"מ מימין", כאשר בהחלט אפשר כי הנקודות השחורות נראו למתלונן בולטות לעין. על כל פנים, נוכח חלוף הזמן בין הבדיקה לבין מועד ביצוע המעשים, קבע בית המשפט כי יש לייחס לבדיקה משקל מועט ביותר. 26. באשר לכבישת עדותו העיד המתלונן כי בתחילה לא ידע "מה מותר ומה אסור" וכי המערער היה נוהג לומר לו על המעשים המיניים כי אלו "מקובלים", וכי בכל מקרה אין סיכוי שמישהו יאמין לסיפוריו. עוד העיד המתלונן כי הוא חשש שהדברים ייוודעו לחבריו בבית הספר ולאמו. הפעם הראשונה בה סיפר המתלונן אודות המעשים הייתה כאשר תיאר את הדברים לחברתו דאז, אביבית, שניסתה לשכנעו לפנות למשטרה, אך המתלונן סירב לעשות כן. בית המשפט דן בחלק זה בעדותו של המתלונן וקבע כי אין חולק בדבר כך שעדות המתלונן נכבשה שנים רבות, אך ציין כי הסבריו באשר לכבישת העדות, ובעיקר הפחד וההדחקה, מתקבלים על הדעת ואף עולים בקנה אחד עם הידע בדבר כבישת עדות על ידי קטינים שסבלו מהתעללות מינית ממושכת, שבוצעה מצד אדם קרוב. 27. ביחס לאופן חשיפת המעשים סיפר המתלונן בעדותו כי כשנה לאחר ששיתף את אביבית במעשים, התקשר אליו המערער והציע לו עבודה. המתלונן ציין כי בשלב זה היה שרוי במצוקה נוכח רצונו לחשוף את הסיפור, ולכן אמר למערער כי הוא יחזור אליו. בהמשך העיד כי כעבור כמה ימים אכן צלצל אל המערער. המתלונן סיפר בעדותו על השיחה ביניהם: "אמרתי לו שהוא יודע מה הוא עשה והוא צריך לשלם על כל מה שעשה לי ואז למעשה דרשתי ממנו ואמרתי לו שישלם כסף ואני אלך לטיפולים לבד... אמרתי לו שאם לא ישלם לי אני אלך להתלונן במשטרה, אלך לעיתונות ואספר לאמא שלי ואז בעצם נתתי לו מספר חשבון ואחרי כמה ימים שלחתי לו אס אם אס... שאמרתי לו שיש לו 24 שעות או לשלם או להסגיר את עצמו למשטרה, ואז חיכיתי שיעבור שבוע, התקשרתי אליו ואמרתי לו לך תסגיר את עצמך למשטרה, ואז הוא בעצם שינה קצת את הטון והוא אמר אני לא יודע מה עשיתי לך ומה אתה רוצה ממני, אמרתי לו אם אתה לא יודע נתראה בבית משפט... אני הייתי בטוח שהוא יסגיר את עצמו למשטרה, יודה בכל מה שעשה, ובכך למנוע את כל הסחבת" (שם, שורות 11-9, 19-13, 22-21 בעמ' 175). ביחס לכך העיד המתלונן כי הכסף לא היה בראש מעייניו, אלא הודאתו של המערער במעשיו במשטרה. בהקשר זה הבהיר בית המשפט כי דומה כי אכן סחיטת המערער על ידי המתלונן היוותה זרז לחשיפת ההתעללות המינית ארוכת השנים ששמר המתלונן בסוד, והוסיף כי אין לקבל את טענת בא כוח המערער לפיה מטרתו האמיתית של המתלונן הייתה לסחוט את המערער. כחיזוק לכך ציין בית המשפט בין היתר את המסרונים ששלח המתלונן למערער בהם קרא לו להסגיר את עצמו למשטרה ולשכור עורך-דין (נ/20. להלן: המסרונים). עוד העיד המתלונן כי לא מיהר להגיש תלונה במשטרה, אלא נפגש קודם עם דודו (להלן: הדוד) ובהמלצת הדוד נפגש עם עורכת דין שהינה ידידת המשפחה (להלן: עורכת הדין), שהמליצה לו לגשת למשטרה ולהתלונן. ביום 24.10.2006 הגיש המתלונן תלונה במשטרה. 28. באשר לתוצאות המעשים העיד המתלונן כי אלו גרמו לו נזק נפשי אדיר, וסיפר כי סבל בבגרותו מפיסורה בגינה נותח, אותה ייחס המתלונן למעשיו של המערער. באשר לכך ציין בית המשפט כי לא הובאו לפניו מסמכים רפואיים שיוכיחו חד-משמעית כי הפיסורה הינה תוצאה של מעשי המערער, אם כי לא ניתן לשלול מסקנה זו. 29. בחקירתו הנגדית של המתלונן, העלה לפניו בא כוח המערער טענות שונות בדבר סיבות אפשריות שעשויות היו לגרום לו לרקום עלילה כנגד המערער, ובהן פרשת הנשיא קצב שנחשפה בסמוך לתלונת המתלונן במשטרה, וכן נימוק כלכלי ההולם את סיפור הסחיטה של המערער על ידי המתלונן. בית המשפט דחה טענות אלה אחת לאחת בקובעו כי אין הן מתיישבות עם לוח הזמנים בפרשה או עם השכל הישר. 30. לסיכום קבע בית המשפט כי עדות המתלונן מהימנה עליו, וציין כי המתלונן פרש לפניו את המסכת העובדתית באופן שלם וקוהרנטי, ללא כל כוונה להפריז או לטפול אשמת שווא על המערער. בית המשפט הוסיף כי אין בפרטים שלא זכר המתלונן כדי לשנות מכך, זאת נוכח חלוף הזמן, היות המתלונן ילד קטן בעת ביצוע חלק מן המעשים והדחקתו את המעשים. עוד ציין בית המשפט כי הוא ער לסתירות קלות או אי-דיוקים בעדות המתלונן, אך כי אלו שוליים ובוודאי אינם יורדים לשורש העניין, וכי על-כן אין בהם כדי לפגום במהימנותו. חיזוק נוסף למהימנותו של המתלונן מצא בית המשפט בקלטת שתיעדה את העימות שנערך בין המתלונן ובין המערער (להלן: העימות), וציין כי הפרטים שמסר המתלונן במסגרת העימות תאמו את עדותו בבית המשפט. 31. בית המשפט סיכם את שעלה מעדותו של המתלונן, בציינו כי מרגע היכרותו עם המערער נלכד המתלונן ברשת שטווה לו המערער בקפידה ממנה לא היה לו כל סיכוי לצאת בכוחות עצמו. בין המערער למתלונן, כך לפי בית המשפט, נרקמו קשרי קרבה יוצאי דופן, שהיוו בסיס למערכת יחסי אמון ותלות ששיאם בתקופה בה היה המתלונן תחת מרותו של המערער מאז היה בן 9 ועד גיל 14. 32. עדותה של אביבית: כאמור, הייתה זו אביבית לה סיפר המתלונן לראשונה על המעשים שביצע בו המערער. במהלך עדותה סיפרה אביבית כי כאשר חשף לפניה המתלונן את המעשים "הוא היה מאוד בסערת רגשות והכל התנהל בבכי... זה מצב שאף פעם לא ראיתי אותו כך" (שם, שורות 16-14 בעמ' 37). את עדותה זו של אביבית מצא בית המשפט מהימנה, בציינו כי העדה מסרה בכנות את שידעה, והוסיף כי החלק החשוב בעדותה הוא תיאורה את המצב הנפשי הקשה בו נתון היה המתלונן בעת שחשף לפניה לראשונה את מעשיו של המערער. 33. עדותו של הדוד: הדוד התייחס בעדותו למצבו הנפשי של המתלונן עת סיפר לו על המעשים, כאשר המתלונן התייעץ עימו כיצד עליו לפעול. הדוד מסר כי המתלונן הגיע לפגישה כשהוא "סגור, מפוחד, מגמגם... מפוחד בתוך עצמו". בית המשפט ציין כי חרף העובדה כי העד לכאורה איננו אובייקטיבי נוכח יחסיו עם המתלונן, הרי שעדותו מהימנה, לא נסתרה וחשובה בפרט לעניין מצבו הנפשי של המתלונן עת חשף את מעשיו של המערער לפניו. 34. עדותה של האם: האם סיפרה בעדותה על יחסי הקרבה ששררו בין המערער לבין המתלונן ומשפחתו, וכי המתלונן נהג לישון אצל המערער בבית הראשון ובהמשך בבית השני. עוד סיפרה האם על הרגע שבו סיפר לה המתלונן על המעשים, והעידה כי תחילה סיפר לה המתלונן על מעשים שביצע המערער כביכול באחד מחבריו של המתלונן, וכאשר סיפר זאת היה נרעש וחנוק, אך כאשר סיפר לה כי מדובר בו עצמו, נרגע ודיבר רגיל ובקצרה. האם ייחסה את אופי הדיבור של המתלונן עימה לכך ש"הוא יודע שיש לו אמא חולה, אחרי ניתוח לב". באשר לקיומם של קשיים כלכליים שעשויים להצדיק לכאורה סחיטה של המערער מצד המתלונן העידה האם כי חרף קיומו של חוב על שמה בהוצאה לפועל בגובה 700,000 ש"ח, לא הייתה מעלה על דעתה לבקש מהמתלונן עזרה כספית, ובמילותיה שלה: "ברגע שאני אצטרך שהילדים שלי יעזרו לי אני אקח חבל ואתלה את עצמי. אני מממנת לו [למתלונן - י.ד.] שנת לימודים רביעית וטיול לחו"ל" (שם, שורות 2-1 בעמ' 79). גם באשר לעדותה של האם קבע בית המשפט כי הוא נותן בה אמון מלא, ואף כאן ראה את עיקר חשיבותה לעניין הוכחת מצבו הנפשי של המתלונן בזמן חשיפת מעשי המערער. 35. עדותה של סיוון: סיוון הייתה גם היא חניכה של המערער. בעדותה התמקדה סיוון בסוגיית הלינה המשותפת במחנות אימונים ובתחרויות, ומסרה כי המתלונן והמערער היו ישנים יחד, באותו חדר, ואף העידה כי "היום אני בטוחה שבחלק מהתחרויות – מחנות אימונים הם ישנו לבדם בחדר". עוד סיפרה סיוון בעדותה על מקרה שבו המערער היה בחדר עם המתלונן, וכי הייתה זקוקה לעזרתו של המערער ולכן נקשה בדלת החדר, ומשלא נענתה קראה בשמו של המערער. אז סיפרה סיוון כי "בכל השנים שהכרתי את *** [המערער], אף פעם לא היו לו תגובות לא טובות, תמיד הוא שמח לעזור ופתאום הייתה איזה שהיא תגובה קיצונית, לא זוכרת את המלל במדויק, אבל זה היה משהו כמו לא עכשיו או עוד מעט, בנימה לא נעימה" (שם, שורות 5-3 בעמ' 120). נוסף על כך, כאשר נשאלה סיוון על אירועים ש"הדליקו אצלה נורה" באשר למעשים המיוחסים למערער, סיפרה כי כאשר הציע המערער נישואין לאשתו, אמר לה המתלונן "עזבי, הוא הומו". כן ציינה סיוון בעדותה פעמים אחדות נוספות בהן אמר לה המתלונן כי המערער הינו הומו. עוד הוסיפה סיוון כי בהזדמנות אחת אמר לה המתלונן כי הוא שונא את המערער מבלי שנתן לה כל הסבר לכך, מה שהיה חריג בעיניה משום שכולם אהבו את המערער. במסגרת חקירתה הנגדית אף נשאלה סיוון באשר לקיומן של מקלחות באולם. סיוון השיבה: "כן. זה היה כמו קאנטרי קטן, הייתה שם בריכה, אני לא הייתי מתקלחת שם" (שם, שורה 16 בעמ' 149). בית המשפט קבע כי דבריה של סיוון מהימנים, כי העדה הקפידה לשמור על ניטראליות וכי לא ניכר שבכוונתה להעצים את האירועים שזכרה. בית המשפט הטעים כי עדותה של סיוון מחזקת את עדות המתלונן בדבר לינה משותפת, וכן באשר לקיומה של תחרות מסוימת במקום עם מקלחות. 36. עדותו של עומרי: עומרי היה גם הוא חניך של המערער. באשר לסוגיית הלינה המשותפת, העיד עומרי כי אינו זוכר את המתלונן במחנות האימונים, פרט למחנה בדרום הארץ, שם ישן המערער בחדר עם מאמן של קבוצה אחרת. זאת זכר עומרי נוכח כך שבאחד הלילות במחנה חווה המתלונן התקף אסטמה, והחניכים הזעיקו את המערער מחדרו (להלן: אירוע האסטמה). בית המשפט התרשם כי עומרי מסר אמת, אך ציין כי בניגוד לטענת בא כוח המערער, עומרי לא זכר באופן חד-משמעי עם מי ישן המתלונן במחנות האימונים, פרט לאותו לילה במחנה בדרום הארץ. על-כן קבע בית המשפט כי אין בעדותו של עומרי כדי לשלול את גרסת המתלונן לעניין סוגיית הלינה המשותפת. עדות נוספת בעניין זה נשמעה מפי נדב שהעיד מטעם ההגנה, ואשר היה חבר לקבוצת האימון של המתלונן. נדב העיד כי החניכים לא היו ישנים עם המדריכים וכי המתלונן ישן עימו בחדר במחנה בדרום הארץ בכל הלילות. על כך קבע בית המשפט כי נראה שהעד לא זכר פוזיטיבית שהמתלונן ישן איתו בחדר ביתר הלילות באותו מחנה אימונים, אלא הסיק זאת מן המשמעת שהנחיל המערער. 37. עדותו של המערער ביחס לאישום הראשון: באשר לאירוע במקלחת טען המערער כי אין מקלחות באולם וכי בכל מקרה לא נגע במתלונן. במסגרת חקירתו הנגדית נזכר המערער, לאחר שהופנה לדבריו במסגרת תשובתו לאישום, כי היו תחרויות נוספות באותה עיר שבה על פי כתב האישום התקיים האירוע, מלבד אלה שנערכו באולם, במרכז ספורט (להלן: המרכז), וכי שם אמנם יש מקלחות, אך לטענתו, המרכז נבנה לאחר התקופה הרלבנטית על פי כתב האישום. 38. באשר לאישום בדבר המעשים ברכב טען המערער כי מעולם לא הכניס אזרחים לבסיס, אך משנאמר לו כי המתלונן היה אצלו בבסיס השיב כי "ביום השחרור בחופש הגדול יכול להיות שלקחתי אותו, הוא חיכה ועשיתי טופס טיולים" (שם, שורה 26 בעמ' 70, שורה 1 בעמ' 71), זאת לבקשת אמו של המתלונן. בהזדמנות אחרת, במהלך העימות ציין כי לקח את המתלונן לבסיס "פעמים בודדות". בית המשפט קבע כי העמדה האחרונה, בה החזיק המערער אף בהודעותיו למשטרה, מחזקת את גרסת המתלונן שהעיד כי נסע עם המערער לבסיס פעמים בודדות בלבד. 39. עוד אישר המערער בעדותו כי היה זה הוא שאחראי על סידורי הלינה בתחרויות, ובית המשפט קבע כי התגלתה סתירה בגרסתו כאשר תחילה טען כי הנוהג לפיו שחקנים שהעפילו לשלבים גבוהים בתחרויות ישנו יחד ולעתים עם המדריכים כדי שלא יופרעו (לינה ב"חדר הישגי"), היה קיים בתקופה שבה היה המתלונן מתאמן אצלו, ולאחר מכן ייחס זאת לתקופה מאוחרת יותר. עוד העיד המערער כי לגבי התקופה הרלבנטית ביחס למתלונן, פרט למחנה בדרום הארץ לא התקיימו מחנות אימונים. אולם בית המשפט קבע כי מעיון בלוח תחרויות ואימונים שהוגש לפניו (נ/13 – להלן: לוח התחרויות) עולה כי בתקופתו של המתלונן התקיימו מחנות אימונים נוספים, ובתדירות המתיישבת עם עדותו של המתלונן. עובדה זו אף אומתה בתשובתו של המערער לאישום ובעדותה של סיוון. באשר ללינה המשותפת בתחרויות ובמחנות אימונים, עומת המערער עם עדותה של סיוון שהעידה כי ראתה כי ישן עם המתלונן מספר פעמים. המערער הכחיש וענה: "שקר מוחלט בוודאות". אז הופנה לדבריו שלו כפי שתועדו בעימות, במהלכו אישר המערער כי המתלונן ישן איתו במהלך תחרות מסוימת, ולא באופן חד-פעמי כי אם בדרך כלל, ואף הודה כי "אני אומר שיש פעמים שיכול להיות... שהיינו גם לבד". את דבריו אלו מן העימות התקשה המערער להסביר בבית המשפט. 40. באשר ללינת המתלונן בבית השני טען המערער כי היה עמוס ולכן לא יכול היה לארח את המתלונן, וכי היה אולי מקרה אחד בודד או שניים בו אירח את המתלונן בבית זה. בהמשך העיד כי אירח את המתלונן בביתו "אולי פעם פעמיים, אני לא זוכר". מכך הסיק בית המשפט כי קיימת סתירה מהותית בעדות המערער "כאשר תחילה טען כי לא אירח את המתלונן, ובהמשך ציין כי אולי כן היו מקרים שהמתלונן לן אצלו". 41. באשר לשאלה האם ראה המתלונן את המערער בעירום, העיד המערער כי מעולם לא חשף את גופו לפני חניכים ובכלל לפני קהל. באשר לסיבה לכך העיד: "התברכתי בשעירות יתר בכל גופי... וזה גרם לי להתבייש ולא לחשוף את גופי, לא בים ולא בבריכה" (שם, שורות 26-25 בעמ' 359, שורה 1 בעמ' 360). במהלך העימות, בתשובה לשאלת החוקרת האם ראה אותו המתלונן עירום ציין המערער כי יתכן שכן, בפלג גופו העליון, אך לא עירום לחלוטין. בחקירתו הנגדית הופנה המערער לעדותו במשטרה, בה מסר: "לפני זמן קצר הייתי אצל רופא שבדק את איבר המין שלי ואני רוצה להגיד שלמרות שאמרתי בעימות שהמתלונן לא ראה את איבר המין או שאולי הוא ראה בבריכה או במקלחת של הבריכה או בבית כי אני לא שומר באופן הרמטי את עצמי" (ת/6 – הודעת המערער מיום 10.1.2007, שורות 4-1 בעמ' 1). כאשר נשאל כיצד הדברים עולים בקנה אחד עם הדברים שאמר בדבר שמירה מוחלטת מפני חשיפת גופו, התקשה המערער לתת תשובה מניחה את הדעת, בציינו: "הייתי צריך לתת איזשהו הסבר לסיטואציה שהרופא והשוטרים יצרו" (שורה 15 בעמ' 408 לפרוטוקול) והוסיף: "עשו לי תרגיל", מבלי להסביר את כוונתו באומרו זאת. 42. נוסף על כך, בעדותו נתן המערער תשובות שונות לשאלה אימתי ידע במה מאשים אותו המתלונן. תחילה אמר כי ידע זאת רק בחקירתו השלישית במשטרה, אולם התקשה להתמודד עם דברים שאמר בחקירתו במשטרה כי כבר בשיחה בה דרש ממנו המתלונן לשלם לו אמר לו המערער כי הוא לא מוכן לדבר איתו על "משהו שהוא לא נכון". כן התקשה המערער להתמודד עם דברים ברוח זו שאמר במהלך העימות, כי בשיחת הטלפון דיבר המתלונן על התעללות מינית. סתירות ותמיהות נוספות מצא בית המשפט בעדותו של המערער ביחס לכספים שדרש ממנו המתלונן, בכך שהמערער התקשה להסביר מדוע לא שיתף את משפחתו בהאשמות השווא לכאורה. 43. בית המשפט סיכם וקבע כי עדותו של המערער מתאפיינת בהתחמקויות, פתלתלות ותהיות, והוסיף כי אף כאשר נתן המערער תשובות ענייניות, חלקן התגלו כרצופות סתירות ושקרים. בית המשפט ציין כי המערער לא עורר כל ספק סביר שמא מדובר בעלילה כנגדו, על-כן דחה את גרסאותיו של המערער, והעדיף את עדותו של המתלונן על פניהן. האישום השני 44. באשר לעבירות המין העיד המתלונן השני בחקירתו כי: "כשהיינו חוזרים מתחרויות, בטרנזיט, היה יושב [המערער - י.ד.] איתי מאחורה והיה נוגע לי באיבר המין... היינו יושבים מאחורה, והיה אומר לי להביא משהו מהבגז', שנמצא אחרי הספסל האחורי... הייתי מסתובב, ונגע לי בהתחלה מעל הבגדים ואחרי זה מתחת לבגדים... זה היה 5 או 6 פעמים" (שם, שורות 8-7, 12-10, 14 בעמ' 272). המתלונן השני הוסיף כי כל אירוע נמשך בין 5 ל-10 דקות. באשר לתגובתו לאותם מעשים ציין: "הייתי המום, הייתי בשוק, לא ידעתי מה לעשות, הייתי ילד קטן" (שם, שורה 18 בעמ' 272). 45. במסגרת חקירתו הנגדית של המתלונן השני התמקד בא כוח המערער בכלי התחבורה בהם בוצעו המעשים. המתלונן השני העיד כי המעשים שבוצעו בו נעשו ב"טרנזיט", אף על פי שלפי כתב האישום המעשים בוצעו בו באוטובוס. בחקירתו ציין כי נסעו לתחרויות ב"טרנזיט", לעיתים במיניבוס ואף באוטובוס. עוד סיפר המתלונן השני בחקירתו כיצד בנסיעות נהג לשבת בספסל האחורי, כאשר המערער ישב לעיתים בחלקו הקדמי של הרכב, ועבר לאחורי ה"טרנזיט" במהלך הנסיעות, ולעיתים ישב מלכתחילה מאחור. באשר לטענת בא כוח המערער כי לא ניתן לעבור ב"טרנזיט" אחורה במהלך נסיעה, משהדבר אינו אפשרי פיסית ואף מנוגד לנהלים, השיב המתלונן השני כי היה "טרנזיט" בו היה הדבר ניתן. באשר לשאלת בא כוח המערער כיצד יתכן שילדים אחרים לא ראו את המעשים שבוצעו בו, ענה המתלונן השני: "אף אחד לא רואה... אתה רואה מה יש מאחוריך כרגע? הם גם לא היו רואים מה שיש מאחורה" (שם, שורה 21 בעמ' 289). בית המשפט קבע לעניין זה כי אמנם לא ניתן להסיק מעדות המתלונן השני באיזה "טרנזיט" בוצעו בו המעשים, אולם אין זה סביר שהמתלונן השני יעליל עלילה שעובדותיה מנוגדות לנהלים לפיהם אין לעבור מקום בעת נסיעה, והוסיף כי הטענה לפיה הנהלים אסרו על מעבר כאמור במהלך נסיעה, איננה מתיישבת עם הטענה כי המעבר כלל לא היה אפשרי. 46. באשר לכבישת העדות חזר המתלונן השני מספר פעמים בעדותו על כך שביקש לשכוח ולהדחיק את שאירע לו. באשר לאופן שבו חשף את המעשים סיפר המתלונן השני כי גילה אודות המעשים לראשונה לחברו עודד ואחר כך להוריו, זאת בעקבות פרסום באינטרנט שראה, בו נכתב כי מאמן בענף הספורטיבי שבו עסקינן חשוד בעבירות מין. 47. באשר לטענת בא כוח המערער כי דבריו של המתלונן השני אינם אלא עלילה, קבע בית המשפט כי לא מדובר בעלילה ודחה את הטענה כי המניע לעלילה היה סגירת קבוצת כדורגל בה שיחק המתלונן השני. כמו-כן נדחתה הטענה כי המתלונן השני העליל את העלילה מפני שרצה לזכות בפטור מגיוס לצה"ל, כאשר בית המשפט קבע כי הוכח שהמתלונן השני אכן רצה להתגייס ופעל נמרצות לשם כך. 48. בית המשפט סיכם בציינו כי עדותו של המתלונן השני הייתה אמינה, מדויקת ונעדרה כל כוונה לטפול האשמות שווא על המערער. כן הוסיף בית המשפט כי סתירות קלות ופרטים שהמתלונן השני לא זכר, דוגמת סוג הרכב בו בוצעו המעשים, אין בהם כדי לערער את גרסתו העקבית. 49. עדותם של הורי המתלונן השני: בעדותה סיפרה אם המתלונן השני כי המתלונן השני עזב באופן מפתיע את החוג מבלי לתת הסבר לכך, וכן סיפרה על מצבו הנפשי כאשר סיפר לה על המעשים. עדות נוספת על מצבו הנפשי הקשה של המתלונן בעת חשיפת המעשים נשמעה מפי אביו של המתלונן השני. עדויות אלה נמצאו מהימנות על ידי בית המשפט. 50. עדותו של עודד: בעדותו סיפר עודד כי המתלונן השני סיפר לו על המעשים כאשר עניינו של המתלונן פורסם באינטרנט. על פי העדות, המתלונן השני סיפר לו כי המערער היה נוגע באיבר מינו בשירותים וכן במהלך נסיעות לתחרויות. בית המשפט קבע כי עודד מהימן וכי סתירות באשר לאופן בו סיפר לו המתלונן השני את שאירע – בין אם פנים מול פנים ובין אם בשיחת טלפון – אינן מהותיות, וכי העובדה שהמתלונן השני לא סיפר במשטרה או בעדותו על נגיעות בשירותים מצד המערער איננה פוגעת במהימנותו, שכן להתרשמותו של בית המשפט, ניסה המתלונן השני למזער את המעשים שביצע בו המערער. 51. עדותו של מיכאליס: מיכאליס, פסיכולוג קליני שטיפל תקופה מסוימת במתלונן השני, העיד על כך שבמהלך לימודיו סבל המתלונן השני ממצוקה קשה מבלי שברורות סיבותיה. בחוות דעת מיום 21.1.2007 כתב מיכאליס כי "המתלונן השני אמר יותר מפעם, כי יש דברים שהוא לא רוצה ולא יכול לדבר עליהם, וברור היה כי הוא שומר בתוכו סוד או סודות, אך הוא סרב לפרטם". עוד העיד מיכאליס כי אחת מהשערותיו ביחס להתנהגותו של המתלונן השני הייתה "פגיעות/ התעללויות כל שהן שעבר בילדות המוקדמת ו/או בגיל ההתבגרות", והוסיף כי התלונה לגבי פגיעה מינית בו עולה בקנה אחד עם השערה זו. כן העיד מיכאליס על אודות רצונו העז של המתלונן להתגייס לצבא, ודחה את טענת בא כוח המערער כי המתלונן השני "השתמש בו" כדי לקבל פטור משירות צבאי. על סמך עדות זו ציין בית המשפט כי נראה שאין לשלול קיומו של קשר בין פגיעה מינית שחווה המתלונן השני לבין ההתדרדרות במצבו כאמור לעיל. 52. עדותו של המערער ביחס לאירוע השני: בחקירתו הראשית טען המערער כי לא אימן את המתלונן השני באופן ישיר, אך כי היה מורה שלו בבית הספר. בחקירתו הנגדית עומת המערער עם דברים שמסר בהודעתו למשטרה, עוד בשלב שבו תוחקר באופן כללי על אודות יחסיו עם המתלונן השני. כך מסר המערער: "אני חושב שהסביבה התקשורתית שנוצרה סביב העניין שלי יכולה לגרום לכל אחד לבוא ולחשוב שבדרכי האימון שלי ובדרכי ההתייחסות שלי זאת הייתה המגמה וזאת הייתה הכוונה", ובהמשך, לאחר שהחוקר רס"ם יצחק אדרי (להלן: החוקר אדרי) השיב לו: "אבל מכאן ועד הטענות של המתלוננים שאתה נגעת בהם במקומות אינטימיים", הוסיף המערער: "אני לא עשיתי שום דבר שוב פעם זה בגלל התקשורת כל אחד יבוא ויגיד שחדרתי אליו עכשיו אני מבין לגבי *** [המתלונן השני]... ואני לא אתפלא לשום דבר כי גם הוא מכיר את *** [המתלונן] מהאימונים" (ת/2 – הודעת המערער למשטרה מיום 17.1.2007, שורות 28-27, 33, 37-35 בעמ' 2). בית המשפט ציין בנקודה זו כי כלל לא הובאה כל ראיה בדבר קשר כלשהו בין שני המתלוננים בפרשה, אשר אינם מתגוררים באותו אזור ופער הגילאים ביניהם קרוב לעשור. 53. באשר למיוחס לו על פי כתב האישום לפיו נגע המערער באיבר מינו של המתלונן השני העיד המערער: "לא זכור לי ולא נראה לי בכלל", תשובה אותה מצא בית המשפט תמוהה. לאחר מכן, משהבין כי תשובה זו בעייתית – כך לעמדת בית המשפט, ציין בעדותו כי החוקר אדרי טלטל אותו ונצמד אליו לפנים. מעדותו של החוקר אדרי עלה כי לא נהג כך. עוד ציין בית המשפט כי בהודעה שמסר המערער למשטרה, כשנשאל האם היו פעמים בהן ישב ודיבר עם המתלונן השני במהלך נסיעות לתחרויות או אימונים, השיב המערער: "מה נראה לכם שזה הגיוני שאני יהיה בהסעה עם 20 תלמידים באוטובוס ואני ישב וישחק באיבר מין". זאת, בטרם אמרה לו החוקרת כי הוא מואשם בביצוע מעשים מגונים בעת נסיעות לתחרויות. משהבין המערער כי עשה טעות השיב: "אז מה את שואלת אם סתם ישבתי ודיברתי איתו?". בית המשפט קבע כי הסבר זה איננו מתקבל על הדעת, וכך גם ניסיונותיו של המערער להסביר את שאמר במשטרה במהלך עדותו. בית המשפט אף דחה בהקשר זה את טענת המערער כי ידע על המיוחס לו דרך אמצעי התקשורת, זאת בהתבסס על כך שבניגוד למתלונן, המתלונן השני סירב לחשוף לפני אמצעי התקשורת פרטים כלשהם על מעשיו של המערער ביחס אליו. 54. באשר לנסיעות לתחרויות ולמחנות אימונים העיד המערער כי נסע באופן קבוע עם הנהג דורון (להלן: דורון) ב"טרנזיט" ובו 13 מקומות. המערער סיפר בעדותו כי לפי הנהלים מעבר ממקום למקום בעת נסיעה היה אסור, וכי בכל מקרה כלל לא ניתן היה לעבור לאחור במהלך נסיעה. בית המשפט התייחס לנקודה זו וציין כי אין זה ברור מדוע נדרש נוהל כזה אם בלאו הכי לא ניתן לעבור בין המושבים, והוסיף כי ממילא הנהלים שהוגשו מטעם המערער אינם כוללים כל התייחסות לאיסור לעבור במהלך נסיעה כאמור. המערער הדגיש בעדותו כי ישב מקדימה בכל הנסיעות, אולם בחקירתו הנגדית הודה כי יתכן שישב ליד המתלונן השני, כפי שישב ליד מתאמנים אחרים, "אם זה באוטובוס בהסעה גדולה". לאחר מכן אמר: "לא ישבתי לידו. התשובות שלי מתייחסות לאוטובוס ולמיניבוס באופן כללי". בית המשפט ציין כי מכך עולה סתירה ברורה בדבריו של המערער. 55. לסיכום קבע בית המשפט כי גרסת המתלונן השני מקובלת עליו, וכי המערער התקשה לספק הסבר הגיוני כלשהו בדבר הסיבה לכך שהמתלונן השני מעליל עליו כטענתו. על-כן דחה בית המשפט את גרסאותיו של המערער. 56. עדותו של דורון: העד העיד כי רכב ההסעות הינו מסוג "פורד", הכולל 13 מקומות ישיבה. בעדותו ציין כי ברכב אין בגז', וכי המערער ישב בהסעות לצידו, מקדימה. בחקירתו הנגדית עומת דורון עם תמונה בה ניתן לראות כי בחלק האחורי של הרכב קיים מרווח מסוים בו ניתן להניח תיקים קטנים, אולם לטענת דורון הוא לא התיר לאכסן שם חפצים. על עדותו ציין בית המשפט כי זהו עד מעוניין, והוסיף כי בכל מקרה אין בעדותו כדי לסתור את גרסתו של המתלונן השני, משאין כל וודאות כי המעשים בוצעו דווקא ב"טרנזיט" זה. דברים דומים קבע בית המשפט באשר לעדותו של יוסי, אשר העיד בתחילה כי היו נוסעים לתחרויות ב"טרנזיט", במיניבוס או באוטובוס, ואילו בהמשך, כך לפי בית המשפט, ניסה לרכז את הנסיעות ב"טרנזיט". בית המשפט העיר כי דומה שהעד מנסה "ליישר קו" עם גרסת ההגנה. הכרעת הדין 57. באשר לכבישת עדותם של המתלוננים קבע בית המשפט המחוזי כי הלכה היא שכבישת עדות פוגמת במהימנותה אך זאת בהיעדר הסבר מתקבל על הדעת ביחס לכבישת העדות. במקרה דנן קבע בית המשפט, הסבריו של המתלונן לכבישת עדותו מגיל 9 ועד גיל 25 הם ראויים ומתקבלים על הדעת. כך גם באשר למתלונן השני. 58. באשר לחובת ההנמקה, הדרושה לצורך הרשעה על סמך עדות יחידה של קורבן עבירת מין בהתאם להוראת סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות), קבע בית המשפט כי זו באה על סיפוקה לאור הנימוקים שהובילוהו ליתן אמון בעדויות המתלוננים ולהעדיפן על פני עדות המערער, שעוררה תהיות וסימני שאלה. כן הוסיף בית המשפט כי עדות המתלונן מחוזקת בעדותם של אביבית, הדוד והאם, אשר העידו על מצבו הנפשי הקשה עת סיפר להם על המעשים. באשר למתלונן השני ציין בית המשפט כי עדותו מחוזקת בעדויות של הוריו ושל עודד, לפניהם חשף את האירועים לראשונה, בהפרשי זמן קצרים, וכן בעדותו של מיכאליס. לבסוף הוסיף בית המשפט כי עדויות המתלוננים, שנקודת הממשק היחידה ביניהם היא שהתאמנו בתקופות שונות אצל המערער, אף מחזקות זו את זו. 59. על-כן, הרשיע בית המשפט את המתלונן בעבירות המיוחסות לו, כלדקמן; 60. באשר לעבירות שבוצעו במתלונן השני – אשר בוצעו בו טרם הגיע לגיל 14, וכן באשר לעבירות שבוצעו במתלונן טרם הגיעו לגיל 14 (להלן: התקופה הראשונה) – הורשע המערער במיוחס לו על פי כתב האישום: בביצוע מעשים מגונים במתלונן השני, ובביצוע מעשי סדום, תקיפה מינית ומעשים מגונים במתלונן. בית המשפט הבהיר כי לפי החוק, לצורך ההרשעה בעבירות אלה אין כל חשיבות לשאלת הסכמתם של המתלוננים למעשים שבוצעו בהם. 61. באשר לתקופה שבה היה המתלונן מעל גיל 14 ועד לגיוסו לצה"ל (להלן: התקופה השניה), נחלקו הדעות בבית המשפט המחוזי: בדעת רוב, הרשיע השופט ז' הווארי, אליו הצטרפה בהסכמה השופטת נ' מוניץ, את המערער ביחס למעשים שביצע במתלונן בתקופה השניה. כזכור, המערער הואשם כי ביצע את המעשים המיניים בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק, לפיו המעשים בוצעו "תוך ניצול מצב של חוסר הכרה בו שרויה האשה, או מצב אחר המונע ממנה לתת הסכמה חופשית", בשינויים המחויבים. השופט הווארי קבע כי על רקע נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, נפגעה יכולתו של המתלונן להביע את הסכמתו החופשית. זאת קבע השופט הווארי בזיקה לפסיקתו של בית משפט זה [בין היתר בע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(3) 823, 846 (2004)], לפיה מקום שבו הורה מבצע מעשים מיניים בילדו, קמה חזקה עובדתית בדבר היעדר יכולת ממשית מצד הילד להתנגד למעשים (בהתאם לנוסחו הקודם של הסעיף, כיום צריך להיות: "לתת הסכמה חופשית"), נוכח יחסי אמון, תלות ומרות השוררים בין ילד להורהו. השופט הווארי ציין כי הוא מודע לכך שהפסיקה בעניין זה עסקה בעבירות מין בתוך המשפחה, אולם קבע כי לאור מערכת היחסים התלותית שנרקמה בין המתלונן לבין המערער במשך שנים, שנתקבעה עוד בילדותו של המתלונן, גם לאחר שעזב את החוג בהיותו בן 14, הרי שנמנעה מן המתלונן היכולת להביע את הסכמתו החופשית למעשים. בית המשפט תיאר את השפעתו הרבה של המערער על המתלונן, וכן כיצד ראה המתלונן במערער דמות אבהית שהוא יכול לסמוך עליה, כאשר הוריו של המתלונן נפרדו בסמוך למועד שבו עזב את החוג. משכך, סבר השופט הווארי כי כל ניסיון לנתק את ההשפעה העצומה שהייתה למערער על המתלונן מגיל 14 כאילו נעלמה בעקבות עזיבתו את החוג הינו בלתי מציאותי, נוכח העובדה שמערכת היחסים בין המערער לבין המתלונן חצתה את גבולות המאמן-מאומן, משהמתלונן ראה בו דמות אב, מגן וחבר. לפיכך הרשיע בית המשפט את המערער ברוב דעות בביצוע מעשה סדום ומעשים מגונים במתלונן, בנסיבות סעיף 345(א)(4) לחוק, נוכח מצבו של המתלונן בו נמנעה ממנו היכולת ליתן הסכמה חופשית למעשיו המיניים של המערער. מנגד, קבע השופט ה' ח'טיב בדעת מיעוט כי אין להרשיע את המערער במעשים המיוחסים לו ביחס לתקופה השניה. זאת, משום שלשיטתו לא הוכח דבר אודות מצבו הנפשי של המתלונן באותם מפגשים בתקופה השניה, וכיצד החליש מצב זה מהותית את יכולת הבחירה של המתלונן. עוד ציין השופט ח'טיב כי חשוב לזכור שאותה עת לא היה המתלונן קשור למערער במסגרת כלשהי וכי המערער לא היה מעורב בחיי המתלונן. כל אשר נמשך היו ביקוריו של המתלונן לעיתים רחוקות עם חבריו לחוג כדי לשחק, ובסוף היה מגיע המתלונן עם המערער לביתו, שם שוחחו תחילה ואז ביצע בו המערער את המעשים. השופט ח'טיב הדגיש כי חיזור ודברי שכנוע, שהביאו את המתלונן בסופו של דבר למתן הסכמה למעשים, אין בהם כשלעצמם כדי ליצור מצב של היעדר הסכמה חופשית. משעזב המתלונן את מסגרת האימון אין עוד לומר כי שררו בינו לבין המערער יחסי תלות ואמון באופן שמונע מתן הסכמה כאמור. גם אם נחלשה יכולתו של המערער לגבש הסכמה, אין די בכך. על-כן סבר השופט ח'טיב שיש לזכות את המערער מביצוע מעשה סדום ומעשים מגונים ביחס לתקופה השניה. יחד עם זאת סבר השופט ח'טיב כי באשר לחלק מן התקופה השנייה, דהיינו: בעת שהיה המתלונן בין הגילאים 16-14, התקיימו יסודותיה של עבירה אחרת בגינה יש להרשיע את המערער: ביצוע מעשה סדום בקטין שמלאו לו 14 שנים אך טרם מלאו לו 16 שנים, לפי סעיף 347(א)(1) לחוק. 62. באשר למעשים שנעשו לאחר שהתגייס המתלונן לצה"ל (להלן: התקופה השלישית), זיכה בית המשפט פה אחד את המערער. בית המשפט נימק זאת בכך שבתקופה השלישית היה המתלונן בגיר, ובכך שמחומר הראיות עולה כי בתקופה השלישית שינתה מערכת היחסים בין המתלונן לבין המערער את פניה: תדירות המפגשים פחתה, אופי המעשים השתנה, כאשר כפי שהעיד המתלונן, המערער כבר לא קיים עימו יחסי מין מלאים, והמעשים המגונים בוצעו בו רק מעל הבגדים. לשיטת בית המשפט, ניתן להסיק מכך כי המערער הבין ככל הנראה שהמתלונן כבר אינו ילד שתלוי בו ויעשה כל דבר למענו. על רקע זה הוסיף וקבע בית המשפט כי קיים ספק שמא התנהגות המתלונן, שהיה מגיע לדירת המערער בהיותו בגיר, התפרשה אצל המערער – מבחינה סובייקטיבית – כהסכמה מצידו למעשים אלו, ה"פחות חמורים", על אף שבית המשפט האמין למתלונן כי הוא לא רצה בקיום יחסים אינטימיים עם המערער. 63. כן זיכה בית המשפט פה אחד את המערער מביצוע עבירת ניסיון למעשי סדום, משמן העדויות עלה כי בכל המקרים המתוארים בכתב האישום הצליח המערער להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן, ולו במעט, ובכך די כדי להרשיעו בביצוע מעשה סדום מלא. 64. בית המשפט הוסיף וקבע כי באשר לאמור בכתב האישום בדבר כך שבמהלך תחרויות ואימונים "לעיתים גם הורה הנאשם למתלונן להיכנס למקלחת, שם ביצע בו את אותם מעשים" (פסקה 5 לעיל), לא הוכחה אשמתו של המערער, שכן המתלונן לא העיד כי המערער ביצע בו מעשים מיניים במקלחת, למעט האירוע במקלחת, אליו מתייחס כתב האישום בנפרד. 65. לבסוף דחה בית המשפט את טענת בא כוח המערער בדבר מחדלי חקירה שקיפחו את הגנתו של המערער. בית המשפט ציין בפסק דינו כי אכן היו מחדלים, ובהם חוסר בתיעוד של עדויות מטעם ההגנה, אי-איתור וזימון של עד שאת שמו הזכיר המתלונן בחקירה וכן היעלמות מכתבה של עורכת הדין עימה התייעץ המתלונן. יחד עם זאת נקבע כי אין במחדלים אלו כדי לסייע למערער משגם אם ייזקפו לחובת המשיבה עדיין נותר על כנו אותו מארג ראייתי איתן העומד לחובת המערער. 66. כפי שכבר צויין, למעט לעניין התקופה השנייה, לא נחלקו השופטים בדעתם, והרשיעו את המערער פה אחד בגין המעשים שביצע בתקופה הראשונה. יחד עם זאת, בפסק דינו ציין השופט ח'טיב כי בתחילה עלו במחשבתו הרהורים שמא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער, זאת על רקע שלושה עניינים: הראשון, עדות עד ההגנה גלעד, האחראי על הספורט באולם, שמסר כי לא היו באולם מקלחות שהיו בשימוש. ואולם, השופט ח'טיב ציין כי לבסוף שוכנע שקיימת אפשרות שהמתלונן התבלבל בין האולם לבין אולם אחר באותה עיר שבה נערכה התחרות, אשר היו בו מקלחות, והכל בזיקה לכך שהאירוע המדובר התרחש 18 שנים לפני מתן העדות. השני, הראיות מטעם המערער לעניין הכנסת אזרח לבסיס, הטעונה הליך אישור מורכב, שעוררו תהיה באשר לדברי המתלונן שציין בעימות כי המערער לקח אותו לבסיס מאות פעמים. יחד עם זאת קבע השופט ח'טיב כי מה שהניח את דעתו הייתה התכחשותו הגורפת של המערער לכך שהכניס את המערער לבסיס אי-פעם, בעוד שבעימות הודה מפורשות כי לקח את המתלונן עימו לבסיס מספר פעמים. השלישי, הראיות המהימנות באשר לסידורי הלינה במחנה בדרום הארץ, שהצביעו על כך שבאחד הלילות ישן המתלונן בחדר עם חניכים אחרים ולא עם המערער (אירוע האסטמה). אולם, לעמדת השופט ח'טיב, נוכח כך שמחנה האימונים ארך מספר לילות, אין די בכך כדי לשלול לינה משותפת בלילות אחרים. חיזוק לכך מצא השופט ח'טיב בסתירות בעדות המערער שמצד אחד העיד כי מדריכים וחניכים לא ישנו יחד, ומצד שני הודה מפורשות כי אכן לעיתים ישן יחד עם המתלונן בתחרויות, אך לא לבד, ובמיטות נפרדות. גזר הדין 67. בגזר דינו ציין בית המשפט המחוזי כי מעשי המערער מעוררים סלידה, כאשר השתמש במתלוננים ככלי לסיפוק צרכיו, תוך ניצול חולשתם ותמימותם. לחובת המערער הזכיר בית המשפט את הנזק שנגרם למתלוננים, את העובדה כי לא הודה ובכך לא חסך את עדותם של המתלוננים וכן כי המעשים בוצעו פעמים רבות לאורך תקופה ארוכה. על-כן קבע בית המשפט כי ראוי לגזור על המערער עונש חמור. באשר לשיקולים לקולא צוינה העובדה כי עדים רבים העידו לטובתו של המערער על מעורבותו החיובית בחיי רבים מחניכיו, וכן העובדה שהמערער זוכה בחלק מהאישומים נגדו, דבר שהצדיק את ניהול ההליכים בעניינו עד תומם. כן ציין בית המשפט את חלוף הזמן, את הימשכותם של ההליכים ואת רמת מסוכנתו הנמוכה-בינונית של המערער, כפי שקבע תסקיר הערכת מסוכנות בעניינו. מכאן הערעור; תמצית נימוקי הערעור 68. לטענת המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד אביגדור פלדמן – כתב האישום נוסח בכלליות רבה, מבלי שצוינו כנדרש מקומות ומועדים בהם בוצעו המעשים המיוחסים לו. לפיכך, לא התאפשר למערער להתגונן באופן סביר מפני העובדות המתוארות בכתב האישום – על ידי טענת "במקום אחר הייתי" (אליבי) למשל. לשיטת המערער, פגם זה יורד לשורש העניין, בפרט נוכח הקושי האובייקטיבי להתמודד עם האישומים כנגדו נוכח חלוף הזמן – 18 שנים מאז החלו המעשים המיוחסים לו ועד לפתיחת משפטו. בא כוח המערער מציין בסיכומיו כי אין הוא עוצם את עיניו נוכח הקשיים הניצבים לפני התביעה בבואה לנסח כתבי אישום במקרים כגון אלו, אולם ברי כי משנמנעת מן המערער, באופן מובנה, יכולתו להתגונן, הרי שאין כל ערך בהליך המשפטי ואין מנוס מזיכוי המערער. 69. עוד טוען המערער כי המקרה דנן נופל לגדר אותם מקרים יוצאים מן הכלל המחייבים התערבותו של בית משפט זה בממצאי עובדה של בית המשפט המחוזי, זאת לשם עשיית צדק, בייחוד נוכח סתירות וקשיים בעדויות המתלוננים, כדלקמן: ראשית, לעניין האירוע במקלחת, מלין המערער על קביעתו של בית המשפט כי יתכן שהאירוע אירע במקום אחר מזה שציין המתלונן בעדותו (האולם), זאת משני טעמים: הטעם האחד הינו עובדתי, והוא כי מכיוון שהיה זה האירוע הראשון, ההיגיון מורה שהוא אמור היה להיחרט בזיכרונו של המתלונן. הטעם השני הינו משפטי, והוא כי הוא מהווה אירוע מדגמי, המאפשר לצדדים להוכיח את שאירע באשר לעובדות קונקרטיות, זאת כאמור על רקע העובדה שכתב האישום מיעט בהצגת עובדות כאלה. על-כן היה על בית המשפט ללמוד מכך כי האירוע במקלחת לא אירע ואף להסיק מכך מסקנות כלליות יותר על אודות מהימנות המתלונן. שנית, באשר לנסיעות לבסיס טוען המערער כי הן מעדותו שלו והן מעדותו של מפקדו הישיר בעת שירותו הצבאי, עלה בבירור כי הנוהל להכנסת אזרח לבסיס היה סבוך במיוחד. למעשה, היה הדבר כמעט בלתי אפשרי. מכך יוצא שיש לדחות את עדות המתלונן לפיה המערער לקח אותו לבסיס 6-3 פעמים. שלישית, ביחס לסוגיית הלינה המשותפת במחנה האימונים בדרום הארץ טוען המערער כי מעדויות חניכים אחרים – וביניהם עומרי ונדב – עולה כי המערער והמתלונן ישנו בחדרים נפרדים. על רקע זה טוען המערער כי בכל פעם שהמתלונן מסר גרסה עם תיאור זמן או מקום מדויקים, עלה בידי המערער להציג גרסה אמינה וקוהרנטית המוכיחה כי המתלונן אינו דובר אמת. 70. באשר לאירועים בבית הראשון ובבית השני טוען המערער כי אכן המתלונן ישן בבית הראשון, נוכח מערכת היחסים העכורה ששררה בין הורי המתלונן אותה עת, אולם מבהיר שלא ביצע בו מעשים מיניים, ואף טוען כי לא יתכן שאלו נעשו משהמתלונן ישן בסלון הבית, כשבני משפחתו של המערער נמצאים בבית. באשר לאירועים בבית השני מכחיש המערער כי אלו התרחשו. 71. באשר לכבישת עדותו של המתלונן נטען בסיכומים שהוגשו על ידי המערער לבית משפט זה (להלן: סיכומי המערער) כי זו אינה אלא ראיה לכך שהמעשים מושא כתב האישום לא התרחשו מעולם, כאשר הסבריו של המתלונן באשר לסיבה בגינה כבש את עדותו "נשמעים כאילו נלקחו מספר הדרכה בסוגיית כבישת עדות מתלוננים בעבירות מין". המערער מוסיף וטוען כי אם אכן מקור כבישת העדות היה מכשול פסיכולוגי, הרי שיש להניח כי המתלונן היה מספר לאימו על המעשים כאשר שאלה אותו האם המערער ביצע בו מעשים כלשהם. תחת זאת השיב המתלונן לאם בשלילה. ראיה נוספת לכך שהמתואר בכתב האישום אינו אלא בדיה מוצא המערער בסיפור הסחיטה, המוכיח לטענתו את המניע שעמד מאחורי הגשת התלונה, מניע שנתמך בכך שלאם בעיות כלכליות. האישום השני 72. באשר למתלונן השני טוען המערער כי קיים פער בלתי מתקבל על הדעת בין הנטען בכתב האישום, לפיו המעשים במתלונן השני בוצעו באוטובוס, לבין עדותו של המתלונן השני כי המעשים נעשו ב"טרנזיט". לעמדת המערער, פער זה מחזק את טענתו כי האירועים מעולם לא התרחשו, מה גם שאופן ביצוע המעשים – מול נהג וחניכים אחרים – אינו מתיישב עם ההיגיון. עוד מציין המערער כי שגה בית המשפט בקובעו כי המערער נהג לשבת קדימה, לצד הנהג, ואז לעבור אחורה במהלך הנסיעה, משהדבר לא היה אפשרי, והיה בוודאי מושך את תשומת לב המתאמנים האחרים. כן מפנה המערער לכך שעדותו של המתלונן השני אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של עודד, שהעיד כי המתלונן השני סיפר לו על מעשים שבוצעו בו בחדר השירותים. באשר למניע של המתלונן השני להעליל על המערער נטען כי יתכן שהדבר נעוץ בנסיבות חייו הקשות, וכי פרסום החשדות ביחס למתלונן באינטרנט היווה עבורו הזדמנות להאשים אדם אחר במצבו החברתי הירוד. 73. לסיכום טוען המערער כי היעדר קוהרנטיות בגרסתו אינה יכולה להוות תחליף לראיות מספיקות מטעם המשיבה. עדויות העדים "מטעם" המתלוננים לא מוסיפות דבר לעדותם שלהם, משאלה עדויות של עדים ששמעו את הסיפור מהמתלוננים עצמם. לטענת המערער הספקות כאן נוגעים ללב ליבם של דברים, ועל כן יש לזכותו ולו מחמת הספק. תגובת המשיבה 74. לטענת המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד יעל שרף – אין כל יסוד להתערבות בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, המבוססת על ממצאי מהימנות. נוסף על כך, הטענה בדבר כבישת העדות ביחס למתלונן שיכול היה לספר לאימו על המעשים ולא עשה כן, חוטאת להבנה של "קשר השתיקה" בקרב ילדים נפגעי עבירות מין. 75. עוד נטען כי עדויות המתלוננים – שאינם מכירים זה את זה – מחזקות זו את זו, וכי הטענה בדבר כך שהמתלונן השני ניצל את ההזדמנות שנוצרה עת נחשפו מעשיו של המערער, זאת על-מנת להטיל על המערער אחריות לקשייו בתחומים שונים, הינה חסרת בסיס. עוד טוענת המשיבה כי עדות המתלוננים מחוזקת אף מעדויות בדבר מצבם הנפשי כאשר חשפו את המעשים, וכי עדות המתלונן מחוזקת אף מעדותה של סיוון. 76. במענה לטענת המערער ביחס לכלליות כתב האישום נטען כי כתב האישום נוסח בכלליות נוכח נסיבות המקרה: האירועים התרחשו כשהמתלונן היה ילד, התרחשו פעמים רבות ולכן בנסיבות העניין אך מובן הוא כי המתלונן יתקשה לפרט אודות כל אירוע ואירוע. באשר לאירוע במקלחת טוענת המשיבה כי בהחלט יתכן שהאירוע התרחש באולם אחר, בהזכירה את גילו של המתלונן בעת האירוע – בן תשע, ומוסיפה כי הדבר עלה כאפשרי אף מעדויות אחרות. באשר לנסיעות לבסיס נטען כי המערער מתעלם מכך שהודה בעת העימות ובהודעותיו במשטרה כי לקח עימו מספר פעמים את המתלונן לבסיס. כך גם באשר לטענת הלינה המשותפת בתחרויות, שהרי המערער הודה כי ישן במספר הזדמנויות עם המתלונן בחדר, בין היתר כאשר העיד על "החדר ההישגי". בהקשר זה מבקשת המשיבה להבהיר כי טענת המערער לפיה לינה משותפת התקיימה אך ורק במחנה בדרום הארץ איננה עולה בקנה אחד עם העובדות. 77. לעניין המתלונן השני טוענת המשיבה כי המערער אישר בחקירתו שיתכן שעבר מקום בעת הנסיעה וישב ליד המתלונן השני. כן מציינת המשיבה כי המערער תהה בחקירתו כיצד זה יתכן שישחק באיבר מין של חניך בהסעה מול 20 חניכים, וזאת לפני שנאמר לו כי בכך בדיוק הוא נחשד. 78. לסיום נטען כי יש להתחשב בכך שהמערער התקשה להצביע על מניע שיוביל את המתלוננים להעליל עליו עלילת שווא. באשר למניע הכלכלי של המתלונן, בית המשפט קבע כי אין לראות בכך משום מניע, כי אם זרז לחשיפת ההתעללות המינית בו. בנוסף, העובדה כי קיימים שני מתלוננים שונים, מקשה על טענה כי שניהם מעלילים על המערער בעת ובעונה אחת, כל אחד מסיבותיו הוא. ההליכים לפני בית משפט זה 79. בהחלטתו מיום 29.6.2010 דחה בית משפט זה (השופט נ' הנדל) את בקשת המערער לעיכוב ביצוע גזר דינו עד להכרעה בערעור. אף על פי כן החליט בית המשפט להיעתר לבקשתו החלופית של המערער כי עונשו יעוכב, נוכח נסיבותיו האישיות, עד ליום 5.9.2010. בקשתו לעיכוב ביצוע נוסף עד למתן הכרעה בערעור נדחתה על ידי בית משפט זה (המשנה לנשיאה [כתוארו אז] א' ריבלין) ביום 1.9.2010, והמערער החל בריצוי מאסרו. דיון והכרעה 80. תחילה יובהר כי הערעור שלפנינו מכוון כלפי הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בלבד, ואינו נסב על חומרת העונש שנגזר על המערער. כמו-כן, המערער אינו מלין כנגד ההנמקה המשפטית שהובילה את בית המשפט המחוזי להרשיעו ברוב דעות ביחס למעשים שביצע בתקופה השניה, ועל כן אין עלינו להידרש לכך. בערעורו עומד המערער על כך שלא ביצע את המעשים שהורשע בגינם, בבחינת "לא היה ולא נברא". משכך, השאלה המתעוררת בערעור זה הינה אחת – האם שגה בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו עת קבע כי מן המארג הראייתי שהוצג לפניו, לא נתעורר כל ספק סביר בדבר אשמתו של המערער ביחס למעשים שהורשע בגינם? 81. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ובתגובת המשיבה, כמו גם בפרוטוקול הדיונים לפני בית המשפט המחוזי ובתיק המוצגים, ולאחר שצפיתי בקלטת העימות ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור וכך אמליץ לחבריי לעשות. לא בכדי הבאתי בהרחבה את ניתוח העדויות כפי שהוצגו בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. להתרשמותי, הכרעת הדין הינה סדורה, מנומקת לעילא ולעילא, ומקיפה את כלל המחלוקות העובדתיות והמשפטיות העולות מן הפרשה. בית המשפט המחוזי בחן את העדויות לעומקן, התמודד באופן מפורש עם תמיהות או סתירות שהתעוררו מתוכן ומצא כי בסופו של עניין גרסאותיהם של המתלוננים מהימנות ועדיפות חד-משמעית על-פני גרסתו של המערער. משכך, לא מצאתי כל מקום להתערבותו של בית משפט זה בהרשעת המערער. עתה לנימוקיי. אמינות המתלוננים 82. טענות המערער מופנות בעיקרו של דבר כלפי סתירות ותמיהות העולות לכאורה מעדותם של המתלוננים, סתירות שנחשפות לשיטתו הן על רקע עיון באמור בגרסאות קודמות שמסרו (סתירות פנימיות) והן מתוך עיון בגרסאותיהם של עדים אחרים (סתירות חיצוניות). באופן עקרוני, מוסמך בית משפט זה לסטות מקביעותיו של בית המשפט המחוזי [ראו: סעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי); ע"פ 3250/10 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 12.1.2012), פסקה 3 לחוות דעתו של השופט [כתוארו אז] א' גרוניס (להלן: ע"פ 3250/10)]. בפועל, הלכה רבת שנים היא כי אין בית משפט זה נוהג להתערב בממצאיה העובדתיים ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, שעה שזו התרשמה באופן בלתי אמצעי מן העדים שלפניה ופסקה כפי שפסקה על יסוד כך. זאת, משום שלבית המשפט הרואה ושומע את העדים, יתרון מובהק על פני התרשמותו העקיפה של בית משפט זה, בשבתו כערכאת ערעור, שיכול רק להתרשם מן העדויות כפי שאלה באות לידי ביטוי בכתב, על סמך עיון בפרוטוקולים [ראו: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000) (להלן: עניין יומטוביאן); ע"פ 1242/06 צור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.6.2007), פסקה 17 לפסק דינו של השופט ד' חשין; ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.11.2011), פסקאות 122-125 לחוות דעתה של השופטת מ' נאור (להלן: עניין קצב). לסקירה היסטורית ולביקורת, ראו: עמנואל גרוס "חקר האמת והביקורת השיפוטית – התערבות של ערכאת ערעור בממצאי עובדה: עיון נוסף" ספר גבריאל בך 225 (דוד האן, דנה כהן-לקח ומיכאל בך עורכים, 2011) (להלן: גרוס)]. הלכה ותיקה זו בדבר אי-התערבותה של ערכאת ערעור בממצאי עובדה ומהימנות מקבלת משנה תוקף שעה שעסקינן בעבירות מין. בעבירות אלה במרבית המקרים רב הנסתר על הגלוי, כאשר קיים קושי ממשי להיעזר בעדויות אובייקטיביות – שהינן חיצוניות לעדותם של המתלונן ושל הנאשם – שתסייענה בשפיכת אור על אשר אירע. יפים לעניין זה דבריה של השופטת א' חיות: "במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומטי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר" (ע"פ 6375/02 בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 426-425 (2004) (להלן: עניין בבקוב)). על-כן, בעבירות מין נודעת חשיבות רבה להתרשמותה של הערכאה הדיונית מן העדים בצורה ישירה, כאשר זו נדרשת פעמים רבות להכריע בין שתי גרסאות עובדתיות סותרות. יפים לעניין זה, בשינויים המחויבים, דבריו של השופט א' רובינשטיין, שסבר כי: "כשהמדובר באישום באונס מן הסוג המתרחש חדר לפנים מחדר, באין עדים אלא הנאשם והמתלוננת בלבד, תלוי הדבר כמעט באופן מוחלט בהערכת המהימנות מצד הערכאה הדיונית, השומעת את המתלוננת והנאשם ומתרשמת מהם. כפי שציינה חברתי, הערכת ראיות בנויה מהתרשמות חושית ומהיסק לוגי. בנסיבות תיקים אלה, הנדבך ההתרשמותי מסור בבירור לערכאה הדיונית; על כן תחומה של ערכאת הערעור, מצטמצם לאמיתם של דברים כמעט לחלוטין לאותו קטע שהוא ניתוח משפטי והיסק לוגי, והאפשרות והסיכוי להתערבות בעובדות עצמן מצומצמים אף יותר מן הרגיל, מן המקרים שבהם מערכת הראיות כוללת חומר חפצי ומסמכים" (ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.4.2007), פסקה ה(1) לפסק דינו) (להלן: עניין וורקו). 83. במקרה דנא חלות במלואן ההצדקות הניצבות בבסיס הלכת אי-ההתערבות. באופן פרדוקסאלי, דווקא חלוף השנים מעת ביצוע המעשים במתלוננים ועד למתן עדותם בבית המשפט, דבר אשר הקשה על הצדדים לתמוך את גרסתם העובדתית בראיות מטעמם ולדייק בפרטים, הוא שאפשר למתלוננים, שבגרו בשנים, להעיד לפני בית המשפט המחוזי בעצמם. כך, זכה בית המשפט המחוזי להתרשם ישירות מעדותם – משפת גופם, מקולם ומאופן מסירת דבריהם. משכך, לא בנקל יתערב בית משפט זה בקביעותיה של הערכאה הדיונית בממצאיה ביחס למהימנותם של העדים – ובכלל זה של המתלוננים, אשר על עדויותיהם נסמכה בעיקרו של דבר הרשעתו של המערער. 84. יחד עם זאת, להלכה האמורה התפתחו ברבות השנים שלושה חריגים עיקריים – מצומצמים בהיקפם – אשר בהתקיימם תוכל ערכאת הערעור להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית: הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים; השני, כאשר מבוססים ממצאי הערכאה הדיונית על שיקולים שבהגיון; והשלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על ידי הערכאה הדיונית, דוגמת מצב שבו הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה על כך שסתירות בעדות מסוימת יורדות לשורשו של עניין [ראו: ע"פ 6140/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.5.2012), פסקה 30 לפסק דיני (להלן: ע"פ 6140/11); ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993)]. ואולם, כאשר עסקינן בעבירות מין, האפשרות כי בית משפט זה יתערב בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית בהתאם לחריגים אלו, מוגבלת אף יותר מן הרגיל [ראו למשל: ע"פ 3873/08 אטיאס נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.9.2010), פסקה 92 לפסק דיני (להלן: עניין אטיאס)]. 85. אציין כי לאחרונה נשמעה ביקורת על יישומה של הלכת אי-ההתערבות ביחס לממצאי מהימנות בעבירות מין, וזאת בזיקה לביטול דרישת הסיוע כתוספת ראייתית לשם הרשעה על סמך עדות יחידה של קורבן עבירת מין [ראו: ע"פ 3250/10, פסקאות 9-8 לחוות דעתו של השופט [כתוארו אז] א' גרוניס]. השופט גרוניס התריע מפני מתן תחולה אוטומטית להלכה האמורה, שמשמעותו מתן שיקול דעת נרחב מדי לערכאות הדיוניות. זאת מתוך חשש שהדבר יגביר את הסיכוי להתרחשותן של הרשעות שווא. מתוך כך גרס השופט גרוניס כי נדרשת קפדנות יתרה בבחינת מסקנותיה של הערכאה הדיונית הדנה בעבירות מין [שם. ראו בהקשר זה את דבריו של השופט א' רובינשטיין בע"פ 4054/11 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.4.2012), פסקה ה לחוות דעתו (להלן: ע"פ 4054/11). כן ראו את התייחסותי לעמדתו של השופט גרוניס זה עתה, בע"פ 269/12 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 18.10.2012)]. 86. מעיון בטענותיו של המערער יוצא כי עיקרן מכוונות לתחולתו של החריג השלישי לעיל, דהיינו: כי הערכאה הדיונית לא נתנה דעתה על כך שסתירות ופרכות בעדויות שלפניה יורדות לשורש העניין. איני סבור כי במקרה דנן מתקיים מי מהחריגים כאמור, ובכלל זה החריג השלישי, בדבר סתירות או תהיות מהותיות כפי שטוען המערער. לדידי, במקרה שלפנינו לא נפלה כל טעות בהכרעת דינו המנומקת והמקיפה של בית המשפט המחוזי. אפרט עתה את הסיבות שהביאוני למסקנתי זו. 87. באשר לעדות המתלונן, קבע בית המשפט כי זו הייתה רציפה, אחידה וקוהרנטית. בית המשפט מצא את המתלונן מהימן לחלוטין, ואף ציין מפורשות כי לא נראה שנעשה כל ניסיון מצדו לטפול אשמת שווא על המערער, להגזים או "לנפח" את אשר אירע בפועל. כך ציין השופט הווארי: "עדותו של המתלונן מהימנה עליי, הוא הותיר עליי רושם חיובי, פרש בפנינו את המסכת העובדתית בצורה שלמה, עקבית, רצופה, הגיונית ומתקבלת על הדעת ללא כל כוונה להפריז או לטפול אשמת שווא על הנאשם... המתלונן עמד איתן בחקירתו הנגדית, וחרף החקירה הארוכה והממצה, הוא נותר דבק בגרסה שמסר בחקירה הראשית" (עמ' 31 להכרעת דינו של בית המשפט המחוזי). ניתן היה לעמוד על אמינותו של המתלונן מצפייה בקלטת העימות (ועיון בפרוטוקול העימות במקביל), על אף שזה התנהל תוך חילופי צעקות הדדיים בין המתלונן למערער. אין ספק כי בשעת עריכת העימות היה המתלונן נסער וזועם. מן הרגע שבו נכנס המתלונן לחדר שבו נערך העימות, בו כבר ישב המערער, ועוד בטרם החל העימות, צעק המתלונן על המערער, הטיח בו ללא רחם את המעשים שהלה ביצע בו, גידף אותו ואף איים עליו. ניכר כי המתלונן ניסה, באמת ובתמים, להביא את המערער לכדי מצב שבו הלה יודה כי ביצע את המעשים המיוחסים לו וזאת, כך נראה, ללא כל קשר לנוכחותה של החוקרת בחדר במהלך העימות. במהלך העימות נאלצה החוקרת פעמים רבות להעיר לצדדים ובפרט למתלונן על התנהגותם, כאשר העימות יצא משליטתה והצדדים הטיחו זה בזה ככל העולה על רוחם. עוד יוער, כי בשלב מסוים אף יצאה החוקרת מן החדר, ובכך הותירה את המערער והמתלונן לבדם. גם אז נותר המתלונן איתן בעמדתו, לא נרגע, והמשיך להטיח במערער את שעשה בו. כן נראה כי המתלונן לא היה מודע לנוכחותה של המצלמה שהוצבה בחדר, והוא העיד כי ידע על-כך רק בדיעבד, בעת ראיון שנערך לו בפרקליטות (שורה 17 בעמ' 176 לפרוטוקול), והדברים לא נסתרו. באשר להתרשמותי ממהימנותו של המערער באותו עימות ארחיב בהמשך. יצויין כי גרסת המתלונן נותרה, למעט הסתירות הנטענות אליהן אתייחס להלן, כמעט זהה – הן במשטרה, הן בעימות והן בחקירתו הראשית ובחקירתו הנגדית לפני בית המשפט. 88. באשר לאמינותו של המתלונן השני, ציין בית המשפט המחוזי כי התרשם שעדותו הייתה מהימנה, עקבית ומתקבלת על הדעת. בית המשפט קבע כי המתלונן השני לא הגזים בעדותו, סיפר את הדברים לאשורם ואף ניסה "להקטין" את שביצע בו המערער. הסתירות בעדויות המתלוננים הסתירות בעדות המתלונן 89. לעמדת בא כוח המערער, בגרסאותיו של המתלונן נתגלו לכאורה מספר סתירות או תמיהות. בהכרעת דינו התייחס בית המשפט לסתירות אלה ודן בהן, אחת לאחת, וקבע כי אין בהן כדי לערער את מהימנותה של גרסת המתלונן. כך למשל, בית המשפט התייחס לכך שהמתלונן ציין בחקירתו הנגדית כי יתכן שבוצעו בו אלפי מעשים, כאשר בעדותו הראשית העיד כי היו מאות מעשים, וקבע כי המתלונן העיד כך בלהט הדברים, וכי בכל מקרה אין די בסתירה זו כדי לקעקע את גרסתו האיתנה, והדגיש כי המתלונן התעקש בעדותו בכנות כי אין ביכולתו לנקוט במספר מדויק. בית המשפט הזכיר לטובת המתלונן בהקשר זה את חלוף הזמן, וכן את העובדה כי המתלונן היה אך ילד קטן בשעת ביצוע המעשים שבגינם הורשע המערער. עוד הוסיף וקבע בית המשפט כי תשובתו של המתלונן כי המעשים בוצעו בו אף אלפי פעמים הינה תשובה ספונטנית המעידה אף היא על מהימנותו. אשר לסתירות נוספות כאמור, אעמוד עתה על העיקריות שבהן; 90. האירוע במקלחת: כזכור, בחקירתו במשטרה העיד המתלונן כי האירוע במקלחת התרחש באולם, בעוד שמעדותו של גלעד עלה כי המקלחות שהיו באותו אולם כלל לא היו בשימוש בתקופה הרלבנטית לאישום, ושימשו כמחסן. המערער בטענותיו סבור כי היה על בית המשפט ללמוד מכך שהמתלונן איננו מהימן. דעתי בעניין זה כדעתו של בית המשפט המחוזי; בית המשפט היה ער לפער זה, ואף ייחד חלק נרחב בהכרעת הדין לניסיון ליישבו. בסופו של דבר השתכנע בית המשפט כי בהחלט יתכן שהמתלונן התכוון בדבריו על אירוע המקלחת לאולם אחר. השופט ח'טיב, ציין בחוות דעתו כי תהה תחילה שמא פער זה מעורר ספק סביר באשר לאשמת המערער, אך קבע לבסוף: "לאחר שבחנתי את חומר הראיות בדקדקנות, את טענות הצדדים ואת האמור בחוות דעתו של חברי השופט הווארי, ואף שהמתלונן מאשר ביותר מהזדמנות אחת כי התחרות אכן התקיימה באולם *** [האולם] בעימות שנערך בינו לבין הנאשם... שוכנעתי כי קיימת אפשרות שהמתלונן התבלבל בין אולם *** [האולם] לאולם אחר ב*** [העיר הצפונית], שלכל הדעות גם בו נערכו תחרויות, ועל פי כל הראיות כן היו בו מקלחות. יש לזכור כי המדובר באירוע שהתרחש 18 שנים לפני מועד מתן העדות ע"י המתלונן במשטרה" (עמ' 142 להכרעת הדין). כאמור, דעתי כדעתו. כפי שציין בית המשפט המחוזי, עדותו של המתלונן נתמכה בעדותה של סיוון, שהעידה על אותו אולם באומרה: "זה היה כמו קאנטרי קטן, הייתה שם בריכה, אני לא הייתי מתקלחת שם" (שם, שורה 16 בעמ' 149). חיזוק נוסף לטענת המתלונן מצא בית המשפט בעדותו של שימי, שהתאמן אצל המערער ואף נכון למועד מתן העדות עבד עימו, שהעיד לעניין תחרויות שנערכו בעיר הצפונית כי: "בשנים האלו היו מספר תחרויות ב*** [העיר הצפונית] וזה היה במועדון שנקרא ***, זה למעשה לא מועדון זה היה מין קאנטרי כזה שהיה להם אולם גדול והיה עוד מקום שנקרא *** [האולם]" (שם, שורות 26-25 בעמ' 102, שורה 1 בעמ' 103). יצויין כי עדותו של שימי נתפסה על ידי בית המשפט כעדות מגמתית לטובת המערער, כך שאין לחשוד בכך שהדברים נאמרו מתוך מטרה לחזק את גרסת המתלונן. חיזוק נוסף לטענתו של המתלונן מוצא אני בעדותו של נדב – כאשר נשאל נדב האם התקלחו לאחר תחרות או משחק, ענה: "אין דבר כזה", ולאחר מכן הוסיף: "למשל כשהיינו בקאנטרי ב*** [העיר הצפונית], שם יש בריכה, אבל *** [המערער] אף פעם לא הרשה לנו להתקלח או להיכנס לבריכה" (שורות 22-19 בעמ' 322 לפרוטקול). הנה כי כן, גם נדב, אשר העיד מטעם ההגנה, זכר "קאנטרי" באותה עיר צפונית וכי היו בו מקלחות. דברים אלו עולים בקנה אחד עם עדותה של סיוון. אם כן, מעדויות אלה ניתן להסיק כי אכן היה אולם אותו זכרו ארבעה עדים שונים כמעין "קאנטרי", שלושה מהם ציינו במפורש כי היו בו מקלחות. יצויין כי יתכן בהחלט שגם נדב בעדותו התייחס לאותו אולם אליו התייחסו המתלונן וסיוון, אם כי נדב לא נשאל על כך ועל-כן לא אוכל לקבוע זאת. אכן, איני חולק בדבר הפער הנותר בעינו בין עדותו של גלעד – אותה מצא בית המשפט מהימנה – לבין עדויותיהם של המתלונן ושל סיוון (ויתכן שאף של נדב, בכפוף להסתייגותי לעיל). ואולם, כפי שקבע בית המשפט, בלאו הכי אין בכך כדי לקעקע את גרסת המתלונן. המתלונן היה בסך הכל בן תשע בעת קרות האירוע במקלחת. ההיגיון מלמד כי אפשר שאדם יזכור בדיעבד חווית ילדות כלשהי, משמעותית ככל שתהא, באופן בלתי-מדויק, ואף יהיה משוכנע לחלוטין כי הוא זוכר את הדברים לאשורם, כפי שאירעו בפועל. לפיכך אין בידי לקבל את טענת בא כוח המערער כי ברי שמשום שהיה מדובר באירוע הראשון מתוך מסכת ארוכה של מעשים, יחקקו הדברים בזיכרונו של המתלונן. אין לי אלא להפנות לדבריה הנכוחים של השופטת ע' ארבל, בשינויים המחויבים: "בחלוף שנים מקרות טראומה מינית ממושכת, בפרט כשזו נחווית על ידי מתלוננת רכה בשנים, עשויים אירועים מסוימים להיחרת בבהירות במוחה, ואחרים להתעמעם או להישכח מלבה, ללא קשר לחומרתם האובייקטיבית או לסדר הכרונולוגי שבו התרחשו" [ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 3.7.2007) פסקה 14 לחוות דעתה (להלן: ע"פ 6643/05). ההדגשה הוספה - י.ד.]. האם אותו אירוע במקלחת התרחש באולם חרף עדותו של גלעד – סברה אותה העלה בית המשפט – או שמא האירוע אירע באולם אחר באותה עיר שהיה מעין "קאנטרי"? זאת לא נדע. החשוב הוא כי על רקע מכלול העדויות לעיל, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, אין בעדותו של גלעד כדי לעורר ספק סביר בדבר קרות האירוע במקלחת. אשר על כן, אין לקבל את טענת המערער כי ראוי היה שבית המשפט יסיק מסקנות כלליות בדבר מהימנות המתלונן נוכח הפער האמור בעניין אירוע המקלחת. כפי שכבר הסברתי, מדובר בפער שיש אפשרות סבירה ליישבו, מה גם שכאמור אין בו כדי להעיב באופן ממשי על מהימנותו של המתלונן. לא זו אף זו, ניתן לטעון כי ההפך הוא הנכון: המתלונן עמד על גרסתו חרף הבנתו כי זו אינה מתיישבת עם עדותו של גלעד. בכך שמר המתלונן על גרסה קוהרנטית ואחידה. דומה כי גם בכך יש כדי לחזק את הרושם החיובי בדבר מהימנותו של המתלונן, שלא נכנע ללחצי ההליך המשפטי ונותר דבק בעמדתו – גם כאשר זו לא התיישבה היטב עם עדויות אחרות. 91. הנסיעות לבסיס: כזכור, בנימוקי הערעור טען בא כוח המערער כי שגה בית המשפט משלא ייחס משקל רב לעדות המפקד בדבר הקושי להכניס אזרחים לבסיס, שנבע מקיומו של נוהל סבוך ומורכב בעניין זה. דינה של טענה זו להידחות מכל וכל. אין לי אלא להפנות לדבריו של המערער עצמו במסגרת העימות: "חוקרת: *** [המערער] למה היית נוהג לקחת את *** [המתלונן] ל*** [הבסיס] איתך? המערער: אני לא זכור לי כמה, שזה היה כמה פעמים בודדות אם אני לא טועה זה היה בחופש, עכשיו הוא היה... הוא היה נוסע איתי במקום להיות לבד או משהו כזה אני לא... לא זכור בדיוק מה הסיבות אבל זה היה בחופשה אם אני לא טועה אם אני משחזר עכשיו" חוקרת: מי... שמי שלא יהיה לבד אתה או הוא? המערער: הוא. הוא היה בחופשה... בחופש הגדול או משהו כזה ואז הוא התלווה אלי, אני לא... לא זוכר אני חשוב [כך במקור - י.ד.] זה היה אולי פעמים בודדות אולי פעם או פעמיים לא זוכר... כמו שלכל מקום... לכל התחרויות, לכל המשחקים חוקרת: למה? למה היית לוקח אותו? המערער: מה זה מה אני משרת? זה נראה לך הגיוני? אני נסעתי לשרות, מה? למה? חוקרת: אז למה את לוקח את הילד איתך? בן כמה הוא היה? המערער: שתיים עשרה אחת עשרה לא יודע... חוקרת: אז למה אתה לוקח את הילד איתך? המערער: היה... אני לא זוכר מה היה אולי היה לי יום פתוח... אולי לא זוכר" [ת/3 – תמלול העימות, בעמ' 12-11 (להלן: תמלול העימות)]. גם בפתח העימות, כאשר נשאל המערער האם נסע פעם עם המתלונן לבסיס, ענה: "הוא נסע איתי אולי פעם או פעמיים אבל לא בשום פנים ואופן לא היה שום דבר" (עמ' 5 לתמלול העימות). מנגד, כאשר נשאל המערער בעדותו בבית המשפט ביחס למעשים שביצע לכאורה במתלונן בדרך לבסיס ענה: "זה שקר שפל ביותר... אני לא לקחתי אותו ל*** [הבסיס] במסגרת השירות שלי", ובהמשך ריכך את תשובתו וענה: "ההזדמנות הבודדה שאני מנסה לשחזר או לחפש הגיון זה אולי בסוף השירות שלי כשהייתה לי חופשת שחרור". מעיון בתמלול העימות ניתן ללמוד בבירור כי המערער כלל לא הכחיש כי לקח עימו את המתלונן לבסיס. כאשר שאלה החוקרת את המערער מדוע לקח עימו את המתלונן לבסיס בו שירת לא הכחיש זאת והשיב מיד: "אני לא זכור לי כמה, שזה היה כמה פעמים בודדות". השופט ח'טיב ציין כי התחבט תחילה שמא יש בעובדה כי הנוהל להכנסת אזרחים לבסיס היה סבוך, כדי לעורר ספק סביר לטובת המערער בדבר קרות המעשים כאמור בעדות המתלונן. ואולם, לבסוף השתכנע כי הכחשתו הגורפת של המערער בדבר כך שלקח עימו את המתלונן לבסיס, על רקע הודאתו המפורשת בעימות כאמור, אינה מותירה מקום לספק בעניין זה. בדיון לפני בית משפט זה רמז בא כוח המערער עו"ד פלדמן לכך שיתכן שהדברים שאמר המערער במסגרת העימות נאמרו על רקע קשייו להתמודד עם הדברים שהטיח בו המתלונן. אמנם אין חולק כי העימות בוודאי לא היה חוויה קלה עבור המערער. ואולם, הודאת המערער בכך שלקח את המתלונן עימו לבסיס נאמרה, באופן ספונטני וכמעט אגבי, בעקבות שאלה פשוטה מפי החוקרת. אכן, המערער התלבט מעט בתשובתו, אך נראה כי הדבר נבע מכך שהמערער חשב שנשאל כמה פעמים לקח עימו את המתלונן לבסיס. עוד אוסיף לעניין טענתו של עו"ד פלדמן כי מעיון בתמלול העימות עולה כי כאשר רצה בכך, הכחיש המערער מכל וכל מעשים או עובדות שיוחסו לו. כך למשל, כאשר נשאל האם ראה אותו המתלונן עירום לחלוטין, ענה באופן נחרץ ובפשטות: "לא". במסגרת הכרעת הדין התעכב בית המשפט המחוזי על השאלה כמה פעמים לקח עימו המערער את המתלונן לבסיס, והצביע על אי-דיוקים בעדותו של המערער לעניין זה. כשלעצמי איני סבור כי יש לכך חשיבות מהותית. המערער הודה במפורש כי לקח עימו את המתלונן לבסיס פעמים בודדות. עובדה זו הולמת את הדברים שאמר המתלונן עצמו בעדותו, כי המעשים בדרך מהבסיס אירעו "בין 3 ל-6 פעמים". בנקודה זו אבקש להתייחס לסתירה שעלתה לכאורה מעדותו של המתלונן, שהעיד לפני בית המשפט כי המעשים ברכב בוצעו בו מספר פעמים בודדות, ואילו בעימות ציין לכאורה כי אלו נעשו בו מאות פעמים. בהכרעת הדין עמד בית המשפט על-כך שדבריו אלו של המתלונן בעימות אינם הולמים את עדותו לפני בית המשפט כי המעשים ברכב בוצעו "בין 3 ל-6 פעמים" בלבד. בא כוח המערער טען כי מדובר בדוגמא לכך שהמתלונן הגזים ורצה לטפול אשמה על המערער, מה שמעיד על היעדר מהימנותו. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי הדברים נאמרו במהלך העימות בשעת זעם, בצעקות, בעת שהמתלונן נתון בסערת רגשות. בכל מקרה נקבע כי אין בכך כדי לקעקע את מהימנות גרסת המתלונן. אף לדידי אין בסתירה זו כדי לקבוע כי המתלונן איננו מהימן. בהחלט אפשר כי בלהט העימות התייחס המתלונן למאות פגיעות בו ויתכן, ואף סביר, כי המתלונן התייחס בדבריו אלו לכל הפגיעות בו (ברוח עדותו לפני בית המשפט בדבר מאות מעשים שבוצעו בו) ולא רק לאלה שבוצעו בו בירידה מהבסיס. 92. הלינה המשותפת: ביחס לסוגיית הלינה המשותפת בתחרויות ובמחנות אימונים, ובפרט במחנה האימונים בדרום הארץ, טוען המערער כי מעדויות חניכים אחרים – ובהן עדויותיהם של עומרי ושל נדב – עולה כי המערער והמתלונן ישנו בחדרים נפרדים באותם מחנות אימונים ותחרויות. איני סבור כך. ראשית, וכפי שציין בית המשפט בהרחבה יתרה (בחוות דעתו של השופט הווארי), אין להסיק מדבריהם של עומרי ושל נדב בעדותם כי הם העידו שהמערער לא ישן עם המתלונן. כל שניתן ללמוד מעדותם הוא כי אין הם זוכרים שהמתלונן ישן עם המערער, או כי הסיקו שהדבר אינו אפשרי לאור הנהלים בחוג. כך, בחקירתו הראשית העיד נדב כי לא היו מעברים בין חדרים, ובכלל זה התייחס באופן ספציפי למחנה בדרום הארץ. הסיבה שזכר זאת ביחס למחנה זה נעוצה הייתה בכך שבאותו מחנה עבר חבר אחר – גלעד – לחדר אחר. אירוע זה נחקק בזיכרונו של העד שכן הדבר היה חריג בעיניו. כן העיד נדב על אירוע האסטמה שאירע כזכור באותו מחנה ממש. מתוך כך העיד נדב כי הוא זוכר שמלבד מעבר החדר של גלעד, לא היו מעברים נוספים. אולם בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל האם הוא יודע שלא היו מעברים נוספים השיב: "לדעת אני לא יכול, אבל אני מסיק את זה מהמשמעת ש*** [המערער] הנהיג" (שורה 9 בעמ' 330 לפרוטוקול). באופן דומה, ובניגוד לטענת בא כוח המערער, עומרי לא העיד כי המתלונן לא ישן עם המערער, אלא ציין כי "אני לא זוכר את *** [המתלונן] כל כך הרבה במחנה אימונים... אני זוכר אותו במחנה אימונים ב*** [בדרום הארץ], אבל יותר מזה קשה לי לזכור אותו במחנות אימונים" (שם, שורה 23 בעמ' 80, שורות 2-1 בעמ' 81). משכך, אין בעדויות אלה כדי לערער את גרסתו של המתלונן בסוגיית הלינה המשותפת. אכן, אין חולק כי ממכלול העדויות עולה כי באופן עקרוני, לפחות ביחס לתקופה מסוימת, במחנות האימונים ובתחרויות ישנו מדריכים עם מדריכים, ואילו חניכים ישנו עם חניכים. כן אין חולק בדבר המשמעת הקפדנית שהנחיל המערער לחניכיו. עם זאת, ברי כי אין באותה משמעת נהוגה כדי למנוע ביצועם של מעשים מיניים על ידי המערער עצמו. על-כך יש להוסיף כי המערער הודה בעימות באופן מפורש כי ישן עם המערער, ולא לעיתים רחוקות, כי אם בדרך כלל. כך ציין: "יש כמה אירועים אז אני רוצה להסביר את עצמי, יש כמה אירועים, יש אליפות ישראל, יש מחנות ב*** ויש קורס מדריכים שהוא ציין אותו, באליפות ישראל היינו מתחלקים לשלושה ארבעה חדרים ובדרך כלל הוא היה בחדר איתי אבל לא לבד, לא לבד" (עמ' 15 לתמלול העימות. ההדגשה הוספה - י.ד.). המערער אף הוסיף והודה: "אני אומר שיש פעמים שיכול להיות... שהיינו גם לבד" (ההדגשה הוספה - י.ד.). דומני כי בהודאתו זה טמונה חשיבות רבה, בייחוד משום שבהמשך הדרך יכחיש המערער מכל וכל כל לינה משותפת עם המתלונן. כמו כן יש לזכור כי המערער עצמו, כמו גם אחרים (כך עולה למשל מעדותו של נדב. שורות 24-23 בעמ' 329 לפרוטקול), העידו על נוהל של "חדר הישגי", לפיו במקרים מסוימים ישנו מדריכים ביחד עם חניכים, על מנת שחניכים שהעפילו לשלבים גבוהים בתחרויות לא יופרעו. מנוהל זה נקל להסיק כי לא נשתמרה בפועל הפרדה הרמטית בין המדריכים לבין החניכים המתאמנים בכל הקשור ללינה בתחרויות ובמחנות אימונים, כפי שטען בא כוח המערער (סעיף 31 לסיכומי המערער). שנית, באשר לסוגיית הלינה במחנה בדרום הארץ העיד המתלונן עצמו כי: "היינו במחנה מספר ימים, לא זוכר כמה, ישנו בבית מלון דירות, זה היה החדר סלון ששמה ישנו כמה שחקנים ביחד, והיה חדר בו ישנתי אני ו*** [המערער] ביחד חוץ מלילה אחת [כך במקור - י.ד.] שאני זוכר בוודאות שלא ישנתי איתו, ואולי היה עוד לילה שלא ישנתי. בלילה אחת [כך במקור - י.ד.] הייתי חולה" (שורות 11-9 בעמ' 215 לפרוטוקול). העובדה שהמתלונן העיד בעצמו כי ישן יחד עם המערער באותו מחנה רק בחלק מן הלילות, ונותר עקבי בגרסתו לעניין זה מן הרגע הראשון, מעידה רבות על מהימנותו, ועל כך שעדותו בדבר לינה משותפת עם המערער במחנה בדרום הארץ כלל לא נסתרה בעדותם של נדב ושל עומרי. שלישית, כפי שקבע בית המשפט, מחומר הראיות עולה בבירור כי מחנה האימונים בדרום הארץ לא היה המחנה היחיד בו השתתף המתלונן. המתלונן היה חניך בחוג במשך כחמש שנים, מאז שהיה בן תשע ועד שהיה בן 14 לערך. בית המשפט המחוזי ציין כי מלוח התחרויות שהוגש לפניו עולה בבירור כי בניגוד לטענת המערער לפיה המחנה בדרום הארץ היה היחיד שכלל לינה בתקופתו של המתלונן (סעיף 32 לסיכומי המערער; שורות 22-21 בעמ' 356 לפרוטוקול), בפועל התקיימו תחרויות ומחנות אימונים רבים נוספים – באופן תקופתי, כפעמיים בחודש. עמדה זו נתמכה בעדותו של המתלונן, שהעיד כי השתתף במספר מחנות אימונים ותחרויות שכללו לינה (שורות 2-1 בעמ' 170 לפרוטוקול). מעיון בהכרעת הדין עולה כי עדותו בעניין זה לא נסתרה. בחקירתו הנגדית לא הכחיש המערער את הדברים (עמ' 75 להכרעת הדין). על כך יש להוסיף כי המערער עצמו ציין בעימות כי: "יש כמה אירועים, יש אליפות ישראל, יש מחנות ב*** ויש קורס מדריכים שהוא ציין אותו, באליפות ישראל היינו מתחלקים לשלושה ארבעה חדרים ובדרך כלל הוא היה בחדר איתי" (עמ' 15 לתמלול העימות. ההדגשה הוספה - י.ד.). הנה, המערער בעדותו ציין כמה אירועים, התייחס ל"מחנות" (בלשון רבים), ואף התייחס במפורש ללינה משותפת באליפות ישראל. בעוד המחנה בדרום הארץ היה מחנה אימונים, אליפות ישראל הינה תחרות, על-כן בהתייחסותו זו לא יתכן שדבריו היו מכוונים לאותו מחנה בדרום הארץ. משכך, אין לכחד כי היו למערער די הזדמנויות מלבד אותו מחנה בדרום הארץ לישון עם המתלונן, ולבצע בו את מעשי הסדום המיוחסים לו. אכן, עומרי סיפר בעדותו כי אינו זוכר מחנות אימונים רבים בהם השתתף המתלונן, אולם אין בדבריו אלו כדי לשלול כי המתלונן אכן השתתף בתחרויות ובמחנות אחרים שכללו לינה, כפי שהעידו הוא והמערער. הדברים אף עולים בקנה אחד עם משך התקופה בה התאמן המתלונן בחוג. הסתירות בעדות המתלונן השני 93. בהכרעת דינו ציין בית המשפט כי הוא ער לתהיות או לאי-דיוקים שנתגלו בעדותו של המתלונן השני, בפרט לעניין אי-יכולתו לזכור את סוג הרכב שבו בוצעו בו המעשים. יחד עם זאת קבע בית המשפט כי אין מדובר בסתירות מהותיות, והוסיף כי ראוי לייחסן לחלוף הזמן, לגילו של המתלונן השני באותה עת וכן לרצונו העז להדחיק את המעשים. 94. בעיקרו של עניין, שתי תהיות מרכזיות עולות לעמדת המערער מעדותו של המתלונן השני. הראשונה נוגעת לסוג הרכבים בהם בוצעו בו המעשים. השניה מתייחסת לסתירות בין גרסתו של המתלונן השני לבין עדותו של עודד, שציין כי המתלונן השני סיפר לו שהמערער ביצע בו מעשים בשירותים. באשר לסתירה בדבר סוג הרכב שבו בוצעו המעשים, כזכור, המתלונן השני מסר בעדותו כי המעשים שבוצעו בו נעשו ב"טרנזיט", אף על פי שלפי כתב האישום המעשים בוצעו באוטובוס. סתירה נוספת אליה מפנה בא כוח המערער מתייחסת להודעתו של המתלונן במשטרה, אשר לא הוגשה לבית המשפט, בה מסר המתלונן השני כי המעשים נעשו בו במיניבוס. בית המשפט נדרש לפערים אלו וקבע מפורשות כי אלו אינם מהותיים, וכי ברי שהמתלונן השני לא יזכור בדיוק רב את סוג הרכבים בהם בוצעו בו המעשים. גם כאן דומני כי אין כל מקום להתערבותו של בית משפט זה. המתלונן השני ציין בעדותו מספר פעמים כי נסעו לתחרויות ולמחנות אימונים בתדירות גבוהה, כאשר "פעם אחת נסענו לתחרות ואז היה מיניבוס, ולפעמים גם אוטובוס כשהיו הרבה אנשים" (שם, שורות 3-2 בעמ' 276). המתלונן השני סירב להתחייב לסוג מסוים של רכב שבו נסעו לתחרויות כאמור, והדברים מובנים נוכח חלוף הזמן. על כן, מסכים אני כי קיימים אי-דיוקים מסוימים בעדותו של המתלונן השני לעניין זה, אולם אף לדידי אין בכך כדי להטיל פגם או ספק בליבת גרסתו (ראו עוד לעניין זה להלן). באשר לסתירה בין גרסת המתלונן השני לבין עדותו של עודד, כאמור, עודד בעדותו מסר את אשר סיפר לו המתלונן השני שחשף לפניו את המעשים, בציינו: "הוא נתן לי שתיים שלוש דוגמאות, הוא לא סיפר לי בדיוק כמה פעמים, אבל הרושם שקיבלתי מתוך מה שהוא דיבר, שזה נמשך תקופה ולא היה מקרה חד פעמי". כאשר נשאל עודד: "מה היה מקרה שהוא פירט?", הלה השיב: "הוא סיפר לי שהיה מקרה של דפוס התנהגות שהוא היה הולך לשירותים אז *** [המערער] היה נכנס איתו ומנסה או נוגע, לא בדיוק נכנסתי לפרטים האינטימיים האלה, הוא נגע לו באזורים אינטימיים, באיבר המין ושבנסיעות ובדרך לתחרויות הוא היה בא ומתיישב לידו ושולח ידיים. הוא סיפר לי על פעם אחת שהנאשם כאילו אמר לו שהוא מזמין אותו למשרד, והוא לא רצה ולא הסכים, ויום למחרת לדוגמא היתה תחרות ו*** [המערער] לא נתן לו להשתתף למרות שמקצועית הוא היה אמור להשתתף ולאחר שהוא התנגד למעשים האלה, הוא היה מעניש אותו לכאורה ולא היה נכלל בסדר התחרויות" (שורות 14-4 בעמ' 152 לפרוטוקול). המתלונן השני מצידו הכחיש כי סיפר לעודד על מעשים שלכאורה ביצע בו המערער בשירותים, והסביר את הפער בין עדותו של עודד לבין עדותו שלו בכך שיתכן כי עודד לא הבין אותו נכון. באשר להזמנת המתלונן השני למשרד אישר המתלונן השני כי אכן סיפר זאת לעודד, אך דחה את טענת בא כוח המערער כי סיפר לעודד על "דפוס התנהגות" לפיו היה המערער מנסה לפתות אותו להיכנס למשרדו. המתלונן השני הבהיר בעדותו כי: "אולי עודד ראה את זה כך, אבל הוא היה מנסה הרבה פעמים וקורא לי למשרד שלו, אבל לא אמרתי שהוא פיתה אותי" (שם, שורות 23-22 בעמ' 286). אכן, הפער בין הגרסאות באשר למעשים שבוצעו לכאורה במתלונן השני בשירותים מעורר קושי. ואולם, בית המשפט המחוזי התייחס לכך בציינו: "חרף העובדה שעודד התייחס למעשים שבוצעו ב*** [המתלונן השני] בשירותים, אין בכך כדי לקבוע כי עודד אינו דובר אמת או ש*** [המתלונן השני] מעליל על הנאשם, או שמא גרסת *** [המתלונן השני] לא הייתה אמינה. ייתכן מאוד, כי *** [המתלונן השני] ממזער את העבירות שבוצעו בו, ובכלל מתחזק הרושם, כי *** [המתלונן השני] התקשה לספר במשטרה ובבית המשפט את כל הדברים עליהם הצליח לספר לחברו הטוב". הנה, בית המשפט היה ער לסתירות האמורות, ובכל זאת מצא כי המתלונן השני דובר אמת. כפי שכבר צויין, בית המשפט קבע כי אין מדובר בסתירות מהותיות, והסביר את העובדה כי האירוע בשירותים לא נכלל בכתב האישום בכך שהמתלונן השני מזער לפני הגורמים החוקרים את אשר עשה בו המערער. אין בכוונתי להתערב בממצאים אלו. אבקש להוסיף כי מעיון בדברים שאמר עודד בהקשר זה נראה כי המתלונן השני לא חשף לפניו בפרוטרוט את אשר אירע, ובזיקה לכך עדותו של עודד כפי שהובאה לעיל אינה סדורה ומפורטת. על כן בהחלט יתכן כי קיימים פערי גרסאות בין אשר ידוע לעודד לבין גרסת המתלונן השני. זאת ועוד, איני מוצא כל סתירה בדבר הזמנת המתלונן השני למשרד על ידי המערער. בניגוד לטענת בא כוח המערער, עודד כלל לא העיד שהמתלונן השני סיפר לו כי המערער ניסה לפתותו (במילותיו של עודד כפי שהובאו לעיל: "הוא סיפר לי על פעם אחת שהנאשם כאילו אמר לו שהוא מזמין אותו למשרד, והוא לא רצה ולא הסכים"). בהחלט אפשר כי המתלונן השני סיפר לעודד כי על רקע המעשים, סרב להיכנס למשרדו של המערער, כאשר המערער הזמין אותו לעשות כן. 95. כזכור, בא כוח המערער הוסיף וטען לפנינו כי אין זה יתכן שהמערער עבר בעת נסיעה לאחורי הרכב, משהדבר איננו אפשרי מבחינה פיסית, ואף אינו מתיישב עם השכל הישר, שהרי יש להניח כי המערער היה חושש לבצע מעשים כגון אלו במהלך נסיעה, בזמן שחניכים אחרים נמצאים ברכב. בית המשפט דחה את הטענות האמורות ואיני רואה מקום להתערב בכך. כזכור, בעדותו ציין המערער תחילה כי ישב מקדימה בכל הנסיעות, אולם בחקירתו הנגדית הודה כי יתכן שישב ליד המתלונן השני, כפי שישב ליד מתאמנים אחרים, "אם זה באוטובוס בהסעה גדולה". לאחר מכן אמר: "לא ישבתי לידו. התשובות שלי מתייחסות לאוטובוס ולמיניבוס באופן כללי". סתירות אלה מעידות על ניסיונותיו של המערער להרחיק עצמו מסיטואציה בה יכול היה לעשות במתלונן השני את המעשים שיוחסו לו. חיזוק לכך שהמערער אכן ישב לעיתים מאחורה ניתן למצוא בעדותה של סיוון, שציינה: "כשהיינו נוסעים באוטובוס, *** [המערער] היה נוהג לקחת שחקנים אחורה ולדבר איתם" (שורות 21-20 בעמ' 120 לפרוטוקול). כן מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי טענתו של המערער לפיה המעבר לא היה אפשרי לא הוכחה, וכי אין היא עולה בקנה אחד עם טענתו האחרת כי מעבר זה היה מנוגד לנהלים. יצויין כי מן העדויות (ובפרט מעדותו הברורה של המערער לעניין זה) עולה כי בכל מקרה, גם אם אכן היו נהלים כגון אלו (והדבר לא הוכח), הרי שאלו לא נשמרו. 96. הנה כי כן, בעדותם של המתלוננים דנא נותרו תמיהות ואי-דיוקים מסוימים, כשרק חלקם ניתנים ליישוב. האם די בהם כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער? לשיטתי התשובה היא בשלילה. לעניין זה יפים דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה: "כדי להתערב בקביעות הערכאה הדיונית בענין הערכת העדויות וקביעת העובדות, אין די בהצבעה על שורה של תמיהות, אפילו מי מהן נותרו בלא הסבר, וגם אם נותרו חללים סתומים בפרשה שהוכחה, שלא ניתן למלאם בתוכן. השאלה היא האם ה'יש' הראייתי מספיק כדי לבסס מסקנה של אחריות הנאשם למעשה הפלילי, והאם התמיהות והחללים הם בעלי משקל כזה המקעקע את מידת הבטחון והוודאות במעורבות הנאשם במעשה המיוחס לו" [ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.2007), פסקה 40 לפסק דינה (להלן: עניין וקנין)]. על כך יש להוסיף שכידוע, סעיף 57 לפקודת הראיות קובע באופן מפורש כי "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות". לכך יש לתת משקל משמעותי ביותר ביחס להכרה במהימנותם של נפגעי תקיפות מיניות [ראו למשל: ע"פ 6643/05, פסקה 14 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל]. כפי שכבר קבעתי בעבר, "מעטים המקרים בהם עדות נפגע תהא חפה לחלוטין מפגמים, במיוחד כאשר אמור הדבר בעדות העוסקת בשחזור עבירה טראומטית כעבירת מין" [עניין אטיאס, פסקה 96 לפסק דיני]. עמדה זו מתחזקת עשרות מונים שעה שמדובר בקורבנות שהיו קטינים בעת ביצוע העבירות, וכאשר חלף זמן רב מעת ביצוען. יפים לעניין זה דבריו של השופט י' עמית, בשינויים המחויבים לעניינו: "כאשר בגילוי עריות עסקינן, קורבן העבירה נאלץ לעיתים לשחזר בדיעבד, על פני תקופה ארוכה ובחלוף זמן, חוויה טראומתית קשה שארעה בהיותו קטין על הקשיים הכרוכים בכך. לכן, אין לצפות כי מי שהיה רך בשנים במועד האירועים הטראומטיים יוכל ליתן תמונה בהירה ומדוייקת של האירועים" [ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.10.2010), פסקה 84 לחוות דעתו של השופט י' עמית (להלן: ע"פ 5582/09)]. 97. ועוד. במקרה שלפנינו כלל לא נמצאו סתירות מהותיות בעדותם של המתלוננים, ובית המשפט המחוזי התמודד חזיתית עם אותן סתירות מועטות שנתעוררו בכל זאת. משכך, אין די בסתירות שעליהן הצביע המערער כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו, משאותן סתירות מצויות בשולי המעשים המיוחסים למערער. ראו ברוח זו דבריה של השופטת א' פרוקצ'יה: "השאלה מתי תמיהות שנותרו עולות כדי ספק סביר באשמת הנאשם עשויה להיות מושפעת ממידת הקשר שלהן לגרעין המהותי עליו נסב האירוע נשוא האישום. מקום שהתמיהות מקרינות על עצם מעורבות הנאשם באירוע העברייני המיוחס לו, משקלן עשוי לעלות כדי ספק סביר באשמה. לעומת זאת, מקום שהן מצויות בשוליו של האירוע העברייני ואינן מהותיות לו, הישארותן ללא מענה לא בהכרח תשפיע על רמת הוודאות הנלווית לגרסה המפלילה האמינה (עניין וקנין, פסקה 52). זו ואף זו, אין בערעור דנא כל טענה בדבר סתירה או תמיהה כאמור שבית המשפט המחוזי לא נדרש לה באופן מפורש. כבר קבעתי לעניין זה בעבר: "כל הנתונים שהמערערים שבים ומעלים לפנינו, כאילו היה מדובר במשפט חוזר להבדיל מהמסגרת הדיונית של ערעור התוחמת את ההליך שלפנינו, נשקלו על ידי בית המשפט המחוזי וניתן להם ביטוי הולם בהכרעת הדין. כידוע, שיטת הערעור בדין הישראלי אינה בגדר 'שמיעה מחדש'. ערכאת הערעור אינה גובה ראיות, אלא במקרים חריגים, ואינה שומעת מחדש את הראיות שהוצגו לערכאה המבררת. תפקידה של ערכאת הערעור הוא להעביר תחת שבט ביקורתה את פסק הדין של הערכאה הדיונית. מדובר במערכת בקרה הבוחנת את ההחלטה שנתנה הערכאה הדיונית, בגדרה נבחנות שאלות כגון: האם הממצאים שנקבעו בפסק דינה של הערכאה הדיונית מעוגנים בחומר ראיות אמין; האם המסקנות שהוסקו עומדות במבחן ההוכחות, ההיגיון ומכלול הנסיבות; והאם התוצאה מתחייבת מבחינת הוראות הדין החלות על העניין" [ראו: עניין אטיאס, פסקה 93 לפסק דיני. כן ראו: ע"פ 3338/99 פקוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 667, 678-677 (2000)]. אשר על כן, טענות הערעור ככל שהן מופנות כלפי סתירות היורדות לשורש העניין בעדותם של המתלוננים, נדחות. 98. בשים לב לכך, אף טענותיו הנוספות של המערער בדבר מהימנותם של המתלוננים, לעניין לינת המתלונן בבית הראשון ובבית השני, לעניין אירוע הסחיטה ובפרט לעניין כבישת עדותם של המתלוננים, הינן משוללות יסוד. באשר לכבישת העדות, הדברים ידועים: בית משפט זה שב וציין, עד כי ניתן לומר שהדברים הינם בבחינת מושכלות יסוד, כי אין בכבישת עדות מצד נפגעי תקיפה מינית, קל וחומר בהיותם קטינים, כדי לפגוע במהימנותה של העדות, כאשר ניתן לכבישה הסבר סביר ומתקבל על הדעת [ראו: ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249, 260 (2001); ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 2.3.2006), פסקה 65 לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל (להלן: ע"פ 1523/05); ע"פ 10163/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.9.2010), פסקה 13 לפסק דינו של חברי השופט ס' ג'ובראן]. ההסברים והסיבות לכבישת עדות עשויים להיות שונים ומגוונים (ראו: ע"פ 5582/09, פסקה 86 לחוות דעתו של השופט י' עמית), כאשר נפוץ כי כבישת עדות בעבירות מין – כעולה בענייננו – תימשך שנים רבות (ראו: עניין קצב, פסקה 128 לחוות דעתה של השופטת מ' נאור). בית משפט זה הביע דעתו בעבר כי כבישת עדות תתקבל בהבנה יתרה כאשר מדובר בעבירות מין המתבצעות בקטין בתוך המשפחה (ראו: ע"פ 1523/05, שם). אמנם במקרה דנא אין מדובר בעבירות מין בתוך המשפחה במובן המקובל. אולם, ביחס למתלונן, אין חולק בדבר מערכת היחסים המיוחדת ששררה בינו לבין המערער. כפי שהעיד המתלונן: "חוץ מאמא שלי, הוא [המערער - י.ד.] היה הכי קרוב אלי, הוא היה מין אבא, אח, חבר טוב. זה בא לידי ביטוי באינטנסיביות שבה היינו מדברים, בזה שהיה חוקר כל דבר ובודק מה קורה בבית ספר" (שורות 6-4 בעמ' 168 לפרוטוקול). כאשר נשאל המערער בעימות האם ראה בו המתלונן דמות נערצת, השיב: "היה איזה שהוא תחליף, הייתי איתו הרבה שנים בתור מאמן" (עמ' 6 לתמלול העימות), ובהמשך ציין: "אתה היית כמו בן" (שם, עמ' 10). כפי שקבע בית המשפט המחוזי, מערכת היחסים האינטנסיבית בין המתלונן למערער התאפיינה ביחסי מרות, תלות, אמון, חינוך וקרבה יוצאת דופן בעוצמתה. מאפיינים אלו, בהצטרפם אל נסיבותיו המיוחדות של המקרה ובהן מצבו המשפחתי המורכב של המתלונן כפי שתואר בהכרעת הדין, כמו גם גילו הרך בשנים בעת שבוצעו בו המעשים והתקופה הארוכה שעל פניה נמשכו המעשים, מובילים לשיטתי למסקנה כי על מערכת יחסים כגון זו – אותה ניתן לכנות "מעין-משפחתית" – חל הרציונל בדבר ההלכה כפי שהובאה לעיל, לכל הפחות על דרך האנלוגיה. על סמך אותם יחסים מעין משפחתיים ביסס בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו – בדעת רוב – את הרשעתו של המערער ביחס לתקופה השנייה (אם כי הערעור אינו מכוון כלפי עניין זה, ועל כן לא אוסיף). במקרה דנא העיד המתלונן כי כבש את עדותו משבתחילה לא ידע "מה מותר ומה אסור". כן העיד כי המערער נהג לומר לו על המעשים: "שזה משהו מקובל שקורה, שזה משהו שיעשה לי טוב ויהיה נעים לי, שהוא דואג לי, וזה בא מאהבה ואכפתיות". המתלונן הוסיף שחשש כי הדברים ייוודעו לחבריו בבית הספר ולאמו. המתלונן השני מצידו העיד כי ביקש לשכוח ולהדחיק את שאירע לו. הסברים אלו נתקבלו כאמור על דעתו של בית המשפט המחוזי, והינם מקובלים אף עלי. אבקש להוסיף כי לא נסתרו מעיני עדויות רבות מטעם ההגנה בדבר אופיו הנעים של המערער ותרומתו הרבה לקהילה. המערער הינו איש חינוך, מאמן והיווה "מורה דרך" ממש עבור חניכיו. ואולם, לצערנו המציאות מלמדת כי לא אחת המציאות שעל פני השטח אינה מתיישבת עם הנעשה בחדרי חדרים. לעניין כבישת עדות, הרי שהעובדה כי המערער הינו "אדם מן היישוב", בוודאי הקשתה עד מאוד על חשיפת המעשים. יפים לעניין זה דבריו של השופט א' רובינשטיין, בשינויים המחויבים: "כשהמדובר באדם – הנאשם – שהיה מוחזק נורמטיבי בכל אורחות חייו, במשפחתו, בדימויו החיצוני, בעבודתו ובכל השאר, יציאת המתלוננת או המתלונן חוצץ כלפיו כרוכה בודאי בתעצומות נפש, שעל בית המשפט ליתן להן משקל" (ראו: ע"פ 5582/09, פסקה ד לחוות דעתו). על יסוד כל אלו, אין בידי לקבל את טענת בא כוח המערער לפיה העובדה שהמתלונן לא חשף לפני אימו את אשר עשה בו המערער כאשר נשאל על ידה על אודות מעשים מיניים שביצע בו המערער, מעידה על היעדר מהימנותו. שאלת מהימנותו של המערער 99. בהכרעת דינו קבע בית המשפט באופן שאינו משתמע לשני פנים כי עדותו של המערער איננה מהימנה. כך ציין: "המדובר בעדות אשר מאופיינת בהתחמקויות, ופתלתלות, ומלאה בתהיות, ואף כאשר נתן הנאשם תשובות ענייניות, חלקן התגלו כרצופות סתירות ושקרים... מדובר בעד בלתי עקבי ובלתי מהימן" (עמ' 87 להכרעת הדין). כפי שכבר הוסבר, איני רואה כל עילה להתערב בממצאי המהימנות כפי שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. אוסיף בקצרה כי אף להתרשמותי, מתוך צפייה בקלטת העימות, גרסתו של המערער מצטיירת כבלתי מהימנה. המערער התקשה להתמודד עם שאלותיה של החוקרת באופן משביע רצון, נראה מהסס בתשובותיו וחזר שוב ושוב על הטענה כי לא היו דברים מעולם, אך זאת מבלי לתת תשובות קונקרטיות מספקות ביחס לנסיבות האירועים שבגינם הואשם. יתרה מכך, וכפי שכבר פורט, במהלך העימות, כאשר נאלץ המערער להתמודד פנים מול פנים מול המתלונן, מסר המערער פרטים רבים שהתקשה להסביר בשלבים מאוחרים יותר, בהודעותיו למשטרה ובמהלך עדותו לפני בית המשפט. כך התקשה המערער להסביר כיצד אישר כי לקח עימו את המתלונן לבסיס שבו שירת, את דבריו ביחס ללינה המשותפת במחנות אימונים ובתחרויות במסגרתם אישר כי לעיתים ישן לבדו עם המתלונן וכן את פערי הגרסאות בדבר השאלה אימתי נודע לו לראשונה כי המתלונן מאשים אותו בכך שפגע בו מינית. כן נתגלו סתירות ותמיהות נוספות בעדותו. כך למשל לעניין השאלה האם ראה אותו המתלונן בעירום, כאשר בתחילה הכחיש המערער נחרצות כי יתכן שהמתלונן ראה אותו בעירום מלא, ובהמשך סייג דבריו אלו. 100. באשר לטענת העלילה; בעימות טען המערער כי סיבה אפשרית לכך שהמתלונן מעליל עליו נעוצה ב"קריסת מערכות כללית" שלו, טענה שאותה סייג אחר כך בעדותו לפני בית המשפט. לאחר מכן ייחס זאת המערער – הן בעימות והן בעדותו – לכך שהמתלונן נפרד זה עתה מחברתו, שהייתה "אהבת חייו" וחווה תקופת משבר, ועל-כן חיפש להטיל את האשמה בגין מצבו על המערער. בעדותו לפני בית המשפט התקשה המערער לייחס את אותו "משבר" לתקופה מסוימת, ובית המשפט מצא כי ניסיונותיו להסביר למה התכוון בכך, עלו בתוהו (עמ' 79 להכרעת הדין). כן ציין המערער במספר הזדמנויות את המניע הכספי, המתחבר לאירוע הסחיטה כפי שפורט לעיל. ניסיונו של המערער לקשור בין מצבה הכלכלי של אם המתלונן לבין הסחיטה כאמור, לא שכנע את בית המשפט המחוזי, ואף לדידי לא הוכח מן העדויות כל קשר בין הדברים. אשר למניע הכספי, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי "סחיטת" המערער על ידי המתלונן הייתה אך שלב בחשיפת המעשים ("זרז" במילותיו של בית המשפט), זאת במיוחד (אך לא רק) על יסוד המסרונים ששלח המתלונן למערער, בהם דרש כי המערער יסגיר עצמו למשטרה. מניע אפשרי נוסף אליו התייחס בא כוח המערער בעת חקירתו הנגדית של המתלונן, כיוון לכך כי המתלונן מצא השראה לעלילה בעובדה כי בסמוך להגשת תלונתו במשטרה "התפוצצה" פרשת הנשיא לשעבר קצב, שהורשע זה לא מכבר בביצוע עבירות מין חמורות. בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי אין בהנחות אלה כדי לעורר כל ספק, לא כל שכן סביר, בדבר אשמתו של המערער. המערער התקשה להסביר מדוע אדם שהיה כה קרוב אליו (כפי שהעיד המערער בעימות: "הוא ראה בי דמות אבהית", עמ' 5 לתמלול העימות) שנים ארוכות כל-כך, יעליל עליו כי הוא ביצע בו מעשים מיניים כה חמורים. כן התקשה המערער להסביר מדוע, כטענתו, העליל עליו המתלונן השני, וטענותיו לפני בית המשפט כי המתלונן השני עשה כן מתוך רצונו להאשים אדם אחר בנסיבות חייו הקשות, כדי לקבל פטור משירות צבאי כמו גם רצונו להתנקם בו על שסגר קבוצת כדורגל בה נהג המתלונן השני לשחק, אינן נטועות בתשתית הראייתית. חובת ההנמקה 101. משבוטלה דרישת התוספת הראייתית שעולה כדי סיוע לשם הרשעה על סמך עדות של נפגע עבירת מין כעדות יחידה [במסגרת חוק לתיקון פקודת הראיות (מס' 7), התשמ"ב-1982, ס"ח 1057, 197], אין עוד מניעה בדין הישראלי לבסס הרשעתו של נאשם בעבירת מין על סמך עדותו היחידה של מתלונן, ללא צורך בתוספת ראייתית כלשהי, זאת בהתאם להוראת סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות: "הרשיע בית משפט במשפט על עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, תשל"ז-1977, על פי עדות יחידה של הנפגע, יפרט בהכרעת הדין מה הניע אותו להסתפק בעדות זו". על טיבה ועל אופיה של חובת ההנמקה עמד השופט א' רובינשטיין בציינו: "בהעדר [דרישת] סיוע יכולה הכרעת הדין להיות מושתתת על ממצאי מהימנות שקבע בית המשפט ועליהם בלבד, ומתן אמון מלא ומפורש בגרסת אחד הצדדים יש בו כדי לספק את דרישת "מתן הטעם" (ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל פ"ד מב(4) 45, 50 (השופט אריאל); ע"פ 993/00 שלמה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת שטרסברג-כהן)). קל וחומר, כאשר התרשמותו של בית המשפט ממהימנות המתלוננת נתמכת בראיות חיצוניות (י' קדמי על הראיות (תשס"ד) 189 (להלן: קדמי)); ככל שהעדות העיקרית 'חלשה' יותר, תידרש הנמקה 'ממשית' יותר (שם, עמ' 188). חובת ההנמקה עניינה הסבר, מעוגן בהיגיון ובשכל הישר. על שום מה רשאי בית המשפט לסמוך הרשעה בהקשר זה על עדות יחידה של קרבן העבירה (שם, עמ' 189)" (עניין וורקו, פסקה ה(2) לפסק דינו). 102. אכן, נדרשת זהירות יתרה מצד בתי המשפט בעת הרשעה בביצוע עבירות מין על סמך עדות יחידה שבצידה הנמקה [ראו למשל: ע"פ 288/88 גנדור נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(4) 45, 48 (1988); ע"פ 6378/95 ברוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(5) 278, 283 (1996)]. ואולם, במקרה דנא בית המשפט המחוזי לא הסתפק בעדותו של מי מהמתלוננים על מנת להרשיע את המערער, על אף שיכול היה לעשות כן משנתן אמון מלא בעדותם [ראו למשל: ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.7.2007), פסקה 19 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן]. בית המשפט פירט מהן אותן ראיות נוספות אשר יש בהן כדי לחזק את עדויות המתלוננים. גם לשיטתי שלי, עדויות המתלוננים בצירוף ראיות אלה יוצרות מארג ראייתי חזק ומרשיע. באשר למתלונן, ראשית, מחוזקת עדותו על ידי עדותם של אביבית, של אימו ושל דודו, אשר העידו על המצב הנפשי הקשה בו היה שרוי עת סיפר להם על המעשים שביצע בו המערער. אין חולק כי ראיות מהימנות בדבר מצב נפשי קשה בעת חשיפת גרסה מהוות חיזוק ראייתי מקובל ונפוץ למדי בפסיקתו של בית משפט זה לצורך הרשעה בעבירות מין [ראו למשל: ע"פ 556/85 ביטון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 731, 732 (1986); עניין בבקוב, בעמ' 428; ע"פ 6140/11, בפסקה 42 לחוות דעתי; ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל פ"ד לו(2) 826, 831; ע"פ 950/80 כהן נ' מדינת ישראל פ"ד לו(3) 561, 569]. הלכה היא כי מצב נפשי קשה על רקע תקיפה מינית עשוי להתעורר בקרב נפגע עבירה אף שלא בסמוך לאירוע, כמקרה דנא, כאשר סיפר המתלונן לראשונה על אודות המעשים הקשים שביצע בו המערער שנים רבות לאחר שאירעו [ראו, למשל: ע"פ 2608/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 267, 277 (2005) וההפניות שם]. טראומה על רקע מיני, מעצם טיבה וטבעה, עשויה לשוב ולתת את אותותיה אף שנים לאחר שבוצעו המעשים המיניים. שנית, עדותה של סיוון מחזקת את עדותו של המתלונן בדבר לינה משותפת עם המתלונן, וכן ביחס לקיומו של אולם בעיר הצפונית בו בוצע אירוע המקלחת, אותו תיארה כ"קאנטרי" וציינה כי היה בו מקלחות. באשר למתלונן השני, ראשית, עדותו מחוזקת בעדותם של עודד, אימו ואביו, אשר העידו על מצב נפשי קשה בו היה שרוי עת חשף לפניהם את שביצע בו המערער. שנית, בית המשפט קבע כי עדותו של המתלונן השני אף מחוזקת על ידי עדותו של מיכאליס שהעיד על מצבו הנפשי הקשה, אותו קשר בזמן אמת להיתכנות של אירוע מיני שחווה המתלונן השני בילדותו. בית המשפט ציין לעניין זה כי העובדה שלא ניתן לשלול קשר בין מצבו הקשה של המתלונן השני באותן השנים לבין המעשים עליהם העיד המתלונן השני, מחזקת את עדותו. ברי כי בצירופן של הראיות כאמור מתמלאת מאליה דרישת ההנמקה, משכבר ציינתי לעיל כי די בעדותו המהימנה של המתלונן השני כדי לספקה. כזכור, בית המשפט הוסיף וקבע כי עדויות שני המתלוננים אף מחזקות זו את זו. מעיון בפסיקתו של בית משפט זה עולה כי לצורך קביעה כגון דא, יש לעמוד בתנאיה של דוקטרינת המעשים הדומים או עדות שיטה [לדיון מפורט ראו: עניין קצב, פסק דינה של השופטת ע' ארבל. כן ראו ע"פ 7269/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.2.2012), פסקה יט לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין; ע"פ 10733/08 גולדבלט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.2.2011), פסקה 51 לחוות דעתו של השופט ע' פוגלמן]. בדיון לפני בית משפט זה טען בא כוח המערער כי המעשים דנא אינם דומים כלל ועיקר. איני רואה צורך להידרש לטענה זו במסגרת פסק הדין דנן. קביעתו של בית המשפט בדבר חיזוק הדדי בין עדויות המתלוננים כאמור הינה בבחינת למעלה מן הצורך, משהדבר ממילא לא נדרש לצורך ההכרעה. כלליות כתב האישום 103. טענה מרכזית אותה העלה בא כוח המערער לפני בית משפט זה מתייחסת לכך שכתב האישום במקרה דנן נוסח בצורה כללית, באופן שאינו מאפשר למערער להתגונן כראוי מפני המיוחס לו בגדרו. על-כן, כך לפי הטענה, אין מנוס מביטול כתב האישום. בנסיבות המקרה הקונקרטי אין בידי לקבל טענה זו. 104. אכן, סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי קובע: "כתב אישום יכיל... (4) תיאור עובדות המהוות את העבירה, בציון המקום והזמן במידה שאפשר לבררם". ואולם, סעיף 149(3) לחוק סדר הדין הפלילי מורה: "לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן... (3) פגם או פסול בכתב האישום". הנה כי כן, טענתו של בא כוח המערער הינה טענה מקדמית. מן החומר המונח לפני עולה כי טענה זו לא נטענה במועד, קרי: בסמוך לתחילת המשפט (ראו: ע"פ 3948/03 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.11.2006), פסקה 9 לפסק דינו של השופט ד' חשין). משכך, היה על בא כוח המערער לבקש מבית משפט זה רשות לטעון את הטענה בשלב זה, בערעור, כפי שמורה סעיף 151 לחוק סדר הדין הפלילי. זאת לא נעשה, לא בכתב ולא בעל-פה. משלא נתבקשה רשות כאמור, הרי שדינה של הטענה להידחות על הסף. 105. למעלה מן הצורך אציין כי יש לדחות את הטענה אף לגופה. בית משפט זה עמד בעבר על-כך שמטבע הדברים, כאשר מדובר בעבירות מין שבוצעו על פני תקופה ממושכת, לא כל שכן בקטינים, אין לצפות מן התביעה כי כתבי אישום יכללו באופן מדוקדק את המקומות והמועדים המדויקים בהם אירעו המעשים. בית משפט זה ציין מפורשות: "המעשים אשר יוחסו למערער בכתב האישום השתרעו על פני תקופה ארוכה, ללא שניתן היה לייחס מעשה מסויים למועד מסוים מדוייק. בנסיבות אלה, תאור המעשים המיוחסים לו, תוך ציון התקופה בהם בוצעו המעשים, עונה על דרישת סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982" (ע"פ 3273/93 פלוני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 3.10.1994), פיסקה 3 לפסק דינו של השופט ת' אור). אף מלשונו של סעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי עולה כי המחוקק היה ער לקשיים מסוג זה לפניהם ניצבת התביעה בעת שהיא מנסחת כתבי אישום, בציינו כי המועדים והמקומות יובאו בכתב האישום "במידה שאפשר לבררם". כן אוסיף כי אף מבחינה עובדתית דומני שאין בטענתו של המערער ממש. בהתחשב בחלוף הזמן, נראה כי כתב אישום, המציין שנים ותקופות ככל האפשר, מפורט דיו על מנת לאפשר למתלונן לנסות ולהפריך את המיוחס לו ואין לומר כי יכולתו של המערער להתגונן קופחה. 106. יחד עם זאת, אבקש להבהיר כי עשויים להיות מקרים – נדירים אמנם – בהם כתב האישום ינוסח בצורה כה כללית, כך שהגנתו של נאשם בפלילים אכן תקופח באופן כזה שיכולתו האפקטיבית להתגונן מפני העובדות המתוארות בגדרו, לא תעמוד לו עוד. אכן, לעיתים לתביעה אין מנוס מניסוח כתבי אישום מבלי לציין בפירוט מקומות ומועדים. הדברים רלבנטיים במיוחד ביחס לעבירות מין, בפרט אלה המשתרעות על פני תקופה ארוכה ומבוצעות, מצער לומר, על דרך של שגרה. כפי שכבר צויין, במקרים כגון אלו אין לדקדק עם התביעה ביחס להיעדר אזכורם של מקומות ומועדים בהם בוצעו המעשים. הלכה זו עולה בקנה אחד עם המגמה הכללית בדין הישראלי המתחשבת בנסיבות המיוחדות המאפיינות עבריינות מין. על רקע זה נקבעה תקופת התיישנות ייחודית לעבירות מין שבוצעו בקטינים (ראו סעיף 354 לחוק); בוטלה דרישת הסיוע הנדרשת כתוספת ראייתית לצורך הרשעה על סמך עדות יחידה של קורבן עבירת מין, וכן השתנתה התפיסה כי כבישת עדות מצד נפגעי עבירות מין פוגמת במהימנותה באופן אוטומטי. אלה הן רק דוגמאות בודדות למגמה האמורה [להרחבה ראו: אמנון סטרשנוב "עבירות מין – חידושי החקיקה והפסיקה" המשפט ב 265 (1995); דן ביין "השינויים בנקודת האיזון שבין ההגנה על קורבן עבירת האינוס לבין השמירה על זכויות הנאשם" הפרקליט מב 281, 285 ואילך (1995)]. יחד עם זאת, אל לנו לשכוח כי נוכח אותה מגמה ממש, יוצא כי במרבית המקרים אין לו לנאשם בעבירות מין אלא לנסות ולעורר ספק סביר בדבר מהימנות הגרסה של קורבן העבירה. על רקע זה, החשש הוא כי עשויים להיות מקרים בהם רמת ההפשטה בכתב האישום תהא כה גבוהה, עד כי תיפגע באופן אינהרנטי יכולתו של נאשם בעבירת מין לעשות כן. מבלי לקבוע מסמרות, דומני כי במקרים מיוחדים אלו עשוי להיות ממש בטענה בדבר פגם בכתב האישום כאמור בסעיף 85(4) לחוק סדר הדין הפלילי. ברוח עמדתו של השופט [כתוארו אז] גרוניס בחוות דעתו בע"פ 3250/10 הנ"ל, הרשעות שווא אינן בגדר מיתוס. כבר נכתב כי "בהליך הפלילי חובה על השופט לראות עצמו 'כאילו חרב חדה מונחת לו בין ירכותיו' [ראו: ע"פ 3250/10, פסקה 30 לחוות דעתו של השופט א' גרוניס, בהתבסס על ע"פ 758/78 עאדל נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(2) 150, 160 (1979) (מ"מ הנשיא מ' לנדוי)], ואין לי אלא להצטרף לדברים אלו. 107. לסיום, אתייחס בקצרה לטענת המערער כי על רקע כלליות כתב האישום כאמור, והחשש בדבר קיפוח יכולתו של המערער להתגונן, היה על בית המשפט לבחון את מהימנותו של המתלונן באורח מדגמי, על סמך יכולתו להזים את עובדות כתב האישום, מקום שאלה כללו תיאור ספציפי של זמן ושל מקום. המערער סבור כי דווקא כאשר כלל כתב האישום התייחסויות מפורשות – דוגמת האירוע במקלחת והמחנה בדרום הארץ – התעוררו סתירות בעדות המתלונן. על סמך כך, טוען המערער כי היה על בית המשפט להסיק כי המתלונן אינו מהימן באופן כללי. במילים אחרות, לשיטת המערער היה על בית המשפט להביט על אותן עובדות ספציפיות בכתב האישום כעל "מקרי מבחן", ולהסיק כי מכיוון שהמתלונן "נכשל" בהם, אין הוא מהימן. טענה זו איננה מקובלת עלי. ראשית, מבחינה עובדתית המערער כלל לא הזים את העובדות כפי שהוכחו בגרסת המתלונן ובעדויות התומכות בה. הדברים פורטו לעיל ואין צורך לחזור עליהם. משכך, ומרגע שלא נמצאה כל סתירה היורדת לשורשו של עניין בעדות המתלונן, אין כל יסוד לטענה דנא. שנית, ובניגוד לטענת המערער, הלכה היא כי יש לבחון כל "פער" או סתירה לגופם, על פי הנסיבות, ובכלל זה תוך בחינת השאלה האם הסתירות האמורות מצויות בשוליו של האירוע העברייני או בגרעינו. משכך, אין לקבל את הטענה כי על יסוד סתירה זו או אחרת תקועקע מהימנות גרסת המתלונן כולה – גרסה שנבחנה לעומקה לאורך הליך משפטי ארוך וממצה ונמצאה מהימנה. 108. סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ו' בחשון תשע"ג (22.10.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10047760_W14.docחכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il