עבדלעזים עלי אדם נ. משרד הפנים- רשות האוכלוסין

11 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 4760/20 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד השופט מ' מזוז כבוד השופט ג' קרא המערער: עבדלעזים עלי אדם נ ג ד המשיב: משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק עת"מ 18191-07-19 מיום 10.6.2020 שניתן על ידי כב' השופט אלכסנדר רון תאריך הישיבה: כ"ו בשבט התשפ"א (8.2.2021) בשם המערער: עו"ד מיכל פומרנץ; עו"ד נטע מישלי בשם המשיב: עו"ד הדס ערן פסק-דין השופט ג' קרא: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט א' רון) מיום 10.6.2020 בעת"מ 18191-07-19, בגדרו נדחתה עתירת המערער להורות למשיב ליתן בידיו תעודת מעבר ישראלית לזרים ולצידה אשרת חוזר. רקע המערער, נתין סודן, נכנס לישראל שלא כדין לפני קרוב לתשע שנים. בסמוך לאחר כניסתו לישראל, נערך לו שימוע שלאחריו הוצאו כנגדו צו משמורת וצו הרחקה. בהמשך, הונפק למערער "רישיון זמני לישיבת ביקור למי שנמצא בישראל בלי רישיון ישיבה וניתן עליו צו הרחקה – עד ליציאתו מישראל או הרחקתו ממנה", לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), רישיון אשר חודש מעת לעת. כחמש שנים לאחר כניסתו לישראל, הגיש המערער בקשה לקבלת מקלט. בקשה זו טרם נדונה על ידי המשיב, בחלוף כארבע שנים מעת שהוגשה, כפי שיובהר להלן. ביום 16.4.2019, הגיש המערער בקשה לקבלת תעודת מעבר ישראלית לזרים (להלן: תמי"ל) במטרה לצאת מישראל לאתיופיה כדי לסייע לאמו הקשישה לסעוד את אחיו שהחלים שם מניתוח ברגלו השבורה; וכן אשרת חוזר כדי שיוכל לשוב לישראל. ביום 2.6.2019, נמסרה למערער החלטת המשיב אשר דחה את בקשתו מן הטעם כי אין מדובר במקרה הומניטרי חריג המצדיק היעתרות לבקשה. למחרת, ביום 3.6.2019, הגיש המערער ערר פנימי על החלטתו של המשיב. ביום 8.7.2019, בטרם נדון הערר הפנימי, הגיש המערער עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. ביום 13.11.2019, ולאחר שנערך למערער ראיון, דחה המשיב את הערר הפנימי. בהחלטתו ציין המשיב, בין היתר, כי אין חובה להעניק לאזרח זר אשר גנב את הגבול תמי"ל המהווה מסמך זיהוי רשמי מטעם מדינת ישראל; כי הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר בזר שפרטיו אינם רשומים במרשם האוכלוסין, אלא מבוססים על פי הצהרתו בלבד; וכי מכל מקום לא נמצאו נסיבות פרטניות חריגות בבקשתו שיש בהן כדי להיעתר לה. בעקבות החלטת מטה המשיב בירושלים הועבר הדיון בעתירה לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 28.11.2019, הגיש המערער עתירה מתוקנת לבית המשפט המחוזי בירושלים כנגד החלטתו האחרונה של המשיב, היא העתירה מושא הערעור דנן. בעתירה המתוקנת נתבקש בית המשפט להורות למשיב להנפיק עבור העותר תמי"ל ואשרת חוזר. נטען כי החלטתו של המשיב הינה בלתי סבירה באופן קיצוני וכזו שפוגעת באופן בלתי מידתי בזכויותיו לחופש התנועה, לאוטונומיה ולכבוד; וכן מהווה הפלייה פסולה בין מי שברשותו רישיון זמני לישיבת ביקור, כמו המערער, לבין מי שברשותו רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 או מבקשי מקלט שהוכרו כפליטים, אשר זכאים להנפקת תמי"ל ואשרת חוזר ללא כל דרישה להתקיימותם של טעמים הומניטריים חריגים. כמו כן, נתבקש בית המשפט להורות למשיב לגבש ולפרסם נוהל טיפול בהנפקת תמי"ל, שיכלול אפשרות להנפיק את התעודה גם למבקשי מקלט ולמי שחוסים תחת מדיניות אי-הרחקה. לטענת העותר, בעבר הייתה הנפקת תמי"ל מוסדרת בנוהל מס' 3.2.0006 המעודכן ליום 19.1.2017 (להלן: הנוהל הישן), אלא שמסיבה שאינה ידועה למערער, בשלב מסוים הוסר הנוהל הישן מאתר המשיב, כך שכיום החלטות המשיב מתבססות על הנחיות ומדיניות שאינן מפורסמות לציבור הרחב. ביום 12.1.2020, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי הודעת עדכון ובקשה לתיקון הסעד המבוקש בעתירה, וזאת בעקבות פרסומם של שני נהלים חדשים על ידי המשיב, ביום 26.12.2019 – נוהל מס' 3.2.0006, "נוהל הטיפול בבקשה לתעודת מעבר ישראלית לזרים – עבור מי שרשום במרשם האוכלוסין"; ונוהל מס' 3.2.0016, "נוהל הטיפול בבקשה לתעודת מעבר ישראלית למי שאינו תושב הרשום במרשם האוכלוסין" (להלן: הנוהל החדש). לעמדת העותר, גם הנוהל החדש לא כולל התייחסות מובחנת לאוכלוסייה במעמדו של העותר, אשר מחזיקה ברישיון זמני לישיבת ביקור מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, ולכן נתבקש בית המשפט להורות על תיקונו, כך שהיעתרות לבקשה להנפקת תמי"ל עבור מי שאינו רשום במרשם האוכלוסין לא תיעשה על פי אמת מידה עמומה ומצומצמת – במקרים הומניטריים חריגים בלבד. פסק הדין של בית המשפט קמא בית המשפט קמא עמד תחילה על המסגרת הנורמטיבית. בתוך כך, צוין כי למשיב מוקנה שיקול דעת, בהתאם לסעיפים 6(א)(1) ו-(2) לחוק הדרכונים, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הדרכונים) אשר קובעים, בין היתר, כי שר הפנים רשאי לפי שיקול דעתו לסרב ליתן תעודת מעבר וכן לקבוע תנאים למתן תעודת מעבר. עוד ציין בית המשפט כי יש לתת משקל לנוהל המשיב, "כשמועד העדכון האחרון של נוהל זה, על פי תמונת המצב בפני בית המשפט, הינו מיום 19.1.2017 [הנוהל הישן – ג'.ק]", לפיו ככלל לא יונפק תמי"ל למבקשי מקלט ולמסתננים, להבדיל ממי שהוכר כפליט. בהמשך, הגדיר בית המשפט את שתי השאלות העומדות להכרעה לפתחו: האחת, האם מחויב המשיב להנפיק למערער תמי"ל. השנייה, האם מחויב המשיב ליתן למערער אשרת חוזר. אשר לשאלה הראשונה, קבע בית המשפט קמא כי ספק אם החלטת המשיב שלא להנפיק למערער תמי"ל לוקה באי-סבירות בשיעור המצדיק התערבות. שכן, יש לאפשר לעותר מתכונת יציאה כלשהי מישראל ואם הדבר מתאפשר שלא באמצעות תמי"ל, אזי אין בכך פסול. אשר לשאלת מתן אשרת חוזר, דחה בית המשפט קמא את עמדת המערער. נקבע כי אין למערער, אשר נכנס לישראל שלא כדין, זכות קנויה כי תיפתחנה בפניו דלתות המדינה לאחר שייצא ממנה. בית המשפט הוסיף כי אף נוהל משרד הפנים שהוזכר, מבחין היטב בין שאלת הזכאות לתמי"ל לבין שאלת הזכאות לאשרת החוזר, כאשר זכות החזרה נתונה רק למי שזכאי להיכנס או לשוב לישראל וכי המערער אינו נמנה עליהם. עוד נקבע, כי הטענות במישור ההומניטרי אינן רלוונטיות לעניין התמי"ל, שכן ממילא נקבע כי יש לאפשר למערער לצאת מן המדינה ללא תנאים כלשהם; ובכל הנוגע לאשרת חוזר, לא נמצא כי מדובר בטעמים חריגים וכבדי משקל. "ברצותו לבקר את קרובי משפחתו, אין למנוע זאת ממנו, אך אין בידו להציב למשיב תנאים, כגון הבטחה לאשרת חוזר וכיוצ"ב". לבסוף, דחה בית המשפט את בקשתו הכללית של המערער לתיקון הנוהל, מאותם טעמים שפורטו בעניינו הפרטני של המערער. המערער סבור כי בפסק הדין נפלו פגמים משפטיים כבדי משקל. מכאן הערעור שלפנינו. טיעוני הצדדים לטענת המערער, בית המשפט קמא שגה כשהסתמך בפסק דינו על מסגרת נורמטיבית לא רלוונטית – הוראותיו של הנוהל הישן – חלף הנוהל החדש שפורסם. לטענתו, הנהלים החדשים רק מעמיקים את הפער בין בעלי רישיון זמני לישיבת ביקור שבקשתם למקלט טרם הוכרעה (אשר אינם רשומים במרשם האוכלוסין) ואינם זכאים לתעודת מעבר ולאשרת חוזר, אלא בכפוף לשכנוע המשיב בדבר טעמים הומניטריים חריגים, לבין בעלי רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 או מי שהוכר כפליט (אשר רשומים במרשם האוכלוסין) וזכאים למסמכים אלו ללא צורך בהצגת טעם כלשהו. המערער מציין כי מדיניותו המוצהרת של המשיב היא להימנע מלבחון בקשות מקלט של נתיני סודן וכי בהקשר זה נפתחו מספר הליכים משפטיים, שהאחרון שבהם הינו בג"ץ 4630/17 טגאל נ' שר הפנים (להלן: עניין טגאל). במסגרת עניין טגאל, הוצא ביום 19.3.2019, צו על תנאי המורה למשיבי הממשלה, בין היתר, להתייצב וליתן טעם מדוע לא יאמצו ללא דיחוי קווים מנחים לבחינה ולהכרעה בבקשות המקלט של אותם מבקשי מקלט; ומדוע לא יוענק רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 למבקשי המקלט וזאת עד להכרעה בבקשות המקלט הפרטניות שהגישו. בעקבות ההליכים בעניין טגאל, כך על פי המערער, קיבל המשיב שתי החלטות למתן מאות רישיונות מסוג א/5 למבקשי מקלט מסודן, על פי קריטריונים שונים. המערער לא נכלל בקבוצות אלו ולטענתו הדבר מהווה הפליה פסולה שכן לא הוצג שוני רלוונטי. עוד לעמדת המערער, היה על בית המשפט קמא לתת משקל בהחלטתו למחדלו של המשיב אשר מזה כארבע שנים נמנע מלבחון את בקשתו להכיר בו כפליט וכי אילו היה המשיב בוחן את בקשתו, בסבירות גבוהה היה המערער מוכר כפליט והדבר היה מקנה לו זכאות "כמעט אוטומטית" לתמי"ל ואשרת חוזר, בהתאם לנהלים החדשים. המערער יוצא נגד עמדת המשיב לפיה יש להבחין בין מי שרשום במרשם האוכלוסין ועובר בדיקות ביטחוניות ובדיקות זיהוי, לבין מי שאינו רשום במרשם ולא עובר בדיקות אלו. לטענת המערער, אותם מחזיקי רישיון מסוג א/5 עוברים בדיקות סמליות ופשוטות וממילא ניתן לאיין את החשש באמצעות קיום אותן בדיקות בדיוק גם לבעלי רישיון זמני לישיבת ביקור, שאחרת מדובר בפגיעה בלתי מידתית. המערער מוסיף וטוען להתעלמות בית המשפט קמא מהפגיעה הבלתי מידתית בזכויותיו לחופש התנועה, לאוטונומיה ולחיי משפחה ובזכויותיו מכוח אמנת הפליטים. לעמדת המערער, שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי עניינו אינה עולה כדי טעמים הומניטריים חריגים שיש בהם כדי להצדיק הנפקת תמי"ל ומתן אשרת חוזר. לבסוף, טוען המערער כי בית המשפט קמא העמיק בשאלת מתן היתר יציאה מישראל והנפקת תמי"ל, במנותק משאלת מתן אשרת חוזר, "אך המדובר בדיון סרק שכלל לא נדרש, שכן אינו שנוי במחלוקת כלל". המשיב מצידו סבור כי דין הערעור להידחות בהעדר עילה המצדיקה התערבות בפסק הדין ובהחלטת המשיב שלא להנפיק למערער תמי"ל ולצידה אשרת חוזר. לטענת המשיב, בידי שר הפנים שיקול דעת רחב האם להעניק תעודת מעבר, שהיא מסמך זיהוי רשמי ישראלי, אשר כוללת פרטי זיהוי שונים ונחזית להעיד על הפרטים הרשומים בה כמהימנים. לטענתו, אין לומר כי חלה על המשיב חובה להנפיק מסמכים מזהים ישראלים למי שנכנס לישראל שלא כדין. המשיב מבהיר כי אף שפסק הדין של בית המשפט קמא הפנה לנוהל הישן, נימוקיו ותוצאתו יפים גם לנהלים החדשים, שעיקרם הבחנה בין תושבים הרשומים במרשם האוכלוסין לבין נתינים זרים השוהים בישראל ואינם רשומים במרשם. בתוך כך, מציין המשיב כי במרשם האוכלוסין ירשמו אזרח ותושב ישראל, ובכלל זה מי שנמצא בישראל ברישיון ישיבה ארעי מסוג א/5, הניתן לזרים הנמצאים במסלול השתקעות בישראל ולחלופין כאשר יש טעם הומניטרי חריג, כמו גם למי שמוכר כפליט. מי שנרשם במרשם האוכלוסין מקבל תעודת זהות ישראלית וכנגזרת מכך זכאי לסל השירותים וההטבות המלא שניתן לתושב קבע בישראל. לעמדת המשיב, יש לדחות את טענת המערער להפליה פסולה בינו לבין מחזיקי רישיון מסוג א/5 מקרב מבקשי מקלט מסודן. שכן, האחרונים רשומים במרשם האוכלוסין ועברו בדיקות ביטחוניות והליך זיהוי כנדרש על ידי המדינה וכן משום שיישום החלטות הממשלה להעניק רישיונות מסוג א/5 למספר מבקשי מקלט, נעשה למכסה תחומה ומוגדרת. לטענת המשיב, מכך לא ניתן לגזור חובה על המדינה לקיים הליכי זיהוי ורישום במרשם, על כל המשתמע מכך, לכלל המסתננים שנכנסו לישראל שלא כדין. ביחס לטענה לפגיעה בזכויות המערער, לטענת המשיב מי שמסתנן שלא כדין לישראל ונמצא בה במעמד זמני שאינו תושבות ולא הוכר כפליט, אינו זכאי לכלל הזכויות העומדות לאזרח או תושב ישראל. ממילא, זכויותיו של המערער לא נפגעות נוכח אפשרותו לצאת את ישראל בכל רגע נתון. בהקשר זה, טוען המשיב כי יש לדחות את ניסיון המערער לכרוך בין זכותו של נתין זר לצאת מישראל לבין זכותו לשוב ולהיכנס אליה, שכן "המדינה מאפשרת לכל נתין זר לצאת מתחומה, ובמידת הצורך מספקת לו מסמכים מתאימים" וכי זכות זו אינה מקימה זכות לקבלת מסמך ישראלי רשמי או זכות לשוב ולהיכנס לישראל. בדומה לתעודת מעבר, גם הסמכות ליתן אשרת חוזר מסורה לשיקול דעתו הרחב של שר הפנים. לעמדת המשיב, הנהלים שעל בסיסם מתקבלות ההחלטות להנפיק תעודת מעבר וליתן אשרת חוזר, משקפים איזון ראוי, באופן שמביא בחשבון קיומן של נסיבות הומניטריות חריגות המצדיקות הנפקת המסמכים האמורים. המשיב סבור כי לא נפל פגם בהחלטתו לפיה מקרהו הפרטני של המערער אינו נמנה בגדר אותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מן הכלל, שכן המערער לא הציג טעם הומניטרי חריג, שעה שגם לטענתו מצבו של אחיו השתפר מאז הניתוח שעבר וכן משום שהמערער לא הצביע על טעם רפואי או הומניטרי ביחס לאמו, מלבד געגועיו אליה ורצונו לפגוש אותה. לטענת המשיב, בנסיבות אלו, אין לומר כי מדובר בהחלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני. אשר לטענה בדבר מחדל המשיב בטיפול בבקשות מקלט, גורס המשיב כי המסגרת הדיונית המתאימה לבירור סוגיה זו היא בהליכים המשפטיים התלויים ועומדים בפני בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. דיון והכרעה לאחר עיון בטיעוני הצדדים בכתובים ושמיעתם בעל-פה בדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחבריי כי נעשה. תחילה, ראוי להסיר מן הפרק את טענת המערער לפיה הופרד עניין הנפקת התמי"ל ממתן אשרת חוזר "באופן מלאכותי". סבורני כי דווקא המערער הוא זה שניסה לערב שלא בצדק בין השניים וכי קיימת הפרדה ברורה ביניהם – הן בחוק, הן בנהלי המשיב. בחוק, מוסדר נושא תעודת המעבר בהוראות חוק הדרכונים, כדלקמן: 1. בחוק זה – "דרכון" פירושו – דרכון ישראלי שאינו דרכון דיפלומטי ואינו דרכון שירות; "תעודת מעבר" פירושו – תעודת זהות ומסע ישראלית שאינה דרכון; "השר" פירושו – שר הפנים. 2. (א) דרכון יינתן לאזרח ישראלי לפי בקשתו. (ב) תעודת מעבר תינתן – (1) למי שאינו אזרח ישראלי או למי שאזרחותו בלתי מוגדרת או מסופקת; (2) במקרים מיוחדים – לאזרח ישראלי לפי בקשתו. [...] 6. (א) השר רשאי, לפי שיקול דעתו – (1) לסרב ליתן דרכון או תעודת מעבר, ולסרב להאריכם; (2) לקבוע תנאים למתן דרכון או תעודת מעבר ולהארכתם; (ההדגשות הוספו – ג'.ק). לעומת זאת, מתן אשרת חוזר לכניסה לישראל, מוסדר בחוק הכניסה לישראל: 5. שר הפנים רשאי לתת אשרת חוזר למי שרשאי לשבת בישראל ישיבת קבע והוא – (1) רוצה לצאת את ישראל על מנת לחזור אליה; או (2) נמצא בחוץ לארץ ורוצה לחזור לישראל. 6. שר הפנים רשאי – (1) לקבוע תנאים למתן אשרה או רשיון ישיבה ולהארכה או החלפה של רשיון ישיבה, לרבות קביעת המצאת עירבון כספי, ערבות בנקאית או ערובה מתאימה אחרת להבטחת תנאים כאמור, ודרכי מימושה או חילוטה של הערובה; (2) לקבוע באשרה או ברשיון ישיבה תנאים שקיומם יהיה תנאי לתקפם של האשרה או של רשיון הישיבה; (ההדגשות הוספו – ג'.ק). בנוהל החדש של המשיב, בעניינו של מי שאינו תושב הרשום במרשם האוכלוסין, נקבע כי "ככלל, לא תינתן תעודת מעבר ישראלית לזרים שאינם רשומים במרשם האוכלוסין אלא במקרים חריגים בלבד וכמפורט בנוהל זה". סעיף 2.3.6 קובע, כמעין סעיף שיורי, כי תעודת מעבר ישראלית תינתן: "במקרים הומניטריים חריגים, אשר הוכח כי אין באפשרות המבקש לצאת מישראל באופן אחר, בכפוף למסמכים התומכים טענות אלו... כל זאת, בשים לב לכך שככלל לא תינתן תעודת מעבר ישראלית למי שאינו רשום במרשם"; כאשר סעיף 4 מסדיר את התנאים להגשת בקשה וסעיף 5.4.6 מסדיר את אופן הטיפול בבקשה זו. סוגיית מתן אשרת כניסה לשוב לישראל, מוסדרת בנפרד, בסעיף 6 לנוהל החדש בעניין מי שאינו רשום במרשם האוכלוסין. סעיף 6.1 קובע כי בקשה למתן אשרת כניסה חוזרת תוגש בנפרד להגשת בקשה לתעודת מעבר ישראלית, אשר תיבחן "על ידי ראש צוות אשרות בלשכה". סעיף 6.2 קובע כי על החלטת ראש צוות אשרות ניתן להגיש ערר פנימי. העולה מן המקובץ הוא כי דין אחד לעניין הנפקת תעודת מעבר ודין אחר לעניין מתן אשרת חוזר. לפיכך, בדין קבע בית המשפט קמא כי קיימת הבחנה ברורה בין השניים. יתר על כן. אינני סבור כי יש ממש בטענת המערער לפיה בית המשפט קמא קיים "דיון סרק" בשאלת זכאותו של המערער להנפקת תמי"ל, במנותק מסוגיית אשרת החוזר. ראשית, היה זה המערער שעתר לבית המשפט בבקשה לסעד הכולל הנפקת תעודת מעבר. שנית, הוראת סעיף 7 לחוק הכניסה לישראל קובעת: "לא ייכנס אדם לישראל ולא ייצא ממנה, בין שהוא אזרח ישראלי ובין שאיננו אזרח ישראלי, אלא באחת מתחנות הגבול שקבע שר הפנים בצו שפורסם ברשומות, ולאחר שהתייצב שם לפני קצין בקורת הגבולות או בקר גבולות והציג לפניו דרכון, תעודת מעבר או תעודה אחרת שהוציא למטרה זו שר הפנים, בני-תוקף; שר הפנים רשאי לפטור אדם מהוראות סעיף זה, אם יש נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת לדעתו" (ההדגשות הוספו – ג'.ק). הווה אומר, גם המעוניין לצאת מישראל, ללא כל כוונה לחזור אליה, נדרש להציג בביקורת הגבולות "דרכון, תעודת מעבר או תעודה אחרת שהוציא למטרה זו שר הפנים, בני-תוקף", אלא אם פטר אותו מכך שר הפנים בשל נסיבות מיוחדות. בהינתן שבמספר לא מבוטל של מקרים, דרכונם הזר של בעלי רישיון זמני לישיבת ביקור פג תוקף – כפי המקרה בעניינו של המערער – אזי, נדרשת כאמור תעודת מעבר או תעודה אחרת כדי לצאת מישראל. ואולם, מכאן לא נגזרת המסקנה כי קבלת תעודה שכזו משמעה גם קבלת אשרת חוזר להיכנס חזרה לישראל. בכל הנוגע להנפקת תעודת מעבר למערער, אפנה לנוהל החדש אשר מגדיר בסעיף 1 תעודת מעבר "מסוג חדש": "'תמל"מ' – תעודת מעבר ישראלית לשימוש חד פעמי לטובת יציאה מישראל בלבד". בסעיף 2.3 לנוהל החדש נקבע כי תעודת מעבר ישראלית (תמי"ל או תמל"מ) תינתן "לזר שהוצא נגדו צו הרחקה מישראל או מבקש לצאת מרצון ואין לו מסמך נסיעה תקף" (סעיף 2.3.2). הנה כי כן, ברצותו של המערער, כמי שהוצא נגדו צו הרחקה מישראל, לצאת מישראל כשאין ברשותו מסמך נסיעה תקף – ינפיק לו המשיב תעודת מעבר, כאמור בסעיף 2.3.2 לנוהל החדש. ממילא, המשיב כלל לא ערער על פסק דינו של בית המשפט קמא ואף ציין בסיכומיו כי באפשרותו של המערער לצאת את ישראל בכל רגע נתון. לפיכך, אין חולק כי על המשיב לאפשר למערער לצאת מן המדינה כדי לבקר את בני משפחתו – בין באמצעות הנפקת תמי"ל, בין על ידי הנפקת תמל"מ ובין בכל דרך אחרת שתימצא על ידו כמתאימה. וכעת ללב העניין – אשרת החוזר. טענות המערער כי בית המשפט קמא שגה כשהסתמך על הנוהל הישן חלף הנוהל החדש – אין להן כדי להועיל לו. אף אם אצא מנקודת הנחה כי הנוהל החדש חל באופן רטרואקטיבי על ההחלטות שקיבל המשיב בעניינו של המערער – ואיני קובע דבר לעניין זה – הרי שגם על פי הנוהל החדש לא קיימת למערער זכות מוקנית לקבלת אשרת חוזר. כאמור לעיל, הנוהל החדש בעניין מי שאינו רשום במרשם האוכלוסין, מבחין בין עצם הנפקת תעודת מעבר ישראלית לבין עצם הנפקת אשרת חוזר. האחרונה כפופה להחלטתו של ראש צוות אשרות אצל המשיב תוך הפעלת שיקול דעת. כבר נפסק, כי "מושכלות יסוד הם כי על-פי חוק הכניסה לישראל, מי שאינו אזרח ישראלי, ואינו בעל אשרת עולה, נזקק לאשרת כניסה לישראל ולרשיון ישיבה בארץ. שיקול-הדעת הנתון לשר הפנים בכל הקשור למתן היתרי כניסה ורשיונות ישיבה בישראל הוא רחב עד מאוד, והוא מבטא את אופייה הריבוני של המדינה, בקביעתה מי יבוא בשעריה, ולמי לא יותר להיכנס ולשבת בה. סעיף 6 לחוק הכניסה לישראל מקנה לשר הפנים סמכות רחבה שבשיקול-דעת לענין קביעת תנאים למתן אשרה" (בג"ץ 11437/05 קו לעובד נ' משרד הפנים, פ''ד סד(3) 122, 153-152 (2011)); וכי "קל וחומר שרחב הוא שיקול הדעת המסור לו לצורך קבלת החלטה בדבר מתן אשרה או רישיון מטעמים הומניטאריים חריגים. בהתאמה, יהא גדר ההתערבות של בית המשפט בהחלטות ממין זה מצומצם ויוגבל למקרים יוצאי דופן בהם נפל פגם חמור בהחלטה הנוגעת למתן אשרה או רישיון מטעמים הומניטאריים, כגון שיקול זר או פגם חמור אחר היורד לשורש העניין" (בג"ץ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים, פסקה 8 (28.9.2008) (להלן: עניין איבשין)). נוסף על כך, בית משפט זה אישר את סבירות המדיניות המצמצמת בה נוקט שר הפנים במתן אשרות ורישיונות לישיבת קבע (ראו, למשל: בג"ץ 10609/07 זועבי נ' שר הפנים, פסקה 44 (17.5.2011)). דברים אלו יפים גם לענייננו, בכל הנוגע למתן אשרת חוזר לנתין זר שנכנס לישראל שלא כדין. אשר לאופן הפעלת שיקול הדעת, יצוין כי ביני לביני, עם התמשכות ההליכים, השתפר מצבו הרפואי של אחיו של המערער וכיום מטרת הביקור המרכזית של המערער באתיופיה היא לפגוש את אמו, אותה לא ראה יותר מעשור והעובדה כי היא כבת שישים. הגם שניתן להבין לליבו של המערער, יש להפריד בין האפשרות המוקנית לו לצאת ולהיפגש עם בני משפחתו, לבין שאלת זכותו לשוב ארצה לאחר שייצא ממנה. בהינתן מעמדו של המערער והרישיון הזמני שהוקנה לו, ובשים לב לשיקול הדעת הרחב המוקנה לשר הפנים – לא מצאתי כי ההחלטה לסרב ליתן לו אשרת חוזר, בנסיבות העניין, לוקה בחוסר סבירות, לבטח לא חוסר סבירות קיצוני באופן המצדיק התערבות של בית המשפט. בענייננו, לא נטען וממילא לא הוכח כי בהחלטה דבק פגם כדוגמת שקילת שיקולים זרים או פגם חמור אחר היורד לשורש העניין (עניין איבשין, פסקה 8). המערער הוסיף וטען בנוגע לפגיעה בזכויותיו לחופש התנועה, לאוטונומיה ולחיי משפחה, כי הוא "אמנם אינו תושב או אזרח המדינה, ולא הוכר כפליט, אך ישראל משמשת הלכה למעשה מדינת מקלט עבורו, ומשכך יש לראות בה 'ארצו' לעניין זכותו לצאת ולחזור אליה, ואילו החלטת המשיב כולאת אותו בישראל לתקופה בלתי ידועה, ומונעת ממנו לפגוש את בני משפחתו...". אין בידי לקבל טענה זו. שוב מערב המערער בין זכותו לצאת מן המדינה לבין זכותו לשוב אליה. כל עוד מצוי המערער במעמד של בעל רישיון זמני לישיבת ביקור, כמי שהוצא נגדו צו הרחקה, ברי כי "ארצו" איננה ישראל; וכל עוד לא הוכרעה בקשתו למקלט, אזי ישראל אינה משמשת מדינת מקלט עבורו. כליאה בישראל – בוודאי שאין כאן. ברצותו של המערער, יכול הוא לצאת מישראל ולבקר את בני משפחתו. אלו הם פני הדברים. לא נעלמה מעיניי טענת המערער להפליה פסולה בינו לבין מי שקיבל רישיון ארעי מסוג א/5. אכן, נקל להיווכח כי טרונייתו האמתית של המערער מופנית למעשה כנגד העובדה שלא זכה להימנות על מקבלי רישיון מסוג א/5 וכי בקשתו למקלט עומדת זה כארבע שנים ללא הכרעה מצד המשיב. הדברים שזורים כחוט השני בטיעוניו. אולם, משעניין זה תלוי ועומד בפני הכרעה של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בעניין טגאל – לא כאן המקום לדון בכך. סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור, מבלי לחייב בהוצאות. ש ו פ ט הנשיאה א' חיות: אני מסכימה. ה נ ש י א ה השופט מ' מזוז: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ג' קרא. ניתן היום, ‏כ' באדר התשפ"א (‏4.3.2021). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20047600_Q13.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1