אחמד חטיב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4776/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4776/08 ע"פ 4864/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המערערים בע"פ 4776/08: 1. אחמד חטיב המערער בע"פ 4864/08: 2. חמדאללה חטיב 3. אחמד חטיב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 17.4.08, בת.פ. 40134/07, שניתן על ידי כבוד השופט ע' מודריק תאריך הישיבה: ד' באלול התשס"ח (04.09.08) בשם המערערים בע"פ 4776/08: עו"ד ר' קרדונר בשם המערער בע"פ 4864/08: עו"ד ד' זילברמן בשם המשיבה: בשם שירות המבחן למבוגרים עו"ד י' שגב גב' אדוה פרויד פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערערים הועמדו לדין באשמת היותם מעורבים בהתנהגות אלימה אותה הפגינו ביום 4.5.97, בשעת הלילה, כלפי בני משפחה יריבה – משפחת כמאל. נטען, כי בין אחמד עבדל כרים חטיב (להלן: מערער 1) לבני משפחת כמאל קיים סכסוך ממושך. לגרסת המשיבה, הגיע מערער זה לאזור ביתם של בני משפחת כמאל ברכבו, ועמו הגיעו, ברכב אחר, המערערים האחרים - חמדאללה חטיב (להלן: מערער 2) ואחמד חטיב (להלן: מערער 3). אותה שעה ירד אשרף כמאל (להלן: אשרף) מביתו ונכנס לרכבו מתוך כוונה לנסוע, אולם המערערים חסמו את דרכו עם רכביהם, ומערער 2 ניגש אליו, הוציאו מהמכונית והחל להכותו. בעקבות צעקותיו של אשרף, נזעקו למקום גיסו, מחמד אלקבש (להלן: אלקבש), אחיו אדהאם ואביו כמאל כמאל. על פי גרסת המשיבה, ניגש מערער 1 לאלקבש והפיל אותו על הרצפה, וכאשר ניסה אדהאם לעזור לו לקום, דקר אותו מערער 1 עם סכין בגבו. בסמוך לכך ניגש מערער 2, לאלקבש, ודקר אותו מספר פעמים בבטנו. כתוצאה מהאירוע הובהל אלקבש לבית חולים, שם בוצעה כריתה של המעי הדק, ומצבו הוגדר כקריטי. גם אדהאם אושפז בבית חולים למשך 3 ימים, בעוד שלאשרף נגרמה נפיחות בפניו. במהלך משפטם התגוננו המערערים בטענה כי הם לא היו יוזמי התקיפה אלא קורבנותיה. על פי גרסתם, הם היו נתונים להתנכלויות מצד בני משפחת כמאל, והאירוע האחרון היה חוליה נוספת של התנהגות מאותו סוג. באשר לפציעתו של אדהאם ואלקבש, נותרו המערערים נחרצים בדעתם כי לא מידם נגרם הדבר. 2. גרסה זו של המערערים לא קנתה אחיזה בלבו של השופט המלומד של בית המשפט המחוזי, לו מסורה הסמכות להכריע בשאלות של עובדה, נוכח התרשמותו מהעדים שהופיעו בפניו, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). כידוע, ההלכה הנוהגת היא שבית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים מתחום זה, וגם לאחר שעיינתי בנימוקי הערעורים לא מצאתי מקום או עילה לסטות מאותה הלכה במקרה הנוכחי. אדרבא, נראה לי כי בית המשפט המחוזי הגיע לתוצאה נכונה ולכך מספר טעמים: ראשית, אין זה סביר כי בני משפחת כמאל ארבו ליריביהם, ולו מן הטעם הפשוט שהם לא ידעו כלל כי אלה עתידים להגיע למתחם בו הם מתגוררים; שנית, עובדה היא שבסיומם של האירועים האלימים נותרו שניים מבני משפחת כמאל מוטלים פצועים ומדממים, בעוד שהמערערים נחלצו ללא חבלות של ממש; האפשרות שבני משפחת כמאל דקרו זה את זה, הנה בלתי סבירה וחסרת היגיון. 3. באשר למערער 3 – בכתב האישום הוגדר חלקו כך: "נאשם 3 אחז במקל והכה את אשרף בחוזקה באמצעות המקל בפניו" (סעיף 4). ברם, בית המשפט המחוזי לא היה נכון לאמץ גרסה זו כבסיס להרשעה, ובלשונו (עמ' 9 להכרעת הדין) "מאחר שעדותו של אשרף היא ראיה יחידה נגד [מערער 3] על כך שהלה הכה את אשרף במקל בפניו, לא אקבל את הדבר כממצא של עובדה. עדותו של אשרף, בנקודה זו, אינה בטוחה די בעיני". עם זאת, דחה בית המשפט המחוזי את גרסת המערער לפיה נקלע לזירה באקראי (לטענתו, הצטרף למערער 2 מתוך כוונה ללכת למסעדה). נקבע (ראו עמ' 8): "נוכח רצונם של [המערערים] לבצע פעולת נקם באשרף שהתנכל אליהם קודם לכן, מתקבל על הדעת שהם נועדו ובאו אל פתח ביתו כדי לארוב לו ביציאתו מן הבית". בהמשך, הוסיף בית המשפט וקבע (עמ' 9): "ברי, שאחמד היה חלק בלתי נפרד מן 'הקבוצה' שתקפה את בני משפחת כמאל, על כן הוא אחראי במשותף לכל מעשי הקבוצה". וכאן המקום להדגיש, כי ממצא זה לא היה אמור להפתיע את מערער 3 ולפגום בהגנתו, הואיל ועיון בסעיף 13 לכתב האישום מלמד שהשקפת התביעה היתה דומה, היינו, שכל המערערים פעלו בצוותא-חדא לביצוע התקיפה. לא מצאתי כי הוכחה בפנינו עילה לשנות מממצאו זה של בית המשפט המחוזי, היינו, שמעמדו של מערער 3 הנו כמבצע בצוותא, ועל כן דעתי היא כי יש להותיר את הרשעתו על כנה. 4. הנה כי כן, הרשעת המערערים בדין יסודה, וגם בעונש לא מצאתי עילה להתערב. בית המשפט המחוזי דן את מערערים 1 ו-2 לארבע שנות מאסר, ואת מערער 3 לשנת מאסר. כמו נגזר לשלושה שנה וחצי מאסר על תנאי. אכן, המאסרים שהושתו על מערערים 1 ו-2 הנם ממושכים ונשיאה בהם היא, מטבע הדברים, קשה במיוחד למי שלא נתנסה עד כה בשהייה במיתקן כליאה. אולם, המערערים חטאו בהתנהגות חמורה עליה לא ניתן לעבור לסדר היום. על רקע של יריבות בינם לבין משפחת כמאל, הם החליטו לעשות דין לעצמם ולפגוע ביריביהם תוך שהם אינם מהססים להשתמש בסכינים. אירוע מסוג זה יכול היה להסתיים בתוצאה קשה פי כמה ואפשר אף קטלנית, ועל כך היה מצווה בית המשפט המחוזי להגיב בענישה הכוללת רכיב של מאסר ממושך, במטרה להרתיע הן את המבצעים והן את הרבים. גם בעניינו של מערער 3 לא החמירה הערכאה הראשונה כלל ועיקר. הוא נמנה על החבורה שהגיעה לזירה מתוך כוונה לתקוף את בני המשפחה היריבה, ולעובדה שלא מידיו נחבלו הקורבנות, נתן בית המשפט המחוזי משקל ניכר בעונש המתון שגזר לו. נוכח האמור, הייתי דוחה את שני הערעורים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה לחוות דעתו של השופט א' א' לוי. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: 1. אני מצטרף לחוות דעתו של חברי אב בית הדין, כב' השופט א' א' לוי, ככל שהיא נוגעת למערער 1 ולמערער 2. עם זאת, בנוגע למערער 3, דעתי שונה משלו, וטעמי לכך אפרט להלן. 2. על פי הנטען בכתב האישום המערער 3, אחמד חטיב, הגיע עם המערער 2 ברכבו לאזור ביתם של בני משפחת כמאל, כאשר במקביל הגיע לשם ברכבו גם המערער 1. עם זאת, חלקו באירוע, מעבר לנוכחותו שם כאמור, לא הוכח במשפט. בכתב האישום נטען כי הוא הכה את אשרף בפניו, באמצעות מקל. ברם, כפי שציין חברי אב בית הדין, השופט א' א' לוי, בית המשפט הנכבד קמא לא היה מוכן לאמץ גירסה זו כבסיס להרשעה. עדותו של אשרף בעניין זה, אשר היוותה את עדות הראיה היחידה בנוגע למעורבותו של המערער 3, לא היתה בטוחה דיה בעיני בית המשפט הנכבד קמא, ועל כן הוא לא היה נכון לקבוע כממצא של עובדה שאכן המערער 3 הכה את אשרף בפניו באמצעות מקל. הרשעתו של המערער 3 התבססה איפוא על הקביעה כי היה חלק בלתי נפרד מן 'הקבוצה' שתקפה את בני משפחת כמאל, ועל כן הוא אחראי במשותף לכל מעשי חברי הקבוצה. אני סבור כי קביעה זאת לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר, כנדרש לצורך הרשעה בפלילים, ועל כן אינני יכול להיות שותף לה. מכאן שמתחייב זיכוי מן הספק. תוצאה זו מתבקשת אפילו מההנמקה של הערכאה המבררת, שהתנסחה כדלקמן: "נוכח רצונם של הנאשמים לבצע פעולת נקם באשרף שהתנכל אליהם קודם לכן, מתקבל על הדעת שהם נועדו ובאו אל פתח ביתו כדי לארוב לו ביציאתו מן הבית" (עמ' 8 להכרעת הדין; ההדגשה שלי – ח"מ). "צירוף הנסיבות שמכוחו מצטלבות דרכי שתי המכוניות והן נפגשות לפתח בית כמאל הוא מתמיה לשון המעטה. הייסעו שני כלי רכב ויפגשו יחדיו בלתי אם נועדו?" (עמ' 6 להכרעת הדין). לגישתי האמירה התנ"כית: "הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו" (עמוס ג', ג') איננה המידה הראויה להכרעה בפלילים (עיינו: ע"פ 115/82 מועדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 197 , 239, 257 (1984); Unites States v. Romano 382 U.S. 136 (1965). ואפילו במשפט אזרחי כך – השוו: ע"א 6216/03 נסאר נ' מ.ח.מ בע"מ (טרם פורסם, ניתן ביום 1.8.05) בסעיף ט)). 3. יש להסיק לדעתי את מסקנת הזיכוי מן הספק לא רק מההנמקה, אלא גם מהראיות. בעדותו בערכאה המבררת, סיפר המערער 3 (שהוא סטודנט לחשמל במכללת טייבה) כי ביום התקרית הבחין בקרוב משפחתו אחמד (המערער 1) עובר עם רכבו ליד הכיכר בקלנסוואה והוא הצטרף אליו (בניגוד לאמור בכתב האישום – שנסע עם המערער 2) – במטרה להגיע למסעדה ולאכול יחדיו. תוך כדי נסיעה הם הבחינו ברכבו של חמדאללה (המערער 2) בצומת, ואז לאחר נסיעה משותפת הם נקלעו לקטטה, שם היו עשרות אנשים. המערער 1 ירד מרכבו כדי להתקרב אל המתקוטטים והמערער 3 הלך בעקבותיו. מטרתו היתה "להפריד". כמאל כמאל (ראש משפחת המתלוננים), אחז בצווארו של המערער 3 ופצע אותו. גם אשרף היכה אותו כמה מכות. המערער 3 נכנס אז למכוניתו של חמדאללה והוציא אותה מן המקום ועשה דרכו אל המשטרה. בתחנת המשטרה נכנסו המערערים 1 ו-2 להתלונן ואילו המערער 3 נפנה והלך לביתו. המערער 3 ציין שלא אחז בשום חפץ וידיו היו ריקות. המערער 3 הכחיש שנקט אלימות כלפי מישהו. מוחמד אלקבש (מבני משפחת כמאל) העיד כי הבחין במערער שאחז במשטח עצים, אך לא ראה שהלה ביצע כל מעשה באמצעות המשטח הזה. אשרף כמאל היה היחיד שהעיד כי המערער 3 היכה אותו במקל בפניו, ואולם בית המשפט הנכבד קמא ציין כי אין הוא קובע דבר זה כממצא של עובדה, מאחר שעדותו של אשרף בנקודה זו איננה בטוחה דיה בעיניו (שם, בעמ' 8 להכרעת הדין). על אף דברים מפורשים אלה הוסיף בית המשפט הנכבד קמא מיד בסמוך לכך: "עם זה ברי, שאחמד (המערער 3 – ח"מ) היה חלק בלתי נפרד מן "הקבוצה" שתקפה את בני משפחת כמאל" (שם, בעמ' 8 להכרעת הדין). על כך אעיר שאמנם בדרך כלל ברי עדיף על שמא ואולם כאן אין זה ברי שהמערער היה חלק בלתי נפרד מן "הקבוצה" ולפיכך השמא מצדיק זיכוי מן הספק (לעניין הדרישה לרמת ודאות של מעבר לספק סביר ראו: סעיף 34כב לחוק העונשין, תשל"ז - 1977; יניב ואקי "סבירותו של ספק: עיונים בדין הפוזיטיבי והצעה לקראת מודל נורמטיבי חדש" הפרקליט מט 463 (2007)). ואכן אפילו מתקבלת הגירסה ולפיה נועדו המערער 1 והמערער 2 (שהם אחים), על מנת לארוב לבני משפחת כאמל ולתקוף אותם, עדיין יתכן והמערער 3 פגש במערער 1 בדרכו, כפי שהעיד, הצטרף לרכבו במטרה שיסעו למסעדה, ומצא עצמו בעיצומה של קטטה. גירסה זאת מתיישבת גם עם העובדה שלא נקבע כל ממצא עובדתי בנוגע למעורבות פעילה של המערער 3 בקטטה. אמנם, הלכה ידועה היא כי בית משפט שלערעור אינו נוהג, דרך כלל, להתערב בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. עם זאת, מצאתי כי מקרה זה בא בגדר החריגים, המצדיקים את התערבותנו בקביעות בית המשפט הנכבד קמא, ככל שהן נוגעות למערער 3. במיוחד באתי לידי מסקנה זו כיוון שהממצאים שנקבעו לגבי המערער 3 נסמכו בעיקר על שיקולי היגיון וסבירות בהקשר לעדותו ביחס למכלול הראיות, ולא על הערכת מהימנותו ככזו (לסיכום הלכות בהקשר להתערבות הערכאה הדיונית בממצאים שנקבעו בהתבסס על שיקולי היגיון וסבירות העדות – עיינו: ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתן ביום 17.3.08), שם בסעיף 4 לחוות דעתו של חברי ראש ההרכב, השופט א' א' לוי; ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל פ"ד מט(3) 832 (1995) בחוות דעתו של השופט צ' א' טל). 4. אשר על כן, אם תשמע דעתי היינו דוחים את ערעורם של המערער 1 ושל המערער 2, מכל הנימוקים המפורטים בחוות דעתו של חברי אב בית הדין, השופט א' א' לוי, ומקבלים את ערעורו של המערער 3, מן הנימוקים המפורטים לעיל, כך שהרשעתו בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות (ביצוע בחבורה) תבוטל, והוא יזוכה ממנה מחמת הספק. ש ו פ ט התוצאה היא אפוא שהערעורים נדחים – ע"פ 4776/08 – פה אחד, וע"פ 4864/08 – ברוב דעות. המערער בע"פ 4864/08, אחמד חטיב, יתייצב לשאת בעונשו ביום י"ד בשבט התשס"ט (8.2.09), במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב, עד לשעה 10:00. ניתן היום, כ"ט בטבת התשס"ט (25.01.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08047760_O05.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il