פלוני נ. משרד הביטחון/מתאם הפעולות בשטחים

בבית המשפט העליון עע"מ 47608-07-25 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערערים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני 4. פלוני 5. פלוני 6. פלוני 7. פלוני 8. פלוני נגד המשיבים: 1. מתאם הפעולות הממשלה בשטחים 2. משרד הביטחון ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט א' יקואל, סג"נ) מיום 19.5.2025 בעת"מ 36484-01-25 בשם המערערים: עו"ד מרדכי מהגרפטה בשם המשיבים: עו"ד אסתי אוחנה פסק-דין השופט דוד מינץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט א' יקואל, סג"נ) מיום 19.5.2025 בעת"מ 36484-01-25, בו נדחתה עתירתם של המערערים נגד החלטת הוועדה לבחינת הטענות בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל (להלן: ועדת המאוימים או הוועדה). בד בבד עם הגשת הערעור הגישו המערערים בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור. הרקע לערעור המערערים הם בני משפחה: מערערים 2-1 הם אחים; מערערת 8 היא אשתו של מערער 1; ומערערים 7-3 הם ילדיו של מערער 2. המערערים פנו ביום 8.4.2024 לוועדה בבקשה לקבל היתר שהייה זמני בישראל בטענה כי הם מאוימים בתחומי הרשות הפלסטינית (להלן: הרשות). זאת, בשל פעילותם לאיסוף מידע ומודיעין עבור גורמי מודיעין ישראלי משנת 2014, ולאחר שחברו הטוב של מערער 1 הלשין על היותו משתף פעולה עם גורמי המודיעין הישראלי. נטען כי בשנת 2023 הם נחשפו כמשתפי פעולה ומאז הם מבוקשים על ידי מנגנוני הביטחון של הרשות וארגוני טרור המבקשים את נפשם. בהמשך לפניה, מערערים 2-1 זומנו לתחקור שנערך ביום 9.6.2024, ובו ביום החליטה קצינת המאוימים לדחות את פנייתם לקבלת היתר שהייה זמני בגין טענת מאוימות. על החלטה זו הוגש ביום 18.6.2024 ערר למרכזת הוועדה. בהחלטת מרכזת הוועדה מיום 30.6.2024 צוין כי לאחר עיון בתחקורם של מערערים 2-1 לא נמצא מקום להתערב בהחלטות קצינת המאוימים מיום 9.6.2024, בין היתר, מכיוון שמהתחקורים לא עולה כי הם נתונים לסכנת חיים מידית וממשית בשטח בו הם שוהים. יחד עם זאת, נקבע כי מחמת הספק עניינם יעלה לדיון בוועדה לצורך קבלת חוות דעת של גורמי הביטחון נוכח טענת מערער 1 כי שיתף פעולה עם גורמי הביטחון בשנים 2016-2014. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 10.7.2024 הגישו המערערים עתירה המכוונת נגד החלטת מרכזת הוועדה מיום 30.6.2024 (עת"מ 26809-07-24). בפסק דינו מיום 22.9.2024 קבע בית המשפט כי הדיון בעתירה התייתר נוכח המועד שנקבע לדיון בוועדה ולמתן החלטה בעניינם של המערערים, ועל כן הורה על מחיקתה, בהסכמת הצדדים. ביום 13.1.2025 ניתנה החלטת הוועדה , בה נדחתה בקשת המערערים לקבלת היתרי שהייה בישראל בשל טענת מאוימות. בתוך כך, נקבע בין היתר כי חוות הדעת של גורמי הביטחון שוללות את טענות המערערים בהקשרים הרלוונטיים להן; כי הן מעידות על סכנה הנשקפת מחלק מהמערערים; כי על פי דבריהם של מערערים 2-1 ועל פי רישומי המעברים של המערערים הם נהגו לשהות בישראל לאורך שנים לצרכי פרנסה ועל כן ניתן לשער שמצב המלחמה גרם לנתק בינם לבין מקומות העבודה, אך חוסר הנוחות הכרוך בכך אינו שיקול שהוועדה מוסמכת לשקול; וכי קיימת לכל המערערים חלופת מגורים בטוחה באזור. לפיכך, אין מקום להכיר במי מהם כמאוים לעניין סמכות הוועדה. על ההחלטה האמורה הוגשה העתירה מושא הערעור שלפנינו. נטען כי החלטת הוועדה – כמו גם החלטות מרכזת הוועדה וקצינת המאוימים שקדמו לה – שגויה; כי בהליך קבלת ההחלטה נפלו פגמים מהותיים, שכן היא ניתנה תוך הסתמכות על בסיס נתונים חסרים ועל תחקורם של מערערים 2-1 בלבד; כי ההחלטה אינה עולה בקנה אחד עם המצב העובדתי הקיים בשטח, ועם האינדיקציות הקונקרטיות שהוצגו לאיומים על חיי המערערים; כי היא מייחסת בשגגה מסוכנות לכלל המערערים על בסיס התייחסות גורמי הביטחון למערער 1; וכי היא כוללת סתירה פנימית בעניין המסוכנות המיוחסת למערער 1, בהינתן שהוענקו לו בעבר רישיונות תעסוקה והיתר כניסה לישראל. כמו כן, נטען כי החלטות קצינת המאוימים ניתנה בחריגה מסמכות וכי הן אינן סבירות באופן קיצוני. מנגד, המשיבים טענו כי דין העתירה להידחות. נטען כי עניינם של המערערים הועלה לדיון בוועדה רק מחמת הספק ולמען הזהירות על מנת לקבל את חוות דעת גורמי הביטחון לגבי טענות בדבר שיתוף הפעולה של מערער 1 עם גורמי ביטחון. עם זאת, חוות הדעת שהתקבלו שללו טענות אלו ואף העידו על מסוכנות הנשקפת לציבור מחלק מהעותרים. כמו כן, העותרים, למעט עותרים 3 ו-8, עברו פעמים רבות במעברים מתחומי האזור לישראל וחלקם אף עברו במעברים בינלאומיים. נתון זה תומך במסקנת הוועדה שלפיה אין הצדקה ליתן למערערים היתרי שהייה מחמת מאוימות. לבסוף, המערערים לא התמודדו עם נקודות שונות אליהן התייחסה הוועדה בהחלטתה והעלו טענות כלליות בדבר התעלמות מכלל האינדיקציות למאוימות שהונחו לפני הוועדה, באופן שאינו משתלב עם התמונה הכללית המצטיירת שלפיה טענותיהם נבחנו בכובד ראש. לאור האמור, התנהלות המערערים אינה מקימה עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת הוועדה. בפסק דינו מיום 19.5.2025 דחה בית המשפט את העתירה וקבע כי אין הצדקה להתערבות שיפוטית בהחלטת הוועדה. נקבע כי הוועדה, שהיא הגורם המקצועי שלו מומחיות מיוחדת בנושא, קיימה הליך מנהלי סדור בו בחנה את טענות המערערים בכובד ראש, ערכה תחקורים למערערים 2-1 ושקלה את השיקולים הצריכים לעניין, וכי לא נמצא בהתנהלותה כל פגם מנהלי. כמו כן, דוחות המעברים של המערערים אינם מתכתבים עם המאוימות שנטען כי נשקפת להם משהייה בשטחי האזור. אדרבה, על פניו משתקף מהדוחות כי הם אינם חוששים מלשהות שם, והם לא הציגו הסבר מספק באשר להתרשמות הוועדה כי הדוחות מלמדים על שהייה בישראל לאורך שנים לצרכי פרנסה. לזאת יש להוסיף כי בהתאם לעמדת גורמי הביטחון, כפי שזו הונחה לפני הוועדה והוצגה בדיון שנערך במעמד צד אחד בבית המשפט, עולה כי נשקפת מסוכנות מחלק מהמערערים לציבור ולא עלו תימוכין לטענת המערערים בדבר שיתוף פעולה עם כוחות הביטחון. על רקע הדברים האמורים, לא נמצא כי קיימת עילה להתערבות שיפוטית בהחלטה. מכאן לערעור שלפנינו שבו המערערים חוזרים בעיקרו של דבר על הטענות שהעלו לפני בית המשפט המחוזי. בין היתר, נטען כי פסק דינו של בית המשפט, כמו גם החלטות הגורמים המינהליים, לוקה בחוסר הנמקה. בית המשפט לא פירט מי הם הגורמים שבחנו את טענת המערערים בדבר שיתוף פעולה עם כוחות הביטחון; מה הייתה חוות דעתם; והאם הם אישרו שהיה שיתוף פעולה עם מי מהמערערים. בית המשפט אף לא פירט מהם הנימוקים שביססו את מסקנתו כי המערערים לא הוכיחו את טענת המאוימות בעניינם. בית המשפט גם לא התייחס לטענת המערערים שלפיה החלטת הוועדה ניתנה בהתבסס על תשתית עובדתית לקויה הנשענת על תחקור שנערך למערערים 2-1 בלבד. התנהלות זו פוגעת בזכות המערערים להליך הוגן, ומשכך יש לבטל את פסק הדין. בנוסף, ממצאיו של בית המשפט אינם עולים בקנה אחד עם אינדיקציות קונקרטיות בדבר איום ממשי לחיי המערערים ועם תשתית ראייתית מבוססת שהונחה לפתחו שלפיה המערערים משתפי פעולה עם גורמי הביטחון. לבסוף, שגה בית המשפט בקביעתו כי דוח המעברים בעניינם מלמד על היעדר חשש מצדם לעבור פעמים רבות במעברים. ההיפך הוא הנכון, שכן מהדוח עולה שהמערערים עברו במעברים פעמים מועטות, וכי מעברים אלו תחומים למעבר לשטחי C לצורכי עבודה בלבד, וכן במעבר אלנבי המהווה שטח סטרילי שאינו נתון לשליטה ביטחונית של הרשות. בתגובה לבקשה למתן סעד זמני נטען כי דין הבקשה להידחות מכיוון שלא מתקיימים בעניינם של המערערים התנאים המצדיקים מתן סעד זמני בערעור. ראשית, סיכויי הערעור נמוכים. זאת, מכיוון שמסקנתו המשפטית של בית המשפט נשענת על קביעות וממצאים עובדתיים שאין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהם, והערעור אינו מגלה טעם המצדיק סטייה מכך. שנית, באשר למאזן הנוחות, המערערים לא הצביעו על טעם כלשהו לחרוג מהכלל הקבוע בדין לפיו רישיון לשהות בישראל יינתן רק במקרים חריגים שנקבעו בחוק. לזאת יש להוסיף כי לא עלה בידי המערערים להצביע על מאוימות כלפיהם; כי לכלל המערערים – למעט מערערים 3 ו-8 – רצף מעברים מתחומי האזור לישראל, לרבות לאחר המועד בו נטען כי החלו להרגיש מאוימים, וחלקם אף עברו במעברים בינלאומיים; כי המערערים פנו לוועדה רק ביום 6.5.2024 חרף טענתם שהחלו להרגיש מאוימים בשנת 2021; וכי הם מתגוררים כעת בשטח C והם לא הסבירו מדוע אין מדובר בחלופת מגורים ראויה. לבסוף, נטען כי האינטרס הציבורי במניעת הגשת בקשות סרק והמשך שהייה של שוהים בלתי חוקיים בישראל – בפרט כאלו שנשקף מהם סיכון לשלום הציבור – תומך אף הוא בדחיית הבקשה, וכי עתירת המערערים כמו גם הערעור שלפנינו, נעדרת עילה וכי תכליתה היא לזכות את המערערים בתקופת שהייה חוקית נוספת בישראל, ולו באופן זמני בלבד. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור על נספחיו, בבקשה למתן צו ביניים ובתשובה לה, החלטנו לדחות את הערעור בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, החלה בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. לוועדת המאוימים נתון שיקול דעת רחב שאין בית המשפט מתערב בו בנקל. זאת, נוכח מיומנותה, מומחיותיה וניסיונה המקצועי בבחינת טענות למאוימות (עע"מ 3819/24 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת מאוימים, פסקה 15 (5.8.2024); עע"מ 5676/24 פלוני נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון, פסקה 6 (16.7.2024) (להלן: עניין פלוני)). כפי שציין בית המשפט בפסק דינו, החלטת הוועדה התקבלה לאחר שהתשתית הראייתית שהונחה על ידי המערערים – ובכללה אותן אינדיקציות שלשיטתם יש בהן כדי להצביע על איום קונקרטי לחייהם – נבחנה על ידי גורמי המקצוע המוסמכים לכך כדבעי, והם הגיעו לכלל מסקנה כי הן אינן מספקות לצורך הכרה במערערים כמאוימים. קביעה זו עומדת בלב שיקול הדעת הנתון לוועדה, ולא מצאנו כי טענות המערערים מגלות כל עילה להתערבות במסקנת בית המשפט שלפיה לא נפל בהחלטת הוועדה כל פגם מנהלי. דברים אלו נכונים ביתר שאת נוכח העובדה כי חרף האמור, עניינם של המערערים הובא לדיון בוועדה רק מחמת הספק, ובמסגרתו התברר כי גורמי הביטחון אף הם סבורים כי אין בטענות המערערים ממש. לכך מתווספת העובדה, כי שלא כטענת המערערים, דוח המעברים שהוגש בעניינם מלמד על כך שמרביתם פקדו את המעברים באזור פעמים רבות. תהא הסיבה אשר תהא לכך, ואף אם נקבל את טענתם כי ניסו לעבור בהם לצורכי עבודה בלבד, התנהלות זו מצביעה על כך שמרביתם אינם חוששים ממגע עם גורמי הרשות גם לאחר המועד שבו נטען כי החלו להרגיש מאוימים, והיא חותרת תחת טענותיהם בדבר מאוימות הנשקפת להם מגורמים אלו (וראו גם: עע"מ 59659-02-25 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת מאוימים, פסקה 10 (26.2.2025); עע"מ 2297/22 אבו סיף נ' ועדת מאוימים של משרד הביטחון, פסקה 8 (26.4.2022)). ואם בכך לא די, המערערים מציינים באופן מפורש, בין היתר בכתב הערעור, כי הם שוהים בשטח C זה מספר שנים. אף בכך יש טעם לפגם, שכן נתון זה אינו עולה בקנה אחד עם טענותיהם למאוימות הנשקפת להם בשטחי האזור (וראו גם: עע"מ 26972-02-25 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת המאוימים, פסקה 8 (30.3.2025); עניין פלוני, פסקה 7). במצב דברים זה, לא קיימת כל הצדקה להתערב בפסק דינו של בית המשפט אשר דחה את עתירת המערערים. כמו כן, לא מצאנו כי בהחלטת הוועדה נפל פגם, שעה שזו ניתנה ללא שנערך תחקור לכלל המערערים. ההחלטה האם להורות על תחקורו של מבקש הכרה במאוימות על ידי הוועדה בטרם מתן החלטה בעניינו, היא עניין המצוי בלב שיקול הדעת הרחב הנתון לוועדה, בהתאם לקריטריונים ולהוראות המנחים את פעילותה (וראו גם: סעיף 6(ו) לנוהל טיפול בטוענים למאוימות על רקע חשד לשיתוף פעולה בטחוני עם גורמי ביטחון ישראליים ו/או מכירת קרקעות לישראלים). חרף טענותיהם, למערערים לא נתונה זכות קנויה כי ייערך להם תחקור טרם תתקבל החלטה בעניינם. לזאת יש להוסיף כי על פניו, כפי שעולה בין היתר מעתירות המערערים ומטפסי התחקור של מערערים 2-1, טענת המערערים 8-3 למאוימות נגזרת מהמאוימות הנטענת הנשקפת למערער 1 בגין שיתוף פעולה עם גורמי ביטחון ישראלים. בנסיבות אלו, ובהתחשב בכך שמערער 1 מייצג, הלכה למעשה, את האינטרס המשותף של יתר המערערים, לא נפל כל פגם בכך שמערערים 8-3 לא זומנו לתחקור, בטרם ניתנה החלטה בעניינם. לבסוף, לא מצאנו ממש בטענות המערערים כי פסק דינו של בית המשפט, כמו גם החלטת הוועדה, לוקים בחוסר הנמקה מן הטעם שלא פורטה בהם בין היתר זהות הגורמים שבחנו את טענות המערערים בדבר שיתוף פעולה עם כוחות הביטחון וחוות דעתם. אכן, חובת ההנמקה מהווה חלק מכללי הצדק הטבעי. היא נועדה להבטיח בין היתר כי בעלי הדין יבינו מהו הבסיס להכרעה בעניינם, לסייע לגורם האמון על מתן ההחלטה בגיבוש עמדתו, ולאפשר לערכאת הערעור לקיים ביקורת שיפוטית עליה במידת הצורך. חרף האמור, היקפה של חובה זו משתנה בהתאם לנסיבות העניין ולמהות ההחלטה הניתנת, כך שבמקרים המתאימים ניתן להסתפק בהנמקה קצרה ותמציתית (רע"א 7641/19 היערי נ' קיבוץ גת אגודה שיתופית חקלאית, פסקה 9 (2.1.2020); רע"א 290/15 ברנד פור יו בע"מ נ' רמי לוי שיווק השקמה בע"מ, פסקה 11 (8.12.2015)). הוא הדין בעניינו. אף שההכרעות שניתנו בעניין שיתוף הפעולה הנטען של המערערים עם כוחות הביטחון תמציתיות וכוללות בעיקר את המסקנה שלפיה אין יסוד לטענת שיתוף הפעולה, הן מספקות בנסיבות העניין. זאת בשים לב לכך שההכרעות נדרשות להינתן מבלי לחשוף מידע חסוי, ועל כן הן נמנות עם אותם סוגי החלטות שבהם ניתן להסתפק בנימוק קצר וממצה (וראו והשוו: רע"ב 1806/15 בולשונוב נ' שירות בתי הסוהר, פסקה 12 (9.6.2015); בג"ץ 9329/10 פלוני נ' שר הביטחון, פסקה כ"ג (14.4.2011)). מעבר לכך יודגש, כי פסק דינו של בית המשפט והחלטת הוועדה, אינן נשענים על חוות דעת גורמי הביטחון בלבד, אלא אף על שיקולים נוספים שפורטו בהם, כגון מידת המאוימות הנשקפת למערערים וקיומה של חלופת מגורים בטוחה העומדת לרשותם. לפיכך, אין מקום לקבל את הטענה כי נפל בהם פגם של חוסר הנמקה. הערעור נדחה ועמו גם הבקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ש"ח. ניתן היום, כ"א אלול תשפ"ה (14 ספטמבר 2025). דוד מינץ שופט אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת