עמית בר לב נ. לשכת הרבנות ת"א יפו

החלטה בתיק בג"ץ 4761/18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4761/18 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ד' מינץ העותר: עמית בר לב נ ג ד המשיבים: 1. לשכת הרבנות ת"א יפו 2. המועצה הדתית ת"א יפו 3. בית הדין לממונות ת"א יפו 4. הרב בן ציון נשא - דיין 5. הרב יחזקאל סולומון - דיין 6. הרב אליהו חזות - דיין 7. גיורא כהן 8. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד עמרני יצחק פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו עתירה בה התבקש כי נורה למשיבים 1 ו-2, לשכת הרבנות תל אביב-יפו והמועצה הדתית תל אביב-יפו, ליתן טעם מדוע לא ייקבע כי פעלו בחוסר סמכות ובניגוד לחוק, עת שהקימו בית דין לממונות וניהלו הליך בוררות בעניינו של העותר. כן התבקש ליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק הדין וההחלטות שיצאו תחת ידיו של בית הדין לממונות בעניינו של העותר. 1. ביום 27.1.2015 הגיש העותר נגד המשיב (להלן: כהן) תביעה בבית הדין לממונות שעל יד המועצה הדתית תל אביב-יפו, בשל סכסוך כספי שהתגלע בין השניים. כהן מצדו הגיש ביום 25.8.2015 תביעה שכנגד, וביום 31.1.2016 ניתנה על ידי בית הדין לממונות "החלטת ביניים" על פיה חויב העותר לשלם למשיב סך של 88,300 ש"ח. 2. ביום 1.5.2016 הגיש העותר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה לביטול פסק הבוררות (הפ"ב 2449-05-16), במסגרתה טען כי הוא הוטעה לחשוב שהוא מתדיין בהליך שיפוטי רגיל לפני בית דין רבני אזורי ולא הבין שנקט בהליך בוררות. העותר טען כי הוא הופנה למזכירות בית הדין לממונות על ידי בית הדין הרבני השוכן באותו בניין, שילם אגרה, קיבל זימון לדיון מטעם המועצה הדתית וסבר כי מדובר בבית דין רבני אשר נתונות לו סמכויות שיפוט על פי דין. עוד טען העותר כי הוא לא היה מיוצג באותו הליך וחתם על כל מסמך שהובא לפניו. 3. ביום 16.5.2017 נדחתה בקשת העותר (השופטת י' שבח) משנקבע כי אין ממש בטענותיו, נוכח העובדה שהעותר הוא זה אשר יזם את הליך הבוררות ובחר להתדיין לפני בית הדין לממונות, וכי ניכר כי קיבל ייעוץ משפטי טרם נקיטת ההליך. בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש לפני בית משפט זה (רע"א 5068/17) נדחתה ביום 7.2.2018 (השופט י' דנציגר), זאת לאחר שנקבע כי מדובר היה לכל היותר בטעות של המבקש ולא בהטעיה. העותר הבין או לכל הפחות יכול היה להבין, כי ההליך התנהל לפני בית הדין לממונות שעל יד המועצה הדתית תל אביב-יפו, ולא לפני בית הדין הרבני האזורי. זאת, מאחר שהמסמכים המרכזיים בהליך נשאו את הכותרת "בית הדין לממונות שע"י המועצה הדתית תל אביב-יפו", והעותר חתם על "שטר בוררות" שגם הובהר בו כי "בית הדין רשאי לפרש את שטר הבוררות". כן צוין כי לא ניתן לקבוע כי מדובר בהטעיה, זאת בין היתר נוכח עמדת היועץ המשפטי למערכת בתי הדין הרבניים אשר התבקשה בהליך, לפיה הגם שהמועצה הדתית ובית הדין הרבני האזורי שוכנים באותו המבנה, הכניסה אליהם נפרדת, לא מתקיימים דיוני בוררות בשטחו של בית הדין הרבני והרבנים שישבו בדין כבוררים מעולם לא מונו כדיינים. 4. מכאן לעתירה שלפנינו. העותר טוען כי המועצה הדתית תל אביב-יפו, שהינה גוף סטטוטורי אשר הוקם על פי חוק, חרגה מסמכותה כאשר הקימה שלא כדין ערכאה מעין שיפוטית שתפקידה לדון בסכסוכים אזרחיים בין תושבים. כן נטען כי הקמת בית הדין לממונות גם יוצרת הטעיה של ממש, כאילו מדובר בבית דין לממונות "מטעם המדינה". זאת, נוכח העובדה שגם בית הדין הרבני ובית הדין לממונות חולקים את אותו בניין, והמועצה הדתית גובה אגרה לפתיחת תיק משפטי ומחזיקה אולם שיפוט בו יושבים שלושה דיינים מעליהם מתנוסס סמל המדינה. עוד נטען כי התנהלות זו אינה תקינה נוכח הלכת סימה אמיר (בג"ץ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259 (2006)), על פיה בתי דין רבניים אינם מוסמכים לדון בענייני ממונות. כן התבקש ביטול פסק הבוררות שניתן בעניינו של העותר, בהיותו מנוגד לחוק ולכללי ממשל תקין. 5. דין העתירה להידחות על הסף. טענת העותר כי הוטעה לחשוב שהוא מנהל הליך משפטי לפני בית הדין הרבני האזורי, ועל כן יש לבטל את פסק הבוררות שניתן בעניינו, נדחתה הן על ידי בית המשפט המחוזי והן על ידי בית משפט זה. לא ניתן לקבל עוד את טענותיו בעניין זה, שעה שאין בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק יושב כערכאת ערעור על פסקי דין אחרים שניתנו בבית משפט זה (ראו למשל: בג"ץ 2510/17 חדד נ' שרת המשפטים (24.5.2017)). 6. גם לא נמצא כי העתירה נשענת על תשתית של ממש לביסוס הטענה כי התנהלות משיבים 1 ו-2, עליה מצביע העותר, עומדת בניגוד להלכת סימה אמיר. אכן, בהתאם להלכת סימה אמיר, אין לבית דין רבני סמכות להכריע בין בעלי דין במסגרת הליך בוררות, בעניין שאינו מצוי בגדרי סמכותו העניינית לפי חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. עם זאת, אין ענייננו בהליך בוררות המתנהל לפני בית דין רבני אזורי, וממילא, כפי שנפסק כבר בעניינו של העותר, אף אם הוא סבר כי עניינו נידון לפני בית הדין הרבני האזורי, לכל הפחות היה עליו לדעת כי מדובר בערכאה נפרדת. כפי שהובא בתשובת היועץ המשפטי למערכת בתי הדין הרבניים שהוגשה במסגרת ההליך בבר"ע 5068/17, בית הדין הרבני האזורי ובית הדין לממונות שוכנים באותו מבנה אך הכניסה אליהם נפרדת, והודגש כי הבוררים מעולם לא התמנו כדיינים בבתי דין רבניים בהתאם לחוק הדיינים, התשט"ו-1955. 7. ובאשר לטענת העותר על אודות חריגת המועצה הדתית מסמכויותיה בהקימה בית דין לממונות. הגם שטענה זו שובת לב, העותר מנוע כיום מהעלאתה. כפי שקבע בית משפט זה במסגרת בקשת רשות הערעור שהגיש העותר על החלטת בית המשפט המחוזי, העותר התייעץ עם עורך דין בטרם נקט בהליך התביעה, ועל כן יכול היה לברר את המצב המשפטי על בוריו. דברים אלו נאמרו בקשר לטענתו כי בית דין רבני אזורי מנוע מלדון בדיני ממונות, אך הם יפים באותה מידה לגבי טענת העותר כיום שהמועצה הדתית חרגה מסמכויותיה בהקימה בית דין לממונות לפניו התקיים הליך הבוררות. העותר מנוע אפוא מלהעלות טענת חריגה מסמכות לאחר שקיים את הליך בוררות עד תומו. אשר על כן, העתירה נדחית. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ד בתמוז התשע"ח (‏27.6.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 18047610_N01.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il