אגודה שיתופית ברטעה נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4742-04-26 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת רות רונן העותרות: 1. אגודה שיתופית ברטעה 1. עיריית ברטעה נגד המשיבים: 1. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 2. ראש המינהל האזרחי 3. ועדת המשנה לפיקוח 4. היחידה הארצית לפיקוח עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותרות: עו"ד תאופיק ג'בארין פסק-דין השופטת רות רונן: עניינה של העתירה שלפנינו הוא בצו הפסקת עבודה וצו הריסה (להלן: הצווים) שהוצאו לעבודות פיתוח אותן ביצעו העותרות. כעולה מכתב העתירה, ביום 11.8.2025 נתלה צו הפסקת עבודה באזור מעיין המצוי, על פי הנטען, בתחומי העותרת 1 (להלן: המקרקעין) – וזאת בגין עבודות לפיתוח המעיין שבוצעו בשטח המקרקעין (להלן: עבודות הפיתוח). בצו הפסקת העבודה צוין כי עבודות הפיתוח נעשו ללא היתר וכי המחזיק מוזמן לדיון בעניינן לפני המשיבה 3 – ועדת המשנה לפיקוח. בדיון שהתקיים ביום 17.9.2025 נטען כי הוגשה בקשה להיתר לביצוע העבודות וכי מדובר בשטח פרטי. לאחר מכן הוחלט על הוצאת צו סופי להפסקת עבודה והריסה (להלן: צו ההריסה) – צו שנחתם ביום 26.10.2025. יצוין כי מעיון בצווים שהוצאו (צו הפסקת העבודה וצו ההריסה) עולה כי הם הוצאו מכוח סעיף 38(1) וסעיף 38(3) לחוק תכנון ערים כפרים ובנינים מס' 79 לשנת 1966 (להלן: חוק התכנון הירדני). למען שלמות התמונה יצוין כי מהנספחים שצורפו לעתירה עולה כי ביום 21.1.2026 שלחו המשיבים מענה לבקשה להיתר בנייה בו צוין כי בשל העובדה שחסרים מסמכים רלוונטיים לבקשה, הוחלט שלא לקלוט אותה. ביום 16.3.2026 פנה בא כוחן של העותרות למשיבים במכתב בו נטען כי מבדיקה של מודד מוסמך ובירור שנערך בוועדה המחוזית לתכנון ובניה – חיפה, עולה כי המקרקעין מצויים בתחום מדינת ישראל ועל כן אין למשיבים סמכות לנקוט בפעולות אכיפה כנגד עבודות הפיתוח. בא כוח העותרות ביקש לעכב את ביצוע צו ההריסה עד שיוכרעו טענותיו. ביום 23.3.2026 השיבה רכזת ועדת המשנה לפיקוח כי לאחר שקילת הבקשה, יעוכבו ההליכים למשך 14 ימים כדי לתת לעותרות שהות לפעול, ולאחר מכן הם יימשכו כסדרם. על רקע זה הוגשה העתירה דנן, בד בבד עם בקשה לצו ביניים שיאסור על הריסת עבודות הפיתוח. בעתירה חוזרות העותרות על הטענה לפיה המקרקעין נושא עבודות הפיתוח מצויים בשטחי מדינת ישראל ולכן אין למשיבים סמכויות אכיפה ופיקוח לגביהם. נטען כי הצווים הוצאו בחוסר סמכות, שכן הדין הרלוונטי החל הוא חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 ולא חוק התכנון הירדני – ולפיכך יש להורות על ביטולם. עוד טוענות העותרות כי במהלך השנים אושרו על ידי מוסדות התכנון הישראליים תכניות רבות על המקרקעין. כן נטען כי שר הפנים קבע כי המקרקעין מצויים בשטחה של מדינת ישראל, ועל כן המשיבים אינם מוסמכים לקבוע אחרת. העותרות מוסיפות כי בהתאם לדין הישראלי עבודות הפיתוח פטורות מהיתר בנייה, ומשכך אין מקום לאפשר את הריסתן. לצד זאת, העותרות טוענות בעתירתן כי הסמכות לדון בעתירה נתונה באופן בלעדי לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, משום שהמקרקעין אינם מצויים באזור יהודה ושומרון – ולכן אין לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים סמכות לדון בעתירה. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ונספחיה, אנו סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. סעיף 5א(א)(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: החוק) קובע כי לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים נתונה הסמכות לדון בעתירה נגד "החלטה של רשות או גוף המנוי בתוספת הרביעית, הפועלים ביהודה והשומרון ... בעניין המנוי בתוספת הרביעית". התוספת הרביעית לחוק מונה את סוגי העניינים בהם ניתן לדון, ובין היתר: "החלטה של רשות לפי חוק תכנון ערים, כפרים ובניינים, מס' 79 לשנת 1966 ..." (למעט סוגי החלטות המפורטות שם; ראו פרט 2 לתוספת הרביעית לחוק). כפי שצוין לעיל, הצווים נושא העתירה הוצאו – כעולה מהאמור בהם – מכוח סעיף 38(1) וסעיף 38(3) לחוק התכנון הירדני. לכן, מדובר בהחלטה שפרט 2 לתוספת הרביעית לחוק חל עליה. אכן, טענת העותרות היא שהצווים הוצאו בהיעדר סמכות משום שהעבודות בוצעו במקרקעין המצויים בשטחי מדינת ישראל ולא באזור יהודה ושומרון – ולכן פרט 2 לתוספת הרביעית לחוק אינו חל. ואולם עמדת העותרות בשאלת בית המשפט המוסמך מהווה "הנחת המבוקש" – וזאת עוד בטרם הוכרעו טענותיהן בדבר מיקומם של המקרקעין נושא עבודות הפיתוח וטענת העדר סמכות הנגזרת מכך. העותרות יוכלו להעלות טענות אלה, ככל שימצאו לנכון, בעתירתן לבית המשפט לעניינים מנהליים. מבחינה זו אין הבדל בין טענת העדר סמכות להוצאת הצווים לבין כל טענה אחרת שהעותרות יבקשו להעלות במסגרת עתירתן. במילים אחרות, משעה שהגוף שהוציא את הצווים הוא גוף הפועל ביהודה ושומרון (קרי המפקד הצבאי); והוא קובע כי הוא מוציא אותם מכוח חוק התכנון הירדני – קונה בית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בתוקפם של הצווים ובכלל הטענות שמאן דהוא יבקש להעלות כנגדם, ובכלל זה גם טענות הנוגעות למישור הסמכות להוציאם. על כן, עומד לעותרות סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. יובהר כי איננו מחווים דעה לגוף טענת העותרות ביחס למיקום המקרקעין בהם בוצעו עבודות הפיתוח, טענה שכאמור תתברר בהתאם לצורך בהליך שיתנהל בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים. סוף דבר: העתירה נמחקת אפוא ללא צו להוצאות. על מנת לאפשר לעותרות שהות לפנות לבית המשפט לעניינים מנהליים לצורך הגשת עתירה מתאימה, ניתן בזה צו ארעי האוסר על הריסת עבודות הפיתוח נושא העתירה למשך 7 ימים נוספים ממועד פרסום פסק הדין. ניתן היום, כ"ב ניסן תשפ"ו (09 אפריל 2026). דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט רות רונן שופטת