פסק הדין המלא
החלטה בתיק ע"א 4741/14
בבית המשפט העליון
ע"א 4741/14
לפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופט מ' מזוז
המערערת:
נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ
נ ג ד
המשיב:
שלמה שפירא
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בה"פ 56020-02-13 מיום 15.5.2014 שניתן על ידי השופט י' שינמן
תאריך הישיבה:
ד' בתמוז התשע"ו (10.7.2016)
בשם המערערת:
עו"ד אייל בליזובסקי; עו"ד אסף הדני
בשם המשיב:
עו"ד רון צין; עו"ד סלאם חאמד
פסק דין
השופט נעם סולברג:
במוקד המחלוקת – פיצויי הפקעה. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט י' שינמן) דחה תובענה שהגישה נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ (לשעבר מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ) על דרך של המרצת פתיחה, ובה ביקשה להורות על ביטול שומת פיצויי הפקעה מיום 30.8.2009 שניתנה על-ידי השמאי ד"ר אבי הורוביץ; להורות על עריכה מחדש של השומה בהתאם לעקרונות שייקבע בית המשפט בסוגיות השונות המפורטות בתובענה, על בסיס הוראות חוזי החכירה של המשיב מול מינהל מקרקעי ישראל, הדין והפסיקה; ולקבוע כי בכל מקרה קיים נגד המשיב השתק שיפוטי לטעון לסכומי פיצויים העולים על שיעור מסוים, וכי גם מטעם זה בטלה השומה ולא ניתן לפסוק את סכום הכסף שנקבע על-פיה.
בית המשפט המחוזי דן בטענות על כשלים בשומה; על פגיעה בכללי צדק טבעי; על עסקאות השוואה בלתי רלבנטיות וניתוח לקוי; על חוסר תום לב והשתק שיפוטי; על שווי המחוברים; על חריגה מסמכות על-פי ההסדר המוסכם וכתב המינוי; ועוד. בית המשפט המחוזי דחה לבסוף את התובענה, משלא ראה לנכון להתערב בחוות דעתו של השמאי המוסכם.
למקרא נימוקי הערעור ואֵלו שבאו בתשובה הערנו את הערותינו בדיון ביום 20.1.2016. ציינו קושי של ממש בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, בכך שניתן בו אישור לשומה המבוססת על ירידת ערך הקרקע, בעוד הזכות שהוקנתה למשיב בחוזה החכירה היא לעיבוד חקלאי בלבד (סעיף 8 לחוזה). הצענו לצדדים להסכים לביטול פסק הדין ולהסמיכנו לפסוק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 את סכום הפיצויים שתשלם המערערת למשיב. ב"כ הצדדים נדברו עם שולחיהם ובינם לבין עצמם, עד אשר הסכימו עקרונית לפסיקה במתכונת הנ"ל, אך לא הצליחו להסכים על סכומי מינימום ומקסימום.
ב"כ המערערת הציע 25 ₪ למ"ר כסכום מינימום ו-25 $ למ"ר כסכום מקסימום, בהתבסס על ההפרש שבין סכום הפיצוי, המשולם על-ידי רמ"י לחוכר קרקע חקלאית, המחזיר את הקרקע לרמ"י במקרה של שינוי יעוד, לבין התשלום ששולם לעמיתיו של המשיב לתביעה המקורית; שלהם, לטענת המערערת, חוזה חכירה שונה מזה של המשיב, שאינו כולל סעיף על שינוי יעוד, ומצדיק, לטענתה, הבחנה ביניהם ופסיקת פיצוי בשיעור נמוך למשיב ביחס לזה שניתן לעמיתיו לתביעה המקורית.
ב"כ המשיב הציע 25 ₪ למ"ר כסכום מינימום ו-175 ₪ למ"ר כסכום מקסימום, בהתבסס על מלוא סכום ההפרש בין הצעת המערערת הנ"ל, לבין סכום הפיצוי שנקבע על-ידי השמאי המוסכם, שאושר בפסק הדין מושא הערעור, משום שהשינוי בנוסח החוזים, לפי הנטען, אינו משפיע על שומת ההפקעה בנסיבות דנן.
מלכתחילה סיכמו ב"כ הצדדים לדון תחילה בגבולות המינימום והמקסימום ורק לאחר מכן לטעון לגופו של עניין, לגבי סכום הפיצויים. בהמלצתנו הסכימו להשאיר עניין זה לשיקול דעתנו. עוד הוסכם, להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין על כל סכום שיפסק.
שבנו אפוא ושקלנו, נתנו את דעתנו על טענות ב"כ הצדדים, אלה שבכתב ואלה שנוספו עליהם בעל-פה בדיון שלשום, על רקע מכלול החומר שהובא לעיוננו, והחלטנו להעמיד את סכום הפיצוי שתשלם המערערת למשיב על סך של 50 ₪ למ"ר בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מן התאריך הקובע (16.4.2007).
אין צו להוצאות.
ניתן היום, ו' בתמוז התשע"ו (12.7.2016).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14047410_O13.doc עב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il