פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"א 4740/08
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4740/08
ע"א 3234/09
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופטת א' חיות
המערערים בע"א 4740/08 ובע"א 3234/09:
1. לי דן סוכניות בע"מ
2. איסר דנביץ
נ ג ד
המשיבים בע"א 4740/08 ובע"א 3234/09:
1. HASBRO INTERNATIONAL INC
2. הסברו ישראל בע"מ
3. אורה קוסטר
4. תאו קוסטר
5. למדע תעשיות קלות בע"מ
6. הרצנו בע"מ
ערעור על פסק הדין החלקי של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בת.א. 2469/02 מיום 8.4.08 שניתן ע"י כב' השופטת ד"ר ד' פלפל על החלטת הביניים של בית המשפט מיום 16.7.09 ועל פסק הדין המשלים של בית המשפט מיום 23.2.09
תאריך הישיבה:
כ"א בסיון התש"ע
(3.6.2010)
בשם המערערים בע"א 4740/08 ובע"א 3234/09:
עו"ד ד"ר שרה פרזנטי
עו"ד ערן פרזנטי
בשם המשיבים בע"א 4740/08 ובע"א 3234/09:
עו"ד ריצ'רד לוטי
עו"ד חמוטל נירן
פסק-דין
השופט א' גרוניס:
1. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד סגנית הנשיאה ד"ר ד' פלפל) קיבל את תביעתם של המשיבים נגד המערערים, שהוגשה בשנת 2002. בית המשפט קבע, כי המערערים הפרו את זכויות היוצרים של המשיבים בהקשר למשחק מסוים וכן ביצעו עוולה של גניבת עין בקשר למשחק. בית המשפט נתן בשלב הראשון פסק דין חלקי ובהמשך פסק דין משלים. התוצאה של כל ההליכים הייתה שניתן צו מניעה נגד המערערים וכן הם חויבו בתשלום פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של 200,000 ש"ח בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך 50,000 ש"ח. המערערים הגישו שני ערעורים, האחד נגד פסק הדין החלקי ונגד החלטה מסוימת והאחר נגד פסק הדין המשלים שהביא לסיום ההליכים. שני הערעורים נדונו יחדיו בפנינו.
2. המשיבים 3 ו-4 (להלן – הממציאים) המציאו לפני כשלושים שנים משחק לילדים שנקרא בעברית "נחש מי" ובאנגלית "guess who" (להלן – המשחק המקורי). בשנת 1979 היקנו הממציאים למשיבה 1 רישיון ייחודי ובלעדי לניצול הזכויות במשחק. כיום הרישיון תקף לגבי כלל המדינות בעולם למעט ארצות הברית וקנדה. שיווקו של המשחק החל לפני יותר מ-20 שנה והוא נמכר במדינות שונות. השיווק של הגירסה העברית החל לפני כ-15 שנים. בכתב התביעה טענו המשיבים, כי המערערים מייבאים ארצה ומשווקים בארץ שני משחקים שהינם העתקים של המשחק המקורי, אחד מן המשחקים נקרא "מיהו החשוד" והאחר "מי אני". המשחק המקורי וכן המשחקים שמשווקים המערערים מיועדים לילדים. במהלך המשחק מחזיק כל משתתף לוח עם דמויות של גברים ונשים שקיימים ביניהם הבדלים מסוימים, למשל לגבי הרכבת משקפיים, חבישת כובע, שפם, צורת שיער וכיוצ"ב. באמצעות הצגת שאלות בהקשר להבדלים האמורים, על המשתתף לזהות את הדמות שבחר יריבו למשחק. לבית משפט קמא הוגשו, כמובן, המשחקים של הצדדים וכן הובאו ראיות בעל פה. כאמור, בית המשפט מצא, כי המשחקים שהפיצו המערערים הפרו את זכויות היוצרים של המשיבים וכן בוצעה עוולה של גניבת עין. יצוין, כי אין זו הפעם הראשונה שהצדדים מעורבים בהליכים משפטיים ביניהם בנוגע להפרות של קניין רוחני. בהליך קודם התחייבו המערערים שלא לייבא ולשווק משחקים הדומים עד כדי הטעיה למשחקים שהמשיבה 1 טוענת שיש לה בהם זכויות יוצרים (להלן – ההסכם הקודם). בתובענה שהוגשה לבית המשפט המחוזי נטען, כי המערערים אף הפרו את ההסכם הקודם. בית המשפט המחוזי אכן קבע שהיתה גם הפרה של ההסכם הקודם.
3. איננו רואים צורך להביע עמדה בשאלה האם המערערים הפרו את זכויות היוצרים של המשיבים במשחק המקורי והאם הופר ההסכם הקודם. די לענייננו בכך שהמערערים ביצעו עוולה של גניבת עין ככל שמדובר בשני המשחקים שהם שיווקו בארץ. כידוע, על הטוען לקיומה של עוולה של גניבת עין להוכיח שניים: ראשית, כי קיים חשש סביר שהציבור יטעה לחשוב שטובין של הנתבע או שירותים שהוא מציע הם של התובע או קשורים אליו. שנית, כי לתובע מוניטין לגבי הטובין או השירותים. במקרה הנוכחי שוכנענו שהמשיבים אכן הוכיחו את שני מרכיביה של העוולה. בחינה של קופסת המשחק מגלה דימיון רב בין המשחקים ששיווקו המערערים לבין המשחק המקורי, דימיון שמגיע עד כדי הטעיה. אף ככל שמדובר במוניטין עולה מן החומר, כי המשיבים הביאו ראיות למכביר על כך שיש להם מוניטין במשחק המקורי. יוער, כי לא מצאנו אף עילה להתערב בהחלטת הביניים של בית המשפט המחוזי שלא להתיר למערערים להגיש ראייה מסויימת.
4. המערערים טענו באופן חלופי, כי לא היה מקום לחייבם בפיצוי בלא הוכחת נזק בסכום של 200,000 ש"ח. הסכום האמור הורכב משני סכומים של 100,000 ש"ח כל אחד. המערערים טענו, כי בית המשפט המחוזי קבע בפסק הדין המשלים שמדובר בהפרה של זכויות יוצרים. על כן, כך נטען, רשאי היה בית המשפט באותה עת לפסוק בגין כל הפרה סכום מירבי של 20,000 ש"ח בלבד. טענה נוספת שנטענה היתה, כי אף אם היה מקום לפסוק סכום בגין ביצוע של עוולה של גניבת עין, הרי לא היה זה מן הראוי לחייב את המערערים בתשלום הסכום המירבי של 100,000 ש"ח לכל עוולה בלא הוכחת נזק. דין טענות אלה להידחות.
5. אכן, בגין כל הפרה של זכות יוצרים ניתן היה לחייב בסכום מירבי של 20,000 ש"ח (כך על פי סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים. הסעיף בוטל עם כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 ביום 25.5.2008; כיום הסכום המירבי הוא 100,000 ש"ח, לפי סעיף 56 לחוק). ברם, לענין העוולה של גניבת עין רשאי היה בית המשפט לפסוק סכום של עד 100,000 ש"ח ללא הוכחת נזק בגין כל עוולה (סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999). בפסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי מדבר בית המשפט וחוזר ומדבר על הפרה של זכויות יוצרים. עם זאת, בית המשפט מדבר במפורש, כמו כן, על סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות ומציין את הסכום של 100,000 ש"ח. אין ספק מקריאה של פסק הדין המשלים על רקע פסק הדין החלקי, כי הערכאה הדיונית ביקשה לחייב את המערערים בפיצוי בגין עוולה של גניבת עין ולא ביקשה להגביל את הפיצוי לגבי הפרה של זכות יוצרים.
6. ברי, כי הסכום של 100,000 ש"ח בו ניתן לחייב את המעוול בשל כל עוולה הינו סכום מירבי. משמע, בית המשפט אינו חייב לפסוק סכום זה, אלא רשאי הוא לפסוק סכום נמוך הימנו. דא עקא, במקרה הנוכחי בהחלט צדק בית המשפט המחוזי משחייב את המערערים בסכום המירבי לגבי כל עוולה, היינו, לגבי כל אחד משני המשחקים שהם שיווקו בארץ. זאת, בין היתר, לאור העובדה שכבר בעבר ניתנה התחייבות של המערערים שלא לשווק בארץ משחקים מפרים. בין הצדדים התעוררה מחלוקה בשאלה האם המשחק המקורי כלול בהתחייבות שבהסכם הקודם. אין צורך להכריע בעניין זה. די בכך שהמערערים חזרו וביצעו הפרה ועוולה כלפי המשיבה 1, גם אם אין מדובר בהפרה של ההסכם הקודם.
7. אי לכך, אנו מחליטים לדחות את הערעורים. המערערים ישאו בשכר טרחת עורך דין בסכום של 30,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"א בסיון התש"ע (3.6.2010).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08047400_S12.doc גק
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il