גל אוזד ו 17 עותרים נוספים נ. בית הדין הארצי לעבודה

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4755/19 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג העותרים: גל אוזד ו-17 אח' נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ 3. הסתדרות העובדים הכללית החדשה עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: כ"א בחשון התשפ"ב (27.10.2021) בשם העותרים: עו"ד דורון עמיר; עו"ד אילנה בר-טוב בשם המשיבה 2: עו"ד אפרת בירן; עו"ד אור איבשיץ בשם המשיבה 3: עו"ד אלעד מורג פסק-דין השופט נ' סולברג: עתירה על פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, בע"ע 29769-10-18, מיום 12.5.2019 (הנשיאה ו' וירט ליבנה, השופטות ל' גליקסמן ו-ח' אופק גנדלר, ונציגי הציבור י' רון ו-ע' ליפשיץ) שבגדרו התקבל ערעור שהגישה המשיבה 2, נגד פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, בסע"ש 28365-12-14, מיום 22.8.2018 (השופטת ש' אלקיים ונציגי הציבור י' דקל ו-ז' בירנבוים). הרקע לעתירה המשיבה 2, אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ, מעניקה מזה כמה וכמה שנים שירותי אבטחה לכלל חברות התעופה הישראליות. נכון להיום, ועל-פי החלטת ממשלה מספר 82 מיום 28.4.2013, נושאת המדינה במימון 97.5% מתוך השירותים הללו, בעוד שיתרת התשלום, נחלקת בין חברות התעופה הישראליות, כל אחת על-פי חלקה ושיעורהּ. העותרים דנן, הם עובדים המועסקים על-ידי אל על במטה אגף הביטחון של החברה, במתכונת העסקה של חוזים אישיים, משך תקופה ארוכה; חלקם למעלה מעשור. מרביתם, אינם מועסקים בתפקידי ביטחון, כי אם בתפקידי מנהלה במטה אגף הביטחון. העתירה מופנית כלפי מתכונת העסקת העותרים משך שנים רבות באמצעות הסכמים אישיים. לטענת העותרים, יש לראותם כעובדים בעלי מעמד 'קבוע' בהתאם להוראות החלות על הצדדים, מכוח ההסכמים הקיבוציים שנחתמו לאורך השנים, כמפורט להלן. בשנת 1998 נחתם הסכם קיבוצי בסיסי בין הצדדים (להלן: ההסכם הקיבוצי הבסיסי) ובין היתר, בפרק ו' נקבע, כי אל על תהא רשאית להעסיק עובדים בהסכמים אישיים, באופן הבא: "1. בהיעדר עובדים מתאימים וזמינים מבין עובדי החברה תהיה החברה רשאית, לפי שיקול דעתה הבלעדי, להעסיק עובדים עפ"י הסכם אישי לתפקידים ופרויקטים מיוחדים בעבודה בעלת אופי מיוחד, לפרקי זמן קצובים שלא יעלו על שנה אחת. בפרק זמן זה תהיה החברה רשאית, בהסכמת נציגות העובדים, להאריך את תקופת עבודתו של עובד המועסק עפ"י הסכם אישי. 2. עובדים עפ"י הסכם אישי, לא יחולו עליהם הוראות הסכם זה. תנאי העסקתם, זכויותיהם וחובותיהם, ייקבעו בהסכם האישי שייערך איתם. 3. א. מבלי לפגוע באמור בסעיף 1 לעיל, תפקידים באגף ביטחון המנויים להלן, יאוישו ע"י עובדים עפ"י הסכמים אישיים ללא הגבלת תקופת העסקה: (1) סגני ראש אגף ביטחון למבצעים; (2) מנהל מחלקת ביטחון אזורי (קונסול); (3) מנהל מחלקת שיגור מבצעי; (4) עוזר למנהל מחלקת שיגור מבצעי; (5) קציני ביטחון. ב. יתר התפקידים באגף הביטחון יאוישו ע"י עובדי החברה". ביום 30.3.2006 נחתם הסכם קיבוצי נוסף בין אל על לנציגות העובדים (להלן: הסכם 2006), ובמסגרתו הוסכם על המשך העסקת העובדים בהסכמים אישיים, עד מועד סיום העסקתם (ההסכם חל על 8 מתוך 18 העובדים שהגישו את העתירה דנן), בזו הלשון: "1. עובדים בהסכמים אישיים (אשר שמותיהם מפורטים בנספח א') ימשיכו להיות מועסקים בחברה בתפקידים המפורטים לצד שמם (בנספח א') וזאת עד מועד סיום העסקתם (המפורט לצד שמם בנספח א'). 2. עם סיום העסקתו של מי מהעובדים בהסכמים אישיים כאמור בסעיף ב' 1, יאויש תפקידו ע"י עובד קבוע בהתאם להוראות הסכם העבודה הקיבוצי ונוהלי החברה. 3. מובהר בזאת כי כל מינוי נוסף בהסכם עבודה אישי שלא עפ"י הסכם העבודה הקיבוצי מחייב את הסכמת הצדדים". הסכם קיבוצי נוסף נחתם ביום 2.11.2008, ובגדרו הורחבה סמכות ההנהלה להעסיק עובדים בכירים בתפקידים נוספים באמצעות הסכמים אישיים (להלן: הסכם 2008). העותרים אינם נמנים עם בעלי התפקידים שנקבעו בהסכם זה. בחלוף הזמן, התעוררו מחלוקות בין העובדים לאל על בנושאים שונים, לרבות בכל הנוגע להעסקת העותרים באמצעות הסכמים אישיים; היא המחלוקת שבמוקד דיוננו. הדיון במחלוקות האמורות התברר במסגרת הליך בוררות, שהתנהל לפני נשיא בית הדין הארצי לעבודה (בדימוס) ס' אדלר. בהליך זה, מן העבר האחד – ניצבו המשיבה 3, הסתדרות העובדים הכללית החדשה ונציגות העובדים באל על; ומן העבר השני – ניצבה אל על. הליך הבוררות התקיים בשלהי שנת 2012, והוא נמשך כ-4 חודשים. במסגרת זו, נדרש הבורר להכריע, בין היתר, בשאלת חוקיות העסקתם של עובדי אל על בהסכמים אישיים, בהם גם עובדי אגף הביטחון. ביום 4.12.2012 ניתן פסק הבוררות. הבורר עמד על מכלול ההסכמים הקיבוציים שנחתמו ברבות השנים, על היחס ביניהם, ועל הפרשנות שיש לצקת להסכמים הללו, בשים לב ללשונם, לנסיבות חתימתם, ולהתנהגות הצדדים. לאחר ששקל את מכלול השיקולים, אישר הבורר את העסקת העובדים באגף הביטחון בהסכמים אישיים, בקבעו כי "העסקת העובדים באגף הביטחון בחוזים אישיים, כפי שנעשה היום, אינה מנוגדת להסכמות שבין הצדדים לאורך השנים ולאורם של האילוצים החיצוניים המכתיבים אותם". ההליכים בבית הדין האזורי ובבית הדין הארצי לעבודה ביום 14.12.2014 הגישו העותרים תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, ובה ביקשו להכיר בהם כבעלי מעמד של עובדים 'קבועים'. בנוסף, הלינו העותרים על פסק הבוררות שניתן בעניינם, וביקשו כי זה יבוטל מעיקרו, וכמוהו גם הסכם 2006, שנחתם בין הנהלת אל על לנציגות העובדים. בית הדין האזורי קיבל את תביעת העותרים באופן חלקי. נקבע, כי בשלב מסוים השתנתה מתכונת העסקתם של העותרים למתכונת העסקה של עובדים 'קבועים', וממילא יש לראותם כעובדים 'קבועים' מיום הגשת התביעה ואילך. עוד נקבע, כי אין בפסק הבוררות, כדי ליצור מעשה בית-דין כלפי העותרים, אם משום שההסתדרות היא שהיתה צד להליך הבוררות, ולא העותרים עצמם; אם מחמת העובדה כי פסק הבוררות לא נרשם כהסכם קיבוצי. הן העותרים, הן אל על, לא השלימו עם פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה, ופנו בערעור לבית הדין הארצי לעבודה. ערעורם של העותרים נסוב על קביעתו של בית הדין האזורי, כי מעמדם כעובדים 'קבועים' חל מיום הגשת התביעה בלבד, ולא קודם לכן. ערעורה של אל על התייחס לקביעות בית הדין האזורי בנוגע לתחולתו המוגבלת של פסק הבוררות, וכן ביחס להצהרתו בדבר מעמדם של העותרים כעובדים 'קבועים'. בית הדין הארצי קיבל את הערעור שהוגש על-ידי אל על, ודחה את ערעור העותרים. בית הדין הארצי אישר את תוצאות פסק הבוררות, ובין היתר קבע, כי ניתן היה למסור את שאלת מעמדם של העותרים להכרעת הבורר. בית הדין הארצי הבהיר, כי המחלוקת שנדונה בהליך הבוררות איננה מחלוקת בשאלת קיומה של זכות קוגנטית-מוקנית, כי אם במחלוקת פרשנית, לגבי הוראות ההסכם הקיבוצי, והיקף תחולתן. עוד הבהיר בית הדין הארצי, כי מוטב היה אם פסק הבוררות היה נרשם כהסכם קיבוצי, אך לצד זאת הדגיש, כי אין באי-רישומו כדי לאיין את תוקפו ותחולתו; מכאן העתירה שלפנינו. טענות הצדדים העותרים מבקשים, כי נורה על ביטול פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, וכי נצהיר על היותם בעלי מעמד של קביעות, נוכח הוראות פרק ו' להסכם הקיבוצי הבסיסי, וזאת לכל המאוחר, בחלוף 15 חודשים ממועד תחילת עבודתם באל על. העותרים מלינים על קביעתו של בית הדין הארצי, לפיה המחלוקת שהונחה לפתחו של הבורר, הריהי מחלוקת פרשנית ביחס להסכם הקיבוצי. לטענת העותרים, המחלוקת שנדונה בהליך הבוררות, איננה מחלוקת פרשנית לגבי היקף תחולתו של ההסכם הקיבוצי, כי אם שאלה הנוגעת למעמדו של העובד; קרי, הכרעה בדבר זכויות קוגנטיות מתחום משפט העבודה המגן, שלא ניתן למוסרה להליך בוררות. עוד טוענים העותרים, כי אין לפסק הבוררות תחולה בעניינם, משזה לא נרשם כהסכם קיבוצי. אליבא דהעותרים, חובת הרישום איננה חובה פורמלית גרידא, אלא היא בבחינת תנאי קונסטיטוטיבי לתחולת פסק הבוררות. בנוסף לאמור, העותרים טוענים לקיפוח ולאפליה מול עובדים אחרים, ולפגיעה קשה בתחושת השייכות, נוכח העסקתם בעבודה צמיתה משך שנים רבות, במתכונת העסקה של חוזה אישי. אל על מנגד, סומכת ידיה על פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה. לטענתה, דין העתירה להידחות על הסף, משלא צורפו לה מסמכים מהותיים, וכן נוכח ההלכה הפסוקה, שלפיה בית המשפט העליון אינו משמש ערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה. עוד טוענת אל על, כי פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה עוסק בסוגיות המצויות בתחום הליבה של משפט העבודה, על כן, גם מן הטעם הזה אין מקום להתערבות בפסק הדין של בית הדין הארצי. כך למשל, נדבך מרכזי בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה נוגע לשאלת פרשנותם של ההסכמים הקיבוציים – עניין המצוי בתחום המומחיות המיוחדת של בית הדין לעבודה. כמו כן, אל על נתמכת בקביעות העקרוניות שנכללו בפסק הבוררות, שם נקבע כי העסקת העותרים באמצעות חוזים אישיים – נעשתה כדין. עוד מבהירה אל על, כי הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים – הן אל על, הן ההסתדרות, מסכימים כולם כי פסק הבוררות שניתן מחייב אותם ואת העובדים הרלבנטיים – העותרים בכללם. אשר לסמכותו של הבורר לדון במתכונת העסקת העותרים, טוענת אל על, כי שאלת תחולתו של ההסכם הקיבוצי במקום העבודה, הריהי שאלה חוזית-הסכמית ולא שאלה בדבר זכויות קוגנטיות. לפיכך, ניתן היה למוסרה להכרעה בבוררות, כפי שנקבע בתניית הבוררות שנכללה בהסכם הקיבוצי הבסיסי. אל על מוסיפה וטוענת, כי העסקת העותרים לאורך השנים בהסכמים אישיים עולה בקנה אחד עם דיני העבודה, משהוכח כי נציגות העובדים נאותה למתכונת העסקה זו. בנוסף, אל על סומכת ידיה על פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בכל הנוגע לאי-רישום פסק הבוררות כהסכם קיבוצי; לשיטתה, אין באי-רישום פסק הבוררות כדי לאיין את תוקפו המחייב. עמדת ההסתדרות ההסתדרות רואה עצמה מחויבת לפסק הבוררות, ולתוצאותיו, ואף רואה בו חלק בלתי נפרד מהסכמות הצדדים. ודוק: עמדה זו נמסרה על-ידי ההסתדרות על אף שזו סברה בהליך הבוררות, כי הוראות ההסכם הקיבוצי הבסיסי אמורות לחול על העותרים, באופן שמקנה להם מעמד של קבע. דהיינו, חרף הסתייגותה מן הדברים שנקבעו בפסק הבוררות בעניין זה, הבהירה, כי היא מצדדת בפסק הדין שניתן בבית הדין הארצי לעבודה, וכי היא מתנגדת לפסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה, שבו נקבע כי פסק הבוררות חסר תוקף, משלא נרשם כהסכם קיבוצי. לשיטתה, אין באי-רישום פסק הבוררות כדי להקהות ולוּ במעט מתחולתו המחייבת. ההסתדרות מפנה בהקשר זה להוראות שנקבעו בסעיף 31(ג) לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957 (להלן: חוק יישוב סכסוכי עבודה). כמו כן, בדומה לאל על, גם ההסתדרות סבורה כי השאלה שהוכרעה בבוררות בכל הנוגע לעניינם של העותרים, הריהי שאלה הנוגעת לפרשנות ההסכם הקיבוצי, וכי ניתן היה לדון בה במסגרת הליך בוררות. הדיון בעתירה בדיון שהתקיים לפנינו שבו ב"כ העותרים וב"כ המשיבים על עיקרי טענותיהם. ב"כ העותרים עמד על ההשלכות הנגזרות מאי-מתן קביעות לעותרים, וכן טען כי ההסתדרות לא יצגה נאמנה את עמדתם בהליך הבוררות. מנגד, ב"כ אל על עמדה על כך שבניגוד לטענת העותרים, הרי שבהליך הבוררות לא נשללו מהעותרים זכויות קנויות, אלא נערך בירור אם ההסכם הקיבוצי הבסיסי חל על העותרים – אם לאו. בירור זה, לשיטתה, נערך כדת וכדין, ואין מקום להתערב במסקנותיו. ב"כ ההסתדרות הוסיף, כי לשיטתו 'קביעות' איננה זכות קוגנטית, כי אם זכות השואבת את חיוּתה מן הסכם הקיבוצי. עוד הבהיר ב"כ ההסתדרות, כי הכפירה של העותרים בכך שההסתדרות ייצגה נאמנה את עמדתם בבוררות, הריהי טענה חדשה שלא נשמעה קודם לכן, וממילא אין בה ממש. בנוסף, ב"כ ההסתדרות הבהיר, כי ההסתדרות מחויבת לתוצאות פסק הבוררות ולהכרעה שהתקבלה בבית הדין הארצי לעבודה. דיון והכרעה לאחר עיון בפסקי הדין של בית הדין האזורי ובית הדין הארצי לעבודה, ושקילת טענות הצדדים מזה ומזה, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות, בהעדר עילה להתערבותנו. כידוע, עילות ההתערבות של בית משפט זה בפסקי הדין של בתי הדין לעבודה, מצומצמות למקרים חריגים בלבד, שבהם נפלה בפסק הדין טעות משפטית מהותית, וכאשר שיקולי צדק מחייבים את התערבותנו (בג"ץ 3497/17 רינג נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 7 (4.7.2017)); אמות מידה אלה אינן מתקיימות במקרה דנן, אף לא בקירוב. לא טעות משפטית לפנינו, ושיקולי צדק גם הם אינם מחייבים את התערבותנו. הדברים מקבלים משנה תוקף, משניצבות לפנינו שאלות הנוגעות בעיקרן לפרשנות הסכמים קיבוציים שנחתמו בין הצדדים לאורך השנים – שאלות המצויות בתחומי המומחיות המובהקים של בית הדין לעבודה (בג"ץ 5343/07 הסתדרות העובדים הכללית החדשה – הסתדרות המעו"ף נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פסקה 3 (22.2.2010); בג"ץ 5195/10 טיבי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 3 (19.7.2010)). מעבר לכך, נזכיר, כי בענייננו המחלוקת המרכזית בין הצדדים, בנוגע למעמדם של העותרים, התעוררה עוד בשנת 2012, במסגרת הליך הבוררות שנדון לפני נשיא בית הדין הארצי לעבודה (בדימוס) ס' אדלר. משמע, העתירה שלפנינו היא מעין הליך 'בגלגול רביעי'. בכגון דא, היקף ההתערבות יהא 'צר שבצרים', אף יותר ממקרים רגילים. למעלה מן הצורך אוסיף, גם לגוף הדברים, כי לא מצאתי ממש בטענותיהם של העותרים, כפי שיפורט להלן. הזכות לקביעות מהי? נטען לפנינו, כי הזכות לקביעות היא זכות קוגנטית, הנטועה בלב-ליבן של זכויות המגן במשפט העבודה – אין בידי לקבל טענה זו. מעמד של קביעות, איננו מעוגן בחוקי המגן ואין הוא נטוע ביסוד דיני העבודה; מדובר בזכות המוקנית לרוב מכוח הסכמים קיבוציים, וזו כפופה, ככלל, להתקיימותו של הליך קבלה ומינוי בהתאם לקבוע בדין (ע"ע (ארצי) 388/99 חסון נ' משרד הבינוי והשיכון, פד"ע לט 358, 364 (2003)). פירושו של דבר, מקור הקביעוּת נובע בראש ובראשונה מזכות חוזית-אובליגטורית, ולא מזכות קוגנטית המוקנית מכוח הדין בכלל, ומשפט העבודה המגן בפרט, שלא כטענת העותרים. אם לא די בכך, הלוא על-ידי העותרים-עצמם נטען, כי הוראות ההסכם הקיבוצי הבסיסי הן שהקנו להם מעמד של קביעות. פירושו של דבר, גם העותרים מחזיקים בעמדה שלפיה ההסכם הוא מקור הקביעות. הנה כי כן, משקבענו כי הזכות לקביעות הריהי זכות חוזית, יש בכך כדי להוליך אותנו אל המסקנה המתבקשת, לפיה גם טענת העותרים, כי לא ניתן היה למסור להליך בוררות את שאלת מעמדם כעובדים קבועים – דינה להידחות. ההכרעה בשאלת הקביעות דורשת כאמור, מעצם טיבה וטבעה, פרשנות של ההסכם הקיבוצי הבסיסי, ושל ההסכמים הנלווים לו. ואכן, בדיוק לשם כך נועד הליך הבוררות בנדון דידן. הבוררות לא התקיימה יש מאין; ההסתדרות והנציגות קבעו בהסכם הקיבוצי תניית בוררות, שמכוחה הסמיכו את הבורר לדון בשאלות כגון דא. משאלו הם פני הדברים, מקובלת עלי מסקנת בית הדין הארצי לעבודה, שלפיה שאלת פרשנות ההסכם הקיבוצי, ובכלל זה גם מתכונת העסקת העותרים, נתונות היו לסמכותו של הבורר. בכל הנוגע לתוקפו של פסק הבוררות, ומידת תחולתו על העותרים – סוגיה זו נדונה בהרחבה על-ידי בית הדין הארצי לעבודה בדב"ע (ארצי) תשן/3-112 שקולניק – אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ (14.5.1990), (להלן: עניין שקולניק). גם שם טענו העובדים שהיו צד לאותו הליך, כי פסק הבוררות נעדר תוקף כלפיהם, משלא היו צד להליך הבוררות, ומשלא ניתנה להם הזדמנות לטעון לגבי זכויותיהם. ודוק: גם בעניין שקולניק, בדומה לעניין דנן, נתבררו על-ידי הבורר זכויותיהם של העובדים מכוח ההסכם הקיבוצי. כך נקבע בהקשר זה: "17. [...] לענייננו, יחול המיוחד למשפט העבודה, בשים לב לחשיבתו של ההסכם הקיבוצי ולמעמדו של ארגון העובדים. לפיכך, בשל מהותם של יחסי העבודה הקיבוציים והזכות שהעניק המחוקק לארגון העובדים להיות צד בהליך קיבוצי הנוגע לפירוש הוראה נורמטיבית בהסכם קיבוצי, הכלל הוא כי בנושא שנדון בבית-הדין לעבודה בהליך בסכסוך קיבוצי בעניין פירוש ההוראות הנורמטיביות בהסכם קיבוצי, יחייב הפירוש גם את העובד או העובדים אשר ההוראות הנורמטיביות האמורות חלות עליהם, והוא יהיה לגביהם בגדר מעשה בית-דין. שאם לא כן, תיפגם מטרתו של ההליך הקיבוצי, תיפגע יציבותם של יחסי העבודה וייגרם שיבוש חמור ביחסי העבודה, כל אימת שתינתן החלטה אחרת או תינתנה החלטות שונות, בהליכים נפרדים של סכסוך היחיד. ואולם, בשל היקפו של הכלל האמור, הוא יחול רק כאשר הנושא שמדובר בו הוא אותו נושא שנדון בסכסוך הקיבוצי, והעניין נדון כהלכה והוכרע בצורה ברורה וישירה בהליך שבסכסוך הקיבוצי. 18. על דרך ההיקש יש לקבוע כי משנתקיים הליך בוררות בסכסוך משפטי בין צדדים להסכם קיבוצי בעניין פירוש הוראה נורמטיבית בהסכם (בין אם קיים הליך בוררות מקביל בין העובד למעביד ובין אם לאו), הליך הדומה במהותו להליך בבית-הדין לעבודה – הרי שבכפוף לסייג המפורט לעיל לגבי סכסוך קיבוצי המתנהל בבית-הדין לעבודה, מחייב פסק הבוררות בעניין פירוש ההוראה הנורמטיבית בהסכם הקיבוצי גם את העובד או העובדים אשר הוראות אלה חלות עליהם" (עניין שקולניק; ההדגשה הוספה – נ' ס'). הדברים הללו מתאימים גם לענייננו. כוחו של פסק הבוררות יפה כלפי העותרים, על אף שלא היו צד להליך הבוררות. כזכור, במסגרת הליך הבוררות נכחו אנשי ההסתדרות והנציגות מטעם העובדים. גופים אלה אינם פועלים בחלל ריק, כי אם מטרתם לייצג נאמנה את האינטרסים של העובדים במסגרת ההליך. תוצאות הליך הבוררות – לעיתים מיטיבות יותר, לעיתים פחות – מחייבות ומזכות את העובדים כולם, לשבט או לחסד. מקובלת עלי אפוא מסקנת בית הדין הארצי לעבודה, כי מתן אפשרות למי מהצדדים – העובדים ומעסיקים כאחד, להתנער מתוקפה של ההכרעה הקיבוצית, חותרת תחת יסודות יחסי העבודה הקיבוציים. אשר לטענת העותרים, בנוגע לאי-רישומו של פסק הבוררות כהסכם קיבוצי: אכן, מוטב היה לפעול לרישום פסק הבוררות כהסכם קיבוצי, ובכך להקנות לו פומביות ונגישות, לכל מאן דבעי. יחד עם זאת, סבורני, כי בנסיבות העניין דנן, אין בכך כדי לגרוע מתוקפו המחייב של פסק הבוררות כלפי העותרים. כפי שהבהרתי לעיל, פסק הבוררות ניתן מכוח הסכמה מקדמית, שמקורה בהסכם הקיבוצי, בו נקבע כי המחלוקות בין הצדדים ידונו בהליך בוררות. יתרה מכך, בסעיף 11 לפרק ישוב חילוקי הדעות שבהסכם הקיבוצי הבסיסי, נקבע במפורש, כי "הסכמה בכתב של נציג/י נציגות העובדים ונציג/י הנהלת החברה לגבי פתרון המחלוקות לפי סעיף 2 לעיל, או סיכום בכתב של הוועדה הפריטטית חתום ע"י כל חבריה לפי סעיף 3א' לעיל, או פסק של הבורר שמונה להכריע במחלוקת, יהיו סופיים ומחייבים את החברה, את ההסתדרות, נציגות העובדים ואת העובד או העובדים שהמחלוקת נוגעת אליהם" (ההדגשות הוספו – נ' ס'). חיזוק למסקנה האמורה ניתן למצוא גם בסעיף 31(ג) לחוק יישוב סכסוכי עבודה, שם נקבע כי "דינו של פסק-בוררים כדין חוזה בין הצדדים לבוררות או כדין הסכם קיבוצי ביניהם, הכל לפי הענין; פסק-בוררים בקשר להסכם קיבוצי בר-תוקף דינו כדין אותו הסכם קיבוצי". לכך נוסיף את עמדת ההסתדרות, שהבהירה לפנינו, כי היא מחויבת לפסק הבוררות שניתן, על הכרעותיו ותוצאותיו, ואף רואה בו חלק בלתי נפרד מהסכמות הצדדים, ללא צורך בכל פעולת אישרור נוספת. אמנם כן, אני ער לדברים שנקבעו לפני שנים רבות, בבג"ץ 578/75 פלונים נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"מ ל(3) 382, 389 (1976), לגבי הצורך ברישום של פסק הבוררות, על מנת לקבוע את תחולתו על העובדים (להלן: עניין פלונים). לא אכחד, גם לגבי דידי, הרישום של פסק הבוררות כהסכם קיבוצי הוא דרך המלך. עם זאת, אדגיש, כי בעניין פלונים ניטשה מחלוקת ביחס לעצם פרשנות פסק הבוררות והשלכותיו; בנוסף, הדברים נאמרו שם באמרת אגב, בשולי פסק הדין. לעומת זאת, בענייננו, פסק הבוררות ברור ונהיר, אין מחלוקת בנוגע לתוכנו, ובאשר למהות הדברים שנקבעו בו. הצדדים בנדון דידן היו מודעים לדבר קיומו, לתוצאותיו ולהשלכותיו. משכך, הם אינם יכולים להיאחז כעת בטענה, כי זה לא חל עליהם, ולוּ רק משום שלא נרשם כהסכם קיבוצי. משאלו הם פני הדברים, הרי שבנסיבות העניין, פסק הבוררות, על מסקנותיו וקביעותיו, חל על העותרים, חרף אי-רישומו כהסכם קיבוצי. סיכומו של דבר, על רקע מכלול הטעמים שפורטו לעיל, לדעתי דין העתירה להידחות, וכך אמליץ לחברַי כי נעשה. העותרים ישאו יחדיו בהוצאות המשיבה 2, בסך של 15,000 ₪, ובהוצאות המשיבה 3 בסך של 5,000 ₪. ש ו פ ט המשנה לנשיאה נ' הנדל: אני מסכים. המשנה נשיאה השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט נעם סולברג. ניתן היום, ‏כ"ז בכסלו התשפ"ב (‏1.12.2021). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 19047550_O05.docx דס מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1