פאטמה חסונה נ. רשות הפיתוח - מנהל מקרקעי ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 4737/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4737/06 ע"א 1367/07 ע"א 7655/10 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופטת א' חיות המערערים בע"א 4737/06: 1. פאטמה חסונה 2. סמיה געסוס 3. הודה אל סעדי 4. נדיה חסונה 5. הדאייה חסונה 6. גז'אלה חסונה סאלח 7. עדנאן חסונה 8. מאלק חסונה המערער בע"א 1367/07: המערערים בע"א 7655/10: 9. סירי חסונה עבד אל חמיד חסונה 1. יורשי מוסא חסונה 2. הודה אל סעדי 3. פטמה חסונה 4. גז'אלה חסונה 5. הדיה חסונה 6. נאדיה חסונה 7. סאמיה געסוס 8. עדנאן חסונה נ ג ד המשיבה בע"א 4737/06: המשיבה בע"א 1367/07: המשיבים בע"א 7655/10: רשות הפיתוח - מנהל מקרקעי ישראל רשות הפיתוח - מנהל מקרקעי ישראל 1. שר האוצר 2. מנהל מקרקעי ישראל ע"א 4737/06: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 06.03.2006 בתיקי ה"פ 1848/97, ה"פ 10780/99 וה"פ 840/01 שניתן על ידי כבוד השופטת ע' ברון ע"א 1367/07: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 27.12.2006 בתיק ה"פ 288/04 שניתן על ידי כבוד השופטת נ' אחיטוב ע"א 7655/10: ערעור על החלטתו המשלימה של בית המשפט המחוזי תל אביב מיום 19.07.2010 בתיקי ה"פ 1848/97, ה"פ 10780/99 וה"פ 840/01 שניתנה על ידי כבוד השופטת ע' ברון בשם המערערים 6-1 בע"א 4737/06 והמערערים 8-2 בע"א 7655/10: בשם המערערים 8-7 בע"א 4737/06 והמערער 1 בע"א 7655/10: בשם המערער בע"א 1367/07: בשם המשיבה בע"א 4737/06 ובע"א 1367/07 והמשיבים בע"א 7655/10: עו"ד רון טורקלטאוב עו"ד תמר דיין משה עו"ד אוריאל גניהר עו"ד אלעד פרסקי פסק-דין הנשיא א' גרוניס: 1. לפנינו ערעורים על פסק-דין מיום 6.3.2006 ועל החלטה משלימה מיום 19.7.2010 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ע' ברון) וכן ערעור על פסק-דין מיום 27.12.2006 של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' אחיטוב). הדיון בשלושת הערעורים נשמע יחדיו. עניינם בהערכת שוויים של מקרקעין שהופקעו בשנת 1994, ובשיעור הפיצוי שעל המדינה לשלם בגין ההפקעה. העובדות וההליכים בבית המשפט המחוזי 2. המערערים בע"א 4737/06 ובע"א 7655/10 הם יורשיהם של יעקב ומוסא חסונה (להלן – היורשים), אשר היו בעליהם של מקרקעין בגוש 3994. מדובר בחלקים של מספר חלקות שמבטאים בסך הכל שטח של כ-100 דונם. המערער בע"א 1367/07, עבד אל חמיד חסונה, היה בעליהם של מקרקעין בגוש זה אף הוא (להלן – עבד אל חמיד). חלקו שלו בקרקע היה כשלושה דונמים. ביום 30.4.1994 פרסם שר האוצר הודעה על כוונתו לרכוש את המקרקעין לצורכי ציבור, מכוח סמכותו לפי פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943. המקרקעין הופקעו לצורך הרחבת נמל התעופה בן-גוריון. היורשים פתחו במספר הליכים בבית משפט קמא, שעניינם קביעת שוויים של המקרקעין שהופקעו וקבלת פיצויים בגין ההפקעה. הדיון בהליכים אלה אוחד. עבד אל חמיד פתח בהליך נפרד לקביעת שווי המקרקעין שהופקעו ממנו. 3. ביום 22.6.2003 הגיעו היורשים, לאחר משא ומתן ממושך, להסכמה דיונית עם המדינה. בהסכמה הדיונית הוחלט, כי מר עודד האושנר ימונה כשמאי מכריע (להלן – השמאי המכריע), והוא יקבע את היחס בין שוויים של המקרקעין שהופקעו מן היורשים לבין שוויים של מקרקעין אחרים שהופקעו באותו אזור (מקרקעין שיכונו להלן – קרקעות שוורץ ו-קרקעות מהדרין). הובהר, כי השמאי המכריע לא נדרש לקבוע את שוויים של מקרקעי היורשים, אלא רק את יחסי השווי בין מקרקעין אלה לבין קרקעות שוורץ וקרקעות מהדרין. במסגרת ההסכמה הדיונית, פורטו מספר קביעות שיהוו בסיס לחישובו של יחס זה. קביעות אלה עוסקות במקרקעין אחרים הסמוכים לחלקות היורשים. שתיים מן הקביעות רלוונטיות לענייננו. האחת, פסיקתה של הפוסקת המכריעה, גב' נעמי שטרן, לפיה שוויין של קרקעות מהדרין היה 13.68 דולר למ"ר; והאחרת, ההכרעה בה"פ 1648/97, בה נקבע כי שוויין של קרקעות שוורץ גבוה ב-14 אחוזים משווי קרקעות מהדרין (היינו 15.595 דולר למ"ר). במסגרת ההסכמה הדיונית פורטו המסמכים שיועברו לשמאי המכריע לצורך הכנת חוות דעתו, ונקבע כי הכרעתו של השמאי תהיה סופית ומוחלטת. הוסכם, כי לאחר שתתקבל הכרעתו של השמאי המכריע, יתבקש בית המשפט להכריע בשאלת שיעורי הריבית וההצמדה אשר יתווספו לפיצוי. בהתאם להסכמה הדיונית בין הצדדים, הוגשה ביום 6.12.2004 חוות הדעת של השמאי המכריע. בחוות הדעת קבע השמאי המכריע כי שווי הקרקעות שהופקעו מן היורשים הוא 245 אחוזים משווי קרקעות מהדרין. 4. משניתנה החלטת השמאי המכריע, נדרש בית משפט קמא לסוגיית ההצמדה ושיעורי הריבית שיתווספו לפיצוי. המחלוקת בין בעלי הדין בסוגיה זו נוגעת לתחולתו של החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור (תיקון מס' 8), התשנ"ה-1995 (להלן – תיקון מספר 8 או התיקון)). בתיקון מספר 8 שונה שיעור הריבית שתתווסף לפיצויים על מקרקעין שהופקעו, מריבית לא צמודה בשיעור של ארבעה אחוזים לריבית צמודה בשיעור של אחוז וחצי. בעקבות התיקון הורה סעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964 (להלן – החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור או החוק) כך: "נרכשו זכויות במקרקעין מכוח חוק רכישה פלוני, ישולמו לבעל הזכויות פיצויים בסכום שווי הזכויות כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של 4% לשנה עד יום ט' בניסן התשנ"ג (31 במרס 1993), וריבית צמודה בשיעור 1.5% לשנה מיום י' בניסן התשנ"ג (1 באפריל 1993) ואילך על שווי הזכויות בלבד, לפי זה: (1) הריבית תחושב ממועד הרכישה עד יום התשלום בפועל או הפקדת הסכום לזכות בעל הזכויות לפי האמור בסעיף קטן (ב); (2) ההצמדה תחושב על פי עליית מדד המחירים לצרכן כפי שפורסם לאחרונה לפני תשלום הפיצויים או הפקדתם לעומת המדד שפורסם לחודש שבו חל מועד הרכישה." יוער כבר כעת, כי מאז תוקן סעיף 8(א) פעם נוספת (תיקון מספר 10). עיקר התיקון הוא בשינוי שיעור הריבית בתקופה שהחל מיום תחילת תיקון מספר 10. כך מורה סעיף 8(א) כיום: "נרכשו זכויות במקרקעין מכוח חוק רכישה פלוני, ישולמו לבעל הזכויות פיצויים בסכום שווי הזכויות כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של 4% לשנה עד יום ט' בניסן תשנ"ג (31 במרס 1993), על שווי הזכויות בלבד, בתוספת ריבית צמודה בשיעור של 1.5% לשנה מיום י' בניסן תשנ"ג (1 באפריל 1993) עד ערב תחילתו של חוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010 (להלן – תיקון מס' 3), ובתוספת ריבית צמודה בשיעור שנקבע, לעניין ההגדרה 'הפרשי הצמדה וריבית', לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום תחילתו של תיקון מס' 3 ואילך...". תאריך תחילתו של תיקון מס' 10 הוא 15.02.2010 (ראו סעיפים 23 ו-27(ה) לחוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010), ומיום זה חל שיעור הריבית הצמודה הקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן – חוק פסיקת ריבית והצמדה). המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשיעור הריבית שיחול עד ליום זה, ועניינה במועד תחולתו של תיקון מספר 8. תיקון מספר 8 התקבל בכנסת ביום 24.1.1995 ופורסם ברשומות ביום 3.2.1995. לפיכך טענו היורשים בבית משפט קמא כי אין מקום להחילו על הפיצויים המשולמים להם בעבור מקרקעין שהופקעו עוד בשנת 1994. היורשים טענו עוד כי החלת התיקון באופן רטרואקטיבי אינה חוקתית. מנגד טענה המדינה כי לשון החוק ברורה, והיא מורה כי החל מיום 1.4.1993 תשולם ריבית צמודה של אחוז וחצי תחת ריבית לא צמודה של ארבעה אחוזים. בכך, טענה המדינה, הביע המחוקק את כוונתו להחיל את הוראת התיקון רטרואקטיבית החל מיום זה. יובהר, כי אין חולק שהריבית (בין אם בשיעור לו טוענים היורשים ובין אם בשיעור לו טוענת המדינה) באה בנוסף להצמדת הפיצויים למדד המחירים לצרכן. 5. ביום 6.3.2006 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' ברון) בעניינם של היורשים, במסגרתו ניתן תוקף של פסק דין להחלטת השמאי המכריע והוכרעה המחלוקת בעניין הריבית. בית המשפט המחוזי קבע כי תחולתו של התיקון היא רטרואקטיבית, כך שהפיצויים יישאו ריבית צמודה בשיעור של אחוז וחצי. בית המשפט המחוזי קבע כי אף שחזקה היא כי תחולתו של דבר חקיקה היא מכאן ולהבא, הרי שבמקרה זה נסתרה החזקה. המחוקק, כך הוסבר, הדגיש בשני מקומות שונים את כוונתו שהתיקון יוחל רטרואקטיבית: בנוסחו של סעיף 8(א) כפי שהיה עם תיקון מספר 8, שבו מצוין התאריך 1.4.1993 כיום הקובע; ובסעיף 6(א) לתיקון, שכותרתו "תחילה, תחולה וקיום תוקף", הקובע כי: "תחילתו של חוק זה, למעט סעיף 5, ביום י' בניסן התשנ"ג (1 באפריל 1993), והוראותיו יחולו גם על רכישה שנעשתה לפני יום התחילה ביחס לאותו חלק מהפיצויים שטרם שולם". בסוגיית חוקתיות התיקון קבע בית משפט קמא כי אף אם יניח לטובת היורשים כי שיעור הריבית בגין הפיצויים הוא בר-הגנה במסגרת הזכות החוקתית לקניין, הרי שבהיעדר אינטרס הסתמכות לגיטימי, אין פגם חוקתי בכך שהמחוקק משנה את שיעור הריבית שנקבע בחוק. במקרה זה, כך נקבע, אין מדובר בעסקה רצונית ועל-כן היורשים לא שינו את מצבם לרעה בהסתמך על שיעור הריבית. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי הדגיש כי היורשים אף לא טענו להסתמכות על שיעור הריבית ולא הוכיחו בראיות קיומה של הסתמכות. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת היורשים כי יש לפסוק לטובתם ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, בגין התקופה שמיום מתן הכרעתו של השמאי המכריע ועד לתשלום בפועל. זאת, מן הטעם שמדובר בדין כללי, שעליו גובר הדין הספציפי, הקבוע בחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור. לעניין הוצאות המשפט ושכר טרחת עורכי הדין, ראה בית המשפט המחוזי במערערים כמי שזכו בתביעתם, נוכח העובדה ששווי הקרקע בו נקבו בתביעתם קרוב יותר לפסיקת השמאי המכריע מן הסכום שבו נקבה המדינה. לכן, נקבע כי המדינה תישא בהוצאות המשפט, מלבד שכר-טרחת המומחה מטעם היורשים, ומלבד תשלום שכר-טרחת השמאי המכריע, שיחולק שווה בשווה בין הצדדים, כאמור בהסכמה הדיונית. כן חויבה המדינה בתשלום שכר טרחת עורך דין בסך של 50,000 ש"ח. 6. על פסק דין זה הגישו היורשים ערעור (ע"א 4737/06). בערעורם חוזרים היורשים על טענותיהם לעניין גובה הריבית שיש להוסיף לפיצויים. כן משיגים היורשים על הסכום שנפסק לטובתם בגין שכר-טרחת עורך-דינם ועל כך שמחצית משכר-טרחתו של השמאי המכריע הוטלה עליהם. 7. הליך נפרד הוגש, כאמור, על ידי עבד אל חמיד, שהיה בעלים משותף של מקרקעין עם היורשים בחלק מן החלקות. מקרקעין אלה, הופקעו אף הם ביום 30.4.1994, מכוח אותה הודעת הפקעה ולאותו צורך. בין עבד אל חמיד לבין המדינה הוסכם כי הופקעו 3.112 דונם והשאלה שנותרה במחלוקת הייתה גובה הפיצוי. לצורך הכרעה במחלוקת הגיש כל אחד מבעלי הדין חוות דעת שמאית מטעמו. כמו כן, ביקשה המדינה, במסגרת הסיכומים שהגישה, להתבסס על פסקי דין ועל חוות דעת של שמאים מכריעים, שניתנו ביחס למקרקעין סמוכים. בין היתר, ביקשה המדינה להסתמך גם על פסק הדין שניתן בעניינם של היורשים. 8. ביום 27.12.2006 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אחיטוב). בית המשפט קבע כי לנוכח פגמים שונים שנפלו, לטעמו, בחוות הדעת השמאיות שהגישו שני הצדדים, לא ניתן להתבסס עליהן לשם קביעת שווי המקרקעין. לכן, החליט בית המשפט להסתמך על ההחלטות שצורפו לסיכומי המדינה כ"תשתית שמאית נוספת". בית המשפט המחוזי קבע, כי שוויים של המקרקעין יהיה זהה לשווי שנקבע לקרקעות היורשים, שהן כאמור חלקים של אותן חלקות. בית המשפט המחוזי קבע כי שווי זה עומד על 33,520 דולר לדונם. סוגיית שיעור הריבית לפי סעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, שנדונה בעניינם של היורשים, התעוררה אף במקרה זה. אף כאן נקבע כי לשונו של סעיף 8(א) לחוק ברורה, וכוונת המחוקק הייתה להחיל את התיקון באופן רטרואקטיבי. עוד הוחלט, כי לאור התוצאה יישא כל צד בהוצאותיו. 9. על פסק דין זה הוגש הערעור שכותרתו ע"א 1367/07. בערעורו טוען עבד אל חמיד נגד הסתמכותו של בית המשפט על החלטות שניתנו בהליך אחר, והוגשו לראשונה במסגרת סיכומי המדינה. לגוף העניין, סבור עבד אל חמיד כי היה מקום לקבל את חוות הדעת השמאית מטעמו. כמו-כן טוען הוא כי לא היה מקום להחיל את הוראות סעיף 8(א) לחוק באופן רטרואקטיבי. 10. ביום 6.5.2008 נערך בבית משפט זה דיון בפני הרכב (השופטים גרוניס, נאור וחיות) בעניינם של היורשים (ע"א 4737/06) ובעניינו של עבד אל חמיד (ע"א 1367/07). במהלך הדיון התברר, כי קיימת מחלוקת בין בעלי הדין בע"א 4737/06 באשר לשווי הכספי של קרקעות היורשים. כזכור, באותו עניין נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק-דין להחלטת השמאי המכריע, לפיה היחס בין שווי קרקעות היורשים לבין שווי קרקעות מהדרין הוא 245 אחוזים. השווי הכספי של קרקעות היורשים, לפי דונם, לא נפסק במפורש. לפיכך, הוחלט להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שיבהיר נקודה זו. עוד הוחלט, כי השאלה המשותפת לשני הערעורים בעניין הריבית תידון לאחר שתינתן החלטתו של בית המשפט המחוזי ביחס לשווי קרקעות היורשים. 11. ביום 19.7.2010 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ע' ברון). בית המשפט המחוזי הבהיר כי מקור המחלוקת בעניין שווי קרקעות היורשים הוא בשאלת שוויין של קרקעות מהדרין, ששימשו כאמור כנקודת ייחוס. בית המשפט המחוזי קבע כי טענת היורשים, לפיה יש לקבוע את שווי קרקעות מהדרין בהתאם לחוות דעת שנתן לגביהן השמאי סם רובל, אינה מתיישבת עם האמור בהסכמה הדיונית. בהסכמה הדיונית הוסכם כי שווי קרקעות מהדרין ייקבע לפי פסיקתה של הפוסקת המכריעה, גב' נעמי שטרן, ויעמוד על 13.68 דולר למ"ר. כמו-כן, חוות דעתו של השמאי סם רובל ביחס לקרקעות מהדרין (בניגוד לחוות דעתו ביחס לקרקעות שוורץ) לא נכללה בגדר הקביעות שהוסכם כי ישמשו בסיס להחלטת השמאי המכריע במסגרת ההסדר הדיוני. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי מחלוקת זו הוכרעה כבר למעשה בבש"א (מחוזי ת"א) 2912/05 (ה"פ 1848/97) יורשי חסונא נ' שר האוצר (לא פורסם, 14.7.2005) (להלן – בש"א 2912/05) (מפי כבוד השופטת ר' לבהר שרון). החלטה זו באה בעקבות בקשת היורשים כי בית המשפט יקבע את שווי המקרקעין בהתייחס לחוות דעתו של השמאי סם רובל ביחס לשווי קרקעות מהדרין (היא חוות הדעת שכאמור לא נכללה בהסכמה הדיונית). במסגרת הדיון בבש"א 2912/05 נשלחה לשמאי המכריע שאלת הבהרה, בה נשאל למשמעות ההתייחסות בחוות דעתו ל"פסיקת השמאי המוסכם מר סם רובל". מתשובתו הסיק בית המשפט כי כוונתו הייתה לחוות דעתו של השמאי רובל ביחס לקרקעות שוורץ, ולא לחוות דעתו ביחס לקרקעות מהדרין. לפיכך בקשת היורשים בבש"א 2912/05, לקביעת שווי המקרקעין, נדחתה. 12. על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 19.7.2010 הגישו היורשים ערעור נוסף לבית משפט זה (ע"א 7655/10). לעמדתם, פסק השמאי המכריע את היחס בין שווי הקרקעות שהופקעו מהם לבין שווי קרקעות מהדרין, כפי שזה הוגדר בחוות דעתו של השמאי סם רובל, ולא כפי שהוגדר בפסיקתה של נעמי שטרן. כמו-כן טוענים היורשים כי ההחלטה בבש"א 2912/05 אינה יוצרת השתק או מעשה בית-דין. זאת משום שבהחלטה נדחתה בקשת היורשים לקביעת גובה הפיצויים המגיעים להם. דיון והכרעה 13. במסגרת שלושת הערעורים שלפנינו עולות מספר סוגיות בהן נדרשת הכרעה. בעניינם של היורשים עומדת על הפרק המחלוקת בעניין השווי הכספי של המקרקעין; גם בעניינו של עבד אל חמיד ישנה מחלוקת באשר לשווי המקרקעין, ובפרט ביחס לשאלה אם רשאי היה בית המשפט להסתמך על החלטה שניתנה בהליך אחר ולא הוגשה כראיה אלא צורפה לסיכומים. בנוסף, מועד תחולתו של תיקון מספר 8 נתון במחלוקת הן בעניינם של היורשים הן בעניינו של עבד אל חמיד. לבסוף, יש להידרש להשגתם של היורשים על סכום הוצאות המשפט שנפסק לטובתם. נדון בסוגיות אלה כסדרן. שווי קרקעות היורשים 14. דעתנו בעניין זה הינה, כי צדק בית משפט קמא בהחלטתו. בסעיף 2 להסכמה הדיונית פורטו מספר קביעות ספציפיות שישמשו בסיס בלעדי להכרעת השמאי המוסכם. כמו-כן כתבו הצדדים במפורש את השווי הכספי שנקבע לקרקעות מהדרין ולקרקעות שוורץ: "2. מוסכם בין הצדדים כי הקביעות שלהלן הן ורק הן יהוו נקודת מוצא ובסיס להשוואה לצורך קביעת שווי הקרקע המופקעת של התובעים לעומת שווי הקרקע שנקבע באותן קרקעות, כמפורט בסעיף 4 להלן, וכי לא תטען לגביהן כל טענה מכל מין וסוג שהוא לרבות לא טענות בדבר סבירותן: ... 2.2 פסיקתה של הגב' נעמי שטרן ביחס לקרקעות במושב מהדרין לפיה ביום הקובע שווי כל 1 מ"ר ממשבצת הקרקע שהופקעה ממהדרין בע"מ היה ביום הקובע 13.68$ ארה"ב ל-1 מ"ר. 2.3 ההכרעה בה"פ 1648/97 לפיה שווי כל 1 מ"ר ממשבצת הקרקע שהופקעו משוורץ היה ביום הקובע 14% תוספת מעבר לסכום שנפסק על ידי הגב' שטרן בתיק מהדרין, דהיינו 15.5952$ ארה"ב ל-1 מ"ר." עינינו הרואות, כי חוות דעתו של השמאי רובל בעניין קרקעות מהדרין, עליה מבקשים היורשים להסתמך, אינה אחת מן הקביעות שעליהן הסכימו הצדדים להסתמך. זאת ועוד, במסגרת ההסכמה הדיונית פורטו המסמכים שיועברו לשמאי המכריע לצורך הכנת חוות דעתו. בין מסמכים אלה צוינה באופן מפורש "חוות דעתו של השמאי רובל בעניין שוורץ" (סעיף 3.3 להסכמה הדיונית), ואילו חוות הדעת בעניין מהדרין לא הוזכרה. אמנם, עיון בהחלטת השמאי המכריע מראה כי מהתייחסותו לשווי המוסכם של קרקעות מהדרין עולה כאילו שווי זה נקבע בחוות דעת של השמאי סם רובל; ואולם, מבחינה מהותית הסכומים אליהם התייחס השמאי המכריע הם הסכומים שעליהם הסכימו הצדדים, כלומר, שווי קרקעות מהדרין כפי שנקבע בפסיקתה של נעמי שטרן. כך למשל, בטבלה המסכמת קבע השמאי המכריע כי שוויין של קרקעות שוורץ עולה ב-14% על שווי קרקעות מהדרין, ויחס זה מתקיים רק אם ייקבע שווי קרקעות מהדרין לפי פסיקתה של גב' נעמי שטרן. משכך יועמד שווייה של הקרקע שהופקעה על 33.516 דולר למ"ר (תוצאת מכפלת היחס שנקבע – 2.45 – בשוויי קרקעות מהדרין – 13.68 דולר למ"ר). 15. יוער, כי השווי הכספי של קרקעות היורשים אכן נדון כבר והוכרע בהחלטת בית המשפט המחוזי בבש"א 2912/05. כאמור, באותה החלטה נדחתה בקשת היורשים לקבוע את השווי הכספי של הקרקע לפי חוות דעתו של השמאי סם רובל בעניין קרקעות מהדרין. אף אם אין מדובר במעשה בית דין, שכן טענתם של היורשים לא התקבלה, ומדובר בהחלטה שניתנה במסגרת ההליך מושא הערעור שלפנינו, הרי שהיורשים לא ערערו של החלטה זו, אף לא במסגרת הערעור על פסק-הדין הסופי, וגם מטעם זה אין מקום לשנותה. שווי קרקעות עבד אל חמיד 16. כזכור, בעניינו של עבד אל חמיד הסתמך בית המשפט על ההחלטה שניתנה ביחס לשווי קרקעות היורשים, בהליך נפרד. לפיכך, נקבע כי שווי המקרקעין הינו 33,520 דולר לדונם. נאמר כבר בראשית הדברים, כי לדעתנו יש ממש בטענתו של עבד אל חמיד כי לא היה מקום להסתמך בעניינו על קביעות עובדתיות שנקבעו בהליך אחר, בו הוא לא היה צד. כלל הוא, כי פסק דין אזרחי לא ישמש כראיה במשפט אזרחי אחר (י' קדמי על הראיות חלק שלישי 1574 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)). אמנם, במקרה של הפקעת מקרקעין, מקובל כי "פסקי דין שניתנו לגבי שווי מקרקעין באזור סמוך למקרקעין המופקעים יכולים לשמש ראיה ביחס לשווי המקרקעין המופקעים" (אריה קמר דיני הפקעת מקרקעין כרך שני 614 (מהדורה שביעית, 2008), להלן – קמר). עם זאת, בית המשפט הדגיש כי המדובר בראיה שאינה בעלת משקל מכריע. כך למשל נקבע בע"א 3819/01 מדינת ישראל נ' אסלן (לא פורסם, 27.12.2004) (להלן – פרשת אסלן)): "שווי מקרקעין סמוכים שנקבע כממצא בפסק דין אחר, בין אם נקבע בהסכמת הצדדים המתדיינים ובין אם נפסק לאחר שמיעתן של ראיות, הוא ראיה קבילה בבית המשפט, כמובן בכפוף להגשתו על פי הכללים הקבועים בדיני הראיות. יחד עם זאת, אין להעניק לראיה זו משקל מכריע שיש בו לכבול ולחייב מתדיינים שונים שלא היו צד להליכים המקוריים" (שם, בפיסקה 12). ברוח דומה קבענו, כי הערכת שוויים של מקרקעין בהתדיינות קודמת לא יוצרת השתק פלוגתה, הגם שיש לה משקל, לצידם של נתונים נוספים, בקביעת השווי במקרה אחר (ע"א 7225/03 אלפתיאני נ' מדינת ישראל, פיסקה 9 (לא פורסם, 21.8.2005)). משקל זה אינו "משקל מכריע", כפי שהוסבר בע"א 123/79 מדינת ישראל נ' קמינר, פ"ד לד(1) 617 (1979): "... כאשר רואה השופט שהוא מגיע למסקנה המתישבת עם מה שנפסק בהליכים אחרים הוא יתחזק בדעתו שהגיע למסקנה נכונה, ואם יראה סטייה גדולה מדי סביר שהדבר יעמיד אותו על הצורך לבדוק שוב את הנתונים וההערכות שאליהן הגיע כדי לברר אם לא טעה" (שם, בעמ' 626). 17. המשקל הניתן לפסיקה קודמת ביחס לשווי מקרקעין סמוכים יושפע משיקולים שונים, ובהם: מספר פסקי הדין שניתנו ביחס לקרקעות באזור מסוים; מידת ההתאמה ביניהם; והשפעתן של ראיות שהובאו בהליך המדובר ולא הובאו בהליכים אחרים (ראו שם). למשקלו המוגבל של פסק-דין שניתן לגבי שווי מקרקעין סמוכים ישנם שני טעמים עיקריים, כפי שפירט בית המשפט בפרשת אסלן: ראשית, קביעה שיפוטית ביחס לשווי מקרקעין מופקעים אינה כעסקה בין מוכר מרצון לקונה מרצון. היא תלויה בטיב הראיות שטרחו בעלי הדין להביא באותו הליך, ועל-כן עשויה שלא לשקף במדויק את מחיר השוק של המקרקעין. שנית, מתן משקל מכריע לקביעה שיפוטית שניתנה בהליך אחר יוצר מעין השתק פלוגתה כלפי מי שלא היה צד לאותו הליך, דבר שאינו צודק ואינו מתיישב עם הדין (ראו בהרחבה שם, בפיסקה 12). 18. במקרה שלפנינו נראה, כי לפסק הדין בעניינם של היורשים ניתן משקל מכריע, ואף בלעדי, במסגרת פסק דינו של בית משפט קמא לגבי עבד אל חמיד. בית המשפט המחוזי סבר כי לא ניתן לקבוע את שוויים של המקרקעין על פי חוות הדעת שהגישו שני הצדדים, בשל הפגמים שנתגלו בהן. לכן, וכדי שתימצא בפניו "תשתית שמאית נוספת" בעניין שווי המקרקעין, החליט בית המשפט לקבל את ההחלטות אליהן הפנתה המדינה בסיכומיה. לאחר עיון בהחלטות אלה הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי שוויים של המקרקעין המופקעים זהה לשוויים של חלקים אחרים של אותן חלקות (הם המקרקעין שהופקעו מן היורשים), כפי שהוא נקבע בפסק-הדין שניתן בעניינם של היורשים (הוא פסק-הדין מושא הערעור בע"א 4737/06). מבחינה כספית, קבע בית המשפט המחוזי כי המדובר בשווי של 33,520 דולר לדונם. אמנם, פסק-הדין שעליו הסתמך בית המשפט המחוזי עסק בשוויים של חלקים של אותן חלקות, שהופקעו באותה עת, ולכן יש יסוד למסקנה כי שוויים זהה. עם זאת, קביעת שווי זה תוך הסתמכות בלעדית על פסק-הדין שניתן בעניינם של היורשים אינה יכולה לעמוד. מתן משקל בלעדי ומכריע לפסק-דין שניתן בהליך אחר, שעבד אל חמיד לא היה צד לו, אינו עולה בקנה אחד עם ההלכות שנקבעו בעניין זה, כמפורט לעיל. עוד יש להדגיש, כי מדובר בפסק-דין יחיד, שבו אישר בית המשפט את חוות דעתו של השמאי המכריע, על בסיס הסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים, ולא בפסק-דין שניתן לאחר הבאת ראיות ובחינתן. יתרה מכך, ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים קובעת מנגנון ייחודי לקביעת שווי המקרקעין. השמאי המכריע לא נדרש לקבוע את שווי הזכויות שהופקעו מן היורשים, אלא רק את היחס בין שווי זה לבין קביעות אחרות שהצדדים הסכימו כי יהוו אמת מידה בעניינם. הסכום הסופי של שווי זכויות היורשים לא צוין במסגרת פסק הדין, ולא במסגרת חוות דעתו של השמאי המכריע (ואף נתגלע ביניהם סכסוך בעניין זה, כפי שפורט). 19. טעם נוסף לקבלת טענתו של עבד אל חמיד בסוגיה זו, הוא כי ההחלטות שעליהן הסתמך בית המשפט המחוזי צורפו לראשונה במסגרת סיכומי המדינה. כאמור, פסק-דין בעניין שווי מקרקעין סמוכים הוא ראיה קבילה "בכפוף להגשתו על פי הכללים הקבועים בדיני הראיות" (פרשת אסלן, בפיסקה 12). במקרה שלפנינו, לא הוגשו ההחלטות כראיות ולא ניתנה לעבד אל חמיד הזדמנות של ממש להפריכן. בסיכומי התשובה שהגיש לבית המשפט המחוזי, התנגד עבד אל חמיד מפורשות לצירוף ההחלטות בשלב הסיכומים, ואמנם לא היה מקום לקבלן באותו שלב. 20. המסקנה היא כי קביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין שווי קרקעות עבד אל חמיד מתבטלת. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי קבע כי לא ניתן להסתמך על חוות הדעת השמאיות שהוגשו מטעם הצדדים לצורך קביעת שווי הקרקעות. מסקנה זו נומקה היטב ואין מקום לשנותה. לפיכך, אין מנוס מהחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שימנה מומחה מטעמו, שיחווה את דעתו בעניין שוויים של המקרקעין שהופקעו מעבד אל חמיד. תחולתו של תיקון מספר 8 21. שאלת מועד תחולתו של תיקון מספר 8 מתעוררת כאמור הן בעניינם של היורשים הן בעניינו של עבד אל חמיד (להלן ביחד – המערערים). לאחר ששמענו את טענות הצדדים, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא בעניין זה. אכן, לשונו של התיקון, כמו גם לשונו של סעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור – ברורות. סעיף 8(א) לחוק, לאחר תיקון מספר 8, מורה במפורש כי החל מתאריך 1.4.1993 תשולם "ריבית צמודה בשיעור 1.5% לשנה". סעיף 6(א) לתיקון מספר 8 מוסיף ומבהיר, כי הוראותיו יחולו "גם על רכישה שנעשתה לפני יום התחילה ביחס לאותו חלק מהפיצויים שטרם שולם". יום התחילה נקבע, כאמור, ל- 1.4.1993. מכאן, שההנחה הרגילה, לפיה דברי חקיקה פועלים מכאן ולהבא, אינה מתקיימת במקרה זה. 22. אף לא ראיתי לקבל את הטענה בדבר אי חוקתיותו של תיקון מספר 8. טענות המערערים השונים בהקשר זה נשענות על עצם התחולה הרטרואקטיבית של התיקון ועל הפגיעה הנטענת בהסתמכותם. אלא שתחולה רטרואקטיבית של דבר חקיקה ראשית אינה כשלעצמה בלתי חוקתית בהכרח. כבר נקבע כי "בהעדר נורמה חוקתית המסדירה ברמה החוקתית את חלותה בזמן של הנורמה החקיקתית, חופשי המחוקק להסדיר את ענין חלות החוק מבחינת הזמן, ואף לקבוע כי הוא יחול רטרוספקטיבית" (דנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ, פיסקה 31 לפסק-דינה של השופטת פרוקצ'יה (טרם פורסם, 14.7.2011); וראו גם ב"ש 166/84 ישיבת תומכי תמימים מרכזית נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 273, 279 (השופט ג' בך) (1984)). המערערים לא פירטו מדוע לעמדתם שונה הדין במקרה זה, ועל-כן נדחית טענתם בסוגיה זו. 23. גם את הטענה כי נפגעה הסתמכותם של המערערים, באופן השולל את חוקתיות תיקון מספר 8, אין מקום לקבל. הפקעה היא "רכישה כפויה של זכויות פרטיות במקרקעין על-ידי המדינה או מטעמה למטרה ציבורית כנגד תשלום פיצויים" (קמר, כרך ראשון, בעמ' 13). נוכח היותה של ההפקעה פעולה כפויה, ולא עסקה רצונית, לא ניתן לומר כי המערערים שינו את מצבם לרעה בהסתמך על שיעור הריבית שנקבע בסעיף 8(א) טרם התיקון. 24. לא למותר להוסיף, כי טענות המערערים בעניין חוקתיות תיקון מספר 8 נטענו באופן כללי ומבלי להידרש לסוגיות המשפטיות הצריכות לעניין מורכב זה. וכבר נכתב כי: "נושא הפגיעה בזכות הקניין – לרבות איתור המבחנים לפסילתו של חוק הכנסת מחמת פגיעה בזכות הקניין – הינו נושא קשה וסבוך עד-למאוד... על רקע כל זאת, לא יעלה על הדעת כי בעל-דין יספק עצמו בהפרחתה של טענת-סתם לחלל בית-המשפט; יְלַוֶוה אותה טענת-סתם בבקשה כי בית-המשפט יכריז על חוק הכנסת להיותו בטל מעיקרו וכל זאת בלא שיעשה את הנדרש לביאור, לפירוש ולחיזוק. לא זה הדרך לבחינת חוקתיותו של חוק הכנסת" (ע"א 2405/91 מדינת ישראל נ' עיזבון הורוביץ, פ"ד נא(5) 23, 64 (1997) (להלן – עניין הורוביץ)). גם מטעם זה, אין מקום להידרש לטענות בדבר חוקתיות תיקון מספר 8, במסגרת ההליך הנוכחי. 25. המערערים טענו עוד כי יש לחייב את המדינה בתשלום ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, וזאת החל מיום מתן הכרעתו של השמאי המוסכם (הוא יום 6.12.2004). יובהר, כי טענה זו מתייחסת לנוסחו של החוק טרם תיקון מספר 10. עם זאת, כיוון שתחילתו של תיקון מספר 10 היא מיום 15.02.2010 בלבד, אין הדיון בה מתייתר. לגוף הדברים, הטענה כי ניתן להחיל את חוק פסיקת ריבית והצמדה על תשלום פיצויים בגין הפקעה, במקום להחיל את הוראות סעיף 8(א), נדחתה זה מכבר, בהרכב מורחב של שופטים, בעניין הורוביץ. שם נקבע כי חוק פסיקת ריבית והצמדה, כהסדר כללי, נדחה מפני סעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, שהוא הסדר ספציפי (ראו שם, בעמ' 55-50). עוד עמד בית המשפט בעניין הורוביץ על כך שמסקנה זו מתחייבת גם מהוראות סעיפים 6(א)(2) ו- 6(ב)(3)(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, אשר זו לשונן: "(א) אין לפסוק ריבית לפי חוק זה – ... (2) אם נקבע בחיקוק תשלום ריבית או סעד אחר כפיצוי על פיגור בתשלום, וכל עוד ניתן להעניק אותו סעד. (ב) אין לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק זה – ... (3) אם נקבעה בחיקוק אחת מאלה: (א) הוראה בדבר תשלום הפרשי הצמדה או סעד אחר, למעט ריבית, מחמת פיגור בתשלום". על הקביעה כי ההסדר הקבוע בסעיף 8(א) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, גובר על ההסדר הכללי שבחוק פסיקת ריבית והצמדה, חזר בית המשפט העליון פעמים רבות (ראו למשל: ע"א 3964/97 מדינת ישראל נ' בורז'יקובסקי, פיסקה 9 (לא פורסם, 20.11.2001); ע"א 7809/01 מסד חברה הדדית להלוואות וחסכונות בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פסקאות 12-10 לפסק דינו של הנשיא ברק (לא פורסם, 9.9.2004)). מקביעה זו אין מקום לסטות. עם זאת, בתיקון מספר 10 נקבע, כחלק מן ההסדר הפנימי שבסעיף 8(א), כי החל מיום 15.02.2010 יישאו הפיצויים ריבית צמודה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. לפיכך, אנו מורים כי בגין התקופה שמיום ההפקעה ועד ליום 15.02.2010, יישאו הפיצויים ריבית צמודה בשיעור של 1.5%, ואילו בתקופה שמיום 15.02.2010 ועד לתשלום בפועל, יישאו הפיצויים ריבית צמודה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה. הוצאות המשפט ושכר הטרחה שנפסקו לטובת היורשים 26. כזכור, בית המשפט המחוזי ראה ביורשים כמי שתביעתם התקבלה, ופסק לטובת שכר-טרחת עורך-דין בסכום של 50,000 ש"ח. לנוכח סכום הפיצויים הגבוה שנפסק לטובת היורשים בבית המשפט המחוזי, ראוי היה לפסוק לטובתם הוצאות בסכום גבוה יותר. משכך, יש להוסיף לסכום שנפסק בבית המשפט המחוזי סכום של 100,000 ש"ח נוספים, כך שסך כל ההוצאות בגין שכר-טרחת עורך-דין יעמוד על 150,000 ש"ח ליום פסק הדין 6.3.2006. סכום זה נפסק בשים לב לעובדה שלגוף התביעה נדחו טענותיהם של היורשים בבית משפט זה, שאם לא כן היה מקום לפסוק לטובתם סכום גבוה אף יותר. באשר לחלוקת שכר-טרחת השמאי המכריע שווה בשווה בין היורשים ובין המדינה, הרי שכך הוסכם בין הצדדים בסעיף 1 להסכמה הדיונית ועל-כן אין מקום לשנותה. סוף דבר 27. נוכח כל האמור לעיל, החלטנו לדחות את הערעורים של יורשי יעקב ומוסא חסונה (ע"א 4737/06 וע"א 7655/10) בכפוף לסוגיית ההוצאות. לא ייעשה צו להוצאות בערכאתנו. מאידך, החלטנו לקבל באופן חלקי את ערעורו של עבד אל חמיד חסונה (ע"א 1367/07), במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, שימנה שמאי מומחה שיעריך את שווי הקרקע שהופקעה. לאחר שייתן את הכרעתו בסוגיית שווי הקרקע, יפסוק בית המשפט המחוזי את ההוצאות ושכר טרחה בגין ההליך כולו, הכל על פי שיקול דעתו. 28. לסיום, נציין כי אין לנו אלא להצר על כך שחרף העובדה שעברו למעלה מ-18 שנים ממועד הפקעת הקרקע מן הבעלים, טרם קיבלו כל היורשים פיצוי עבור זכויותיהם או קרקעות חלופיות. מהודעת המדינה בעניין מיום 28.7.2011 עולה, כי חלק מן ההסדרים לפיצוי הושהו עד למתן פסק דיננו זה. כעת, מקווים אנו כי המדינה תפעל להסדרת תשלומי הפיצוי והקצאת הקרקעות החלופיות בהקדם האפשרי. ה נ ש י א המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס. ניתן היום, י"ח בטבת התשע"ג (31.12.2012). ה נ ש י א המשנָה לנשיא ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06047370_S25.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il