פלוני נ. קופת חולים כללית שרותי בריאות

5 1 בבית המשפט העליון ע"א 4773/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המערערים: 1. פלונית 2. פלוני 3. פלוני 4. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. קופת חולים כללית שרותי בריאות 2. מדינת ישראל - משרד הבריאות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים בת"א 045641-11-19 שניתן ביום 27.05.2021 על ידי כבוד השופטת ש' רנר בשם המערערים: עו"ד לוי לביאב פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ש' רנר) בת"א 45641-11-19 מיום 27.5.2021, בגדרו נדחתה על הסף תביעת המערערים נגד המשיבה 1 מחמת התיישנותה. 1. המערערים 4-3, תאומים ילידי יוני 2001, נולדו בשבוע ה-26 להיריון כשהם סובלים מנכויות קשות, כולל מוגבלות שכלית התפתחותית. המערערים 2-1 הם הוריהם (להלן יחד: המערערים). ביום 19.11.2019, למעלה מ-18 שנים לאחר לידת התאומים, הגישו המערערים תביעה נגד המשיבים, קופת חולים כללית ומדינת ישראל, בטענה כי אלה התרשלו בטיפול הרפואי שניתן למערערת 1 (להלן: המערערת) עובר להיריון ובמהלכו, מה שהוביל להיריון בסיכון בשל ריבוי עוברים וללידתם המוקדמת של התאומים. בכתב התביעה נטען כי המערערת פנתה לרופאה בקהילה מטעם קופת חולים כללית (להלן ובהתאמה: הרופאה המטפלת ו-המשיבה) לאחר שנה וחצי של ניסיונות כושלים להרות, והופנתה לטיפול תרופתי לדחיית ביוץ באמצעות תרופה מסוג איקקלמין. המערערת הרתה בהיריון עם שלושה עוברים, אחד מהעוברים דולל באופן ספונטני במהלך ההיריון, והשניים שנותרו היו תאומים זהים בשליה אחת בהיריון בסיכון גבוה. בכתב התביעה נטען, בין היתר, כי הטיפול התרופתי שניתן למערערת היה ללא אינדיקציה רפואית ובמינונים גבוהים, וגרם להיריון מרובה עוברים בסיכון גבוה; כי לא הוסבר למערערת כי היא סובלת מ"עקרות הלכתית" ולא מעקרות פתולוגית, ובשל כך נמנעה ממנה האפשרות לבקש היתר רבני לשינוי ספירת הימים ולהימנע מנטילת התרופה [ההלכה אוסרת קיום יחסים בתקופת הווסת ובמהלך שבעה ימים לאחר תום הווסת ("שבעה נקיים"), כך שנשים שהביוץ אצלן נופל לפני תום שבעת הנקיים, אינן יכולות להרות, ומכאן ה"עקרות ההלכתית"]; כי לנוכח השקפת עולמה של המערערת כאישה חרדית והתנגדותה לדילול עוברים, היה מקום להפנותה לטיפול תרופתי אחר שאינו מגביר את הסיכוי להריון מרובה עוברים; וכי לא הוסבר למערערת על תופעות הלוואי והסיכון שבטיפול התרופתי, ולא ניתנה לו הסכמה מדעת. ביחס למשיבה 2 נטען כי לנוכח טיפול רשלני בבית החולים שבו אושפזה המערערת במהלך ההיריון בשל קיצור צוואר הרחם, התפתח זיהום תוך רחמי שהוביל לחילוץ העוברים בשבוע ה-26 להיריון. 2. המשיבה הגישה בקשה לסילוק התביעה נגדה על הסף וטענה, בין היתר, להתיישנות התביעה. הוסכם על הצדדים כי לנוכח ביטול תביעת היילוד בעילה של "חיים בעוולה" בפסק הדין בעניין המר (ע"א 1326/07 המר נ' עמית (28.5.2012)) והוראות המעבר שנקבעו בנושא, חלה על המקרה הלכת הסהר האדום (רע"א 4512/13 בית החולים אגודת הסהר האדום (אל הלאל) נ' פלוני (‏28.8.2014)), כך שהתביעה התיישנה כבר ביום 28.8.2015 (לסקירה כללית של ההלכות והוראות המעבר ראו פסק דיני בע"א 7903/16 פלוני נ' מכוני אבחון בשפלה בע"מ, פסקאות 6-4 (‏2.4.2017); רע"א 398/18 מדינת ישראל משרד הבריאות נ' פלוני (‏15.3.2018)). הדיון התמקד אפוא בטענת המערערים להארכת תקופת ההתיישנות מכוח הוראות חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: החוק). 3. בית המשפט קבע כי כל העובדות המהותיות לתביעה היו ידועות בעת לידת התאומים בשנת 2001, ולכל הפחות היה על המערערים לדעת עליהן ולחשוד בקיומה של ההתרשלות הנטענת ובקשר הסיבתי בין הטיפול באיקקלומין להיריון מרובה עוברים. הטענה כי עלה בליבם של המערערים חשד לרשלנות רק במועד מאוחר, לאחר שפנו לעורך דין שטיפל בתביעה נזיקית אחרת שהגישו, אינה סבירה, ואף אין במועד קבלת חוות הדעת הרפואית בעניינם כדי להשליך על תקופת ההתיישנות. על כן נקבע כי לא מתקיימים התנאים להארכת תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 8 לחוק. בית המשפט דן אף בטענת המערערים, שהועלתה לראשונה בישיבת קדם המשפט, לתחולת סעיף 7 לחוק, שעניינו בהשעיית מרוץ ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע. בהקשר זה נקבע, כי טענת המערערת להפרת חובת הגילוי מצד הרופאה המטפלת איננה אי הגילוי עליו מדבר סעיף 7 לחוק. עוד נקבע כי המערערים לא טענו להתנהגות פסולה ומודעת של הנתבעת או מי מטעמה, ולא הוכח שהמערערת הוטעתה ביודעין. בשורה התחתונה, בית המשפט קבע כי תביעת המערערים כנגד המשיבה התיישנה והורה על דחייתה. מכאן הערעור שלפנינו. 4. לטענת המערערים, הם לא ידעו על התרשלות המשיבה ועל הקשר הסיבתי שבין מחדליה לבין הנזק שנגרם לתאומים, ולא היה עליהם לחשוד שהנזק הוא תולדה של רשלנות המשיבה, כך שמתקיימים בעניינם תנאי סעיף 8 לחוק. זאת מכיוון שבמקרה דנן, המערערים סירבו לבצע דילול עוברים והוזהרו על ידי הרופאים המטפלים בבית החולים (אצל המשיבה 2) כי במצב זה עלול להיגרם לעוברים נזק, ונסיבות אלה חסמו באופן אובייקטיבי יצירת "קצה חוט" וחשד לכך שנזקי התאומים נגרמו עקב מחדל אחר. המערערים טענו כי לא ידעו שהמערערת סבלה מ"עקרות הלכתית" בלבד ולא מעקרות פתולוגית, וכי סברו שהטיפול באיקקלומין סייע בקליטת העוברים אצל המערערת אך שכמות העוברים נבעה מהליך טבעי ולא כתוצאה מהטיפול. לשיטתם, קביעותיו של בית משפט קמא כי היה על המערערת לחשוד ולברר על עובדת "העקרות ההלכתית" מנוגדת לנאמר בתצהיריה ומחייבת בירור עובדתי. עוד נטען, בין היתר, כי קביעותיו של בית משפט קמא מתעלמות מטענת המערערים לעילת תביעה בשל הפרת חובת הגילוי של הרופאה המטפלת, וכי הפרת חובתה זו מהווה התנהגות פסולה ומודעת באופן המאריך את תקופת ההתיישנות מכוח סעיף 7 לחוק. בשל כל האמור עותרים המערערים לקבוע כי תביעתם לא התיישנה, ולחלופין, להורות לבית משפט קמא להכריע בשאלת ההתיישנות לאחר שמיעת עדויות וכחלק מבירור התביעה לגופה. דיון והכרעה 5. למקרא פסק דינו של בית המשפט המחוזי ונימוקי הערעור, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על הסף לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. זאת מכיוון שעניינם של המערערים לא מקים תחולה לאחד מהחריגים המאריכים את תקופת ההתיישנות, הכל כפי שיפורט להלן. 6. תחולת "כלל הגילוי המאוחר": סעיף 8 לחוק ההתיישנות דוחה את מירוץ ההתיישנות אם נעלמו מהתובע "העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". בנקודת הזמן שבה כל העובדות הנדרשות להגשת התביעה ידועות, בכוח או בפועל, ברמה של קצה חוט, מתחיל מירוץ ההתיישנות. סעיף 8 לחוק קובע מבחן סובייקטיבי אך גם מבחן אובייקטיבי, והנטל להוכחתו רובץ על הטוען לו (להרחבה ראו, בין היתר, פסק דיני בע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, 55-39 (19.9.2010)). 7. איני סבור כי יש בכוחו של כלל הגילוי המאוחר כדי להאריך את תקופת ההתיישנות בעניינם של המערערים, וזאת גם תחת ההנחה כי השתלשלות העניינים בנוגע לאירועים מושא התביעה אירעה כנטען על ידם. המערערת פנתה לרופאה המטפלת לאחר שניסתה להרות במשך כשנה וחצי וניסיונותיה לא צלחו. בעקבות פנייתה לרופאה, החלה המערערת לקבל טיפול תרופתי שסברה כי "יעזור לה להיקלט", והיא אכן הרתה בהיריון עם שלושה עוברים. בנסיבות אלה, הסברה כי כמות העוברים הייתה כתוצאה מהליך טבעי שאינו קשור לתרופה הינה מוקשית, וברי כי היה יסוד לחשוד כי קיים קשר סיבתי בין הטיפול התרופתי להיריון מרובה עוברים של שלישייה. עניין זה משליך אף על גילוי רכיב ההתרשלות, באשר החשד לקשר הסיבתי בין התרופה להיריון מרובה העוברים, צריך היה להביא לבחינה של עצם נחיצות התרופה, המינון שניתן, תופעות הלוואי של התרופה והיות המערערת סובלת מ"עקרות הלכתית". 8. כפי שהבהיר בית משפט קמא, טענת המערערים כנגד המשיבה היא להתרשלות בטיפול שהוביל להיריון מרובה עוברים, על הסיכונים הטמונים בו. לטענת המערערים, הם אכן הוזהרו במהלך ההיריון על ידי הרופאים מטעם המשיבה 2 כי אי דילול עוברים עלול להוביל לנזק, שלמרבה הצער אכן התממש, והדבר מנע מהם באופן אובייקטיבי לחשוד ברשלנות בטיפול שניתן אצל המשיבה. עם זאת, כפי שקבע בית משפט קמא, העובדה שהרופאים התריעו שאי דילול עוברים עלול לגרום לנזק, אינה קשורה לאי בירור העובדות הרלוונטיות לעילת התביעה נגד המשיבה (השוו לע"א 7313/09 קופת חולים לאומית נ' לוי, פסקה 10 (18.11.2010)). עולה מגרסת המערערים כי כבר בשלב זה הם ידעו כי היריון מרובה עוברים הוא היריון בסיכון שעלול לגרום לנזק, וגם עניין זה מוסיף להתגבשותו של חשד לצורך בירור הנסיבות שהובילו להיריון. 9. ומזווית אחרת: קבלת טענת המערערים משמעה כי כל אימת שמועלית טענה של אי גילוי וחוסר הסכמה מדעת, לא חלה התיישנות. תוצאה זו קשה להלום, וכפי שנקבע לא פעם: "קשה להלום כי תחילת מירוץ ההתיישנות תהיה תלויה בשאלה מתי פנה הניזוק לעורך דין או מתי פנה לקבלת חוות דעת רפואית-מקצועית, או מתי גילה את הוראת הדין או התקדים המשפטי הרלבנטי. שאם תאמר כך, תחילת מירוץ ההתיישנות נמצאת בשליטתו הבלעדית של התובע, בניגוד לרציונלים שבבסיס מוסד ההתיישנות" (ע"א 1960/11 אלמוג נ' שירותי בריאות כללית, בפסקה 8 (6.5.2013)). בהיקש לענייננו, אפנה לדברי השופט רובינשטיין (כתוארו אז) בעניין אחר: "מבחינה זו, כשאדם סביר מסיים טיפול רפואי וממשיך לסבול עת רבה מכאבים או ממגבלות שונות, מצופה ממנו על פי השכל הישר להתעניין ולברר האם אכן מדובר ב'גזרת גורל' או בלשון המערער 'מכה משמים' [...] אין לעמוד אל מול ניזוק עם 'שעון-עצר' ביד, ויש לנהוג גמישות וליברליות באשר למועד הפניה לבירור רפואי; אך גם לכך גבולות של בחירה חברתית של המחוקק (יחד עם נסיון חיים), ואחד מהם הוא תקופת ההתיישנות שקבע החוק, ושסטייה ממנה (שבה עסקינן כאן) אינה ניתנת מיניה וביה" (ע"א 4381/08 קופת חולים כללית נ' מוסקוביץ, פסקה כ (16.1.2012)). סיכומו של דבר, שלא מתקיים בענייננו החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות. 10. תחולת סעיף 7 לחוק: סעיף 7 לחוק ההתיישנות תוקן בשנת 2015, ובנוסחו כיום קובע כלהלן: השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות עקב התנהגות פסולה של הנתבע מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה 'הטעיה' – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה. איני מוצא להכביר מילים על אודות פרשנותו של סעיף 7 בנוסחו כיום, כמו גם על היחס שבין סעיף 7 לבין סעיף 8 לחוק, ואפנה את הקורא לרע"א 6938/19 אילני נ' ברוך (20.8.2020) (להלן: עניין אילני) (וראו גם: טל חבקין התיישנות 225-223, 236-230 (מהדורה שנייה, 2021) (להלן: חבקין)). 11. המערערים טענו לתחולת הסעיף בעניינם לנוכח הפרת חובת הגילוי והיידוע של הרופאה המטפלת, שהיא בבחינת הטעיה פסולה ומודעת, ולשיטתם, "אם חלה חובת גילוי ויידוע על הרופא המטפל, והוא מפר אותה, הרי שהדבר נעשה ביודעין". אלא שאין לקבל טענה זו. טענת המערערים היא להתרשלות הרופאה המטפלת בכך שלא עמדה בחובת הגילוי שלה כלפי המטופלת-המערערת, והטעיה ביסוד נפשי של רשלנות אינה חוסה תחת הטעיה ביודעין עליה מדבר סעיף 7 לחוק (שם, בעמ' 227-225). אביא מדבריו של חבקין בספרו: "כדי לבוא בגדרו של הגנת סעיף 7 על התובע לבסס שניים אלה: (1) שהנתבע יהיה במצב נפשי של מודעות לעובדות המהותיות המגבשות את עילת התביעה, וכן לעובדות אחרות שחלה על הנתבע חובה לגלותן לתובע, ושכל עוד התובע לא יודע אותן מוצדק להשעות את מירוץ ההתיישנות; (2) שהנתבע היה במצב של מודעות לחובתו לגלות לתובע את העובדות האמורות: על אי-הגילוי להתבצע ביודעין, במכוּון" (שם, בעמ' 227, הדגשה הוספה). 12. אכן, בתיקונו של סעיף 7 לחוק ביקש המחוקק להרחיב את קשת המצבים בעטיים מושעה מירוץ ההתיישנות ואת ההגנה על הנפגע במקרים של התנהלות פסולה מצד הנתבע (עניין אילני, פסקה 27; ע"א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' עזבון אשר כהן ז"ל, פסקה 36 (23.1.2019)). אך גם תחת הנחה זו, אין לקבל את גישתם של המערערים. אחרת, תיווצר זהות בין עילת התביעה של הפרת חובת הגילוי ל"הטעייה ביודעין" כמשמעותה בסעיף 7 לחוק, ונימצא עוקפים את מחסום ההתיישנות על נקלה. מכאן שגם סעיף 7 לחוק ההתיישנות לא חל בענייננו. 13. לנוכח כל האמור, אין מנוס מלקבוע כי תביעת המערערים אכן התיישנה ודינה להידחות. אי לכך, הערעור נדחה. בהתחשב בנסיבות המקרה ובמתכונת הדיונית שבה הוכרע הערעור, לא יעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ו בחשון התשפ"ב (‏21.10.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21047730_E01.docx עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1